המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ה' גרסטל, ע' פוגלמן וש' שילה), לפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' ארנסט).
המערערים הם שלושה זוגות שבבעלותם דירות בבניין בהרצליה (להלן: הבנין). הם רכשו את דירותיהם במהלך שנת 2007. הרכישות נסתיימו בחודש יולי באותה שנה. המשיבה היא עיריית הרצליה (להלן גם: העירייה). ביום 26.11.97 החליטה מועצת עיריית הרצליה לסלול כביש ומדרכה ברחוב שמעוני, אשר לטענת העירייה גובל בבניין, כמשמעות המונח "גובל" בחוק עזר להרצליה (סלילת רחובות), התשל"ו-1976 (להלן: חוק העזר). ביום 17.8.98 נתן מהנדס העיר צו להתחלת העבודה ביום 24.8.98. ביום 16.5.99 שיגרה העירייה למערערים, מכוח חוק העזר, דרישות לתשלום היטלים בגין עבודה זו. המערערים מיאנו לשלם והעירייה הגישה נגדם תביעה לבית משפט השלום.
2. בית משפט השלום מצא כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה כי גם לפני עבודות הסלילה ב-1998, היה קיים במקום כביש, אשר כלל מצע של כורכר וכן אספלט בעובי מסויים. בית המשפט קבע כי הכביש היה ראוי לנסיעת מכוניות. מסתבר כי בשנת 1998 פורק הכביש הישן ונסלל כביש חדש על פי התקנים המקובלים. עוד הוסכם כי במקום היתה מדרכה שנסללה בשנת 1994 - לפי הנטען, היה זה לרווחת התלמידים העוברים ברחוב. בית משפט השלום קבע כי המועד הנכון לחיוב בהיטלים שונים הקשורים לבנייה ולפיתוח של שכונה הוא בעת מתן היתר הבנייה ליזם. עלויות הפיתוח - כך נקבע - מהוות חלק מעלויות הבנייה. בית המשפט הטעים כי בענייננו, עבודות הפיתוח והשדרוג של הכביש, שבוצעו בשנת 1998, היו צפויות כבר בעת מתן היתרי הבנייה בשנת 1996, וכי המרווח הקצר בזמן מלמד על כך שאין לנתק בין הבנייה לבין עבודות הפיתוח שנעשו בדרכים המקיפות את המבנים. בית המשפט הבהיר כי המועד לגביית היטל כביש, כאשר הכביש קיים, הוא בעת מתן אישור היתר הבנייה, לכל המאוחר. ועוד הוסיף, כי העיכוב מצד העירייה בהוצאת החיובים לא היה ראוי, וטעמיו לא הובהרו. היום, כך נפסק, אין באפשרותה של העירייה להשית באופן רטרואקטיבי את העלויות על הדיירים. בית משפט השלום קיבל גם את טענות המערערים בדבר פגמים בתעודה שהוציא מהנדס העיר ובדבר שיעורו הגבוה של ההיטל.
3. בית המשפט המחוזי דחה את הנימוק המרכזי שעליו ביסס בית משפט השלום את פסק דינו, שלפיו המועד הראוי לגביית ההיטלים הוא מועד מתן היתרי הבנייה. בית המשפט קבע כי אמנם יש טעמים התומכים בגישה זו, אך הדין בעניין - חוק העזר - מאפשר לעירייה לנהוג כפי שנהגה. סעיף 5(א) לחוק העזר קובע כי החיוב בהיטל יוטל על מי שהיה בעת התחלת הסלילה הבעלים של הנכס. התחלת הסלילה מוגדרת כך: "היום שנקבע בידי המהנדס כמתאריך שבו החלה העבודה לסלילת הרחוב". סעיף 7(א) לחוק העזר מוסיף וקובע כי ההיטל ישולם תוך שלושה חודשים מיום שנמסרה לבעל הנכס הודעה על סכום ההיטל, ובלבד שהוחל באותו מועד בעבודת הסלילה. לאור הוראות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי אם העירייה היתה מטילה את ההיטל על היזם והקבלן בטרם החליטה על הסלילה והחלה בביצועה - היה זה ללא סמכות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לפי חוק העזר, גם הרחבה והשלמה של כביש, כפי שעשתה העירייה ברחוב שמעוני, מקנים לה סמכות להטיל היטלי סלילת כביש ומדרכה. ועוד הדגיש, כי המערערים וקודמיהם לא נשאו מעולם בהיטלי סלילה בגין הכבישים שבהם גובל הבניין, וכי מתן הקלה להם - הנהנים מהעבודות שבוצעו - יקפח את ציבור התושבים בהרצליה, שישא בנטל מימון העבודות. בית המשפט לא מצא כל ראיה כי העירייה נהגה שלא כדין או בחוסר תום לב בהליכים שנקטה לסלילת הכביש ולהטלת ההיטלים. כמו כן, לא מצא בית המשפט ממש בטענות האחרות של המערערים, ובהן הטענה בדבר אי-סבירותם של סכומי ההיטלים והטענה כי קיים רחוב אחר - רחוב הנדיב - הגובל בבניין.
לאור כל אלה, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של העירייה על פסק דינו של בית משפט השלום. כנגד פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
4. השאלה המועלית בפנינו היא אם יש להטיל את החיוב בגין עבודות הפיתוח בכביש ובמדרכה בשנת 1998 על בעלי הדירות. אנו סבורים כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה, וכי לפיכך, דין הערעור להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן.
טענתה של העירייה היא שהכביש והמדרכה הישנים, אשר היו קיימים במועד רכישת הדירות על ידי המערערים, אינם מהווים "סלילה" לפי חוק העזר. בהקשר זה נטען כי הכביש הישן נסלל שלא לפי החלטות מועצת העירייה ושלא לפי התקנים המקובלים לסלילת כבישים. כמו כן, נטען כי הקמת המדרכה הישנה, שבוצעה בשנת 1994 (4 שנים קודם לעבודות נשואות החיוב בהיטל), נעשתה שלא לפי הנהלים הקבועים בחוק העזר. הערכאה המבררת באה לכלל מסקנה כי נעשתה בעבר "סלילה" של "כביש" ו"מדרכה", כמשמעותם בחוק העזר. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה שונה, אך בנסיבות העניין איננו סבורים כי הונחה תשתית מספקת לכך שלא ניתן היה להחיל את חוק העזר על סלילת הכביש והמדרכה הישנים. זאת ועוד, לדעתנו, תמוהה העובדה כי העירייה מנסה להיבנות מכך שביצעה - לדבריה - פעולות ללא החלטות מסודרות, ללא תיעוד ושלא בהתאם לחוק העזר. לאור קביעתה של הערכאה המבררת כי במקום היתה מדרכה והיה גם כביש הראוי לנסיעת מכוניות שהקמתם היוותה "סלילה", אין לראות בעבודות שבוצעו בשנת 1998 משום סלילה לראשונה של כביש ומדרכה במקום. יש לראות בעבודות אלו משום "הרחבה" או "השלמה", הנכללים בהגדרה של המושג "סלילת רחוב" בסעיף 1 לחוק העזר.
סעיף 5 לחוק העזר קובע את מקור החיוב בהיטל:
(א) מי שהיו בעת התחלת הסלילה הבעלים של נכס חייב בהיטל ישלמו היטל בהתאם להוראות חוק עזר זה; לענין זה, "התחלת סלילה" - היום שנקבע בידי המהנדס כתאריך שבו החלה העבודה לסלילת הרחוב.
(ב) לאחר התחלת הסלילה, אם נוספה בניה לנכס גובל או נהרס בניין והוקם בניין חדש במקומו, יחויבו בהיטל בעד תוספת הבניה, או בעד הבניה החדשה, מי שהם בעלי הנכסים בעת הבניה.
סעיף 6(א) לחוק העזר קובע את עקרון חד פעמיות ההיטל:
נכס גובל יחוייב בהיטל לפי חוק עזר זה בעד סלילת כביש אחד ובעת סלילת מדרכה אחת בלבד.
חוק העזר מורה לנו איפוא כי החיוב בהיטל הוא חיוב שעל העירייה לגבות מהחייב כאשר מתגבש החיוב לראשונה, לפי החלופות שמונה סעיף 5. הימנעות של העירייה, מטעם שאינו מוצדק בדין, מלגבות היטל מהחייב כאשר מתגבש החיוב בהיטל לראשונה, מהווה מחדל שתוצאתו היא שלא ניתן יהיה לגבות את ההיטל מאדם אחר, לאחר העברת הבעלות בנכס, בגין פעולה מאוחרת הנופלת גם היא בגדר המושג "סלילה". זאת לאור עקרון חד פעמיות ההיטל כשהוא נקרא יחד עם הוראת סעיף מקור החיוב. לכן, במצב בו ייקבע שהעירייה לא חייבה בהיטל חייב קודם, למרות שהיתה יכולה לעשות כן כדין, הרי שלא ניתן יהיה להטיל חיוב בגין "הרחבה" מאוחרת.
5. בענייננו, כאמור, היו קיימים במקום כביש ומדרכה ישנים שנסללו טרם רכשו המערערים את דירותיהם. בכל הנוגע לכביש והמדרכה הישנים, אין המערערים נופלים בגדר החלופות שמונה סעיף 5 - הם לא היו בעלי הנכס בעת הסלילה ולא בעת בנייתו של הנכס. כמו כן, לא הוכח שהעירייה פעלה כנדרש למיצוי החיוב שהתהווה כנגד החייב הנכון לפי סעיף 5. במצב דברים זה, לא מתקיים חיוב שניתן להטיל על המערערים.
יש לציין גם, כי אין לשלול את האפשרות - ובוודאי לא במישור העקרוני - כי המערערים שינו את מצבם לרעה בעקבות ההתנהלות שתוארה. כאשר הם רכשו את הדירות, היו במקום כביש ומדרכה, והמערערים רשאים היו להניח כי העירייה פעלה כדין בהקימה אותם, וכי גבתה היטלים בגינם. הנחה זו באה לידי ביטוי גם בחוזה שנחתם בין המערערים לבין הקבלן הבונה, ואשר על-פיו נמכרה להם "זכות בעלות בקרקע פרטית נקיה מכל שעבוד וחוב". ברגיל, ניתן להניח כי הצפי לחיוב בהיטל בגובה עשרות אלפי שקלים, מתומחר במחיר החוזי, בדרך של הפחתה ממחיר השוק של דירות דומות שבהן נשא הקבלן בהיטלי הפיתוח. בענייננו, לא ניתנה למערערים ההזדמנות לשקלל את מחיר הרכישה בהתחשב בחיוב עתידי בהיטל, שכאמור, לא היה צפוי. גם מטעם זה, אין לאמץ את עמדת המשיבה ולהטיל את תוצאות מחדלה על המערערים.
6. סעיף 9(ב) מאפשר חיוב בהיטל בשיעור מופחת בגין הרחבת כבישים אשר בגינה שולמו דמי השתתפות על פי חוק העזר הקודם (לפני 1 אפריל 1976). בהיעדר ממצא עובדתי המצביע על כך שסלילת הכביש בוצעה בעת שחוק העזר הקודם היה בתוקף, אין מקום להחיל הוראה זו היום.
התוצאה היא על-כן, שדין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל והתוצאה אליה הגיע בית-משפט השלום מושבת על-כנה, לרבות החיוב בהוצאות כפי שנקבע שם.
המשיבה תישא בהוצאות וכן בשכר טרחת עורכת הדין של המערערים בערכאה זו בסך של 20,000 ש"ח.