פתח דבר
1.בפנינו תביעתו של מר סלבין גנריך (להלן – התובע) לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, שכר עבור 3 ימים בחודש מאי 2012, פיצוי בגין אי מסירת טופס הודעה לעובד ואישור העסקה ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא שימוע ובגין עוגמת נפש.
בנוסף, מבוקש להורות לנתבעים ליתן לתובע מכתב שחרור של כל הכספים שנצברו לזכותו בקופת הפנסיה בגין תקופת עבודתו בנתבעת.
2.הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) לא התגוננה וזאת למרות שבתחילת ההליך הוגש ייפוי כח לפיו ב"כ הנתבע מייצג את הנתבעים ואף הוגשו בקשות להארכת מועד מטעם הנתבעים.
בסופו של יום הוגש כתב הגנה מטעם הנתבע 2 בלבד (להלן –הנתבע) לפיו לנוכח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אין לתובע עילת תביעה כלפי הנתבע ולא מתקיימים התנאים להרמת מסך ההתאגדות ו/או לחיובו באופן אישי.
נציין כי למעט הכחשה כללית וגורפת, הנתבע 2 לא התייחס כלל לזכאות התובע לסעדים הנתבעים ו/או לסכומים הנתבעים ואופן חישובם. גם במסגרת החקירה הנגדית התובע לא נשאל לגבי הזכויות הנתבעות ואופן חישובם.
משכך, לא נותר לנו אלא לקבל את התביעה כנגד הנתבעת בכפוף לדין ולהכריע בסוגית הרמת המסך כלפי הנתבע.
ואלו העובדות הרלוונטיות:
3.התובע עבד בנתבעת החל מחודש 6/03 ועד ליום 3/5/12 (כולל).
4.הנתבעת (להלן – גם החברה) עוסקת בייצור ושיווק של פרופילים ומסגרות לתמונות.
5.הנתבע הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת.
6.התובע לא קיבל הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה ולא נחתם הסכם עבודה בינו לבין הנתבעת.
7.התובע עבד על בסיס שכר שעתי, לפי שכר המינימום לשעה ובהיקף של משרה מלאה.
התובע צרף לתביעה ולתצהירו תלוש שכר בודד לחודש פברואר 2012, ואולם טענתו בדבר היקף המשרה לא נסתרה.
8.הנתבעת החלה להפריש לתובע לפנסיה החל מחודש ינואר 2008.
מדו"ח היזון חוזר - פירוט מעסיקים לעמית של קרן הפנסיה מנורה-מבטחים שצורף לתצהיר התובע לא ניתן לעמוד על שיעורי ההפרשות ובפרט בהעדר תלושי שכר של התובע. עם זאת, מהדו"ח עולה בבירור כי שיעורי ההפרשות עולים של שיעורי ההפרשות מכח צו ההרחבה בדבר פנסיית חובה.
התובע טען כי חל עליו צו הרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה ו/או צווי ההרחבה בדבר פנסיה מקיפה בתעשייה או במלאכה. התובע לא הביא בפנינו נתון כלשהוא בדבר מספר העובדים בנתבעת בתקופה הרלוונטית, כך שאין בידינו לקבוע האם התובע זכאי להפרשות פנסיוניות ממועד תחילת עבודתו בחודש 6/03 בהתאם לצו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה משנת 1973 (החל על מפעלים המעסיקים מעל 20 עובדים) או מחודש 9/04 בהתאם לצו ההרחבה בענף תעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה 2004 (החל על מפעלים המעסיקים עד 20 עובדים).
מכל מקום, בהעדר ראיה סותרת מטעם הנתבעים ובהעדר הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה, אנו מקבלים את גרסת התובע וקובעים כי התובע זכאי להפרשות פנסיוניות ממועד תחילת עבודתו בנתבעת.
9.לתובע נמסר מכתב פיטורים נושא תאריך 14/4/12 כדלקמן:
"עקב צמצומים, אנו נאלצים להפסיק את עבודתך בחברתינו החל מיום 1.5.2012.
אנו מודים לך על עבודתך.
בכבוד רב
חברת אריה שירעד בע"מ".
לטענת התובע, מכתב הפיטורים נמסר לו רק ביום 3/5/12 והוא פוטר לאלתר באותו היום. טענת התובע לא נסתרה ועל כן, אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה הוא פוטר לאלתר ביום 3/5/12.
10.לאחר סיום עבודתו בנתבעת, התובע לא קיבל מהנתבעת אישור על תקופת העבודה.
11.הנתבעת 1 אינה פעילה מאז תחילת שנת 2013 ואולם היא לא פורקה.
12.הנתבע עובד כשכיר במקום עבודה אחר החל מחודש מאי או יוני 2013.
13.התובע והנתבע הגישו תצהירים מטעמם ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. בתום דיון ההוכחות ב"כ הצדדים סיכמו בפנינו את טענותיהם בעל-פה.
דיון והכרעה
הרמת מסך כלפי הנתבע
14.לטענת התובע, נסיבות המקרה מצדיקות הרמת מסך כלפי הנתבע וחיובו באופן אישי בחובות החברה. זאת, לאור עירוב הנכסים האישיים של הנתבע עם נכסי החברה והעובדה שהנתבע לקח על עצמו את כל התחייבויות החברה באופן המחייב הרמת מסך ההתאגדות ולנוכח העסקתו על ידי הנתבע באופן אישי תוך שהנתבע מפר באופן בוטה חובות קוגנטיות. התובע טען עוד כי הנתבע הסתיר מהתובע ומיתר העובדים את המצב הכלכלי הרעוע של החברה והמשיך להעסיקם למרות שמצבו הכלכלי לא אפשר את המשך העסקת העובדים ותשלום זכויותיהם. בנוסף, הנתבע לא טרח לפרק את החברה ובכך מנע מהתובע לממש את זכויותיו למול המוסד לביטוח לאומי.
15.מנגד, לטענת הנתבע אין כל הצדקה לחריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ההתאגדות כלפיו. הנתבע הכחיש את טענות התובע בדבר עירוב נכסים ו/או התחייבות אישית כלפיו. גם התובע בעצמו יכול לפתוח בהליך לפירוק החברה ולקבל את הכספים המגיעים לו באמצעות המל"ל, כך שאין בעובדה שהנתבע לא פעל לפירוק החברה להקים לתובע עילה להרמת מסך.
המסגרת הנורמטיבית
16.נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות הינה שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה וזאת כדי לאפשר מהלך תקין של חיי המסחר והמשק [דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ (ניתן ביום 17.12.2002) (להלן-עניין זילברשטיין)].
לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו (ע"א 4606/90 מוברמן -תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361-362).
17.הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעל המניות חוב של החברה מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (כפי שתוקן בתיקון מס' 3 לחוק החברות מיום 17.3.2005) וכדלקמן:
"(א)(1)בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."
18.בהתאם להוראות החוק, הרמת מסך תיעשה במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או במקרים בהם נעשה מעשה שפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. עוד נקבעה דרישת מודעת מצידו של בעל המניות לשימוש לרעה שנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. הנסיבות שהוכרו בפסיקה כמצדיקות הרמת מסך הן מצבים של הקמת חברה למטרות תרמית, עירוב נכסים של בעל המניות עם נכסי החברה, מימון עצמי דק, הברחת נכסים, ניהול החברה באופן שאינו לטובתה או שיש בו כדי סיכון בלתי סביר ושימוש באישיותה המשפטית של החברה באופן שיש בו כדי לקפח אדם או לסכל כוונתו של כל דין או לפגוע בעשיית צדק, כאשר לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן או אף באחת מהן.
19.בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה במסגרתה נקבע אופן יישום הכללים בדבר הרמת מסך בתחום משפט העבודה הודגש כי עובדי החברה הם בעלי מעמד מיוחד לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך והקרבה המיוחדת בין העובד למעביד מטילה על המעביד אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת. לעניננו יפים הדברים שנקבעו על ידי כב' השופט צור בעניין זילברשטיין וכלשונו:
"כללי הרמת מסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עימה. מערכת יחסים זו מושתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל חוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה... בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה".
[וראו גם: בע"ע 1170/00 מרים פרידמן –יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817; ע"ע 129/10 אופיר זוננשיין - G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' (ניתן ביום 31.10.2011) (להלן –עניין זוננשיין); וראו לאחרונה ע"ע 3903-05-11 פאולינה איפראימוב נ' ר-צ פלסט בע"מ (ניתן ביום 4.12.2014)].
20.על יסוד ההכרה במעמדם המיוחד של עובדי החברה וחובות האמון המיוחדות בהן חבים בעלי השליטה בחברה הורחבו בפסיקה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה בתביעות עובדים למימוש זכויותיהם כגון: במקרים שבהם המעביד מנכה מהשכר את חלק העובד לפנסיה ולא מעביר את הכספים לתעודתם, במקרה בו מוכחת התנהלות בה מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה וכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר.
21.לאור העקרונות אלו נפנה לבחון האם במקרה הנוכחי יש מקום להרים את המסך כלפי הנתבע ולחייב אותו באופן אישי בחובות החברה כלפי התובע.
ומן הכלל אל הפרט:
22.הטענה העיקרית של התובע הינה לעירוב נכסים בין נכסי הנתבע לבין נכסי החברה. בפסיקה נקבע כי בעת שנבחנת שאלה בדבר "ערוב נכסים" בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו "ערוב נכסים", ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, כאשר במקרה כזה אין מרימים את מסך ההתאגדות, כמו גם במקרה בו מנהל ובעל מניות בחברה נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה [ראו: ע"ע 131/05 מעתוק מארק נ' דוד אוסטרובסקי (ניתן ביום 25.4.2006) (להלן –עניין מעתוק); ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני (ניתן ביום 9.12.2007) (להלו –עניין פוטרמן)].
23.בענייננו, טענת התובע לעירוב נכסים נסמכת על העובדה שהנתבע נתן ערבות אישית לצורך קבלת הלוואה מבנק הפועלים עבור הנתבעת ולאחר שהנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים, הבנק פתח בהליך משפטי לגביית חובות הנתבעת שכתוצאה ממנו הבנק ממש את נכסי החברה והנתבע לקח הלוואות אישיות לצורך כיסוי החוב. לטעמנו, אין בעובדה שהנתבע היה ערב אישית להלוואות שניתנו לחברה ו/או להליך המשפטי שננקט על ידי הבנק ותוצאותיו כדי להרים את מסך ההתאגדות. מתן ערבות אישית על ידי בעל החברה לצורך לקיחת הלוואה עבור החברה הנו מהלך שגור בחיי המסחר שנועד לאפשר לחברה להמשיך בפעילות על ידי הזרמת כספים ממקורות אשראי. כפי שעלה מעדויות הנתבע מטרת הערבות האישית כמו גם המהלכים הנוספים שננקטו על ידו, בין היתר, במסגרת תוכנית התייעלות שנדרשה על ידי הבנק נועדה להבריא את החברה ולהתגבר על המשבר העסקי אליו נקלעה. אנו סבורים שהתנהלות הנתבע לרבות ציפייתו להבראת החברה הינה התנהלות סבירה. משבר עסקי זמני או ממושך, לא בהכרח מביא את בעל העסק להחלטה לחסל את עסקו אולי מתוך ציפייה אופטימית, גם אם לעיתים הציפיה אינה מבוססת דיה, לגבור על הקשיים. ניסיונות של בעל העסק לצאת מהמשבר העסקי לרבות באמצעות לקיחת הלוואה נוספת והעמדת ערבות אישית אינה מצדיקה הטלת אחריות אישית על הנתבע והרמת המסך כלפיו. בעניין זה, נתנו אמון בעדותו של הנתבע לפיה כל פעילותו למול הבנק נעשתה בתום לב מתוך מטרה לגרום להצלחת החברה וכלשונו: "אני 30 שנה הייתי בעל חברה והיה לי אינטרס להצליח עם החברה ובחיים לא לעבוד כשכיר כפי שעכשיו אני עושה".
בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בעניין מעתוק וכדלקמן:
"בעת "ערוב נכסים", יש לבדוק מהי המטרה שעומדת בבסיסו, ככל שהמטרה עולה עם טובת החברה ונושיה אין להרים בגינה את מסך ההתאגדות. מעבר לאמור נוסיף בהערה כללית, כי המדיניות הרצויה לעניין הרמת מסך כלפי מנהל ובעל מניות של חברה, איננה להקים לו חבות אישית דווקא, שעה שהוא נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה; שכן מדיניות שכזו עשויה להביא להרתעתו מלסייע לחברתו שנקלעה למצוקה, על מנת שלא יהא עליו לשאת אישית בחובותיה.
לעניין המדיניות הרצויה, ראו פסק דין א.ד.ח.ן שם נקבע ע"י השופט אוקון כי מתן ערבויות אישיות על ידי בעלי מניות ומנהלי החברה, מעידים על רצינות המנהלים וכוונתם לעמוד בהתחייבויות החברה (ת.א. 30447/93 חברת א.ד.ח.ן. לבניה והנדסה בע"מ – ריקל בניין בע"מ ואח' (לא פורסם)).
כך גם בעניין חוגלה, שם נקבע כי לא רק שלא ניתן לייחס למנהלים חוסר תום לב עקב הזרמת הון בעלים, "אלא ההיפך הוא הנכון, נתבע 7 ניסה ככל יכולתו לדאוג כי חברות השיווק לא יגיעו לחדלות פרעון וזאת באמצעות הזרמת כספים מחשבונות פרטיים לחשבונותיהן" ( ת.א. 80724/97 חוגלה קימברלי שיווק בע"מ- ח.א. מזון בע"מ ואח' (לא פורסם) ). ובעניין ברנרד ארז, שם אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט השלום שקבע כי אין פסול בתשלום לטובת החברה וכי "התובע לא ערבב בין חובותיו שלו לבין חובותיה של החברה, כאשר ההיפך הוא הנכון, והנתבע התמיד להזרים כספים לחשבון החברה על מנת לנסות ולשקמה". (ע"א 2800/99 ברנרד ארז – 1. דניאל וינמל 2. איזי כימקלים בע"מ (לא פורסם ) ).
24.נציין כי במסגרת החקירה הנגדית של הנתבע התברר שבתו של הנתבע נהלה גלריה לתמונות במשך מספר חודשים בשנת 2012 ואולם התובע לא הוכיח כי התקיים קשר עסקי או אחר בין הנתבעת לבין הגלריה של הבת וכן כי הקמת הגלריה באה במקום הנתבעת ו/או כי נעשה שימוש לרעה בגלריה כדי להבריח נכסים או להשתמט מחובות הנתבעת.
25.באופן דומה, אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה הנתבע נהג בתום לב בכך שהסתיר מהתובע ומיתר העובדים את המצב הכלכלי הרעוע של הנתבעת. הנתבע העיד כי הקשיים הכלכליים של הנתבעת החלו בשנת 2012, בעקבות המצב הכלכלי במשק שגרם לירידה במכירות. כפועל יוצא, התובע פוטר בתחילת חודש מאי 2012. התובע העיד כי במשך כל תקופת העבודה ועד למועד הפיטורים הוא קיבל את שכרו ועל כן אין המדובר במעביד שממשיך להעסיק עובדים ללא תשלום שכר ומתוך ידיעה שמצבו הכלכלי כה גרוע באופן שאינו מאפשר את תשלום השכר לאורך זמן. כפי שכבר נפסק בע"ע 1452/04 שלמה אביר- מנסור חוסיין (ניתן ביום 22.5.2006) כשלון עסקי-כשהוא לעצמו - אינו מהווה עילה להרמת מסך. בענייננו, גם אם הנתבע טעה בקביעת המועד הנכון לסגירת העסק או לצמצום הפעילות, שוכנעו שהנתבע פעל בתום לב וללא כוונת מרמה ונתנו אמון בעדותו לפיה "פעלנו במסגרת תוכנית הבראה לחברה, לפי מה שהבנק הקציב לנו מסגרות אשראי בכל חודש, חשבנו שנצא מההליך הבעייתי הזה ובסוף הבנק החליט לסגור אותנו".
26.גם הטענה בדבר אי תשלום זכויות קוגנטיות ובכלל זה ביצוע הפרשות פנסיוניות בחסר ואי ביצוע הפרשה בגין רכיב הפיצויים אינה מצדיקה, בפני עצמה, הרמת מסך. הכלל בדבר הרמת המסך, כפי שעוגן בחוק החברות, אינו מאפשר הרמת מסך כאשר לא הוכחו אחת או יותר מהעילות הנקובות בסעיף 6 לחוק כמו גם מודעות של בעל המניות לשימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בהתאם לפסיקתו העניפה של בית הדין הארצי לעבודה שבחלקה הוזכרה לעיל, הרחבת הנסיבות שבגינן ניתן להרים מסך תתאפשר במקרים שבהם יוכח כי המעביד פעל בחוסר תום לב כלפי עובדיו ובכלל זה אי תשלום שכר וזכויות קוגנטיות נוספות במשך תקופה ארוכה, באופן שיש בו כדי להונות ולקפח את העובד. איננו סבורים שהנתבע פעל כפי העובד בחוסר תום לב או כדי לקפח או להונות אותו. אמנם, אין מחלוקת שהנתבעת החל להפריש לזכות התובע הפרשות לפנסיה רק החל מחודש ינואר 2008 וכן כי לא הופרשו הפרשות לרכיב פיצויי הפיטורים. עם זאת, לא הוכחו הנסיבות שבגינן לא בוצעו הפרשות קודם לשנת 2008 ומכל מקום, לא הוכחה מודעות של הנתבע לאי ביצוע ההפרשות בהתאם לצווי ההרחבה החלים על הנתבעת.
27.טענת התובע לפיה הנתבע העסיק אותו באופן אישי לא הוכחה. מקום בו טוען עובד כי מנהל הוא גם "מעסיק במשותף" עליו להוכיח, כי טיב ההתקשרות בין הצדדים היא התקשרות חוזית משותפת בין התאגיד לעובד ובין המנהל לעובד [ראו למשל: ע"ע (ארצי) 1367/01 בשירי – ש.י.ק שווק ייצוג וקידום מכירות בע"מ [פורסם בנבו] (2.2.2004)]. התובע לא הרים את הנטל להוכיח את ההתקשרות הנפרדת בינו לבין הנתבע. אמנם נכון הוא כי הנתבע היה "הרוח החיה" ובמסגרת זו הוא קיבל החלטות משמעותיות הנוגעות לעסק, הוא קבע את תנאי העבודה והוא זה שקיבל את ההחלטה לפטר את התובע. עם זאת, התנהלות הנתבע אינה שונה מהתנהלותו של מנהל חברה ובפרט בחברות מסוגה של הנתבעת שבהן ישנו בעל מניות אחד המעורב בניהול עסקיו בעצמו. כך ברור הוא כי ישות משפטית בדמות חברה צריכה "בשר ודם" כדי להפעילה ועל כן אין בעובדה שהבעלים מעורב בהתנהלותה השוטפת כדי להוביל למסקנה כי המנהל הוא גם המעביד. יצוין כי בתלוש השכר שצורף לתצהיר רשומה הנתבעת בלבד כמעסיקה של התובע. בנוסף, התובע העיד כי התקבל לעבודה אצל הנתבעת 1 וכן כי "הנתבע 2 רק ניהל את החברה".
28.גם הטענה לפיה הנתבע נתן לתובע הבטחה אישית לשלם לו את פיצויי הפיטורים – לא הוכחה. התובע העיד בחקירתו הנגדית שהנתבע אמר שישלם לו את פיצויי הפיטורים ואולם מעדות התובע לא עלה כי הנתבע התחייב באופן אישי לתשלום הפיצויים וכדלקמן:
"ש.האם בשלב כלשהו אחרי שסיימת העבודה הנתבע 2 אמר לך שאני אישית מתחייב לשלם לך הפיצויים שלך או כל סכום אחר או רק החברה?
ת.באותה שיחה נכחו עוד שני אנשים אחד שותף שלי ועוד אחד פועל, בשיחה אמר לי שישלם לי את האבטלה והפיצויים עבור השנים שעבדתי.
ש.האם בשיחה הזו שדיברת עליה האם אישית הנתבע אמר לך שהוא ישלם לך פיצויי פיטורים?
ת.הוא אמר אישית אני.
ש.הוא אמר שאישית ישלם לך מכיסו?
ת.בשיחה עמד לידי חבר לעבודה ששמו פשה והוא שאל את הנתבע שאלה נוספת אם תשלם לתובע מה שמגיע לו והנתבע השיב שכן.
ש.בפגישה שאתה מדבר עליה נכח בן אדם נוסף מר פשה.
ת.היו עוד שני אנשים אחד פשה שהוא היה מנהל עבודה במחלקה שלי ועוד בן אדם.
ש.הם נכחו בשיחה הזו שאמר שישלם לי?
ת.כן. בדיוק באותו המועד טיפלתי במכונה שהיתה לה תקלה ופשה הגיע לנתבע ופשה שאל אותו אם הוא ישלם לו את הפיצויים ואמר שכן.
ש.כשפשה שאל או אתה שאלת את הנתבע 2 שישלם לך את הכספים הוא אמר את המילה אישית או מהחברה?
ת.פשה שאותו אתה תשלם את הפיצויים ומה שמגיע והוא אמר שכן ופשה תרגם לי. פשה היה מסיע אותי למקום העבודה ובחזרה.
ש.אתה מכיר אותו הוא חבר שלך?
ת.לא כל כך חבר, הוא בן 30 ואני כמעט בן 70, היינו ביחסי עבודה. גרנו באותו רחוב הוא היה מסיע אותי לעבודה וחזרה.
ש.ענית שפשה שאל את הנתבע 2 האם שילם לך את הכספים. כלומר אתה אישית לא שאלת את הנתבע?
ת.אני פניתי לפשה כדי שהוא ישאל את הנתבע פשה שאל ותרגם לי את התשובה.
ש.מהתרגום של פשה הבנת שהנתבע 2 אישית ישלם לך את הכסף או שהחברה משלמת?
ת.אני לא יודע בדיוק הבנתי שכמו שקיבלתי שכר כך יעשו לי העברה בנקאית כמו עם תלושי שכר קודמים, פרטים קטנים איני שולט."
הנה כי כן, מעדות התובע עולה כי הנתבע אמר לתובע שישלם לו פיצויי פיצויים ואולם גם אם הנתבע אמר לתובע באמצעות חברו פשה שהוא ישלם אין להסיק מכך שהנתבע התחייב לתשלום באופן אישי אלא שהנתבע התייחס לתשלום של הנתבעת. יצוין כי הנתבע שהכחיש את טענת התובע להתחייבות אישית לא נחקר כלל בנקודה זו. לכך נוסיף כי התובע לא הביא לעדות מטעמו את מר פשה שניהל את השיחה למול הנתבע ואשר יכל לשפוך אור על תוכן השיחה ועל ההתחייבות האישית של הנתבע. הימנעות מהבאת עדותו של מר פשה פועלת לחובת התובע וזאת בהתאם להלכה הפסוקה לפיה כאשר נמנע בעל דין מהבאת ראיה רלבנטית המצויה בהישג ידו, בהיעדר הסבר סביר, המסקנה המתבקשת היא כי לו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו ולכן ניתן לזקוף אותה לחובתו [ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ - רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 (1993), וההפניות שם].
29.בסיכומיו העלה התובע טענה נוספת ולפיה הנתבע לא טרח לפרק את הנתבעת ובכך יכל לסייע לעובדים לממש את זכויותיהם באמצעות הביטוח הלאומי. אכן, לעיתים, עובדים של מעבידים חדלי פרעון שהחברה עצמה אינה גורמת לפירוקה, עומדים בפני שוקת שבורה, מחד הם אינם יכולים לפנות לביטוח הלאומי ולממש ולו באופן חלקי את זכויותיהם ומאידך, הם אינם יכולים לגרום לפירוק החברה לנוכח העלות הליך הפירוק, בפרט כשמדובר בעובדים בודדים. בית הדין הארצי היה ער לקושי זה של העובדים בפסק הדין בעניין שפרן ואולם על דעת כל חברי המותב נקבע כי בנסיבות אלו, בפני עצמן, אין מקום להרים את המסך [ע"ע 34/03 אסנת שפרן - יוסף אלוש ואח' (ניתן ביום 14.5.2006)].
30.לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים שאין הצדקה להרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבע ולחיובו האישי של הנתבע בחובות החברה.
31.כאמור לעיל, בהעדר הגנה מטעם הנתבעת, אנו מקבלים את התביעה באשר לרכיב פיצויי הפיטורים, תמורת הודעה מוקדמת וחלף הפרשות לפנסיה, שכר עבודה עבור 3 ימי עבודה בחודש מאי 2012 ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.
באשר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, העדר שימוע ופיצוי בגין עגמת נפש–התובע העמיד את התביעה בגין רכיב זה על 12 משכורות ובסך כולל של 49,188 ₪. בנסיבות סיום עבודתו של התובע לנוכח מצבה הכלכלי של החברה ומשעה שבתוך פרק זמן קצר לאחר הפיטורים החברה הפסיקה לפעול, כמו גם, מצבו הרפואי של התובע שספק אם היה מאפשר לו להמשיך לעבוד, ספק רב אם הענקת זכות השימוע הייתה מונעת את סיום העבודה. מנגד, לנוכח תקופת עבודתו של התובע בנתבעת, מן הראוי היה להבהיר לתובע את נסיבות סיום עבודתו לרבות בהתייחס לכך שבאותו מועד עדיין נותרו מספר עובדים שהמשיכו לעבוד. בנסיבות אלו, אנו מעמידים את סכום הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין על סך של 5,000 ₪.
פיצוי בגין אי מתן אישור העסקה –סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות קובע, כי מעסיק ייתן לעובדו, בסיום העבודה, אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עבודה.
הפרת סעיף 8 לחוק אינה מזכה בפיצוי כספי בגין אי מתן אישור העסקה, אלא קובעת קנס פלילי אשר אופן חישובו מעוגן בתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי- אישור לעובד על תקופת עבודתו), תשס"ב-2002. החוק אינו מקנה סמכות לפסוק פיצוי כספי בהליך אזרחי בגין הפרת ההוראה ליתן אישור על תקופת ההעסקה. כך גם, ככל שהתובע מבקש פיצוי מכח הפרת חובה חקוקה, התובע לא הצביע על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי מתן אישור העסקה. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין אי מתן אישור על תקופת העבודה נדחית.
פיצויי הלנה –לנוכח הנסיבות שבהן הסתיימו יחסי העבודה, כאשר הנתבעת מצויה במצב של חדלות פרעון ולנוכח מועד הגשת התביעה לאחר למעלה מ -12 חודשים ממועד סיום העבודה ובסמוך לחלוף תקופת ההתיישנות איננו מוצאים לנכון לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
32.אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים:
א.פיצויי פיטורים בסך36,891 ₪.
ב.תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,099 ₪.
ג.פיצוי בגין חלף הפרשות לפנסיה בסך 13,280 ₪.
ד.שכר עבור 3 ימי עבודה בחודש מאי 2012 בסך 492 ₪.
ה.פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך15,000 ₪.
ו.פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך5,000 ₪.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.5.2012 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
33.לנוכח דחיית התביעה כנגד הנתבע ובהתחשב בכך שהנתבעת אינה פעילה ולא הוגשה הגנה מטעמה - כל צד ישא בהוצאותיו.
34.ערעור בזכות לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, ה' אלול תשע"ה, (20 אוגוסט 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר מרדכי שני
נציג מעסיקים
|
|
איריס רש, שופטת
|
|
מר אלי רומני
נציג עובדים
|