משמורת משותפת ופיצויים בגין הפרת חוזה

בפסק דין זה ידונו שמונה תביעות ואלו הן לפי סדר הגשתן:

1. תביעה להפחתת מזונות שהגיש התובע.
2. תביעה לפיצויים בסך של 212,838 ₪ בגין הפרת חוזה שהגיש התובע.
3. תביעה לחיוב במדור שהגישה הנתבעת.
4. תביעה להשבת כספים בסך של 17,844 ₪ שהגיש התובע.
5. תביעה למשמורת קטינים שהגיש התובע.
6. תביעה להענקת סמכויות לעו"ס שהגיש התובע.
7. תביעה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהגיש התובע ביחס לחלוקת מיטלטלין.
8. תביעה לדמי שימוש ראויים בסך של 223,110 ₪ שהגיש התובע.

א.         רקע עובדתי  

1. הצדדים חיו כידועים בציבור משנת 1998 ונולדו להם שלושה ילדים: א' יליד 1998, א' ילידת 2002 וד' ילידת 2005.

2. התובע (להלן גם: "האיש" או "האב"), עזב את דירת הצדדים בחודש אוגוסט 2008 (עמ' 57 שורות 7-8).

3. הצדדים ניהלו הליכים משפטיים וביום 21.4.10 הם חתמו על הסכם פירוד (להלן: "הסכם הפירוד") אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 4.5.10.

4. בין היתר נקבע בהסכם הפירוד, כי הילדים יהיו במשמורת הנתבעת (להלן גם: "האישה" או "האם") והוסדרו מועדי השהייה של הילדים אצל האב באמצע השבוע ובסופי שבוע.

5. הוסכם כי האב ישלם סך של 2,000 ₪ למזונות כל אחד משלושת הקטינים וכן מחצית מהוצאות החינוך והבריאות.

6. ע"ש האיש היתה רשומה דירה ב---- (להלן: "הדירה"). הוסכם כי האיש יעביר לאישה ללא תמורה מחצית מהדירה, בכפוף לכך שהאישה תישא במחצית מהחוב המשותף לגופים שונים, שעמד על סך של כמיליון ₪ (להלן: "החוב המשותף").

7. הצדדים הסכימו כי הם ייטלו הלוואת משכנתא לצורך פירעון החוב המשותף. נקבע, כי מאחר והדירה רשומה ע"ש האיש בלבד "ובשל הצורך הדחוף והרצון המשותף של הצדדים ליטול את ההלוואה ללא דיחוי, תירשם ההלוואה בשלב ראשון על שם האיש ומיד כשיושלמו הליכי הרישום של הדירה ע"ש האישה בטאבו, תירשם גם היא כלווה בהלוואה" (סעיף 37 להסכם הפירוד).

8. כמו כן נקבע בהסכם הפירוד, כי מתוך כספי ההלוואה שתינטל, ייפרע החוב המשותף ובתוך שנה, הצדדים יימכרו את הדירה ומתמורת מכירת הדירה, תושב ההלוואה.

9. כמו כן הוסכם, כי מהכספים שיוותרו מתמורת מכירת הדירה לאחר תשלום החוב המשותף, תירכש דירה חדשה שתירשם ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים. האישה תוכל להתגורר בדירה החדשה עד שהבת הקטנה תגיע לגיל 19. לאחר שהבת הקטנה תגיע לגיל 19, הדירה החדשה תימכר ותמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

10. נקבע גם, כי עד לרכישת הדירה החדשה, תוכל האישה להשתמש בכספי תמורת הדירה, לצורך תשלום שכר דירה.

11. בחודש אוגוסט 2012 הגיש האיש תביעה לאכיפת הסכם הפירוד והוא טען בין היתר, כי האישה מטרפדת את מכירת הדירה (תמ"ש 15269-08-12).

12. בדיון שהתקיים ביום 26.11.12 הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן ב"כ הצדדים ימונו לכונסי נכסים לצורך ביצוע הסכם הפירוד ובית המשפט ימנה רו"ח שיבצע תחשיב של היקף החוב המשותף ויקבע את היקף הנזק שנגרם כתוצאה מהעיכוב בפירעון החוב המשותף. כמו כן הוסכם כי: "האם תרכוש את חלקו של האב בדירה לפי הערכת שמאי שימנה בית המשפט ולאחר שיתקבל דו"ח המומחה בדבר היקף החובות של הצדדים".

13. מונתה על ידי שמאית להערכת שווי הדירה וכן רו"ח לצורך הערכת גובה החוב המשותף. לאחר דיון שהתקיים ביום 9.2.14 ושבמסגרתו נחקר רואה החשבון על חוות דעתו, ניתן פסק דין ובמסגרתו קבעתי כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה שקבע את גובה החוב המשותף. כמו כן נקבע, כי עקב מחדלי האיש, לא ניתן היה ליטול הלוואה מיד לאחר אישור הסכם הפירוד על מנת לפרוע את החוב המשותף ולכן עליו לשאת במלוא הנזק שנגרם עקב העיכוב בפירעון החוב המשותף.

14. לאחר שהתברר כי באי כח הצדדים לא יכולים לשתף פעולה יחדיו ככונסי נכסים, מונה על ידי כונס נכסים חיצוני, עו"ד ליפסקר (להלן: "הכונס").

15. ביום 4.12.14 דחיתי את פרשנות האישה להסכמות שהתגבשו בדיון מיום 26.11.12 וקבעתי כי עליה לחתום על הסכם המכר שהכין הכונס, בתוך 30 יום. קבעתי כי ככל שהאישה לא תחתום על ההסכם, הדירה תוצע למכירה בשוק החופשי למרבה במחיר. נקבע כי הסכום השנוי במחלוקת ביחס לשווי הדירה, יישאר בשלב זה בנאמנות. האישה חויבה בהוצאות משפט בגין אותו הליך.

16. ביום 22.1.15 נחתם הסכם בין הצדדים ולפיו רכשה האישה את חלקו של האיש בדירה, על פי הערכת השמאית שמונתה והיא התחייבה לשלם לאיש סך של 1,350,000 ₪. בנוסף, היה על האישה לשלם מחצית מהחוב המשותף (להלן: "הסכם המכר").

17. בהסכם המכר נקבע, כי האישה תשלם בתוך 3 ימים את הסך של 210,000 ₪ ואת יתרת התמורה בסך של 1,140,000 ₪ היא תשלם בתוך 90 יום ממועד אישור ההסכם.

18. כמו כן, האישה התחייבה לשלם סך של 257,426 ₪ בגין חלקה בחוב המשותף. נקבע בסעיף 13 א להסכם המכר כי:

            "למען הסר ספק, על הקונה לגייס לצורך ביצוע הסכם זה סך כולל מוערך של כ – 1,670,000 ₪ המהווה את התמורה, את חלקה בהחזר החוב, ואת חלקה האפשרי בהוצאות הכינוס כפי שייקבע בית המשפט".

19. בסעיף 8 להסכם המכר נקבע, כי בגין איחור בתשלום התמורה, מעל 7 ימים, תשלם האישה פיצוי מוסכם בסך של 750 ₪ בגין כל יום איחור. בנוסף, נקבע כי בגין הפרה יסודית של ההסכם, על המפר לשלם פיצוי מוסכם בסך של 135,000 ₪ בנוסף לכל סעד אחר וכי פיצוי זה "אינו מותנה בהוכחת נזק כלשהו" (סעיף 18 להסכם המכר). כמו כן, נקבע סעיף פיצוי של ריבית פיגורים.

20. התקיימו שלוש ישיבות הוכחות שבהן נדונו כל התובענות והצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב. כמו כן, לאחר שהוגש תסקיר, התקיימה ישיבת הוכחות נוספת שבמסגרתה נחקרה העו"ס.      

ב.         התביעה להפחתת מזונות - תמ"ש 11418-07-15

(1)        טענות האב

1. מאז שנחתם הסכם הפירוד, חלה הרעה משמעותית במצבו הכלכלי. בשנת 2010 הוא השתכר 500,000 ש"ח לשנה והיה בשיא הקריירה שלו כ-----. כיום הוא משתכר סכום ממוצע של 3,500 ₪ ברוטו לחודש (סעיף 23 לתביעה). בשנת 2014 הוא השתכר סך כולל של 136,082 ₪ ברוטו לחודש דהיינו סך ממוצע של 8,000 ₪ עד 8,500 ₪ נטו לחודש (סעיף 22 לתביעה). לאור העיקולים שהוטלו על חשבונותיו עקב החוב המשותף, הוא נאלץ לעבוד כשכיר בהכנסה נמוכה יחסית. שכרו החודשי ברוטו בשנת 2014 עמד על 11,300 ₪ (סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית).

2. הוצאותיו החודשיות עומדות על כ – 15,000 ₪ לחודש, מאחר והוא משלם שכר דירה בסך של 8,000 ₪ לחודש, עבור נסיעות 1,300 ₪ לחודש ועליו לשלם עבור טיפול פסיכולוגי לבן א', סך של 1,400 ₪ לחודש (סעיף 37 לתצהיר האב).

3. בפועל, הוא ההורה המשמורן העיקרי והילדים נמצאים רוב הזמן בביתו, הרבה יותר משנקבע בהסכם הפירוד (סעיף 11 לסיכומיו וסעיף 1 לסיכומי התשובה). האם עובדת שעות רבות והילדים מתקשרים אליו כשהם חולים והוא מטפל בהם (סעיפים 20-21 לתצהירו). הבן א' מעוניין לעבור ולהתגורר עמו.

4. האב הוא חסר רכוש בעוד האם בעלת דירת גן ב---- בשווי של מעל 4,000,000 ₪ (סעיף 8 לסיכומיו) שהיא משכירה בסך של 9,000 ₪ לחודש (סעיף 20 לסיכומיו). הוא משלם הוצאות רבות שהאם מסרבת לממן כגון טיפול פסיכולוגי לבן הבכור, טלפונים סלולריים ותשלומי בריאות (סעיף 12 לסיכומיו). לדבריו: "קשה להאמין" שהאם לאור כישוריה, משתכרת רק 5,000 ₪ לחודש.

5. לדבריו, המצב כיום הוא שלאם הכנסה של 21,600 ₪ (כולל המזונות) והוא משתכר רק 8,500 ₪ לחודש (סעיף 26 לסיכומיו).

6. במהלך שנת 2013 הבן א' נפגע קשות מהאם והוא גר אצלו במשך 7 חודשים. לכן, יש לבטל את חיובו במזונות בגין תקופה זו.

7. מאחר והאם עברה עם הקטינים ל-----, יש לו הוצאות נסיעה רבות לצורך הבאת הקטינים לביתו ב-----.

8. האב עותר לביטול חיובו במזונות הילדים והוא מפנה בסיכומיו לפסיקה שקובעת כי כיום חל עיקרון השוויון ואין לחייב אותו בתשלומי מזונות, שעה שרכושה והכנסותיה של האם גבוהות בהרבה משלו (סעיף 27 לסיכומיו). לחילופין, האב עותר להפחתה ניכרת בתשלום המזונות (סעיף 11 לסיכומי התשובה), מאחר וחל "שינוי נסיבות דרמטי" ביכולותיו הכלכליות (סעיף 7 לסיכומי התשובה). לדבריו, הותרת שיעור המזונות על כנו "הינה גזירה שתוליך אותי בוודאות לפשיטת רגל" (סעיף 10 לסיכומי התשובה).

(2)        טענות האם

1. מצבו של האב דווקא השתפר, לאחר שהוא קיבל את כספי תמורת הדירה והחובות נפרעו.

2. לאב פוטנציאל השתכרות עצום, הוא מנהל עסקים עם ----- בחו"ל ומפעיל את עסקו באמצעות צדדים שלישיים.

3. האב נסע למשך חודש וחצי בקיץ 2014 לארה"ב לצורכי עסקיו. האב השכיר דירה שאותה שכר בסך של 6,000 ₪, לשוכרי משנה בסך של 9,000 ₪.

4. האב איש אמיד, אשר משלם שכר דירה בסך של 8,500 ₪ לחודש בגין דירה שהוא שוכר ב-----. האב נוסע רבות במוניות והפרוטה מצויה בכיסו.

5. מצבה הכלכלי של האם הורע. בריאותה נפגעה והיא מתקשה לעבוד במשרה מלאה. היא עובדת בחצי משרה ומשתכרת כ- 5,700 ₪ נטו לחודש ועובדת בעבודות מזדמנות נוספות בשכר של 600 ₪ בממוצע לחודש.

6. האב טוען שהוא זקוק לסך של 3,500 ₪ להוצאות מזון עבורו ולכן ברור כי הסך של 2,000 ₪ למזונות כל קטין סביר בהחלט ויש לדחות את התביעה.

(3)        דיון והכרעה

1. האב אישר בחקירתו כי הוא שיפץ את הדירה שהוא שוכר ובתמורה, במשך שנה ורבע, הוא פטור מתשלום שכר דירה. על פי הסכם השכירות, שכר הדירה שעל האב לשלם עומד על 8,500 ₪ לחודש ולאחר שנתיים וחצי, הוא יעלה לסך של 9,000 ₪ לחודש (עמ' 22 שורות 10-11, עמ' 23 שורות 15-16 ועמ' 26 שורה 1).

2. האב לא ידע להשיב כמה כסף עלה לו השיפוץ. ברם, הוא הודה שמדובר בשיפוץ יסודי הכולל החלפת צנרת, כלים סניטריים, צביעה, שבירת שני קירות, התקנת ריצפת למינציה, החלפת דלתות וחלונות ועוד (עמ' 24 שורות 2-8 ושורות 11-12). סכום השיפוץ הוא בערך 130,000 ₪ (עמ' 29 שורות 11-12).

3. האיש טען כי את כספי הנסיעה שלו לארה"ב בקיץ 2014 לצורכי עבודה, אחיו מימן כהלוואה והוא השיב לו את ההלוואה מכספי תמורת הדירה (עמ' 31 שורה 3). לדבריו, הוא לא ביצע בסופו של דבר עסקאות בארה"ב ולדבריו "אני נאבק על פירורים ברמה מביכה" (עמ' 37 שורות 10-11).

4. האב לא מחזיק רכב ומתנייד באמצעות אוטובוסים, מוניות והשכרת רכב לפי שעה (עמ' 32 שורה 21).

5. האב הודה כי הוא נעזר בחשבון אמו לצורך התנהלותו, מאחר וחשבונותיו היו מעוקלים (עמ' 34 שורות 22-23). הוא העיד כי הוא "עובד דרך צדדי ג' שמקזזים לי עמלות גדולות" (עמ' 37 שורות 13-14).

6. האב טען כי הילדים נמצאים "חצי מהזמן אצלי" (עמ' 40 שורה 6) ואולם האישה הכחישה זאת ובהתאם לתסקיר מיום 20.6.16 עולה כי לא אירע שינוי בהסדרי השהות של הקטינים עם האב (למעט ביחס לבן א') והם נמצאים אצלו פעמיים בשבוע כולל לינה וכל סוף שבוע שני, כולל במוצ"ש.

7. האיש אישר כי תקופה מסוימת הוא עבר לגור אצל אמו ב----- והשכיר בשכירות משנה את הדירה ששכר ב------. לדבריו, הוא הרוויח מכך בין 1,000 ל – 2,000 ₪ בממוצע לחודש (עמ' 36 שורות 2-3).

8. האם שוכרת דירה בסך של 6,000 ₪ לחודש ומשכירה את הדירה שרכשה מהאיש, בסך של 9,000 ₪ לחודש (עמ' 62 שורות 6-7). כמו כן, היא העידה שהיא משתכרת סך של 4,000 ₪ לחודש ממשרה חלקית ועוד סך של בין 800 ל – 1,500 ₪ מעבודה נוספת במשרד -----, שם היא עובדת לעיתים עד השעה שמונה בערב (עמ' 70 שורות 1-2 ושורות 19-20).

9. לאחר חקירת האב, מתברר כי רב הסתום על הגלוי ביחס להכנסותיו. האב הודה כי הוא מתנהל באמצעות צדדי ג' ולא הובאו אסמכתאות מהימנות ביחס להכנסותיו. האב לא זימן לעדות אף אחד מאותם צדדי ג', שיעידו מה הכנסותיו.

10. עצם העובדה, שלמרות שהאב טוען כי הוא משתכר "מתחת ל – 12,000 ₪ לחודש" (סעיף 38 לתצהירו) הוא שכר ביום 21.10.15 דירה בת חמישה חדרים, ב-----, בשכר דירה חודשי של 8,500 ₪ לחודש, שעתיד לעלות לסך של 9,000 ₪ לחודש, לתקופה של חמש שנים, מלמדת כי הפרוטה מצויה בכיסו.

11. אם שכרו הוא אכן רק 12,000 ₪ נטו לחודש, מדוע הוא לא שכר דירה בשכונה זולה יותר? מדוע לא שכר דירה צנועה יותר? מדוע הוא מתנייד באמצעות מוניות?

12. לפיכך, האב לא הוכיח כי אירע שינוי נסיבות מהותי בהכנסותיו. אדרבא, משהדירה נמכרה והוא קיבל מאות אלפי ₪ וחובותיו נפרעו, מצבו הכלכלי השתפר. האב יכול לשוב ולעבוד במקצועו ולהשתכר כפי שהוא השתכר לפני פרוץ המשבר בין הצדדים.

13. משבאנו למסקנה כי לא אירע שינוי נסיבות מהותי בהכנסותיו, יש לבחון האם אירע שינוי מהותי בזמני השהות של הקטינים אצלו.

14. בסעיף 11 להסכם הפירוד נקבע, כי הסדרי השהות של הקטינים אצל האב יהיו בהתאם להמלצות יחידת הסיוע מיום 16.3.09 (נספח א להסכם). על פי המלצות אלו, הקטינים שוהים אצל האב פעמיים בשבוע בימים שני וחמישי כולל לינה, ואולם בסוף שבוע שהילדים אצל האב, הם ישובו ללון ביום חמישי בערב בבית האם. כמו כן, נקבע בהסכם הפירוד, כי בכל סוף שבוע שהקטינים אצל האב, הם ילונו אצלו במוצאי שבת והוא יחזירם ביום ראשון בבוקר למסגרות הלימוד.

15. מהתסקיר מיום 20.6.16 עולה כי הסדרי השהות שנקבעו בהסכם מתקיימים באותה מתכונת כיום, כשהשינוי היחיד הוא שבכל יום חמישי בערב, ולא רק אחת לשבועיים, הקטינים לנים אצל האב. העו"ס העידה בחקירתה, כי האב לא ביקש לשנות את הסדרי השהות (עמ' 34 שורות 4-6).

16. למעט ביחס לבן א', אין שום שינוי נסיבות מהותי בזמני השהות של הקטינים אצל האב ולכן, אף בגין רכיב זה, לא אירע שינוי המצדיק הפחתת המזונות.

17. יודגש כי העובדה שהעו"ס המליצה בתסקיר כי המשמורת תהיה משותפת, לא משנה דבר ביחס לתביעה זו, מאחר ואין שינוי בהסדרי השהייה בפועל של הקטינים אצל האב (סעיף 1 לסיכומי האם). נדון בנושא ההמלצה למשמורת משותפת, כשנדון בתביעת האב למשמורת.

18. ברם, ביחס לבן א', אירע שינוי נסיבות מהותי והוא שוהה זמן רב יותר אצל האב. עוד בתסקיר שהוגש ביום 29.10.13 הומלץ כי הבן א' ישהה אצל האב בימים ראשון שני וחמישי ואצל אמו רק בימים שלישי ורביעי. להמלצות אלו ניתן תוקף של פסק דין. גם בתסקיר מיום 20.6.16 נאמר כי א' מעדיף לשהות יותר בבית האב ובחקירתה, העו"ס אישרה כי רוב הזמן א' נמצא בבית האב והוא מרגיש נח יותר להיות בביתו (עמ' 29 שורות 27-28). לדבריה, השינוי ארע לפחות מחודש אוקטובר 2015, עת שהאם עברה ל----- וא' מעדיף להימצא ב--- אצל האב (עמ' 34 שורות 19-20). יודגש כי גם האם אישרה בחקירתה, כי הפעילות החברתית של א' היא ב----- ולא ב------ (עמ' 68 שורות 23-24). לפיכך, ביחס למזונות הבן א', יש לבצע הפחתה במזונות. לכן, האב יישלם עבורו, סך של 500 ₪ לחודש בלבד, כדמי אירוח אצל האם. הפחתה זו תיעשה רטרואקטיבית מחודש אוקטובר 2015, המועד שבו האם עברה ל------ וא' נשאר רוב הזמן ב----- עם אביו.

19. כמו כן, מאחר ובתסקיר מיום 14.9.13 נאמר במפורש כי הבן א' עבר להתגורר עם האב בחודש מרץ 2013 (סיכום והמלצות התסקיר) לאור קונפליקט חמור שהיה לו עם האם, וזאת למשך חצי שנה, האב רשאי לקזז סך של 12,000 ₪ בגין שישה חודשים שבהם הקטין היה רוב הזמן אצלו. על פי התסקיר שלא נסתר בשום ראייה מטעם האם, בחודשים הראשונים למעבר של א', א' כלל לא היה בקשר עם האם ולאחר מכן, הוא שהה גם אצלה. עדות האם כי א' שהה בבית האב רק חמישה חודשים (עמ' 58 שורה 26), נסתרה ע"י העו"ס. האם לא השיגה כלל על המלצות התסקיר שהוגש בזמנו ולא ביקשה לזמנה לחקירה ולכן יש לאמץ את כל האמור בתסקיר.

20. סיכומו של דבר: תביעת האב להפחתת מזונות ביחס לשתי הקטינות נדחית, מאחר ולא הוכח שום שינוי משמעותי לרעה בהכנסותיו ובזמני השהות ומאידך, דין התביעה ביחס לא' להתקבל בחלקה וסכום המזונות עבור א' יופחת לסך של 500 ₪ לחודש החל מיום 1.10.15. כמו כן, האב רשאי לקזז סך של 12,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק בגין התקופה שא' לא היה בפועל במשמורת האם.

ג.          התביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם המכר – תמ"ש 58372-07-15

(1)        טענות האיש

1. האישה איחרה בתשלום תמורת הדירה בשישים ושמונה ימים ולכן היא חייבת בפיצוי המוסכם בסך של 750 ₪ ליום – סה"כ 45,750 ₪. כמו כן, היא חייבת בפיצוי המוסכם בסך של 135,000 ₪ לאור הפרתו היסודית של ההסכם, על ידה.

2. בנוסף, על פי סעיף 8 להסכם, על האישה לשלם ריבית פיגורים בגין משיכה חריגה כנהוג בבנק לאומי. הריבית היא 15% לשנה. בגין רכיב זה על האישה לשלם פיצוי בסך של 31,725 ₪.

3. כמו כן, האיש חתם על הסכם פשרה עם בנק הפועלים בגין חובו והגיע להסכמה על תשלום מופחת של החוב, ככל שהוא ישולם עד המועד שבו היתה צריכה האישה לשלם את יתרת התמורה בגין רכישת הדירה. היות והאישה איחרה בתשלום התמורה, הבנק ביטל את הסכם הפשרה כך שהחוב תפח, ונגרם לאיש נזק בסך של 62,838 ₪.

4. האיש העמיד את סכום התביעה על סך של 212,838 ₪ בלבד.

(2)        טענות האישה

1. מאחר והיא הגישה בקשה למתן הוראות עקב טענתה כי קיימת אי בהירות בגובה החוב המשותף שעליה לפרוע, העיכוב בתשלום היה מוצדק.

2. כונס הנכסים לא פירט מה יתרת החוב המשותף ולכן היתה הצדקה לעיכוב בתשלום.

3. היו לה השגות על תחשיבי כונס הנכסים שלא קיזז סכומים המגיעים לה.

4. גם לאחר שבית המשפט הורה לה להפקיד את יתרת התמורה לפי חישובי הכונס, היא הגישה בקשה להבהרה. בבקשה זו היא עתרה לכך שבית המשפט יורה לכונס להמציא מכתב לבנק למשכנתאות שבו יצוין כי היא שילמה את יתרת התמורה מההון העצמי, למעט סכום המשכנתא שעומד על 1.2 מיליון ₪.

5. היא לא הפרה את ההסכם ולאחר הדיון שהתקיים בבקשתה ביום 20.7.15, היא שילמה את מלוא התמורה בסך של 1,269,924 ₪. לדבריה, התובע "לא הציג שום מסמך, החלטה או הוכחה להפרת ההסכם" (סעיף 5 לסיכומיה) ולא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו (סעיף 12 לסיכומיה).

(3)        דיון והכרעה

1. על פי הסכם המכר, היה על האישה לשלם את יתרת התמורה עד ליום 17.5.15.

2. ביום 27.4.15 שלח הכונס מכתב לצדדים ובו פירט את יתרת החוב של כל אחד מהצדדים, בגין החוב המשותף, לאור חישובי המומחה שמונה. למכתב צורף דו"ח תחשיב רואה החשבון שמונה. הכונס ציין כי על האישה לשלם לקופת הכינוס סך של 108,558 ₪ בגין חלקה שטרם שולם בחוב המשותף. כמו כן, ציין הכונס כי על האישה לשלם את יתרת התמורה, בסך של 1,140,000 ₪. סה"כ, היה על האישה להעביר לכונס סך של 1,307,924 ₪ עד ליום 17.5.15.

3. לאור פניית ב"כ האישה לכונס במכתב מיום 6.5.15 שבו העלתה האישה טענות בדבר חישוב חובה, שלח הכונס לצדדים מכתב ביום 6.5.15 שבו דחה את טענות האישה ביחס לחישוביה את החוב המשותף ודרש ממנה להפקיד את יתרת התשלומים שהיא חייבת לשלם על פי ההסכם, במועד.

4. ביום 12.5.15 שלח כונס הנכסים לאישה מכתב התראה ובו ציין כי עליה לשלם את יתרת התמורה וחלקה בחוב המשותף, עד ליום 17.5.15.

5. כונס הנכסים הציע לאישה, באמצעות בא כוחה דאז, להפקיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, על מנת לא להפר את ההסכם.

6. האישה ביקשה הארכת מועד מהכונס, מאחר שהגישה בקשה למתן הוראות ולמתן ארכה לתשלום התמורה (בקשה 38) והכונס השיב לב"כ האישה במכתבו מיום 14.5.15, כי לא ניתנת ארכה וכל עיכוב עלול לגרום נזקים לאיש, אשר החוב המשותף שעליו לפרוע, רשום על שמו. האישה הוזהרה, כי עיכוב התשלום עלול לגרום לנזקים כבדים. האישה התבקשה להפקיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, על מנת שלא תפר את ההסכם.

7. ביום 17.5.15 שלח הכונס לאישה מכתב ובו "התראה אחרונה בדבר ביצוע הסכם מכר מיום 22.1.15". במכתב זה, מתרה ומזהיר הכונס את האישה, כי עליה להפקיד את מלוא התמורה באותו יום. האישה הוזהרה, כי אם לא תשלם את יתרת התמורה, יהיה עליה לשלם קנסות. שוב הוצע לאישה, כי תפקיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בידי הכונס, על מנת שלא תפר את ההסכם. האישה לא שילמה דבר ותחת זאת הגישה בקשה להארכת המועד לביצוע התשלום, עד למתן החלטה בבקשה שהגישה.

8. ביום 19.5.15 שלח הכונס לאישה מכתב נוסף שבו הוא ציין, כי הוא ימסור לבנק הממשכן אישור וידווח על כל סכום ששולם במסגרת ביצוע הסכם המכר.

9. ביום 15.6.15 קבעתי כי: "מאחר והמבקשת טוענת כי יש בידיה את מלוא הכספים, עליה להעביר לאלתר את מלוא התמורה לפי חישובי הכונס, לידי הכונס. הכונס יעכב בידו את הסכומים השנויים במחלוקת, עד למתן החלטה בבקשה. המבקשת רשאית לפנות על חשבונה לרו"ח בר לב, על מנת שיבחן את טענותיה החשבונאיות. כל יתר הטענות יידונו בדיון שיתקיים במעמד הצדדים, לאחר שהצדדים יגישו בתוך 15 יום מועדים מתואמים לקיום דיון".

10. ברם, האישה לא מילאה אחר החלטתי זו אשר הומצאה בו ביום אליה ע"י הכונס ולא שילמה את התמורה לכונס, למעט סך של 108,000 ₪ שהיא העבירה ביום 22.6.15.

11. האישה הגישה "בקשה למתן הבהרה" וביום 24.6.15 קבעתי כי:

"אכן, ההחלטה היתה ברורה ועל המבקשת להעביר את מלוא הסכום לידי הכונס, על פי תחשיביו. ברור כי הכוונה היתה לתמורה ללא הקנס בגין האיחור שיידון לאחר מכן. הסכום השנוי במחלוקת יעוכב בידי הכונס עד למתן החלטה".

12. ברם, למרות החלטה זו, האישה לא העבירה את כספי התמורה לכונס. זאת, על אף שביום 24.6.15 שלח המומחה לאישה את תשובותיו לטענותיה בדבר אופן חישוב חובה.

13. ביום 25.6.15 שלח הכונס מכתב לאישה וביקש כי תעביר את יתרת חובה בסך של 1,199,924 ₪ כאשר הוא חוזר על כך שהוא מוכן לחתום על מסמך הבנק הממשכן וכי עד היום שילמה האישה רק סך של 209,442 מכספי התמורה שהיא חייבת לשלם. בו ביום שלח הכונס מכתב גם לבנק שממנו התעתדה האישה ליטול משכנתא.

14. ביום 20.7.15 התקיים דיון בבקשת האישה. במסגרת הדיון, הענקתי לאישה ארכה של 7 ימים, עד ליום 27.7.15 בשעה 12:00 להעביר לכונס את מלוא סכום חובה בגין רכישת הדירה בסך של 1,269,924 ₪. קבעתי כי אין בכך כל קביעה לגבי השאלה האם האישה הפרה את ההסכם והאם האיש זכאי לפיצויים וטענות כל צד, שמורות עמו. שבתי וקבעתי, כי הסכום השנוי במחלוקת יוותר בנאמנות בידי כונס הנכסים. רק ביום 23.7.15 שילמה האישה סך של 1.2 מיליון ₪. על פי תחשיבו של המומחה מיום 25.8.15, האישה נותרה חייבת סך של 65,871 ₪.

15. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 1.11.15 התקיים דיון בפלוגתאות שנותרו בין הצדדים. קבעתי כי למרות שביצוע קיזוז של תשלום שהאישה ביצעה לאחר היום הקובע בגין תשלומי משכנתא, לא היה צריך להילקח בחשבון, היא יכולה לקזז את חלקו של האיש בתשלומי המשכנתא שהיא שילמה לאחר היום הקובע, בסך של 10,136.5 ₪. בנוסף, דחיתי את כל יתר טענות האישה ביחס לתחשיב שערך הכונס וקיבלתי את עמדת הכונס והאיש, כי על האישה לשלם לאלתר את יתרת חובה בסך של 65,871 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד מתן חוות דעת המומחה. בפועל, האישה העבירה את רוב יתרת חובה רק ביום 31.12.15 ונכון לדו"ח שהכונס הגיש ביום 8.6.16, היא נותרה חייבת יותר מ - 10,000 ₪.

16. אני סבור כי האישה הפרה את ההסכם הפרה יסודית. היה עליה לשלם לפחות את הסכום שאינו שנוי במחלוקת במועד והיא לא עשתה כן. גם לשיטתה, כמפורט במכתב בא כוחה לכונס מיום 25.6.15, הסכום השנוי במחלוקת עמד על 262,728 ₪ בלבד. אין בהגשות חוזרות ונשנות של בקשות למתן הוראות או להבהרות, בכדי לגרוע מחובתה לשלם את מלוא התמורה במועד שנקבע בהסכם הרכישה. זאת, במיוחד שהתברר כאמור לעיל, כי כמעט כל טענות האישה ביחס לטעויות החישוב שביצע כביכול הכונס ורואה החשבון, נדחו. לא הוכח כלל, שהתנהלות הכונס או האיש גרמו לכך שהאישה לא יכולה היתה ליטול משכנתא. בהסכם נכתב במפורש, מה הסכום הצפוי שעל האישה לשלם, לרבות בגין החזר החוב המשותף. האישה התנהלה שלא כדין, לא שעתה לאזהרות הכונס ולא העבירה לפחות את התשלום שלא היה שנוי במחלוקת, והיווה את רוב התמורה. מדובר בהפרה יסודית על פני תקופה ארוכה.

17. לפיכך, עליה לשלם את הפיצוי המוסכם בסך של 135,000 ₪ לאיש. ברם, יש לבחון האם בנוסף לפיצוי המוסכם, עליה לשלם פיצוי נוסף שנקבע בהסכם, בגין כל יום איחור בתשלום התמורה.

18. בע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל, פ"ד מו (1) 115 נקבע בעמ' 124 כי:

"ניתן להניח, כי אם נקבעו מספר הוראות בדבר פיצוי מוסכם אשר יכולות לדור יחדיו ואשר אינן חילופיות, יהיו הפיצויים המוסכמים מצטברים".

19. במקרה דנן, האיש הוכיח כי בפועל נגרם לו נזק כספי עקב האיחור בתשלום מצד האישה. שהרי האיש הגיע להסכמה עם בנק הפועלים שחובו יופחת, אם הוא יפרע אותו עד ליום 17.5.15. לאור העובדה שהאישה לא שילמה את התמורה במועד, האיש לא יכול היה לפרוע את החוב מכספי התמורה ובנק הפועלים דרש את מלוא סכום החוב. לכן, נגרם לתובע נזק בפועל בסך של 62,838 ₪ (נספחים ב' ו – ג' לכתב התביעה).

20. סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות) קובע כי:

            "הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים (להלן: "פיצויים מוסכמים") יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק, אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

21. בע"א 300/77 רוזנר נ' ט.ל.מ. חברה לבנין, פ"ד לב (3) 682 נפסק כי:

            "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר "כל יחס סביר" בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש... התערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו".

            ראו גם: ע"א 4630/04 קניונים נכסים ובנין נ' בני יעקב (13.12.06).

22. המלומדים גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם דיני חוזים – תרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי מציינים בעמ' 503 כי: "בהקשר המיוחד של חוזים למכר מקרקעין, מסתמן נוהג שיפוטי שלפיו תניה הקובעת עד כ – 20% מערך הנכס כפיצוי מוסכם במקרה של הפרה יסודית תוכר בדרך כלל כסבירה, ולכן – כמוגנת מפני התערבות שיפוטית".

23. בע"א 8506/13 זאבי תקשורות נ' בנק הפועלים ((23.8.15) נפסק כי:

            "הפיצוי המוסכם ייפסק כל עוד הוא מקיים יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת  החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.. אף אם יוכיח המפר כי הנזק שנגרם לו בפועל היה נמוך ממנו ואף אם יוכיח כי לא נגרם בפועל נזק כלל... על הצד שהפר את החוזה  ושמבקש להפחית בדיעבד את הפיצוי המוסכם מוטל  הנטל לשכנע את בית המשפט כי לא מתקיים כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. על צד זה מוטל גם הנטל להביא ראיות להוכחת טענותיו". 

24. במקרה דנן, לא רק שהאישה לא הביאה כל ראיות כי לא ניתן היה לצפות את הנזק שנגרם לאיש עקב הפרותיה, אלא שהפיצוי המוסכם על כל מרכיביו, הוא פחות מעשרים אחוז משווי התמורה ולכן אין כל עילה להתערבות בית המשפט בגובה הפיצוי המוסכם. הוכח כאמור לעיל, כי לאיש נגרם נזק משמעותי בפועל, עקב ביטול הסכם הפשרה שהוא ערך עם בנק הפועלים. סכום זה הוא פיצוי סביר, גם בהתחשב בכך שעקב האיחור בתשלום, המשיך האיש להימצא במצב שנושים רודפים אחריו, היו לו עיקולים על חשבונות הבנק שלו והוא לא יכול לפעול כאחד האדם שמחזיק חשבון בנק ונגרם נזק להפעלת עסקו, כמו גם עוגמת נפש רבה.

25. ברם, לא ניתן לתבוע בנוסף לפיצוי המוסכם גם את סכום הנזק שנגרם בפועל מאחר והפיצוי המוסכם מפצה את האיש עבור הנזק שנגרם ואין מקום לכפל פיצוי. כפי שציינו המלומדים שלו ואדר: "כפל תרופה ייווצר כל אימת שצירופן של תרופות מעניק לנפגע יותר מאשר הגנה מלאה על מכלול האינטרסים המוגנים שלו" (עמ' 81).

26. לפיכך, על האישה לשלם לאיש את שני רכיבי הפיצוי המוסכם שנקבעו בהסכם ושהאיש תבע. גם את הסך של 135,000 ₪ המהווים 10% מהתמורה וגם את הסך של 45,750 ₪ בגין ימי האיחור בתשלום. סה"כ האישה חייבת לאיש סך של 180,750 ₪. כמו כן, בהתאם לסעיף 8 להסכם, בגין האיחור, על האם לשלם גם ריבית פיגורים הנהוגה בבנק לאומי בגין כל ימי האיחור ולכן עליה לשלם עוד סך של 31,725 ₪ והכל בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

27. כל שלושת הפיצויים המוסכמים יחדיו: הפיצוי החד פעמי, הפיצוי בגין כל יום איחור והריבית החריגה, הם בגדר פיצוי סביר והאישה לא הרימה את הנטל להוכיח כי הפיצוי אינו סביר ביחס לנזק שניתן היה לצפות. במקרה דנן, החוב המשותף שהיה על הצדדים לפרוע ושהיה רשום ע"ש האיש בלבד, צבר ריביות ותפח עקב מחדלי האישה.

ראו: ת"א (תל אביב) 28372-02-12 עופר נ' חדשני (ניתן ביום 14.1.16 ע"י כב' השופט דלוגין).

ד.         התביעה לחיוב במדור – תמ"ש 1080-08-15

(1)        טענות האם

1. על פי הסכם הפירוד, אמורים היו הצדדים למכור את הדירה, לפרוע את החוב המשותף ולרכוש דירה חדשה לצורך מדור הקטינים.

2. ברם, כמפורט לעיל, ביום 26.11.12 הגיעו הצדדים להסכמה ששינתה מתווה זה. על פי ההסכמה המאוחרת, נקבע כי האישה תרכוש את חלקו של האיש בדירה לפי הערכת שמאי, האיש יקבל מחצית מהתמורה ולא תירכש דירה חדשה למגורי האם והקטינים.

3. על פי סעיף 45 להסכם הפרידה, היה על הצדדים להפקיד את יתרת התמורה ממכירת הדירה לאחר פירעון החוב המשותף ומסכום זה, האישה אמורה היתה לשלם את שכר הדירה, עד שתירכש דירה חדשה.

4. האם נטלה משכנתא בהחזר חודשי של 5,900 ₪ לחודש, לצורך רכישת חלקו של האיש בדירה. האישה עותרת לתשלום של 1,000 ₪ לכל קטין, ובסה"כ 3,000 ₪ לחודש בגין רכיב המדור שעל האב לשלם לילדיו.

5. לטענתה, מדובר במחצית מגובה שכר דירה (6,000 ₪) שהיה עליה לשכור, לו לא היתה רוכשת את חלקו של האב בדירה ועל האיש לשלם את רכיב המדור, כחלק מחובתו לשלם מזונות לקטינים.

6. האיש הוא אדם אמיד, עושה עסקאות בחו"ל ומתגורר בדירת יוקרה שכורה בת חמישה חדרים ב------ שהוא שיפץ בסך של כ – 145,000 ₪ ולכן יש לו אפשרות כלכלית לשאת בחובתו לשלם מדור (סעיף 35 לסיכומיה וסעיף 4 לסיכומי התשובה).

(2)        טענות האב

1. האישה משכירה את הדירה בסך של 9,000 ₪ לחודש ושוכרת דירה קטנה יותר, בסך של 6,000 ₪ לחודש. לכן, אין כל סיבה שהוא ישלם עבור מדור הקטינים.

2. אין חובה על האיש להגדיל את ההון שלה באמצעות השתתפות בתשלומי משכנתא שהיא נטלה. האם "תובעת ממנו שהוא עצמו יממן את רכישת הבית שקנתה ממנו" (סעיף 14 לסיכומיו).

3. מאחר ומחצית מתשלומי המשכנתא שהאישה משלמת ממומנים מההפרש בין שכר הדירה שהיא מקבלת מהשכרת הדירה (9,000 ₪) לבין עלות שכר הדירה שהיא משלמת (6,000 ₪) הרי שלכל היותר על האב לשלם 40% מסך של 3,000 ₪ דהיינו 1,200 ₪ לחודש בגין מדור, מאחר והבן הגדול מתגורר אצלו (סעיף 18 לסיכומיו).

4. אם האב היה יודע שהאישה תדרוש ממנו גם תשלום מדור לאחר שתרכוש את חלקו בדירה, הוא לא היה מסכים לכך שהאם תרכוש את חלקו בדירה והיה עומד על ביצוע ההסכם ככתבו וכלשונו שלפיו הדירה היתה נמכרת לצד ג' בשוק החופשי למרבה במחיר ומיתרת התמורה לאחר פירעון החובות, היתה נרכשת דירה קטנה יותר ע"ש שני הצדדים ובה היו הקטינים מתגוררים עם האם.

5. הכנסתו פחתה מאוד ואין הוא יכול לשלם שום סכום נוסף.

(3)        דיון  והכרעה

1. ברור כי על פי הסכם הפרידה, תשלום המזונות בסך של 2,000 ₪ לכל קטין לא כלל את רכיב המדור. המדור אמור היה להיות משולם באמצעות יתרת תמורת מכירת הדירה ולאחר מכן, באמצעות מגורים בדירה החדשה שהצדדים היו אמורים לרכוש והאם היתה אמורה להתגורר בה עם הילדים, עד שהבת ד' היתה מגיעה לגיל 19.

2. חובת תשלום המדור היא חלק מחובת האב לשלם מזונות ועל פי הפסיקה, תשלום עבור משכנתא יכול להוות תשלום עבור מדור (ע"א 803/85 ברזילאי נ' ברזילאי). לפיכך, על האב לשלם מדור.

3. ברם, מאחר וא' מתגורר בעיקר אצל האב, ומצוי בפועל במשמורתו, האב לא צריך לשלם לאם עבור מדורו בביתה.

4. אולם, על האב לשלם עבור רכיב מדור לשתי הבנות, סך של 2,000 ₪ לחודש (40% מסך של 5,000 ₪) בהתאם לבקשת האם, כי האב ישלם סך של 1,000 ₪ עבור כל קטין (סעיף 35 לסיכומיה וסעיף 9 לסיכומי התשובה). אין חובה כי האב ישלם לפי תחשיב בגובה התשלום החודשי של המשכנתא שהאם משלמת בסך של 6,000 ₪. זאת, מאחר וניתן לשכור דירה סבירה בסך של 5,000 ₪ לחודש. לאחר שהבת א' תסיים את התיכון, האב ישלם עבור רכיב המדור של הבת ד', סך של 1,750 ₪ לחודש.

תשלום המדור ישולם החל מיום 15.8.15, שהוא המועד שבו החלה האם לשלם משכנתא, כמפורט בסעיף 4 לסיכומיה.

5. האב רשאי לקזז סכום זה, מהכספים שהאם חייבת לו, בגין הפרת הסכם המכר על ידה, כמפורט לעיל.

6. יצוין כי טענת האב בסיכומיו (סעיף 8) כי בית המשפט "שינה את הסכם הפרידה", חסרת שחר. האב, שהיה מיוצג, הסכים לכך ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. האב יכול היה להתנות את הסכמתו שהאם תרכוש את חלקו בדירה לפי הערכת שמאי, בכך שיהיה פטור מתשלום המדור או בקביעת סכום המדור. האב לא עשה כן ולכן שרירה וקיימת חובתו לשלם מדור לבנותיו, כפי שגם נקבע במפורש בהסכם הפרידה.

ה.         תביעה להשבת כספים – תמ"ש 17693-11-15 

1. בחודש מאי 2010 חתמו הצדדים על הסכם לפיו האב ישלם עבור המועדוניות של הבנות מחודש מאי ועד אוגוסט 2010 ולאחר שהצדדים ייטלו את ההלוואה המשותפת או יימכרו את הדירה, האישה תחזיר לאיש סכום זה. האיש טוען כי האישה לא השיבה לו עד היום סכום זה המסתכם בסך של 10,000 ₪.

2. כמו כן, האישה התגוררה בדירה לאחר הפירוד ואולם לא שילמה את תשלומי הארנונה בגין התקופה שהיא התגוררה בה לבדה עם הקטינים. האיש שילם את חוב הארנונה בסך של 5,844 ₪ והאישה לא השיבה לו סכום זה.

3. האיש תובע מהאישה את שני הסכומים הנ"ל, בצירוף ריבית והצמדה כחוק והוא העמיד את סכום התביעה על סך של 17,844 ₪.

4. האישה לא הגישה כתב הגנה ענייני ובסיכומיה טענה כי האב לא הוכיח ששילם עבור המועדוניות וכי "בשום הסכם לא הוגדר שתשלומי ארנונה בתקופת השנים 2008-2010 חלים רק עלי" (סעיף 2).

5. יש לדחות את טענת האישה כי האיש לא הוכיח ששילם עבור המועדוניות. האישה לא טענה טענת הגנה זו כלל בכתב ההגנה והעלאת טענה זו לראשונה בסיכומיה, מהווה הרחבת חזית אסורה. יתר על כן, האישה לא הכחישה כי בפועל הבנות שהו במועדונית. בצדק טוען האיש כי: "האם יעלה על הדעת שהמועדונית של הילדים נתנה את שירותיה בחינם?" (סעיף 2 לסיכומי התשובה).

6. גם טענתה ביחס לתשלומי הארנונה, לפיה מאחר שאין הסכם כתוב שבו היא התחייבה לשלם תשלום זה היא פטורה מחיוב זה, אין בה ממש. בחקירתה, האישה אישרה שבתקופה שבגינה האיש שילם את חוב הארנונה, הוא לא התגורר בבית והיא לא העבירה לו את חשבונות הארנונה (עמ' 58 שורות 13-14). ברור כי חוב ארנונה מוטל על מי שמתגורר בנכס ולכן, על האישה לשלם סכום זה ואין כל צורך כי הצדדים ייחתמו על הסכם כתוב בנושא זה, על מנת להטיל עליה את החבות.

7. לפיכך, אני נעתר לתביעה וקובע כי על האישה להשיב לתובע סך של 10,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה וכן לשלם לתובע סך של 5,844 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום שבו האיש שילם את תשלום הארנונה ועד לתשלום בפועל.

ו.          תביעת משמורת – תמ"ש 17797-11-15

1. האב טוען כי הבן א' ביקש לעבור למשמורתו ושוהה עמו "באופן כמעט בלעדי" (סעיף 1 לסיכומי התשובה). לדבריו, האם התעללה בו והוא סבל אצלה קשות. רק עקב טיפול נפשי שהאב יזם, א' חידש את הקשר עם האם. לדברי האב, האם נעלה את א' בחדר והם אף "הלכו מכות" (עמ' 53 שורה 29). לטענתו: "היא אמא מתעללת ועושה הכול כדי שיהיה לו רע" (עמ' 54 שורות 15-16).

2. האב טוען כי האם עובדת שעות רבות ביום ואף לא נתנה לילדים את מפתח הבית. היא העתיקה את מקום מגוריהם ל----- ללא הסכמתו ורשמה את ד' לבית ספר ב-----, ללא הסכמתו ובניגוד לרצונו.

3. האב טוען כי הילדים בוחרים לישון אצלו בימי חמישי בערב (סעיף 3 לסיכומיו) וכן לשהות עמו כשהם חולים (סעיף 5 לסיכומיו). האם "מכניסה אותם לקונפליקט קשה של נאמנויות" ופוגעת בהם נפשית (סעיף 20 לסיכומיו). היא חוזרת מעבודתה מאוחר ורוב הזמן הילדים שוהים אצלו. לפיכך, האב עותר לכך כי משמורת הקטינים תעבור אליו ולדבריו: "בסיכום כולל, נמצאים הילדים אצל האב יותר מאשר אצל האם" (סעיף 1 לסיכומי התשובה).

4. האישה טוענת כי האב הגיש את התביעה רק על מנת לחמוק מתשלום מזונות. היא הורה מצוין והילדים צריכים להיות במשמורתה.

5. לטענתה, האב עזב את הקטינים למשך שנה ל------ ובקושי היה בקשר עם הקטינים ואף בקיץ לפני שנתיים, הוא נסע למשך כחודשיים לארה"ב ללא תיאום והדבר מלמד כי הוא לא אחראי ולא ראוי להיות הורה משמורן.

6. לצורך בירור התביעה, ניתן צו להגשת תסקיר. בתסקיר מיום 20.6.16 נאמר בין היתר כי:

"ממשיכה להתנהל ביניהם מערכת יחסים קונפליקטואלית ברמת עצימות גבוהה ביותר, רוויה במאבקים משפטיים ומאבקים רגשיים... מערכת היחסים העכורה והקונפליקטואלית בין ההורים, וחוסר ההסכמות הממשיכות להתקיים בין ההורים, יוצרת מתח רב, אליו חשופים הקטינים... ניכר כי לאב קשר משמעותי חם וקרוב עם הקטינים".

בתסקיר נאמר כי הבן א' סיפר ביחס לאם כי:

"לעמדתה, היא אחראית באופן אוטונומי על הילדים, ואין שום הכרח או נחיצות בקשר עם האב... אמא לא בעד קשר עם האב".

7.               בתסקיר הומלץ כי המשמורת תהיה משותפת. נאמר כי:

"משמורת בלעדית של האם, משמעותה השארת המצב הנוכחי על כנו, זו תמשיך לקבע את הדרתו של האב מחיי הקטינים ותחבל במעורבתו של האב בחייהם כפי שהיא באה לידי ביטוי כיום...לא יעלה על הדעת, כי האם תפעל מתוך העמדה כי לקטינים די בהורה אחד ותשלול מהאב את זכותו הטבעית להיות שותף מלא ופעיל בחייהם של הקטינים... אנו בדעה כי על מנת להשריש ולחזק תחושות אלו יש להכריע בעניין המשמורת באופן שווה וזהה לגבי שלושת הקטינים. אנו סבורים כי משמורת משותפת, שבבסיסה אחריות הורית משותפת לשני ההורים, תחייב את ההורים לייצר מערכת הורית משתפת פעולה ותעמיד את טובת הקטינים במרכז היחסים ביניהם... הפנטזיה של האם לנהל אוטונומיה בה היא האחראית הבלעדית בענייני הקטינים איננה משקפת את טובת הקטינים ואף פוגעת בהם".

8. העו"ס המליצה אף על תיאום הורי, עריכת אבחון דידקטי מקיף עבור הקטינה ד' והענקת סמכויות לעו"ס לפי חוק הכשרות המשפטית, למשך שנה.

9. בחקירתה, שבה העו"ס והסבירה כי לדעתה, הקביעה כי המשמורת היא משותפת, תגרום לאם להבין כי היא אינה יכולה למדר את האב וכי עליה להפנים כי שני ההורים שווי זכויות וחובות ביחס לקטינים ואין לה שום עדיפות בקבלת החלטות ביחס לקטינים. לדבריה, עמדת האם שסבורה כי היא זו שיכולה לקבוע עבור הילדים ללא התייעצות באב, פוגעת בטובת הילדים. כמו כן, לדעתה, למרות שא' מרבה לישון בבית האב, היא עדיין ממליצה לקבוע כי המשמורת תהיה משותפת (עמ' 30 שורות 2-4). לדבריה:

          "ההמלצה על משמורת משותפת בבסיסה טוענת כי אין עדיפות של הורה אחד על השני. אני חושבת שמשמורת משותפת נותנת הגדרה זהה לשני ההורים בפני כל הגורמים, הרשויות, ההורים, הילדים. משמורת משותפת לא בהכרח חופפת לזמני שהות... ההמלצה למשמורת משותפת נועדה לפתור בעיה זו שהאם תכיר בכך כי האב זכאי להיות שותף מלא  בצרכי הקטינים ומחויב להיות שותף מלא ומעורב בחיי הקטינים" (עמ' 31 שורות 1-21)... ההמלצה של משמורת משותפת כדי להביא להכרה פורמאלית שאין כאן הורה עדיף על ההורה השני" (עמ' 33 שורות 2-3).

10. בכל הכבוד לעמדת העו"ס, אני לא סבור כי התרופה למצב בו אחד ההורים פועל באופן עצמאי בקבלת החלטות הקשורות לקטינים, היא באמצעות הכרזה על שני ההורים כמשמורנים משותפים.

11. החובה על ההורים לפעול במשותף בכל נושא הקשור לקטינים, נובעת מכך ששניהם אפוטרופסים משותפים לפי סעיפים 14-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. סעיף 18 לחוק זה קובע כי בכל עניין הנתון לאפוטרופוסתם, על שני ההורים לפעול בהסכמה.

12. המונח משמורן מתאר רק מצב עובדתי: היכן מקום מגוריו העיקרי של הקטין. לטעמי, משמורת משותפת קיימת כשהקטינים שוהים אצל כל אחד מההורים זמן שווה ואין לקטינים בית עיקרי. אכן, יש הסוברים כי ניתן לקבוע כי קטינים נמצאים במשמורת משותפת, גם כאשר חלוקת זמני השהות אינה שווה (למשל: תמ"ש (כ"ס) 11657/03 א.א.י. נ' א.ב. מיום 16.6.11, תמ"ש (ראשל"צ) א.ג.ג. נ' ת.ג. מיום 7.1.19 ותמ"ש (טב') 5782-08-09 א.ק. נ' נ.א מיום 23.9.11). ברם, נראה לי כי לצורך העברת "המסר המחנך" והדגשה להורים כי שניהם "שווים" בזכויות והחובות כלפי הילדים, רצוי להשתמש במונח "אחריות הורית משותפת" ולא משמורת משותפת.

13. במקרה דנן, לאב הסדרי שהות נרחבים עם הילדים (פעמיים בשבוע כולל לינה וכן כל סוף שבוע שני עד יום ראשון) ואולם, למעט ביחס לא', הקטינים שוהים זמן רב יותר אצל האם.

14. הדרך למנוע מהאם להתעלם מעמדת האב היא באמצעות הפנמה והסברה לאם, כי אין לה שום זכויות יתר ביחס לקטינים והיא והאב שווים בכל נושא הקשור לאפוטרופסות על ילדיהם.

15. בתמ"ש 35944-02-11 פלונית נ' פלוני (14.3.13) ציינתי במקרה דומה, כי המלצת פקידת הסעד על משמורת משותפת, אינה עולה בקנה אחד עם הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בנושא זה ואף עם הסדרי הקשר שהומלצו על ידה.

16. לצורך קביעת משמורת משותפת, צריכים להתקיים בד"כ שני תנאים מרכזיים. האחד: מקום מגורים קרוב של שני ההורים והשני, תקשורת טובה בין ההורים.

17. בעמ"ש (מחוזי ת"א) 55785-02-12 ק.ש. נ' ע.ש ( 20.9.12) ציין כב' השופט שנלר כי:

            "מסכת התנאים הדרושה כדי לקבוע הסדר של משמורת משותפת, שורטטה בשורה של פסקי דין, כגון: מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים, רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם, רצון הילד, מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים, קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים, מגורי ההורים בסמיכות זה לזו ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם".

            ראו גם: תמ"ש (טבריה)  5782-08-09 א.ק. נ' נ.ק.  (23.10.11 מפי כב' השופט זגורי).

            וכן: ע"מ 1086/05 פלוני נ' פלונית  פ"מ תשס"ד (1), 456 (2005) בו נקבע כי: "אין כל ספק כי משמורת משותפת מחייבת בראש ובראשונה שיתוף פעולה ושילוב בין ההורים".

            כמו כן, ברמ"ש 24238-06-16 ה' נ' נ' (ניתן ביום 19.7.16) קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר משמורת זמנית משותפת והחזיר את התיק לפתחו של בית המשפט קמא לצורך קביעת הורה משמורן וזאת לאחר שקבע, כי התנאי לקיומה של משמורת משותפת הדורש רמה גבוהה של שיתוף פעולה ותקשורת טובה בין ההורים – לא התקיים.

18. אכן, לא ניתן לאפשר לצד המעוניין לסכל משמורת משותפת, ליצור מצב של "העדר תקשורת", על מנת לזכות במשמורת. כפי שקבע כב' השופט סילמן בתמ"ש (קריות) 17120/07 (22.8.10): "היעלה על הדעת כי צד אשר אינו חפץ במשמורת משותפת, יחבל בעצמו בתקשורת, יחטא בפגיעה בטובת הקטינים, ואף יזכה לפרס?"

19. יש לבחון אפוא, האם הייתה קיימת בעיה בתקשורת בין ההורים עוד לפני פרוץ הסכסוך או שהדבר אירע לאחר מכן, באופן מלאכותי, על מנת לסכל אפשרות של משמורת משותפת. במקרה דנן לדאבון הלב, מערכת היחסים בין הצדדים היתה עכורה כבר זמן רב לפני פרוץ הסכסוך, כפי שתואר בתסקירים קודמים.

20. ככלל, ההורה אשר מחזיק בילדים רוב הזמן, הוא אשר יוגדר כמשמורן. לדוגמא, במקרה שבו מתוך 28 יום הקטינים נמצאים 12 לילות אצל האב ו – 16 לילות אצל האם, נקבע כי מאחר וחלוקת הזמנים בבתי ההורים אינה שוויונית, אין מדובר במשמורת משותפת (תמ"ש (ירושלים) 27170/06 ו.ע. נ' ו.א, (ניתן ביום 25.1.09 מפי כב' השופט כץ).

21. במקרה דנן, הסכסוך הוא עמוק ורווי במתח. אין כמעט כל תקשורת בין ההורים. חוסר תקשורת כזה, אינו מאפשר משמורת משותפת אשר דורשת מידה רבה של שיתוף פעולה בין הצדדים.

22. על האם להפסיק לערב את הילדים בסכסוך ולהפנים כי התנהלותה גורמת נזק רב לילדים. על האם להפנים כי לא ניתן להעמיד את הילדים בקונפליקט נאמנויות ואסור לה להשחיר את דמותו של האב. רצוי מאוד כי האם תפנה לקבלת עזרה מקצועית בנושא זה וחובה עליה להפסיק לדבר על האב בצורה פוגענית בנוכחות הילדים. 

23. על שני ההורים לשתף פעולה בכל נושא עקרוני הקשור לילדים ובמיוחד בכל הקשור למסגרות הרפואיות והטיפוליות שהילדים זקוקים להם. שני ההורים הם אפוטרופסים וחלה עליהם חובה משותפת לפעול לטובת ילדיהם ולהפסיק את המאבקים הבלתי פוסקים הגורמים לנזק בלתי ישוער לילדים. ככל שאירעו התפתחויות לאחר תם שמיעת הראיות, יש לבררן בהליך נפרד ולא ניתן להתייחס לטענות שמועלות לראשונה בסיכומים, כאשר לא נערך לגביהן בירור עובדתי מעמיק.

24. המושג משמורת אם כן, צריך לשקף מקום מגורים עיקרי ותו לא. לפיכך, אין מקום לקבוע כי המשמורת תהיה משותפת ויש להותיר את המשמורת בידי האם, ביחס לקטינות. מובהר כי קיימת אחריות הורית משותפת של שני ההורים ביחס לקטינים, היות ושניהם אפוטרופסים.

25. שונה הדבר ביחס לבן א' אשר לפי דברי העו"ס, שוהה זמן רב יותר אצל האב ולכן יש לקבוע כי הוא יהיה במשמורת האב.

26. סיכומו של דבר: הקטינות יישארו במשמורת האם וא' יהיה במשמורת האב.

27. אני מאמץ את יתר המלצות התסקיר ומורה לצדדים לפנות לתיאום הורי, על מנת לשפר את התקשורת ביניהם בכל הקשור לקטינים. לאור הקונפליקט הקשה והשפעתו ההרסנית על הקטינים, על ההורים לפנות לאלתר למתאם הורי ולשתף פעולה.

28. כמו כן, על הצדדים לפנות לאלתר לצורך עריכת אבחון דידקטי לבת ד' (עמ' 36 שורות 2-3) וכן להעניק לא' טיפול פסיכולוגי הנחוץ לו כעת, חודשים ספורים לפני גיוסו לצה"ל (סעיף 4 לסיכומי התשובה).

ז.          תביעה להענקת סמכויות לעו"ס – תמ"ש 17888-11-15

1. האב ביקש כי יוחזרו סמכויות הפיקוח של העו"ס, לאחר שתוקף המינוי פג. כמו כן, האב עותר לכך כי הקטינים יקבלו טיפול נפשי.

2. לאור מצב הקטינים כפי שתואר בתסקירים קודמים והסכסוך הקשה בין ההורים, יש מקום להשבת סמכויות הפיקוח לעו"ס. זאת, במיוחד שעה שאין כל תקשורת בין ההורים והיחסים ביניהם עכורים ומתוחים ביותר. כפי שהעיד האב: "היא לא מדברת איתי כבר שנים, לא במסרונים ולא במיילים" (עמ' 32 שורה 16). האם אישרה זאת בחקירתה (עמ' 62 שורות 8-9).

3. העו"ס תוסמך לקבוע את מועדי השהייה של הקטינים אצל כל אחד מההורים בחגים ובחופשות וכן היא מוסמכת לערוך שינויים בהסדרי השהות הרגילים. בנוסף, כמפורט לעיל, העו"ס תקבע את זהות המטפלים ותוודא כי א' ממשיך לקבל את הטיפול הפסיכולוגי שהופסק ושהוא מעוניין לחדשו (סעיף 2 לסיכומי התשובה).

4. תוקף המינוי לשנתיים.

ח.         תביעה לאכיפת קיום בוררות בנושא המיטלטלין – תמ"ש 17823-11-15

1. בדיון שהתקיים ביום 22.2.15 הסכימו הצדדים כי עו"ד ליפסקר, כונס הנכסים, יכריע כבורר ביחס לחלוקת המיטלטלין של הצדדים, לרבות ספרים, דיסקים וסרטי וידאו. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.

2. ברם, הבורר הודיע כי האישה לא הפקידה את מקדמת שכר הטרחה עבור הבוררות.

3. האישה אישרה כי למרות שחתמה על שטר הבוררות, היא לא שילמה את שכר טרחת הבורר (עמ' 59 שורות 21-23). לטענתה, אין באפשרותה לשלם לבורר את שכר טרחתו (סעיף 3 לסיכומיה) וממילא אין ברשותה שום חפץ השייך לאיש.

4. האיש עותר לקנוס את האישה בסך של 20,000 ₪ לפי פקודת בזיון בית המשפט לאור הפרותיה את ההחלטות השיפוטיות וכן לקנוס אותה בסך של 1,000 ₪ בגין כל יום שהיא לא מבצעת את פסק הדין ולא מחזירה לו את המיטלטלין.

5. התנהלותה זו של האישה, ראויה לכל גינוי. טענותיה לפיהן האיש כבר נטל את המיטלטלין או שהוא התעלם מדרישותיה לבוא לקחתם (סעיף 2 לסיכומיה), צריכות להתברר בבוררות. האישה ידעה כי בהליך בוררות יש לשלם שכר טרחה לבורר והיא לא יכולה להתנער מהסכמתה זו, בטענה כי אין לה כסף לשלם לו. לפיכך, אני מאפשר לאיש לקזז מתשלומי המזונות את שכר טרחת הבורר ולהעביר לבורר גם את חלקה של האישה בבוררות. הבורר ייחל בבוררות לאלתר וייתן את פסק דינו. במסגרת זו, תוכל האישה לטעון את כל טענותיה לרבות כי האיש "לקח את כל מה שהיה שייך לו".

6. ככל שהאישה לא תתייצב להליך הבוררות ולא תגיע לדיונים שנקבעו, היא תיקנס בסך של 1,000 ₪ בגין כל ישיבה שהיא לא תתייצב בה בפני הבורר.

ט.         תביעת האיש לדמי שימוש ראויים – תמ"ש 14332-12-15

1. על פי הסכם הפרידה, היו הצדדים צריכים למכור את הדירה, לפרוע את החוב המשותף ולרכוש דירה חילופית. לטענת האיש, האישה עיכבה וטרפדה את מכירת הדירה ולכן היא חבה לו דמי שימוש ראויים.

2. לדבריו, מאחר והדירה נמכרה לאישה לפי שווי של 2.7 מיליון₪ והחובות עמדו על כמיליון ₪, האישה היתה צריכה להתגורר לאחר מכן, בדירה חדשה שעלותה רק 1.7 מיליון ₪. מאחר והאישה המשיכה לגור בדירה המשותפת, הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בשיעור של 37% המהווים את הפער בין הדירה שהאישה אמורה היתה להתגורר בה, בסך של 1.7 מיליון ₪ לבין הדירה שהיא התגוררה בה בפועל, בסך של 2.7 מיליון ₪.

3. לטענתו, מאחר והאישה משכירה את הדירה כיום בסך של 9,000 ₪ לחודש, מגיע לו 37% מסכום זה דהיינו סך של 3,330 ₪ לחודש. מאחר ומאז חתימת הסכם הפרידה עברו חמש שנים ושבעה חודשים, האיש עותר לתשלום בסך של 223,110 ₪.

4. האיש גם מסתמך על סעיף 38 להסכם הפרידה שבו נקבע כי: "אם מי מהצדדים יגרום לעיכוב במכירת הדירה, יישא הצד המעכב בלבד בהחזר החוב של ההלוואה במשך תקופת העיכוב".

5. האישה טוענת כי יש לדחות את התביעה, מאחר ובתקופה שהיא התגוררה עם הקטינים בדירה, האב לא שילם מדור. לדבריה, ממילא היתה על האב חובה לשלם מדור לקטינים בשיעור של 50% משווי דמי השימוש הראויים (סעיף 14 לסיכומיה). כמו כן, הדירה ממילא שייכת גם לה ולא מגיע לאיש דבר.

6. הדין עם האישה. מדובר בדירה משותפת ובתקופה שהאישה גרה בדירה, האיש לא שילם עבור רכיב המדור.

7. האיש יצא ידי חובת המדור באותה תקופה, בכך שהוא אפשר לקטינים להתגורר בדירה שמחציתה שייכת לו. הוא הסכים שהאישה תרכוש את חלקו לפי הערכת שמאי. העובדה שהאישה עיכבה את השלמת העסקה, לא גרמה לו הפסד, מאחר והדירה נמכרה לפי הערכת שווי גבוהה יותר, עקב עליית מחיר הדירה ובכל אותה תקופה, לא היה האב צריך לשלם מדור לילדיו.

8. יתר על כן: האיש לא ביקש במסגרת שינוי הסכם הפירוד, כי האישה תשלם לו דמי שימוש ראויים כלשהם. הוא הסכים שהיא תמשיך להתגורר בדירה, בתמורה לתשלום חלקו לפי הערכת שמאי. אם הוא סבר שעקב שינוי הסכם הפרידה, האישה צריכה לשלם לו דמי שימוש ראויים, מאחר והיא ממשיכה לגור בדירה יקרה יותר, היה עליו לדרוש זאת במסגרת המתווה החדש ולא לתבוע זאת כיום, כשבמועד גיבוש המתווה החדש, הוא כלל לא העלה דרישה זו. בגין האיחור בתשלום תמורת הדירה, האיש זכה כבר לפיצוי, כמפורט לעיל.

9. לפיכך, יש לדחות את התביעה.

י.          סיכומו של דבר:

1. התביעה להפחתת מזונות מתקבלת בחלקה בלבד, רק ביחס לבן א'.
2. התביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם המכר מתקבלת ברובה.
3. התביעה למדור מתקבלת בחלקה.
4. התביעה להשבת כספים מתקבלת.
5. התביעה למשמורת מתקבלת רק ביחס לבן א' ונדחית ביחס לקטינות.
6. התביעה להחזרת הסמכויות לעו"ס מתקבלת.
7. התביעה למתן צו בנושא חלוקת המיטלטלין מתקבלת.
8. התביעה לדמי שימוש ראויים, נדחית.

לאור התוצאה הנ"ל, אין צו להוצאות.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  יא' מנחם אב י"א אב תשע"ו, 15 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.