מחיקת תביעה מחמת זלזול בהליך המשפטי ובזמנו של בית המשפט

1.       מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לתובע בתאריך 26/1/04.

2.       למרות שבפי התובע טענה לנכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, התביעה הוגשה ב- 5/2/06 ללא חוו"ד רפואית.

 בעקבות החלטה מיום 5/2/06, הגיש התובע ב- 16/8/06 בקשה להארכת מועד להגשת חוו"ד רפואית מטעמו עד ליום 30/10/06, והמועד הוארך כמבוקש.

חוות דעת, כאמור, לא הוגשה, ובקשה להארכת מועד נוספת עד 31/12/06 הוגשה ב- 31/10/06, ואף היא נענתה בחיוב ע"י בית המשפט.

יחד עם זאת, אף ארכה זו לא הועילה, וחוות דעת כאמור טרם הוגשה מטעם התובע.

3.       דומה, כי יש בהתנהלות ב"כ התובע משום זלזול בהליך המשפטי, וזלזול מופגן בזמנו של בית-המשפט.

הסכמת ב"כ הצדדים, אינה מהווה, בנסיבות העניין, טעם מספיק להעתר לבקשה.

אורך-הרוח שגילה בית-המשפט כלפי ב"כ התובע התברר, בדיעבד, כי היה לחינם, וחבל.

4.       הזמן המערכתי אשר בוזבז על תיק זה עד כה, אינו "קניינם" הפרטי של בעלי הדין, ואף לא "קניינו" הפרטי של בית המשפט; זהו זמנו של הציבור בכללו, אשר מתדפק על שערי בית המשפט, וממתין בתור.

תיק אשר תלוי ועומד בבית-המשפט מזה כשנה, "ועוד היד נטויה", ללא כל התקדמות, וזאת בעטיים של התובע ובא-כוחו, בא, מן הסתם, על חשבון מתדיינים אחרים ותיקים אחרים.

5.       לאחרונה באה התייחסות בית המשפט העליון לצורך בהידוק הפיקוח של בית המשפט על התנהלות ההליך בפניו:

"3.... האחריות העליונה לניהול ההליך ולפיקוח על התנהלותו נתונה בידי בית המשפט. על השופט היושב בדין להפעיל את הכוחות והסמכויות שבידיו בשום שכל, תוך התחשבות בבעלי הדין ובלי שתפגע זכות הגישה לערכאות.

... חובה ליתן משקל לאינטרסים של המתדיינים האחרים, המתדפקים על הדלתות ומחכים שהתובענות שהם מעורבים בהן יגיעו לבירור והכרעה תוך זמן סביר."

(רע"א 2157/06גילארד לרנר נ. מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ, פסק דינו של כב' השופט  א. גרוניס, החלטה מיום 14.5.06 פורסם בנבו).

6.               לאור האמור לעיל, ובהעדר חוות-דעת רפואית מטעם התובע, העומד על טענת נכות, הריני מורה על מחיקת התביעה.

7.       התלבטתי אם לחייב את התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה. תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזחרי מאפשרת לבית המשפט לחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, או לטובת אחד הצדדים, מקום ש"בעל דין האריך את הדיון בכל הליך ללא צורך, ע"י טענות סרק או בכל דרך אחרת".

לדעת כב' השופט גרוניס (רע"א 1514/06 תדיראן בע"מ נ. אביר שהי שאול- ניתן ביום 24.4.06,  פורסם בנבו), זהו כלי שניתן לעשות בו שימוש במקרה המתאים על מנת לפצות על אי-ניצול מירבי של זמן שיפוטי ולהרתיע מפני בזבוז משאב זה.

 "האמצעי האמור נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש בו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסויים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסויים..." (סעיף 4 לפסק הדין של כב' השופט גרוניס).

יחד עם זאת, ועל אף האמור, לאחר ששקלתי בדעתי, אינני עושה צו להוצאות, ולו מן הטעם שעצם מחיקת התביעה, בשלב זה, כרוכה בהכבדה אשר דיה כדי להשיג את המטרה "המשמעתית", בלשון כב' השופט גרוניס.