זיכוי מעבירה של חניה על מדרכה מחמת הספק

ערעור על הכרעת דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (כב' השופט ב' קוהלת) בתיק ח' 945976/55.

המערער הורשע בגין עבירה של חניה על מדרכה, בניגוד לסעיף 6(ד)(2)(א) לחוק עזר לתל-אביב (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד - 1983 (להלן: - "חוק העזר").

אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעצם המקום בו חנה הרכב וביחס למועד. המחלוקת היא בשאלה, האם המקום הוא בגדר "מדרכה".

בית משפט קמא קבע,  כי מדובר במדרכה, הגם שלטענת המערער מדובר בכביש גישה אשר בנוי מאבנים משתלבות, המהווה דרך לכל דבר ועל כן מותר להחנות בצידו הימני.

עוד קבע בית משפט, כי בחוק אין הגדרה לצורת המדרכה, רוחבה ואופן הריצוף שלה. במקרה דנן, מקום החניה נמצא ליד הכביש כשהוא מופרד ממנו באבן שפה נמוכה צבועה באדום-לבן, כאשר סימון זה הוא תמרור המורה על איסור חניה.

משכך, קבע השופט "לא יכול להיות איפוא ספק שאדום-לבן במקרה שלנו מפריד בין הכביש לבין המקום בצד השני שהוא מדרכה".

אשר לטענה כי במקום שורת עציצים שמצידה הימני נותר מקום למעבר הולכי רגל, מציין בית המשפט, כי אינם רלוונטיים לקביעה שהמקום הוא מדרכה וכי העציצים מונחים ברחבה לשם היופי והאסתטיקה.

בערעור חולק המערער על פרשנות בית משפט קמא ומדגיש, שחוק פלילי צריך להיות מובן ואילו המקום עליו מדובר, לאור חזותו ומבנהו, נראה להיות דרך ולא מדרכה לאדם מן הישוב וכי לא היה במקום כל תמרור האוסר חניה.

מדובר בשביל גישה רחב לחניה של בית, מקום שמימלא כלי רכב עוברים בו כדי להגיע לבית ואילו העציצים שתוחמים את השביל - מותירים מצידם השני אזור מעבר שמספיק למעבר הולכי רגל. ועל כן הניח ששם היא המדרכה ואילו המקום בו חנה הוא הכביש.

החניה במקום אינה מסוכנת וכאשר בעיר יש מצוקת חניה כל כך קשה, אין להחמיר עם אזרחים אשר רואים מקום בשפע ומחנים שם את רכבם, כאשר נותר מקום מעבר להולכי רגל.

לדעתו, הרעיון בקיומה של מדרכה הוא שתובדל מהכביש, כך היה במקום וכאמור, היה להולכי רגל מקום לעבור בחופשיות ללא סיכון.

כמו כן הוא טען, שקיום אבן שפה אינו הופך את המשטח מעבר לאותה אבן שפה למדרכה ואין זה בגדר הגדרת "המדרכה". צביעת אבן השפה באדום משמעותה - איסור חניה על הכביש הצמוד למקום הצבוע, ואילו כאן הוא עמד בדרך שמצטלבת עם הכביש המסומן באדום-לבן, בחופשיות ללא סיכון ולא היה צורך במדרכה נוספת מעבר לשטח שמימין לעציצים.

ב"כ המשיבה טוענת, כי אי ן צורך להציב תמרור איסור חניה בכל מקום. מותר להחנות רק במקום אשר לגביו קיים תמרור המתיר חניה.  לדעתה עובדה שמכוניות יכולות להיכנס בחניה פרטית של בנין - אינה שוללת את היות המקום מדרכה ומקום שהציבור אינו רשאי להחנות בו . אבן השפה שמסומנת אדום-לבן, היא שמפרידה את המקום מהכביש ו"כל מה שנמצא בצד ימין של האדום-לבן - מדרכה".

עיינתי בכובד ראש בטענות הצדדים וכן בצילומים של המקום כפי שהוצגו גם בבית משפט קמא.

לצורך הבהרת הסוגיה נציין כי חוק העזר המפנה להגדרות שבפקודת התעבורה, שם ההגדרה היא:

" מדרכה - חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו;"

אשר למונח דרך שהוא חלק מהגדרת מדרכה, אף הוא מוגדר בפקודת התעבורה:

" לרבות כל מסילה דרך, רחוב, סמטה, כיכר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו".

הנה כי כן, מדובר בהגדרה רחבה ביותר, ולמעשה, הגדרה של "מדרכה" היא במובן מסויים, הגדרה שיורית, דהיינו - "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש".