פתח דבר
שוב אנו נדרשים לסוגיית העברת הזכויות במשק חקלאי לאחר אחרית ימיהם של המחזיקים במקרקעין, עניין הבא לפתחו של בית המשפט חדשות לבקרים ובכל פעם הוא פושט ולובש צורה בהתאם למהות הזכויות במקרקעין, מיתווה העברה שנקבע בחוזים השונים הנוגעים להם, כוונת הצדדים בעת העברה, קיומם של תנאים ותניות במסגרת העברה הנזכרת ועוד כהנה וכהנה.
הענין שלפנינו עוסק במשק חקלאי המצוי בכפר XXX, אשר בעלי המשק העבירו, כך על פי הנטען, את הזכויות בו כ"בנים ממשיכים", לבנם ולאשתו אותה עת. בין לבין התגרש הבן מאשתו והאב המעביר הלך לבית עולמו. האם המחזיקה במשק, מבקשת לבטל את מינוי הבן וגרושתו כ"בנים ממשיכים" ועל כך נסוב הדיון בבית משפט קמא.
בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' נ. גדיש), אשר נדרש לתביעה, מצא כי בנדון ניתנה לבן ולגרושתו מתנה שהושלמה וכי יש לראות בהם כבנים ממשיכים במשק. ואולם מכיוון שהעברת זכויות במשק אפשרית למחזיק אחד בלבד או למחזיק ובן זוגו, יהא על הבן וגרושתו להגיע בניהם להסדר שיקבע מי מבין שניהם ירשם כבעל הזכויות במשק.
על פסק דינו זה של בית משפט קמא מערערות האם ובתה.
להלן פירוט העובדות הנדרשות
- המערערת 1 (להלן- האם) היא אמם של המערערת 2 (להלן – א.) והמשיב 1 (להלן – א.). המשיבה 2 (להלן – ט.) היא גרושתו של א. והמשיבה 3 היא בתם של א. וט. (להלן- מ.). לא. ולט. בת נוספת, נעמה, אשר לא צורפה כצד לתובענה, ככל הנראה בשל העובדה שאינה מתגוררת עוד במשק. שתי הבנות בגירות.
האם ובעלה המנוח (להלן – המנוח; המערערת ובעלה יחדיו יכונו - ההורים) רשומים כבעלי הזכויות במשק מס'** בכפר XXX – אגודה חקלאית שיתופית (להלן – המשק או האגודה - בהתאמה וע"פ העניין).
המנוח הלך לבית עולמו ביום 5.4.01.
- בשנת 1977, נישא א. לט. אותה הכיר בעת שהותו ב**. לאחר נישואיהם שב א. עם ט. ארצה, לטענתו לאחר שהוריו הציעו לו לבנות את ביתו במשק ולקבל את הזכויות בו באחרית ימיהם.
- ביום 21.4.78 הודיעו ההורים לאגודה כי הם מבקשים לראות בבנם א. בן ממשיך (מוצג מ/2 למוצגי המשיבים; להלן - הודעת הבן הממשיך).
- כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 9.6.78 חתמו הצדדים –ההורים, א. וט., על כתב התחייבות ובו ציינו כי קבעו את א. וט. בנים ממשיכים במשק (להלן – כתב ההתחייבות).
וזו לשון כתב ההתחייבות –
כתב התחייבות
אנו משפחת ר. וח. י., קבענו כי ט. וא. י. יהיו הבנים הממשיכים במשקנו.
ט. וא. י. מצידם מבינים כי בתור בנים ממשיכים במשק ההורים חלים עליהם כל החובות והזכויות של כפר XXX, והינם כפופים להחלטות האסיפה הכללית ו/או ועד ההנהלה.
כתב ההתחייבות נכתב על ניר מכתבים של האגודה ונחזה להיות חתום על ידי ההורים א. וט..
- כעבור כשנתיים, ביום 22.7.80, פנתה האגודה לסוכנות היהודית (להלן- הסוכנות), והבהירה לה כי אישרה את א. וט. בנים ממשיכים במשק. באותה פניה ביקשה האגודה כי הסוכנות תיתן את אישורה לעניין זה למינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל; להלן יכונה – המינהל) על מנת שהמינהל יחתום על תוכנית בְּנִיָה לבנים הממשיכים (מוצג מ/4 למוצגי המשיבים; להלן – הפניה לסוכנות).
וזו לשון הפניה לסוכנות –
הנדון – י. א.– בן ממשיך
אישרנו את הנ"ל כבן ממשיך במשק הוריו גוש 7736 חלקה 14.
לצורך חתימת מינהל מקרקעי ישראל על תוכנית בניה לבית מגורים אנחנו מבקשים עבורו הפניה בהתאם.
במקביל באותו יום נעשתה פניה מהאגודה למינהל לצורך אישור תוכנית הבניה לבית המגורים של א.(מוצג מ/5 למוצגי המשיבים).
גם ההורים שלחו מכתב לסוכנות (להלן - אישור בן ממשיך לסוכנות) ובו הודיעו –
אנחנו החתומים מטה ח. ור. י. מבקשים להודיע שא.י. בנינו הוא בן ממשיך במשקנו. מאשרים בניית בית נוסף במשק.
- ביום 30.7.80, ניתן אישור "האיחוד החקלאי" ((מוצג מ/6 למוצגי המשיבים; להלן – אישור האיחוד החקלאי) שלשונו –
אין לנו התנגדות שא.י. יהיה בן ממשיך למשק ח. ור. י..
ראוי לציין כבר עתה, עיון בחוזי המשבצת הרלבנטיים לכפר XXX, עליהם נרחיב הדיבור בהמשך, אינו מציין כלל את הסוכנות או את האיחוד החקלאי כגורמים מאשרים או רלבנטיים בכל הקשור להעברת זכויות במשקי כפר XXX.
- בעקבות המכתבים הנזכרים הודיעה הסוכנות למינהל, ביום 6.8.80, כי אין לה התנגדות למתן אישור לבניית בית נוסף על מגרש 14 עבור הבן הממשיך במשק הנ"ל (מוצג מ/8 למוצגי המשיבים). בעקבות אישור זה נחתם הסכם בין המינהל, המנוח והאגודה המאשר את בניית יחידת הדיור הנוספת לבני המשפחה הנזכרים (מוצג מ/10 למוצגי המשיבים; להלן - הסכם הבניה).
וכך, בראשית שנות השמונים, בנו א. וט. את ביתם על המשק לצד בית ההורים.
- ההורים הוסיפו והתייחסו לא. וט. כבנים ממשיכים אף לאחר בניית הבית במשק, וזאת כעולה ממסמכים שונים שהוצגו לפני בית משפט קמא. כך, כדוגמה, העביר המנוח לאגודה, ביום 10.7.84, מסמך שכותרתו "התחייבות בלתי חוזרת" ובה התחייב כדלקמן –
הנדון – התחייבות בלתי חוזרת
על מנת לאפשר פעולה כספית שוטפת של בני א.י. כבן ממשיך, אני מתחייב בזאת ומשעבד את משקי כבטחון עבור כל התחייבויותיו כלפי האגודה, במסגרת החלטות הנהלת האגודה. התחייבות זו ושעבוד זה הם בלתי חוזרים ולא ניתנים לביטול על ידי.
(להלן – כתב ההתחייבות הבלתי חוזרת).
ובדומה, לאחר תקופה ארוכה ביום 29.12.96, הצהירו ההורים בכתב כי המגרש של המשק בהרחבה שייך לא. וט. ושהם יכולים לעשות בו כאוות נפשם. ובלשון ההצהרה –
הצהרה
אנו החתומים מטה, ר. וח. י., שנינו ביחד וכל אחד לחוד, מצהירים בזאת כי המגרש בהרחבה השייך למשק י. בXXX, שייך לא. וט. י. כחלק בלתי נפרד ממשק י., שמועבר בצוואה תקפה לא.וט. י..
א.וט. י. יכולים לנהוג בו כאוות נפשם מאחר והוא שלהם.
(להלן – ההצהרה מיום 29.12.96).
- יצוין כי גם את בתם האחרת, א., לא קיפחו ההורים. כך סייעו ההורים לא. ולבעלה ברכישת משק אחר בכפר XXX (ראו עדותה בפר' הדיון בבית משפט קמא עמ' 37 ש' 19 ואילך, וכן מוצג מ/30 למוצגי המשיבים). ואולם למרות זאת, בשנת 2001 כתבה א. מכתב להוריה ובו ציינה כי היא חשה עצמה מקופחת ביחס לאחיה א. וכי לתחושתה העברת הזכויות במשק לא. בלבד, אינה הוגנת (ראו מוצג מ/16 למוצגי המשיבים; להלן – המכתב של א.).
- כאמור, דרכם של א. וט. לא צלחה. בני הזוג התגרשו וביום 25.9.01 הם חתמו על הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן – הסכם הגירושין) . בין השאר, הסכימו בני הזוג במסגרתו של הסכם הגירושין כי בכל הקשור לבית ולמשק –
- בית המשפחה שבו התגוררו בני הזוג במהלך נישואיהם ישאר בחזקתה של ט..
...
- במידה וא. יירש ו/או יקבל בכל דרך אחרת זכויות כלשהן בנחלה עליה נמצא בית המשפחה, הוא יעביר מחצית מהזכויות שיהיו ברשותו לט..
לאחר גירושיהם המשיכו ט. ובנותיה להתגורר בבית שבמשק ואילו א. עבר להתגורר בקראוון בתחומי המושב, מחוץ למשק.
בין השנים 2004 עד 2011 חזרה ט. ל** לשם השגחה על הוריה אשר סבלו מבעיות רפואיות שונות. במהלך תקופה זו המשיכו בנותיה להתגורר בבית. ט. הגיעה כפעמיים בשנה לביקורים למשך מספר שבועות בכל פעם, במהלכם היא התגוררה בבית שבמשק.
- ביום 2.9.10 שלחה האם מכתב לאגודה ובו הודיעה כי היא מבקשת לבטל את מינויים של א. וט. כבנים ממשיכים (להלן – הודעת הביטול). סיבת הביטול לא פורטה בהודעת הביטול, וכל שצוין היא העובדה כי לאחר פטירת המנוח האם היא הבעלים על כלל הרכוש המשותף לצדדים, וככזו אין היא מעוניינת בכך שא. וט. יהיו בנים ממשיכים.
וזו לשון הודעת הביטול -
בתאריך 9.6.78 כתבנו ח. י. ז"ל ואני, ר. י., מכתב לאגודה שבו אנו רואים את ט. וא.י. ממשיכים במשקנו. מאז עברה תקופה ארוכה – ח. י. הלך לעולמו, כל הרכוש המשותף שלנו עבר בצוואה לרשותי- ר. י. – לכן אינני רואה את א. וט. י. כבנים ממשיכים במשק. אודה לכם באם תאשרו לי במכתב את קבלת מכתבי . בתודה וכבוד רב, ר. י.
הודעה זו הביאה בסופו של יום להגשת תביעות הדדיות ע"י הצדדים.
המערערת הגישה תביעה כנגד א., ט. ובִתָּם מ. למתן סעד הצהרתי המורה כי היא יכולה לנהוג במשק מנהג בעלים, לרבות מכירתו ופינוי המשיבים ממנו (תמ"ש 59562-05-12).
ט. מצידה הגישה כעבור זמן תביעה למתן סעד הצהרתי הקובע כי יש לה זכויות "בן ממשיך" במשק. הנתבעות בתביעה זו היו האם וא.(תמ"ש 4863-06-12).
ולבסוף הגיש א. אף הוא תביעה לסעד הצהרתי הקובע כי הוא ה"בן הממשיך" במשותף עם ט.. אף תביעה זו הוגשה כנגד האם וא. (תמ"ש 12731-10-12).
תמצית פסק דינו של בית משפט קמא
- נקבע כי אין זה משנה אם הזכויות במשק נקבעו בחוזה משולש (תלת צדדי) או בחוזה דו צדדי, שכן בנדון, נוכח הצהרתם המפורשת של ההורים שהם רואים בבני הזוג כבנים ממשיכים, כמו גם הודעת האגודה כי היא מאשרת מינוי זה, הרי שלמצער, במערכת היחסים הפנים משפחתית וכן זו שבין הצדדים לאגודה, יש לראות בבני הזוג בנים ממשיכים. יותר מכך – משניתן אישור מפורש של האגודה למעמדם של א.וט. כבנים ממשיכים ואף ניתן אישור הסוכנות היהודית, הרי שיש לראות במתן הזכויות כבנים ממשיכים - מתנה שהושלמה.
- בנדון לא התקיימו תנאים לשלילתה ולביטולה של זכות בני הזוג כבנים ממשיכים. כך הודעת האגודה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה בתביעות הנזכרות, כי אין לה עמדה בסוגיה וכי כל החלטה שתינתן ע"י בית המשפט מקובלת עליה, יש בה ללמד כי לא התקיימו התנאים עפ"י תקנון האגודה לשלילת מעמדם של בני הזוג כבנים ממשיכים (סע' 34 לפסק הדין). בדומה צירוף הנסיבות בהן בני הזוג התגרשו, א. עזב את הבית וט. עזבה את הארץ למשך 7 שנים, אין בו כשלעצמו, להוות ויתור על זכויותיהם במשק. זאת משום שא. וט. הבטיחו את חלוקת זכויותיהם כבנים ממשיכים בהסכם הגירושין בניהם. א. אומנם נאלץ לעזוב את המשק בשל הגירושין ואולם ט. ובנותיהם של בני הזוג נותרו להתגורר בו. נסיעתה של ט. ל** הייתה מכורח הנסיבות והצורך לדאוג להוריה החולים, ומכל מקום הבנות הוסיפו להתגורר במשק. מתוך ככלל הנסיבות הנזכרות אין לראות במתואר משום נטישת המשק ע"י א. וט..
- זכויות הבן ממשיך במשק מתגבשות לאחת פטירתו של המעביר, לפיכך רישום זכויותיהם של בני הזוג כמחזיקים במשק יעשה אך ורק לאחר מותר ימיה ושנותיה של האם.
כיוון שניתן לרשום המשק אך ורק על שם אחד מהם, הרי שבבוא היום יהא על א. וט. להסדיר בניהם מי מהם ירשם כבעל הזכויות במשק.
תביעתה של האם לסעד הצהרתי נדחתה, יחד עם זאת נקבע כי כבעלת הזכויות במשק היא תהא רשאית להוסיף ולהתגורר בו ולעשות בו שימוש ייחודי וא. וט. מחויבים להוסיף ולדאוג לה עד אחרית ימיה.
כאמור על פסק דינו של בית משפט קמא הגישו האם וא. ערעורים מטעמן.
תמצית טענות המערערת
- מינוי בן ממשיך אפשרי אך ורק עת מתקיימים שלושת התנאים המצטברים הבאים –
א. המשטר החוזי הנוגע לאגודה במועד המינוי היה של חוזה תלת צדדי הקובע כי הנחלה אינה חלק מהעזבון של המחזיק בה.
ב. הבן הממשיך מונה בהתאם להוראות הדין והתקבל כחבר באגודה.
ג. המינוי נרשם בסוכנות ובמינהל.
בנדון לא התקיים ולו אחד מהתנאים הנדרשים.
- בנדון עסקינן בחוזה דו צדדי בין המינהל לאגודה, החוזה הרלבנטי לעת המינוי אינו מאפשר מינוי בן ממשיך. לפיכך שגה בית משפט קמא בהתעלמו מכך שבנדון עסקינן במתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן וככזו היא בטלה עפ"י הוראות סע' 8 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק הירושה).
א. וט. אינם חברים באגודה ומעולם לא הגישו בקשה להתקבל כחברים בה, לפיכך, לכאורה, אינם יכולים לשמש כמחזיקים במשק עפ"י תקנון המושב והחוזה הדו צדדי.
כפר XXX הוא כפר שיתופי לפיכך הוראות תקנות החברות המגדירות מיהו בן ממשיך אינם חלות עליו, או למצער לא חלו בעת הודעת המינוי כבן ממשיך. לבד מכך, בני הזוג לא נרשמו כבנים ממשיכים בסוכנות או במינהל.
- שגה בית המשפט בקובעו כי במינוי א. וט. כבנים ממשיכים התכוונו ההורים להעביר לידם את המשק שעה שכל שהתכוונו ההורים היה רק לאפשר להם לבנות בית במשק על מנת שיוכלו להתגורר בו.
- שגה בית משפט קמא בקביעתו כי עסקינן במתנה שהושלמה. בנדון מדובר, לכל היותר, בהתחייבות ליתן מתנה המאפשרת לנותן לבטלה עקב התנהגות מחפירה. ההתנהגות המחפירה כלפי האם בנדון הייתה בכך שא. סיכל את מכירת המשק באמצעות איומים על המתווכת והסרת שלטי המכירה של הנחלה שהציבה האם. כך גם א. וט. ניתקו קשר עם האם וט. סכסכה בין בנותיה, הנכדות לאם.
לפיכך עומדת לאם הזכות לחזור בה מהתחייבותה.
- בנדון התקיים תנאי מפסיק המובנה במינוי הבן הממשיך. במינוי בן ממשיך קיימים מספר תנאים מפסיקים, האחד – שהבן אינו ממשיך לגור במשק ולתחזק אותו, השני - שהבן הממשיך אינו זן ומפרנס את הוריו. א. אינו מתגורר במשק ואף ט. לא התגוררה בו משך 7 שנים. ויותר מכך, א. וט. תחת לזון ולפרנס את האם הפכו לנטל על שיכמה ולמעשה היא זו אשר נדרשה לדאוג לכלכלתם.
- גם אם עסקינן במתנה שהושלמה אין בכך למנוע מהאם, שהיא המחזיקה במשק, למכור או להעביר לצד ג' את זכויותיה בנחלה, שכן מדובר בזכויות המתגבשות אך ורק לאחר אחרית ימיה.
תמצית טענות א.
- א. מצדדת בטענות האם ומוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה האם שינתה את טעמה ועמדתה בכל הקשור להעברת הזכויות במשק כבנים ממשיכים לא. וט. עקב לחצים ומניפולציות ריגשיות שהיא הפעילה עליה. מדובר בהחלטה עצמאית של האם שהיא פרי רצונה החופשי. אין זה סביר כלל כי המכתב אותו שלחה להוריה בשנת 2001 השפיע על החלטת האם בשנת 2010.
תמצית טענות המשיבים 1-3
- לפני בית המשפט הובאו ראיות ועדויות למכביר המלמדות כי מושג ה"בן הממשיך" נהג והוסדר במסגרת המשקים בכפר XXX בעת הרלבנטית לנדון, לפיכך בדין קבע בית משפט קמא כי א. וט. מונו בנים ממשיכים, המינוי אושר ועסקינן במתנה שהושלמה וממילא לא ניתן לחזור ממנה.
- אין לקבל את הטענה כי בהעברת הזכויות לא. ולט. כבנים ממשיכים התכוונו ההורים אך ורק לאפשר להם לבנות את ביתם במשק וברי כי כוונתם הייתה להעביר להם, באחרית ימיהם, אף את זכויותיהם במשק עצמו.
- אין לקבל את הטענה כי מינוי הבן הממשיך של א. וט. אינו עומד בתנאים שנקבעו בתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג – 1973 או בתקנון האגודה שכן התנאים המפורטים בתקנות ובתקנון תוקנו לאחר שא.וט. מונו כבנים ממשיכים.
- צדק בית משפט קמא בדחותו את הטענה כי מינוי הבן הממשיך סותר את הוראות סע' 8 לחוק הירושה שכן הזכויות במשק אינן חלק מעזבון ההורים וממילא הוראות חוק הירושה אינן חלות לגביו.
- אפילו מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, הרי שלא התקיימו התנאים לחזרה מהתחייבות זו, שכן האם בחקירתה לא טענה כלל להתנהגות מחפירה מצד המשיבים ומכל מקום התנהגות שכזו, המוכחשת, לא הוכחה כלל. כמו כן מצבה הכלכלי של האם איתן ואין היא עומדת בתנאי הקבוע בדין לחזרה ממתנה בשל הרעה ניכרת במצב הכלכלי.
- אין לקבל את הטענה כי התקיים תנאי מפסיק במתנת הבן הממשיך בשל כך שא.וט. חדלו לעבוד בחקלאות. שכן א. חדל לעבוד בחקלאות אך ורק בחמש השנים האחרונות לאחר שלקה במחלת הפרקינסון, וט. והבת מ. לא נטשו את המשק והן מתגוררות בו עד היום.
תמצית טענות האגודה
- האגודה הבהירה כי אינה נוטלת צד בסכסוך, אותו הגדירה כסכסוך משפטי בין הצדדים, וכי תכבד את החלטת בית המשפט לעניין רישום בעלי הזכויות במשק.
תמצית טענות המינהל (רמ"י)
- שגה בית משפט קמא בקביעתו כי יש לרשום את א. וט. כבנים ממשיכים במשק. המסמכים שהוצגו ע"י המשיבים מלמדים לכל היותר על זכותם לבנות בית במשק ולהתגורר בו ולא על זכויות במשק.
- העברת זכויות במשק תעשה אך ורק בדרך הקבועה בחוזה המשבצת וכל העברה שלא עפ"י החוזה אינה תקפה. עפ"י חוזה המשבצת הנוגע למשק, אין אפשרות להעביר את הזכויות בדרך של מינוי בן ממשיך.
- מעמד הבן הממשיך מתקיים רק במושב הקשור בחוזה תלת צדדי בין הסוכנות, המינהל והאגודה, זאת להבדיל מחוזה דו צדדי בו רק האגודה והמינהל צדדים לחוזה וזאת כעולה, בין השאר, מהוראת אגף חקלאי 55 (להלן – הוראת אגף 55). בענייננו מדובר בחוזה דו צדדי וממילא לא ניתן להעביר הזכויות במשק בדרך של בן ממשיך.
נבחן, איפוא, את טענות הצדדים.
מהות הזכויות במשק – זכות בר רשות שאינה ניתנת להורשה
- ההסדר המשפטי של אדמות המושבים בארץ אינו אחיד והוא משתנה ממושב למושב ובהתאם לו משתנות זכויותיהם של חברי המושבים במשקם. לרוב משתקף ההסדר המשפטי הנוגע למקרקעין אלו בחוזה המשבצת שנחתם בין האגודה או ועד המושב לגורמים המיישבים. לעיתים עסקינן בחוזה תלת צדדי שנערך בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה ולעיתים בחוזה דו צדדי שצדדים לו האגודה והמינהל בלבד (וראו לעניין זה - ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס (1995); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ (1992) ע"א 3836/93 עמוס ברמלי נ' דוד ברמלי (1996) וכן ראו - פרופ' ס' אוטולנגי במאמרה "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד), 469)
- ההסדר המשפטי של אדמות המושב בענייננו הוא מסוג חוזה דו צדדי. הבעלים הרשום של כל קרקעות המושב הוא מינהל מקרקעי ישראל, האגודה השיתופית של המושב היא בת הרשות בנכס ויש לה אפשרות להעביר מזכויותיה, כבת רשות למתיישבים, ובענייננו להורים, שזכותם היא זכות בר רשות של בר רשות. (יצוין כי לא התעלמנו מן העובדה שהחוזה הדו צדדי מכונה בכותרתו וכן בגוף ההסכם "חוזה חכירה" ואולם ברי כי מהות הזכות אינה חכירה שכן עניינה בהעברת זכות שימוש במקרקעין לשלוש שנים בלבד. עוד ראוי לציין כי החוזה שנערך בין האגודה למתיישבים עצמם לא הוצג לפנינו).
העברתה של זכות החכירה במשק חקלאי, דוגמת המשק נושא דיון זה, כפופה לא אחת למגבלות עבירות, מגבלות אלו נקבעות ע"י בעל הזכויות במקרקעין – המינהל ומפורטות בחוזה המשבצת הנוגע למקרקעין. עלינו לבחון, אפוא, את חוזה המשבצת שבין האגודה למינהל על מנת לעמוד על טיב הזכויות המועברות.
- לפנינו הוצגו הן חוזי המשבצת שנחתמו בין האגודה למינהל במועד מכתב מינוי הבן הממשיך וכתב ההתחייבות שנחתם ע"י ההורים, היינו חוזי המשבצת מיום 12.10.69 (מוצג 2 למוצגי האם להלן – החוזה מ- 69) ומיום 31.5.78 (מוצג 3 למוצגי האם; להלן - החוזה מ – 78) הן חוזה המשבצת האחרון שנחתם עם האגודה והחל היום והוא חוזה המשבצת מיום 27.8.06 (מוצג מ/20 למוצגי המשיבים; להלן – חוזה המשבצת האחרון).
כפי שנראה להלן, הזכויות של המחזיקים במשקים בכפר XXX הן זכויות של בני רשות, היינו זכויות אובליגטוריות המוגבלות לעשיית שימוש בנכס, להבדיל מזכויות קנייניות של ממש, דוגמת זכויות בעלות או חכירה.
למעשה לכך הסכים אף ב"כ האם, עו"ד ח. נועם, בדיון שהתקיים לפנינו –
"אני מוכן להסכים שמדובר בזכויות בר רשות של ח. ז"ל ור. ושהמשק איננו בכלל העזבון" (עמ' 7 ש' 7 לפרוטוקול מיום 6.7.16).
וכך הבהירה גם ב"כ המינהל בדיון שלפנינו -
"מקובל עלינו כי המעמד של ח. ז"ל ור. במשק הוא מעמד של בר-רשות" (עמ' 6 ש' 9 לפר' מיום 6.7.16).
- נוסיף ונציין כי אף פסיקת בתי המשפט הנוגעת למשקים בכפר XXX התייחסה לזכויות המחזיקים במשקים אלו כזכויות בני רשות, כך בתמ"ש 47660/98 גבאי נ' גבאי (2004) שם מציין כב' הש' י. גייפמן לעניין זכויות המתיישבים בכפר XXX –
"ההסדר של בר-רשות, שנועד להיות הסדר זמני עבור המתיישב, הפך להסדר קבוע, ובמקום הקק"ל בא מנהל מקרקעי ישראל עם הקמתו".
ובדומה בתמ"ש 85550/98 אמ נ' מ.י (2008) הבהירה כב' הש' ט. סיוון ז"ל כי -
"לפי הסכם השכירות (להלן: "החוזה הדו צדדי") משכיר המינהל את שטח המשבצת לאגודה השיתופית של מושב XXX, וזו נותנת רשות לחבריה להשתמש במקרקעין. זכויות החברים בעלי הנחלות כמוקצה על ידי האגודה מסווגות 'כברי רשות'".
מכל מקום, נוכח חשיבות סיווגן של הזכויות במקרקעין שבנדון לא נסתפק באמור לעיל, ונבהיר כיצד עולה מתוך המסמכים הנוגעים להם, כי אכן עסקינן בזכויות בר רשות שאינן ניתנות להורשה.
- בפסק הדין בעניין חיים נקבע כי טיבה צורתה וגבולותיה של זכות בר הרשות של המתיישב תקבע על פי הסכם ההתקשרות עם המינהל, ובלשונו של פסק הדין –
"... מעמד חבר האגודה הוא כבר רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, ואשר אופיה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון. הסכם הרשיון לצורך ענייננו הוא 'ההסכם המשולש' המגדיר בין היתר את תנאי הרשיון המחייבים את חבר האגודה" (ע.א. 1662/99 - חזקיהו חיים נגד אליהו חיים ואח' (2002).
כך הובהר בפסיקה כי באופן עקרוני אף זכויות בר רשות עשויות להיות זכויות בְנוֹת הוֹרָשָה ואולם זאת רק אם הדברים צוינו בפירוש בהסכם שבין הצדדים או אם הדבר עולה מנסיבות העניין וההתקשרות. בית המשפט חזר על הדברים בעניין אזולאי ובעניין לוקוב, וכך נכתב בעניין אזולאי –
"האם רשאי מי שבידו זכות של בר-רשות לעשות דיספוזיציה בזכותו - היינו, להעבירה לאחר בין בחיים ובין מחמת מיתה? התשובה לכך היא חיובית, 'שכן גם זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית להעברה ליורשיו, והכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון (ראה ע"א 260/65, בעמ' 190)'" (ה.ש; ע"א 103/89 מזל אזולאי נ. פנינה אזולאי (1991) ; ע"א 633/82 א. לוקוב נ. צפורה מגדל (1985)).
וביתר פירוט – זכויות "בר רשות" המקנות, כאמור זכות שימוש בנכס, מועברות על ידי המעביר לנעבר מסוים שנקבע על ידו, ואולם הנעבר אינו יכול להעביר את הנכס לאחר' אלא אם כן הסכימו על כך הצדדים מפורשות. כך בע"א 260/65 צ. חייקין נ. ממר ואח' (1965) חודד והובהר:
"רשות שימוש לעומת זאת היא ביסודה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, אלא אם תנאי החוזה או מיכלול הנסיבות של המקרה מראים על כוונה הפוכה להתיר את העברתה לאחר" (ה.ש).
אם כן – הכלל הוא שבר הרשות הנעבר אינו יכול להעביר את זכותו לאחר, והיוצא מן הכלל הוא – שהנעבר יוכל להעביר זכותו לאחר ככל שהסכים לכך המעביר בחוזה או בהתנהגות.
- עיון בחוזים מ – 69 ומ – 78 מלמד כי עבירותה של זכות השימוש בענייננו הוגבלה ע"י המינהל באופן שניתן להעבירה רק לחברים הרשומים ברשימת החברים של האגודה כפי שזו הועברה למינהל, ובאופן ששינוי רשימת החברים יעשה רק בהסכמת המינהל. ובלשון סע' 6 לחוזים משנת 69 ו – 78 –
"6. אין החוכר רשאי להעביר את זכותו בהסכם זה לאחר בדרך כל שהיא, או להשכיר, או לשעבד, או למסור חלק כל שהוא מהמשבצת, פרט לחברי האגודה המנויים ברשימה הרצ"ב המהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה, בלא לקבל רשות בכתב מהמחכיר (המינהל – ה.ש). המחכיר רשאי בכל מקרה להתנות מתן הסכמתו בתנאים המקובלים אצלו באותה עת לגבי חוכרים מסוגו של החוכר...".
ובסע' 10 לחוזים הנזכרים הודגש -
"החוכר (היינו האגודה – ה.ש) מצהיר שהוא אגודה שיתופית רשומה או חברה רשומה או כל גוף משפטי אחר לפי חוקי ישראל, וכי חברי האגודה או החברה או הגוף, כיום, הם אלו המפורטים ברשימה הרצופה לחוזה זה. כל שינוי ברשימה החברים טעון הסכמה בכתב של המינהל והחוכר מתחייב כלפי המנהל לא להכניס כל שינוי ברשימת החברים, בלי לקבל הסכמתו על כך כאמור בסע' 6".
מתוך הסעיפים הנזכרים אנו למדים כי הזכויות במשק אינן בנות הורשה. זאת מכיוון שהעברתן הוגבלה רק לנעברים מסוימים, היינו לאלו החברים באגודה. הגבלת עבירות שכזו מאיינת את האפשרות כי הזכות היא בת הורשה במובנה הרגיל וממילא הוראות חוק הירושה אינן חלות בעניינה.
- גם בחוזה המשבצת האחרון, הוא החוזה מ – 2006, אפשר המינהל לבעל משק לקבוע בצוואתו את זהותו של מי מבניו שירש את המשק (ראו סע' 19 (ג) (4) לחוזה המשבצת האחרון) מבלי לגרוע מזכויות בן זוגו, תוך הדגשה שאין מדובר בהעברת זכויות קנייניות אלא זכויות שימוש כבר רשות בלבד (סע' 19 (3) סיפא לחוזה המשבצת האחרון) כאשר גם זכות זו מוגבלת בתניות שונות כמפורט בסע' 19 (ג) (5) לחוזה המשבצת האחרון, ובלשונו –
"אדם שיהיה זכאי לקבל את זכויות השימוש במשק לפי הוראות סעיף זה יהיה חייב לעמוד בתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. לא עמד בתנאים אלה, יהיה חייב להעביר את הזכויות שקיבל למי שיהיה כשיר, לפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל, לקבל את זכויות השימוש במשק וזאת תוך שנה אחת ובכפוף להוראות חוזה זה בדבר העברת זכויות ...".
ואם כן, גם עפ"י חוזה המשבצת האחרון אין עסקינן בזכויות בנות הורשה אלא אך במתן אפשרות למחזיק המקרקעין לציין בצוואתו את זהות ילדו שלו הוא חפץ להעביר את הזכויות (בניגוד לזכות בת הורשה אותה יכול אדם להוריש לכל אדם) ואף לאחר שיקבע את זהות הזוכה אין הכרח שהמינהל יאשר את אותו זוכה.
בהוראות הנזכרות הורחבו למעשה גבולות העבירות של זכות בר הרשות והובהר כי ניתן לקבוע מיהו הצאצא של המחזיק במקרקעין אשר יקבל את הזכויות לידיו באחרית ימיו של המעביר (עניין שאינו נזכר בחוזים משנת 69 ומשנת 78). אומנם הסדר זה לא כונה בשם "בן ממשיך" ואולם תכליתו דומה ושווה – לאפשר לבעל המשק לקבוע מיהו זה אשר ימשיך את השימוש והניהול של המשק בבוא היום. מכל מקום, כאמור אין מדובר בזכות בת הורשה אלא בזכות לקבוע את זהות הנעבר במגבלות העבירות של החוזה עם המינהל, דבר הדומה לקביעת מוטב בקרנות פנסיה וקרנות השתלמות, המוחרגות מעזבונו של אדם עפ"י הוראת סע' 147 לחוק הירושה. אנו אומרים הדברים יתר על הנדרש שכן בנדון הבהיר כאמור ב"כ המערערת בדבריו לפנינו כי הוא מסכים שהמשק אינו מהווה חלק מעזבון המנוח.
- ואם כן - מעת שהובהר כי בנדון הזכויות אינן מהוות חלק מעזבון המתיישב הרי שאין כל מקום לטענת המערערים לתחולת סע' 8 לחוק הירושה המגביל מתן מתנה לאחר המוות בענייננו.
זו לשונו של סעיף 8 לחוק הירושה :
"8. עיסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
מכיוון שזכויות בר הרשות של המתיישב בענייננו אינן חלק מעזבונו, הרי שבהכרח הסכם שנעשה בעניינן אינו "הסכם בדבר ירושתו של אדם" כהגדרת סע' 8 (א) לחוק הירושה. ובדומה אף הוראת סע' 8 (ב) אינה חלה בנדון שכן עניינה במתנת נכס בר הורשה לאחר מותו של אדם, מתנה אשר יש הכרח לעשותה על דרך הצוואה, מה שאין כן מתנת נכס שאינו חלק מעזבונו של אדם, דוגמת זכויות בקרנות השתלמות ופנסיה, אשר אדם יכול לקבוע את המוטבים בהן לאחר מותו עוד בחייו, ובדומה אף זכות בר הרשות במשק דנן.
מעת שהסרנו בענייננו את "אבן הנגף" של סע' 8 לחוק הירושה נוסיף ונבחן להלן את טיבה של המתת שנתנו ההורים לא. וט..
מהות הזכויות שניתנו לא. וט. – האם התחייבות ליתן מתנה או מתנה שהושלמה ?
- לאחר שמצאנו כי הזכויות העומדות להורים במקרקעין הן זכויות של בר רשות שאינן בנות הורשה, נבחן מה טיבן והיקפן של הזכויות שהעבירו ההורים לא. ולט. ובכלל זה האם העברתן הושלמה והאם יכולה המערערת לחזור בה מהעברה זו.
המסמך הראשון הנוגע להעברה לכאורית של זכויות מצד ההורים לא. וט. הוא כתב מינוי בן ממשיך שהעבירו ההורים לאגודה ביום 21.4.78 . במסמך לאקוני זה החתום ע"י המנוח נכתב כך –
הנדון – בן ממשיך
הריני מצהיר בזאת על בני א.י. כבן ממשיך.
זמן קצר לאחר מכן הוסיפו הצדדים וחתמו על כתב התחייבות אשר זה תוכנו –
כתב התחייבות
אנו משפחת ר. וח. י., קבענו כי ט. וא.י. יהיו הבנים הממשיכים במשקנו.
ט. וא.י. מצידם מבינים כי בתור בנים ממשיכים במשק ההורים חלים עליהם כל החובות והזכויות של כפר XXX, והינם כפופים להחלטות האסיפה הכללית ו/או ועד ההנהלה.
מכח מסמכים אלו, ואחרים שבאו אחריהם ואשר נעמוד על עניינם להלן, טוענים א. וט. לזכויות של בן ממשיך במשק.
- נשאל, איפוא, מה הן אותן זכויות "בן ממשיך" שנמסרו לכאורה לא. וט. ? ומה טיבו של אותו מוסד, אשר כב' הש' י. אנגלרד אמר בעניינו דברים שעודם יפים כיום, על אף עשרות פסקי דין שניתנו בין לבין בעניינו –
"שוב נקרא בית משפט זה לדון ולהכריע במוסד של 'בן ממשיך' במשק, שטיבו המשפטי כעין כוי, שהוא, כידוע, בריה בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא (חולין פ, א). הוא המצב לגבי זכויותיו של 'בן ממשיך', שלא נתבררה מהותן המשפטית, אם קניין, אם חיוב, אם יצור כלאיים" (עא 1108/98 - משה מדעי נ' שמחה מדעי ו-4 אח' (2000).
בענייננו מתחדדת השאלה שהציב כב' הש' אנגלרד באשר לטיבו של מוסד ה"בן הממשיך", שכן בשנת 1978 לא היה כל איזכור למונח "בן ממשיך" בחוזה המשבצת בין המינהל לאגודה, בתקנון האגודה או בתקנות האגודות השיתופיות (חברות) התשל"ג – 1973 (להלן - תקנות האגודות השיתופיות). תקנה 3 א בתקנות האגודות השיתופיות המבהירה את ענינו של הבן הממשיך באגודות אלו תוקנה רק בשנת – 1979, לאחר הודעת מינוי הבן הממשיך וכתב ההתחייבות הנזכרים שניתנו בשנת 1978. נציין שגם בחוזה המשבצת מ- 2006 לא מופיע המונח האמור. זאת ועוד, תיקון תקנות האגודות השיתופיות והחלתן בכל הנוגע לבן ממשיך אף על כפר שיתופי, דוגמת כפר XXX, נעשתה רק בשנת 2003. על אף שכך, כל הצדדים - ההורים, א. וט., הסוכנות, האגודה והמינהל עשו שימוש במונח זה, בהתכתבויות השונות ביניהם, ועל כן יש לבחון מהי משמעות הדברים ומה טיב הזכויות והיקף ההענקה שהתכוונו ההורים להעניק לא. וט..
- כאמור, תקנות האגודות השיתופיות מגדירות מיהו הבן הממשיך, לצורך הסדרת זכויות בדרך של בן ממשיך במשקים לגביהם נוהגות התקנות הנזכרות. מכל מקום, כך הוגדר ה"בן הממשיך" בתקנות האגודות השיתופיות –
"'בן ממשיך' – בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לענין זה, 'הורים' – לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר".
המלומדת ס' אוטולונגי במאמרה בעניין מצאה להגדיר את הבן הממשיך באופן מעט שונה ולא חשה עצמה מחויבת דווקא להגדרה שנקבעה בתקנות האגודות השיתופיות. זאת, ככל הנראה, מתוך הסתכלות על ההתנהלות בפועל של המתיישבים והגורמים המיישבים בשטח. וכך הוגדר הבן הממשיך במאמרה של המלומדת -
"'הבן הממשיך' הינו הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד איתם את המשק, ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם" (ר' מאמרה של פרופ' ס' אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט תשמ"ד 469, בעמ' 489).
ואם כן עלינו לבחון את מהותן טיבן והיקפן של הזכויות אשר הועברו ע"י ההורים לא. וט. ואשר כונו על ידם כזכויות "בן ממשיך", בשני מעגלים האחד זה שבין המתיישב האגודה והמינהל ואחר זה שבין המתיישב לבן משפחתו לו נמסרו הזכויות כבן ממשיך.
- כאמור, בכל הקשור למעגל הראשון של מערכת היחסים שבין המינהל, האגודה והמתיישב לכאורה שותקים חוזי המשבצת ואינם מזכירים כלל את המונח "בן ממשיך". האם ניתן, איפה לקיים משטר של בן ממשיך, כאשר אין התוויה ברורה של הליך זה בדין, בחוזה המשבצת, בהוראות המינהל או תקנון האגודה?
אנו סבורים כי יש לענות לשאלה זו בחיוב. התנהלות הגורמים לרבות האגודה והמינהל בנדון יש בה ללמד כי הסכימו להתנהל באופן המאפשר העברת הזכויות במשק לצאצא של המחזיקים בזכויות במשק לאחר אחרית ימיהם, כדוגמת - מוסד "הבן הממשיך".
זאת אנו למדים מעצם העובדה שהאגודה עצמה מודיעה לסוכנות כי היא אישרה את מינוי א. כבן ממשיך במשק (מוצג מ/4 למוצגי המשיבים), מפניית האגודה למינהל שיאשר בנית בית לבן הממשיך (מוצג מ/9 למוצגי המשיבים), מאישורו של האיחוד החקלאי, שהיה אף הוא מהגורמים המיישבים בכפר XXX (וראו לעניין זה בעניין תמש (תל-אביב-יפו) 85550/98 הנ"ל) המבהיר כי אין לו התנגדות לכך שא. יהיה בן ממשיך (מוצג מ/6 למוצגי המשיבים), מאישור הסוכנות כי יבנה בית נוסף במשק עבור הבן הממשיך (מוצג מ/8 למוצגי המשיבים), מהיתר הבניה לבניית בית נוסף שנתן המינהל למנוח ולא.(מ/12 למוצגי המשיבים), ומהתחייבותו של המנוח כלפי האגודה לשעבד את משקו על מנת לאפשר לא. פעילות כספית במסגרת היותו בן ממשיך במשק (מוצג מ/13 למוצגי המשיבים).לאותה מסקנה יש להגיע גם נוכח חוזה המשבצת האחרון ממנו עולה כי אין כל מניעה, מבחינת המינהל, כי הורֶה יציין בצוואתו את זהות הבן אליו הוא מבקש שיעברו זכויותיו במשק לאחר פטירתו. מכאן שאין מבחינת המינהל הגבלת מוחלטת על עבירות הזכויות אף לאחר מותו של המתיישב חבר האגודה.
מכלול המסמכים הנזכרים לעיל יש בו ללמד אם כן כי האגודה והמינהל התייחסו והגיבו למינויו של א. כבן ממשיך ופעלו בהתאם למינוי זה, בין השאר, בדרך של מתן הרשאה לבניית בית עבור הבן הממשיך על המשק. הנימוק שניתן לאגודה ולמינהל לצורך בניית הבית השני היה כי הוא נועד לבן הממשיך והדעת נותנת כי בניית בית נוסף ללא תכלית זו לא הייתה מאושרת ע"י הגורמים השונים – אגודה ומינהל.
- בצד זה יש לראות בעצם העברת הזכויות לא. וט. ע"י ההורים משום התחייבות ליתן מתנה שטרם הושלמה, זאת מכיוון שזהותם כמקבלי הזכויות במקרקעין בעתיד לאחר מותר ימיה ושנותיה של האם טרם אושר ע"י המינהל. ודוק, כל שאישר המינהל בשלב זה הוא שא. וט. יבנו את ביתם במשק לצד ההורים המחזיקים במשק ואולם העברת הזכויות שלאחר המוות טרם אושרה. חוזי המשבצת מ- 69 ו – 78 קובעים שהעברת הזכויות תעשה למי הרשום כחבר האגודה ברשימה שהועברה למינהל או מי שהמינהל אישר את צירופו לרשימת חברי האגודה (עיין ס' 6 ו – 10 לחוזים הנזכרים).
א. וט. אינם חברים באגודה ואין כל וודאות שהמינהל יאשר בבוא היום את העברת הזכויות למשק לידיהם. מעת שלא אושרה חברותם של א. וט. באגודה ולא ניתן אישור מפורש של המינהל כי הוא מכיר בא. וט. כאלו הזכאים להחזיק במשק לאחר פטירת ההורים, לא הושלמה מתנת ההורים, ואנו מצויים בשלב ההתחייבות ליתן מתנה.
- על מנת להוסיף ולקבוע באופן מדויק את היקף המתנה בענייננו יש להוסיף ולבחון את מהותן של ההסכמות אף במעגל השני הוא המעגל המשפחתי.
כאמור, ההורים הודיעו על מינויים של א. וט. כבנים ממשיכים על אף שהליך זה לא הוסדר בחוזים או בתקנונים של האגודה או המינהל בעת המינוי. נשאלת השאלה מה טיבה מהותה והיקפה של הזכות אותה ביקשו ההורים להעביר. א. וט. טוענים כי כוונת ההורים הייתה לאפשר להם את בניית ביתם במשק ולהעביר להם את הזכויות בו באחרית ימיהם, המערערות מצידן טוענות כי כוונת ההורים הייתה רק לאפשר לא. ולט. לבנות בית במשק ולהתגורר בו, כאשר העברת הזכויות במשק לאחר מותר ימיהם כמו גם הזכות להעביר את המשק בעודם בחיים למי שיחפצו, נותרה בידם כמחזיקי המשק. בהתאמה טוענות המערערות כי אומנם עומדת לא. ולט. זכות מגורים במשק וזכות שימוש בבית אך לא מעבר לכך.
על מנת לקבוע את היקפה של התחייבות ההורים כלפי א. וט. נבחן בקצרה את דיני המתנה כפי שנקבעו בדין ובפסיקה.
המתנה – עיקרו של דין
- המתנה כמוה כחוזה לכל דבר בין הנותן למקבל –
"המתנה כמו המכר היא חוזה. היא משתכללת על ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו צדדית. היא אינה פעולה חד צדדית כמו צוואה או הרשאה" (ע"א495/80 ברקוביץ נ' קלימר, (1982), סעיף 6 לפסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז); וכן ר' ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה כתון ז"ל, (2007), סעיף ח(4) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין והפסיקה המאוזכרת שם (להלן – עניין כהן)).
שני יסודות עומדים בבסיסה של מתנה - האחד, כוונה להקנות, רוצה לומר - גמירות דעת להקניית המתנה, רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה וליצור יחסים משפטיים מחייבים והחלטיות; השני, ביטוי חיצוני לפעולה ( ד' פרידמן ו-נ' כהן, "חוזים", כרך א', עמ' 494).
ככלל, המבחן לגמירות דעת אצל צדדים המתקשרים בחוזה הוא אובייקטיבי, והדגש מושם על גילויה החיצוני של ההסכמה. פירוש הדבר, כי גמירות דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה של האדם הסביר: האם בנסיבות בהן עסקינן היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים. מבחן זה נועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי (ע"א 6296/05 הנ"ל) וכפי שציינו המלומדים פרידמן וכהן בסיפרם הנזכר, עמ' 157-
"קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפי הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם כי אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה" (פרידמן וכהן, בעמ' 157).
- על גמירות דעתו של המתחייב להעניק מתנה ניתן ללמוד מנסיבות העניין, לרבות התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריו ומתוכן החוזה. חתימתו של מתקשר על חוזה מהווה בדרך כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת דעת מצדו, אך זו תבחן על פי מכלול הנסיבות והתנהגות הצדדים (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, (1998), (להלן – עניין בראשי); וכן עניין כהן הנ"ל בסעיף ח(5) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).
בהסכם המתנה, כבחוזה התקשרות אחר, המבחן האובייקטיבי לבחינת גמירות הדעת נותר על כנו. ואולם מכיוון שמדובר בחוזה חד צדדי, שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים בו- הרי שאין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן, והדגש הוא על רצון הנותן ועל גמירות דעתו בזמן יצירת החוזה. לפיכך, יש לוודא מעל לכל ספק, כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף את כוונתו הסובייקטיבית, כי אכן התכוון המעניק לתת מתנה מתוך רצון חופשי, וכי אין ליקוי דעת הפוגם בגמירות דעתו. אינטרס ההסתמכות של הניצע - מקבל המתנה - מפנה את מקומו במידה מסוימת למתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה וההגנה על אינטרס המקבל פוחתת (עניין בראשי הנ"ל וכן מ' ראבילו, "המתנה", הוצאת נבו, מהדורה שנייה, תשנ"ז- 1996, בעמ' 37). ובדומה מצאנו אצל המלומדים פרידמן וכהן בספרם הנזכר בעמ' 494 –
"יודגש: אף שהחוק מדבר על הסכמה (בין הנותן למקבל) שהדבר ניתן במתנה, הרי כמו במקרים אחרים בהם מתעוררת שאלה של כוונה בהקשר לעסקת חסד, היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן" (פרידמן וכהן, לעיל, בעמ' 494).
במקום בו מתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק, יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי והנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה (עניין כהן הנ"ל, סעיף ח(5) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).
ננסה , איפה, לתור ולדקדק בכוונת ההורים בכל הקשור לאותה מתנה שנתנו לא. ולט..
- עיון במסמכים שהוצגו לפני בית משפט קמא מלמד כי ההורים התכוונו להעביר לא. ולט. זכות משמעותית יותר מעצם הרשות להתגורר במשק. כך, כדוגמה, בכתב ההתחייבות מצהירים הצדדים כי –
"ט. וא.י. מצידם מבינים כי בתור בנים ממשיכים במשק ההורים חלים עליהם כל החובות והזכויות של כפר XXX והינם כפופים להחלטות האסיפה הכללית ו/או ועד ההנהלה".
ובכתב ההתחייבות הבלתי חוזרת מיום 10.7.84 (מוצג מ/13 למוצגי המשיבים) מתחייב המנוח לשעבד את משקו על מנת "לאפשר פעולה כספית שוטפת של בני א.י. כבן ממשיך" ואף מצהיר כי "התחייבות זו ושיעבוד זה הם בלתי חוזרים ולא ניתנים לביטול על ידי".
יתר על כן, כך גם הבינה אחותו של א. , א. , את כוונת ורצון ההורים, וכך כתבה א. באותו מכתב –
"כשנתיים לפני שחזרתי ארצה אבא הגיע לביקור שעיקרו היה לשאול אותי אם אני מוותרת על המשק לא., מאחר ולא ידענו מתי אנחנו חוזרים לארץ, בתמימותי וברוב טיפשותי הסכמתי. אז לא הייתי בארץ הרבה שנים ולא יכולתי לקרוא את מפת הנדל"ן בארץ לא יכולתי לקרוא את העתיד והסכמתי !!!" (סימני קריאה במקור – ה.ש; ראו מוצג מ/16 למוצגי המשיבים).
באופן דומה העיד מר אבי פרידמן שכנם של הצדדים וחבר האגודה –
"ש. אתה יודע מה המשמעות המשפטית של מינוי בן ממשיך.
ת. לא יודע להגדיר את ההגדרה המשפטית, אני יודע מה הייתה המשמעות של XXX לבן ממשיך. הוא אותו אחד שהוריו החליטו שהוא יהיה בעל הנחלה לאחריהם.
...
ש. האם במקרה של א. מדובר במקרה של (העברה) אחרי הפטירה?
ת. אני חושב שכן " (עמ' 59 לפר' מיום 4.1.15)
עינינו הרואות הכי כוונת ההורים הייתה להעביר לידי א. ולט. לא רק את זכויות המגורים בבית שהם יבנו במשק אלא אף להעביר לידיהם את כלל הזכויות במשק באחרית ימיהם.
אומנם, כפי שהבהרנו לעיל בהרחבה, לא היה הליך סדור של העברה ע"פ מיתווה של "בן ממשיך" באותה עת בכפר XXX, ואולם נראה כי אלו אשר הוריהם התכוונו כי יהיו המחזיקים במשק לאחר מותם כונו – "בנים ממשיכים". כך מציין, כדוגמה, מר אבי פרידמן, חבר האגודה, כי בכפר XXX "ישנם מעל 10 משקים של בנים ממשיכים" (עמ' 61 ש' 26-27 לפר' מיום 4.1.15).
כעת עלינו לבחון האם רשאית המערערת לחזור בה מאותה התחייבות ליתן לא. ולט. את הזכויות במשק במתנה .
התחייבות ליתן מתנה אל מול מתנה שהושלמה – קיצורה של הלכה
- על התחייבות ליתן מתנה חולשות הוראות חוק המתנה, בעוד שעל המתנה לאחר השלמתה חולשים דיני החוזים הכלליים (ראו עניין בראשי ועניין כהן הנ"ל).
סעיפים 5(ב), (ג) בחוק המתנה קובעים באילו תנאים תתאפשר חזרה מהתחייבות לתת מתנה. סע' 5 (ב) בחוק המתנה קובע כי המתחייב ליתן מתנה רשאי לחזור בו מהבטחתו זו בכל עת שירצה מכל סיבה שיחפוץ ובלבד שמקבל המתנה לא שינה מצבו בשל אותה התחייבות והבטחה (ראו לעניין זה - ראבילו, שם, עמ' 359), ובלשון הסעיף:
"(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו".
בע"א 11502/05 לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ, (2008) הובהר כך:
"נמצאו לנו איפוא, במישור הנורמטיבי, שני סוגים של 'התחייבות לתת מתנה'. כל עוד מקבל המתנה 'לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות (לתת המתנה)' – רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו, ומעיקרא. אך גם אם שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי. וכפי שסוכמו הדברים על ידי השופטת א' פרוקצ'יה בהלכת חיגאזי:
'קשת המקרים בהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקניה, היא רחבה מאוד, בכפוף לעמידה בדרישות תום הלב ואין לדמותה לחוזה מכר המקנה לקונה מכוחו זכות משפטית מוצקה ומגובשת, ויכולת המוכר לסגת ממנו מוגבלת ומצומצמת ביותר חזרה ממתנה מבטלת את התחייבות הנותן לא רק מכאן ולהבא אלא גם למפרע, כאילו לא נעשתה מעולם. זכות החזרה אינה מוגבלת בזמן, ובלבד שהמתנה לא הושלמה ומקבל המתנה לא שינה מצבו לרעה והיא אינה מחייבת הודעה בכתב. נותן המתנה פטור מפיצוי או מאכיפה, שכן לא הפר חוזה אלא ניצל זכות שהדין הקנה לו (ש' ראבילו, חוק המתנה, התשכ"ח, עמ' 359-358)'" .
פרידמן וכהן בספרם לעיל מציינים כי:
"אם שינה המקבל את מצבו על סמך ההתחייבות למתנה מתקרב מעמדו לזה של צד לחוזה בתמורה. אומנם עדיין נותרים בעינם מספר הבדלים בעלי משמעות, אך בשלב זה נשללת זכות החזרה החד צדדית של נותן ההתחייבות...".
והמלומד ראבילו בספרו עמ' 362-363, מדקדק ומציין –
"יש לשים לב לביטוי שבו החוק משתמש. נאמר 'שינה את מצבו', ולא נאמר 'שינה את מצבו לרעה' או 'שינה את מצבו הרכושי' דווקא. עיקרה של האמירה 'שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות' מכוון לכך שההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו, כאשר המתחייב מבקש לחזור בו מהתחייבותו. לא כל שינוי שולי וקל-ערך חוסם חזרה מן המתנה... שינוי מצב על-ידי הסתמכות על התחייבות יכול להיות שינוי מקום מגורים, מבלי שהדבר יהיה קשור בהכרח בשינוי במצבו הכלכלי של המקבל. יש לתת משקל לזיקה ההגיונית שבין ההתחייבות להסתמכות, ובמקרה זה אלה הם 'המתנה ומהותה מחד גיסא והשינוי מאידך גיסא. אם המקבל עשה מעשה של ממש- כגון רכישת דירה על סמך הבטחת המתנה- ברור כי המבטיח לא יוכל לחזור בו מהבטחתו, שהרי על יסודה המקבל הכניס את עצמו להתחייבות כספית. יש מקרים שבהם השקעת כספים בבניית בית על קרקע שאיננה רשומה בשם המשקיע היא שינוי מצב'".
- בנדון אין ספק כי א. וט. שינו את מצבם, הם נטלו הלוואות כספיות, פעלו להשגת רשיונות, בנו את ביתם במשק ואף החלו לנסות לבנות עסק ריווחי על אדמות המשק (ראו עמ' 71 לעדות א.בפר' מיום 15.3.15).מעת ששינו א. וט. את מצבם והשקיעו השקעות ניכרות בבניית ביתם במשק, מנועה, לכאורה, האם מלחזור בה מהתחייבותה להעביר לידיהם את המשק באחרית ימיה, התחייבות עליה הסתמכו מעת הגיעם למשק ומעת שבנו את ביתם עליו (וראו , כדוגמה ,עמ"ש (מחוזי מר') 207009/07 תייר נ' כחלון, (2008)אשר אושר בבע"מ 2290/08 הנ"ל)).
עם זאת בענייננו אנו סבורים כי על אף האמור אין מניעה של האם לחזור בה מן ההתחייבות למסור את המשק לידי א.וט. לאחר פטירתה, ונסביר.
- בענייננו עסקינן במעין "מתנה דו שְלָבִית" או "מתנה מתפתחת". השלב הראשון שבה – מתן רשות בלתי הדירה לא. וט. לבנות את ביתם במשק ולדור בו – הושלם והוא בגדר מתנה שהושלמה אשר האם מנועה מלחזור ממנה, לאחר ששינו מצבם ובנו את ביתם במשק. הרשות לבנות במשק והרשות הבלתי הדירה לדור בו מהווה תמורה ראויה לשינוי מצבם והסתמכותם של המקבלים על המתנה. השלב השני - היינו מסירת כלל הזכויות במשק לידי ט. וא. לאחר פטירת האם, עודו בגדר התחייבות. מהתחייבות זו יכולה האם לחזור בה, ולא תעמוד לא. ולט. טענה בשל שינוי מצבם שכן כנגד שינוי המצב הנזכר כבר קיבלו מתנה שהושלמה.
ואולם אפילו לא תתקבל דעתנו כי יש מקום לראות את המתנה הייחודית בענייננו כמתנה דו שלבית המורכבת משלב ראשון של מתנה בחיים, אשר הושלם, ושלב שני של מתנה לאחר המוות שטרם הושלם, אנו סבורים כי עומדת לאם הזכות לבטל את התחייבותה ליתן מתנה. זאת בשל ייחודה של ההתחייבות ליתן מתנה לאחר המוות, השונה במהותה מהתחייבות רגילה של מתן מתנה בחיים. הכל כפי שיבואר בהמשך הדברים. להלן.
- כאשר זכות החזרה נמנעת מהנותן בשל שינוי מצבו של המקבל, עדיין עומדת לו זכות חזרה מהתחייבותו ליתן מתנה בהתקיים התנאים המפורטים בסע' 5 (ג) לחוק המתנה. זכות החזרה עפ"י סעיף זה שונה מזכות החזרה שבסעיף 5(ב) בחוק בהיותה כללית וללא מגבלות. דהיינו הנותן רשאי לחזור בו מהתחייבותו במסגרת סעיף 5(ג) בחוק המתנה אפילו אם ויתר בכתב על זכות זו ואפילו אם המקבל שינה מצבו בהסתמך על המתנה (ראבילו, שם, 384). נבחן, אפוא, האם מתקיימת בענייננו אחת משתי התניות החלופיות המצדיקות חזרה מהתחייבות ליתן מתנה עפ"י סע' 5 (ג) בחוק המתנה- התנהגות מחפירה או הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של הנותן.
כפי שנראה להלן, על אף שבנדון לא התקיימו לכאורה נסיבות העולות כדי התנהגות מחפירה או הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של הנותן, אשר יש בהן לאפשר חזרה מהתחייבות ליתן מתן כאשר עסקינן במתנה בחיים, הרי שאנו סבורים כי די בנסיבות שיתוארו להלן כדי לאפשר חזרה מאותה התחייבות ייחודית של מתן מתנה לאחר מיתה.
התנהגות מחפירה והרעה ניכרת במצבו הכלכלי של הנותן
- התנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו (ראבילו, שם, עמ' 385).הפסיקה פירשה את הביטוי "התנהגות מחפירה" באופן רחב, המקל על נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם מקבל המתנה לא נהג בו כראוי. נקבע, כי לאור מאפייניה של המתנה, החובה לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ, נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל, כל זאת על רקע מערכת היחסים בין הצדדים למתנה, כך נאמר כדוגמה בע"א 350/96 וייסר נ' שביט (1999):
"לאור אופיה המיוחד של המתנה וחובת תום הלב של המקבל, כפי שאני מבין אותה, אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה. לדוגמא, מילת גנאי, אמירה של זילזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו ענין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ומקבלה. לפי שיטתי, לענינו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה".
בצד זה הובהר בפסיקה כי לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תוכר בהכרח כהתנהגות בלתי ראויה מצד המקבל (ראו, כדוגמה, ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, (1996); ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, (2000)).
הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה, או את ההרעה הממשית במצבו הכלכלי של הנותן מוטל לשכמו של הנותן. על בית המשפט לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו, שאם כך, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו (ראבילו, שם, עמ' 386).
- בתצהירה טענה האם כי א. הוריד שלטי מכירה של המשק אותם תלתה לצורך מכירתו בחודש מרץ 2011 וכי ניסה למנוע ממנה לממש את זכויותיה במשק (סע' 24-26 לתצהירה). לכאורה במעשה בודד זה אין לראות משום התנהגות מחפירה. ברי כי א.חשש שהאם מבקשת לפגוע בזכויותיו הנטענות, לפיכך הסיר את השלטים הנזכרים. כך גם לא הוכח בנדון כי יש ממש בטענות האם כי ט. וא. מונעים את הקשר בינה לבין בנותיהם, נכדותיה.
זאת ועוד, האם לא טענה להרעה עכשווית במצבה הכלכלי אלא טענה כי אפשר שבעתיד תידרש למכירת המשק לצורך מימון הוצאותיה הרפואיות והאחרות. מחקירתה הסתבר כי מצבה הכלכלי לא הורע כלל ועיקר וכי למצער בשעה זו אין היא נדרשת לסיוע כלכלי מצד אחרים. עוד הסתבר מחקירתה שמכרה נכסים שונים שהכניסו לה כספים רבים, אף שבחרה שלא לענות באופן ישיר על שאלות בעניין זה שנשאלו ע"י ב"כ המשיבים (ראו עמ' 12-14 לפר' מיום 29.4.15). מכל מקום נראה כי בחשבונה של האם יש סכום שאינו נמוך מ – 850,000 ₪ ולא הובאה כל ראיה כי מצבה הכלכלי הורע בסמוך לתקופה בה ביקשה לבטל את מינוי הבן הממשיך (וראו (עמ' 3 ש' 10-11 לפר' מיום 29.4.15).
לכאורה, בהעדר ראיות להתנהגות מחפירה או להרעה ניכרת במצב הכלכלי לא זכאית האם לחזור בה מן ההתחייבות אף מטעם זה.
אך האם בכך נסתם הגולל על זכותה של המערערת לחזור בה מהתחייבותה ליתן לא. וט. את המשק? כפי שרמזנו לעיל, אנו סבורים שיש לענות לשאלה זו בשלילה וזאת מתוך הייחודיות שבעסקת מתנה שעניינה בהעברת זכויותיו של הנותן לאחר מותו, להבדיל מעיסקה שעניינה העברת זכויות עוד בחייו של הנותן. להלן נבהיר הדברים
ייחודה של התחייבות ליתן מתנה לאחר המוות
- נפסק לא אחת כי מתנת בן ממשיך או מתנה להעברת זכויות במשק לאחר מיתה בדרך אחרת, הן בגדר מתנות ייחודיות. במתנות מסוג זה בוחר ,על דרך הכלל, הורה את אחד מילדיו על מנת שרכושו יעבור אליו לאחר פטירתו שלו. כך לעניין ה"בן הממשיך" נפסק כי במתנה מסוג זה מבטיח ההורה לילדו את עיקר רכושו מתוך כוונה כי ילדו יסייע לו ויתמוך בו לעת זקנתו וכן יטפל ויטפח את המשק תחת ההורה, המבקש ליהנות מפירות המשק במותר שנותיו. מתוך שכך ברור כי למתנה סייגים ותניות שונות, אשר אינן קיימות במתנות או בהתחייבויות אחרות ליתן מתנה בחיים. כך, כדוגמה הבהיר בית המשפט העליון בבע"מ 3996/12 - פלוני ואח' נ' פלונית ואח', (2012) לעניין בן ממשיך, כי –
"בליבתו של הסכם בן ממשיך ניצבת מחויבותו של הבן הממשיך לדאוג למשק ולצורכי ההורה המבוגר, להתגורר בסמוך לו, לעבד את המשק ולדאוג לכל מחסורו של ההורה. אין מדובר ביצירה שיפוטית של תנאי מכללא מנסיבה חיצונית כזו או אחרת, אלא ממהות מוסד הבן הממשיך. בית המשפט לענייני משפחה השתכנע מהחומר המונח לפניו שהתנאי המפסיק 'התקיים' במקרה זה, ובמסקנה זו לא נפל כל פגם הנראה לעין...".
בענייננו, א. אינו מתגורר עוד במשק אלא בקרוואן בפאתי המושב וזאת משנת 2000 לערך (עמ' 83 ש' 8-15 לפר' מיום 15.3.15) והוא גם אינו מעבד ומטפח את המשק מזה שנים (שם, שורות 19-27). אומנם מחדליו של א. בכל הקשור להעדר מגוריו במשק כמו גם אי עיבודו וטיפוחו הורתם במציאות אשר כפתה עליו את הדבר –גירושיו מט. ומחלת הפרקינסון ממנה הוא סובל. ואולם נוכח המצב הנזכר מוצאת עצמה האם שהיא קשישה בשנות התשעים לחייה במצב שאינה יכולה לנצל בימיה האחרונים את פירות המשק לצרכיה, משכך למעשה התבטלה התכלית שבשלה נתנה את אותה מתנה עתידית לבנה א., היינו הדאגה לטיפוחו של המשק על מנת שזה יהווה לה משען באחרית ימיה. לפיכך יש לומר כי חל התנאי המפסיק באותה מתנה עתידית שנתנו ההורים לא., וזו ניתנת לביטול ככל שירצה בכך מי מההורים.
נוסיף ונציין כי גם ט. עצמה לא התגוררה במשק משך כ – 7 שנים עד לשנת 2011 ובוודאי שבתקופה זו לא יכולה הייתה לדאוג לטיפוחו ולעיבודו, ושוב, גם אם העדרותה של ט. מהמשק הייתה בשל הצורך לסייע להוריה ב**,, אין זה מעניינה של האם, נותנת המתנה, אשר נתנה אותה מתוך דאגה לצרכיה בעת זקנתה, ומעת שתכלית זו מתאיינת קמה זכותה לבטל המתנה .
- ואלו עיקרי הדברים - אין דינה של התחייבות ליתן מתנה מחיים כדין מתנה שמושלמת רק לאחר המוות, דוגמת הזכות לשמש כ"בן ממשיך" או לקבל זכויות במשק ההורים לאחר פטירתם בדרך אחרת. לטעמנו זכות החזרה מהתחייבות למתנה מהסוג השני יש בה תנאים מכללא והיא "גמישה" יותר בכל הקשור לאפשרות לחזור ממנה, בעת שינוי נסיבות מהותי.
בנדון נראה כי התקיים אותו שינוי נסיבות מהותי אשר יש בו להצדיק חזרתו של הנותן מההתחייבות שנתן למקבל, אף שאפשר ששינוי זה לא היה בו די לצורך חזרה מהתחייבות למתנה מחיים. בענייננו מינוי הבן הממשיך ניתן לט. ולא. עת היו נשואים, על מנת ששניהם יעבדו את המשק, יתמכו באֵם ויהיו לצידה לאורך השנים , בעיקר לעת זיקנתה. מעת שחל שינוי נסיבות מהותי כפי שפורט לעיל ( ואין זה משנה כלל אם אותו שינוי הורתו במחדל בעוולה או בתום לב), רשאית האם שהתחייבה ליתן מתנה שהיא מתנה לאחר מיתה , לחזור בה מהתחייבותו זו.
וזאת יש ליתן על הדעת - לו היה מדובר בנכס הניתן להורשה היה ההורה יכול לקבוע את יורשו בצוואה ולשנות צוואתו בכל עת שחפץ את זהות היורש. ואם כן אין כל סיבה כי לגבי נכס אשר אינו נכלל במסת עזבונו של אדם ואשר הנותן מעוניין להעבירו לאחֵר לאחַר פטירתו בדרך העומדת לו (כגון מיתווה בן ממשיך או הדומה לו), שלא יוכל לשנות את זהות המקבל בעת שינוי הנסיבות. דומה כי הגיונם של דברים מחייב זאת.
לעניין האחרון יש לציין כי בהצהרתם מיום 29.12.96 ציינו ההורים בין השאר כי – הם נותנים את המגרש בהרחבה לא.וט. "כחלק בלתי נפרד ממשק י., שמועבר בצוואה תקפה לא. וט. י.". משמע - גם ההורים ראו בהעברה הנזכרת מעין "צוואה" (אף שבפועל לא נערכה כל צוואה) וכידוע צוואה ניתן לשנות בכל עת . בדומה כך הבינו את הדברים גם א.וט. עצמם, אשר כתבו במפורש בסע' 3 להסכם הגירושין ביניהם כי –
- במידה וא.יירש ו/או יקבל בכל דרך אחרת זכויות כלשהן בנחלה עליה נמצא בית המשפחה, הוא יעביר מחצית מהזכויות שיהיו ברשותו לט.. (ההדגשה שלנו)
אם כן, גם א. וט. הבינו כי ההורים יכולים לחזור ממתנתם זו על פי רצונם, וכי לא ברור כלל כי אכן יזכו בה בסופו של יום.
- כאמור, על אף שהעברת הזכויות במשק לאחר פטירת האם היא בגדר התחייבות ליתן מתנה אשר האם רשאית בנסיבות הנדון לחזור ממנה, הרי כפי שקבענו לעיל, זכות המגורים בבית שבמשק היא מתנה שהושלמה. זכות זו כוללת את הזכות לבנות את ביתם במשק ולהחזיק בו ולגור בו. למצער זכות המגורים בבית שבמשק היא בבחינת רישיון בלתי הדיר לחזקה ייחודית בחלק מהמשק, לבניית הבית הנוסף בשטח ולמגורים בו. רשות זו היא רשות שאינה הדירה מעת שא. וט. אכן בנו את הבית על המשק מכספם ובמאמציהם המשותפים. זכותם של ט. וא. למגורים ולשימוש בבית שבמשק היא בלתי הדירה והורתה בהסכמת ההורים ובאישור המינהל לעצם בניית הבית במשק. נציין כי למסקנה דומה הגיע בית המשפט בעניין בצר, ובלשונו –
"סבורני כי במקרה שלפנינו מטה הצדק את הכף לעבר אי מתן האפשרות לבטל את הרשיון. כפי שראינו לעיל, התכוונו הצדדים בעת מתן הרשיון להעניק למערער ולבת את הזכות לצמיתות, כשברור היה לכולם כי הבנין המוקם יהיה למעשה, גם אם לא על פי שורת הדין, רכושם של המערער והבת, כשרק המניעה המשפטית לפצל את הזכויות במשק כלפי המינהל (עליה עומד המינהל גם בטיעונו בפנינו), חסמה בעד רישום הזכויות מיידית, באופן בו רשומות זכויות ההורים. כן יש להביא בחשבון את ההיקף הגדול של ההשקעות שעשו המערער והבת בקרקע..., ואת העובדה כי השקעות אלה נעשו בהסתמך על מתן הרשיון לצמיתות, בידיעת הנותן ובעידודו, ומתוך הבנה כי יהפכו בעתיד, גם באופן פורמאלי, לרכושם הבלעדי של מקבלי הרשיון...שיקול נוסף הוא משך הזמן הארוך בו מתגוררים המערער והבת בנכס. ולבסוף, אין מדובר כאן ב'רשיון חינם' במובן המקובל של הביטוי, שכן כעולה מחומר הראיות נתנו ההורים את הרשיון גם על מנת ש'הבת ובעלה יעזרו לנו בניהול המשק', ועזרה זו אכן ניתנה במשך השנים, במידה כזו או אחרת" (ובדומה ראו עניין קוגלמס).
והדברים יפים, בשינויים המחויבים, אף לענייננו.
- סוף דבר –
א. ערעור המערערת מתקבל באופן חלקי –
המערערת כבעלת הזכויות במשק רשאית למכור את המשק או להעבירו לאחר, ואולם זאת בכפוף לזכויות של א. וט. בבית שבנו על המשק.
המערערת אינה רשאית לפנות את א. וט. או מי מבני משפחתם המתגורר עמם בבית שעל המשק.
ב. לא. וט. זכויות מגורים ושימוש בבית שעל המשק בלבד , לפיכך אין עילה לפנות את א. מן המשק, שכן מגוריה במשק הם מכח רשות שניתנה לה ע"י המערערת.
ג. בנסיבות העניין סברנו שאין מקום לחיוב המשיבים בהוצאות משפט. הוצאות המשפט שנפסקו בבית משפט קמא מבוטלות אף הן.
ד. ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.
ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ו, 22 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
| |
|
|
|
|
|
מיכל נד"ב, שופטת
אב"ד
|
|
בלהה טולקובסקי, שופטת
|
|
צבי ויצמן, שופט
|