1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"פ 58312-06-13 (כב' השופטים: ד' ברלינר - נשיאה; ג' קרא - סג"נ; מ' סוקולוב), מיום 24.10.2013, במסגרתו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בת"פ 26436-09-11 (כב' השופטת ד' שרזילי), מיום 9.6.2013.
כחודש לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 26.12.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.
רקע והליכים קודמים
2. נגד המבקש ושני נאשמים נוספים, חברה פרטית בשם מקור הסופרים 2003 בע"מ (להלן: חברת מקור הסופרים) ומנהל פעיל בה, בשם חיים שלמה דרוק (להלן: מר דרוק), הוגש כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים. בחלקו הכללי של כתב האישום צוין, כי בין השנים 2007-2004, עסקו המבקש והנאשמים הנוספים, במסחר בתשמישי קדושה.
מעובדות האישום הראשון עולה, כי בשנים 2007-2005, מכר המבקש לחברת מקור הסופרים ולמר דרוק 28 חשבוניות מס כוזבות בסכום כולל של 823,904 ש"ח. המבקש הנפיק את חשבוניות המס ללא רשות וללא סמכות, וחברת מקור הסופרים רשמה אותן בספריה כהוצאה, מבלי שבוצעו העסקאות המפורטות בהן. בתמורה לחשבוניות המס הכוזבות, שולמו למבקש לפחות 41,195 ש"ח, הכנסה אותה השמיט המבקש מהדוחות שהגיש למס הכנסה בשנים הרלוונטיות. בנוסף לכך, מכר המבקש לחברת מקור הסופרים ומר דרוק 6 חשבוניות מס כוזבות, בסך 198,180 ש"ח, בהן ננקבו סכומים העולים על סכומן של העסקאות שביצעה חברת מקור הסופרים בפועל, וגם אלו נרשמו כהוצאה בספריה. נטען, כי כתוצאה ממעשיו של המבקש, גדלו במרמה הוצאותיה של חברת מקור הסופרים, כך שהושמטו מהדוחות הכספיים לשנות המס 2007-2004, הכנסות בסך 1,022,084. בנוסף, כתוצאה ממעשיו של המבקש, ניכתה חברת מקור הסופרים, מס תשומות בסכום של לפחות 131,195 ש"ח, מבלי שיש לה מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק המע"מ. נטען, כי המבקש והנאשמים הנוספים, עשו את כלל המעשים המתוארים "תוך שימוש במרמה ערמה ותחבולה, וזאת בכוונה להתחמק ממס".
בגין מעשים אלו, ייוחסו למבקש העבירות הבאות: 4 עבירות שעניינן עזרה לאחר להשמיט הכנסה מדוח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה); 4 עבירות שעניינן עזרה לאחר לנהל פנקסי חשבונות ורשומות כוזבות, לפי סעיף 220(4) לפקודה; 4 עבירות שעניינן עזרה לאחר להתחמק ממס תוך שימוש במרמה ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה; 34 עבירות שעניינן הוצאת חשבוניות מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק המע"מ); 34 עבירות שעניינן עזרה לאחר לנכות מס תשומות מבלי שיש להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38, לפי סעיף 117(ב1) לחוק המע"מ; 38 עבירות שעניינן עזרה לאחר לנהל פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ.
עובדותיו של האישום השני מעלות, כי בתקופת שנות המס 2007-2004, הוציא המבקש ללקוחותיו, ללא רשות, חשבוניות מס על שמן של שלוש חברות שונות, אליהן לא היה לו כל קשר. הסכום הכולל של חשבוניות המס היה לכל הפחות 1,099,602 ש"ח. בנוסף, בתקופת שנות המס 2006-2004, לא דיווח המבקש על הכנסות שצמחו לו מעסקיו, ועבורן הוציא חשבוניות מס, בסכום של 461,836 ש"ח לכל הפחות. יתרה מכך, המבקש רשם בספריו כהוצאה 11 חשבוניות מס כוזבות, בסך 208,818 ש"ח, שהונפקו מבלי שהתבצעה העסקה המפורטת בהן. צוין בכתב האישום, כי מהדוחות הרשמיים שהגיש המבקש לפקיד השומה, עבור שנות המס 2007-2004, עלה כי הכנסותיו המצטברות של המבקש היו 220,984 ש"ח, ואילו מחזורו העסקי המצטבר הגיע לכדי 1,394,504 ש"ח. ואולם, סכומים אלו התבססו על חשבוניות מס ותרשומות כוזבות, באמצעותן הצליח המבקש להשמיט הכנסות בסכום של 1,770,256 ש"ח, לכל הפחות. עוד עלה מהאישום השני, כי המבקש ניכה במסגרתם של הדוחות התקופתיים שהגיש למנהל מס ערך מוסף, את מס התשומות הגלום ב-11 חשבוניות המס הכוזבות שרשם כהוצאות, בסך של 34,960 ש"ח. וזאת, שלא כדין, ומבלי שיש בידיו מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק המע"מ. בנוסף לכל זאת, נמנע המבקש מלדווח למנהל מס ערך מוסף, על מס העסקאות הגלום בחשבוניות הכוזבות שהוציא ללקוחותיו, בסך 252,479 ש"ח, לכל הפחות. צוין, כי המבקש עשה את הפעולות המתוארות באישום השני, תוך שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, וזאת בכוונה להתחמק ממס.
בגין מעשים אלו, ייוחסו למבקש העבירות הבאות: 4 עבירות שעניינן השמטת הכנסה מתוך דוח, לפי סעיף 220(1) לפקודה; 4 עבירות שעניינן הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים וזיוף פנקסי חשבונות, לפי סעיף 220(4) לפקודה; 4 עבירות שעניינן שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה; 11 עבירות שעניינן ניכוי מס תשומות מבלי שיש לו מסמך כאמור בסעיף 38, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק המע"מ; 30 עבירות שעניינן הוצאת חשבוניות מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור, לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק המע"מ; ניהול פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק המע"מ; שימוש במרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ.
3. ביום 12.9.2012, הורשע המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שהצהיר שהוא "מכיר את עובדות כתב האישום המתוקן" ומודה בהן, וזאת בהיותו מיוצג על-ידי עו"ד ברקאי. ביום 24.12.2012, מועד בו היה אמור להיערך הדיון שנועד לטיעונים לעונש, ביקש המבקש להתיר את החלפתו של עו"ד ברקאי בעו"ד שמולביץ, אשר נשכר על-ידו זמן קצר לפני כן, על מנת לייצגו בהליך זה. כמו כן, התבקש בית משפט השלום לדחות את מועד הדיון שנקבע לטיעונים לעונש, על מנת לאפשר למבקש להסיר את המחדלים, ו"לשלם לקופת המדינה את הכסף שנגזל". בית משפט השלום, נעתר לשתי בקשותיו של המבקש. בהמשך, אושרה דחייה נוספת, בעקבות תאונת דרכים אליה נקלע עו"ד שמולביץ, ולאחר זאת נקבע כי הדיון הנדחה יתקיים ביום 13.3.2013. ואולם, אף במועד זה לא נשמעו הטיעונים לעונש. לישיבה זו התייצב המבקש כשהוא מלווה על-ידי עו"ד פיקוס, אשר מסר כי הוא מסייע לעו"ד שמולביץ, ממנו נבצר להגיע לדיון, ובמעמד זה הוא הגיש בקשה לחזרה מהודיה מטעמו של המבקש.
ביום 21.4.2013, החליט בית משפט השלום בתל אביב-יפו לדחות את בקשת החזרה מההודיה. בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן לא הובאו נימוקים מיוחדים, המצדיקים להתיר למבקש לחזור בו מהודייתו, כנדרש בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בית משפט השלום ציין, כי המבקש היה מיוצג בידי סנגור מיומן עובר להודייתו, וזה ניהל מגעים ארוכים עם המשיבה, דבר שהוביל לתיקונו של כתב האישום. בית משפט השלום הדגיש, כי במהלך שבעת החודשים, לאחר שניתנה הכרעת הדין על בסיס הודייתו של המבקש, לא טען עו"ד שמולביץ, כי הלה לא הבין את תוכנה או משמעותה של הודייתו. יתרה מכך, לא זו בלבד שעו"ד שמולביץ לא יצא כנגד הודייתו של המבקש, אלא שהוא אף ביקש ארכה על מנת להסיר את המחדלים המנויים בכתב האישום. על יסוד האמור לעיל, קבע בית משפט השלום, כי במועד ההודיה הבין המבקש היטב את משמעות הודייתו, וזו ניתנה "לאחר בדיקה ושקילה רציניים ועניינים על-ידו ועל ידי באי כוחו". לפיכך נקבע, כי לא נפל כל פגם בהודייתו של המבקש, ואף אין מדובר בהטעיה של המבקש, אשר תצדיק את היעתרותו של בית משפט השלום לבקשה.
ביום 9.6.2013, נגזר דינו של המבקש. בית משפט השלום עמד בהרחבה על טיבן וחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש, ועל פגיעתן בערכים העומדים ביסוד דיני המס. פגיעה אשר מתעצמת לנוכח נסיבותיו של המקרה דנן, שעה שהמבקש ביצע, בשיטתיות רבה, עבירות חוזרות ונשנות במשך שנים אחדות, ובהיקפים כספיים משמעותיים. עוד ציין בית משפט השלום, כי המבקש לא הסיר את המחדלים, חרף הבטחותיו לעשות כן, ולמרות נכונותה של רשות המיסים לאפשר לו להסיר את מחדליו באמצעות תשלום של סכום מופחת, ביחס להיקף העבירות בהן הורשע. בית משפט השלום הוסיף עוד, כי מדיניות הענישה הראויה והנוהגת, במקרים מעין אלו, כוללת בחובה הטלתו של עונש מאסר בפועל. על יסוד האמור לעיל, נקבע מתחם הענישה ההולם את מעשיו של המבקש בין 20 ל-36 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. לצד הקולה, התחשב בית משפט השלום בנתונים אלה: נסיבותיו האישיות של המבקש; הודייתו באשמה והחרטה שהביע; העדרו של עבר פלילי; הפגיעה הצפויה, כתוצאה מריצוי עונש מאסר בפועל, לבני משפחתו, הסובלים כבר כיום מקשיים כלכליים; וחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות. לאור האמור, וחרף החומרה הרבה שייחס בית משפט השלום למעשיו של המבקש, החליט בית המשפט שלא להטיל על המבקש עונש המצוי ברף העליון של מתחם הענישה, וגזר עליו את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 10 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה מסוג פשע לפי פקודת מס הכנסה או חוק המע"מ; 5 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה מסוג עוון לפי פקודת מס הכנסה או חוק המע"מ; כמו כן, הוטל על המבקש קנס כספי בשיעור של 120,000 ש"ח, או 12 חודשי מאסר תמורתו.
4. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הן על ההחלטה שלא להתיר לו לחזור מהודייתו, והן על חומרת העונש שנגזר עליו. ביום 24.10.2013, קיבל בית המשפט המחוזי חלקית את ערעורו של המבקש. בהתייחס לבקשה להתיר למבקש לחזור בו מהודייתו, עמד בית המשפט המחוזי על כך כי הטעם העיקרי, ואף היחיד, עליו מבוססת הבקשה לחזרה מההודיה, נעוץ בחילופי סנגוריו של המבקש, לאחר שהלה כבר הודה באשמה, וסברתם של סנגוריו החדשים כי ההודיה אינה משרתת את מטרותיו. לחיזוק מסקנתו זו, עמד בית המשפט המחוזי על פרק הזמן הניכר שחלף, עד שבאי-כוחו החדשים של המבקש הגישו את הבקשה לחזרה מהודיה, מבלי שניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי זה. בית המשפט המחוזי קבע, כי רצונם של סנגוריו החדשים של המבקש לגבש עבורו קו הגנה חלופי, אינו מהווה "נימוק מיוחד", כמשמעותו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, המצדיק להתיר למבקש לחזור בו מהודייתו. כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את טיעונו החלופי של המבקש, לפיו הוא הבין באיחור את השלכות הודייתו על ההליכים האזרחיים שהתנהלו, אותה עת, מול רשות המיסים, ונקבע כי אף בכך אין בכדי להצדיק היענות לבקשתו של המבקש. לסיכום, וככל שהדבר נוגע לסוגיית החזרה מההודיה, אימץ בית המשפט המחוזי את מסקנתה של הערכאה הדיונית, וקבע, כי משלא הוצג "נימוק מיוחד" לחזרה מהודיה, דינו של הערעור בנקודה זו להידחות.
אשר לערעור על חומרת העונש, קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען, אין להתערב בעונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו, חרף נסיבותיו האישיות של המבקש. יחד עם זאת, ובשים לב לעונש המאסר הממושך שהוטל על המבקש, החליט בית המשפט המחוזי להפחית מגובה הקנס שהוטל עליו, ולהעמידו על 80,000 ש"ח במקום 120,000 ש"ח. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.
בקשת רשות הערעור
5. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה הוא חזר על טענותיו בעניין דחיית בקשתו לחזרה מהודיה, וכן השיג על חומרת העונש אשר הוטל עליו. נטען בבקשה, כי אין לזקוף לחובתו של המבקש את השיהוי בהגשת הבקשה לחזרה מהודיה, שכן שיהוי זה נבע עקב פציעתו של עו"ד שמולביץ' בתאונת דרכים, שכתוצאה ממנה נבצר ממנו להמשיך ולעבוד ב"היקף מלא". לשיטתו של המבקש, סירובו של בית המשפט להתיר לו לחזור בו מהודייתו, עלול לשדר "מסר שגוי לציבור", לפיו כל אימת שסנגור נפצע בתאונת דרכים יש לפעול כדי להחליפו באופן מיידי. המבקש הוסיף וטען, כי חזרתו מהודיה אינה נעוצה ב"טעות בכדאיות העסקה", משום שהוא ביקש לחזור בו מהודייתו לפני שנגזר דינו, ובטרם נודע לו מהי ה"תמורה" שקיבל בעד הודייתו. עוד טען המבקש, כי הבין, לאחר מעשה, שהוא הודה בעבירות שבהן הואשם בהיקף כספי מוטעה, וכל רצונו הוא, לבוא על עונשו בהתאם למעשים שביצע בפועל, ו"לא לשאת בעונש שיסודו בתחשיבים מוטעים". לטענתו של המבקש, די ברצונו להוציא את האמת לאור, בצירוף העובדה, כי הוא ביקש לחזור בו מהודייתו עוד טרם שניתן גזר הדין, על מנת להוות נימוק מיוחד, המצדיק להתיר לו חזרה מהודייתו.
אשר לחומרת העונש, טען המבקש כי עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת עליו, מחמיר עימו יתר על המידה, ואינו משקף את מדיניות הענישה הנוהגת ואת נסיבותיו האישיות הקשות. לביסוס טענה זו, הפנה המבקש לשורה של גזרי דין, מהם עולה כי בגין הרשעות בעבירות מס העולות בהיקפן על אלו שביצע המבקש, נגזרו עונשי מאסר לתקופות קצרות יותר. בנוסף, הלין המבקש על שיעורו הגבוה של הקנס הכספי שהוטל עליו, וטען כי ידו אינה משגת לעמוד בתשלום קנס בסכום של 80,000 ש"ח, כך שהותרת הקנס על כנו, תביא להארכת תקופת מאסרו.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות.
7. הלכה מושרשת היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה, ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים המגלים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק כלפיו (רע"פ 7042/13 סולטאן נ' מדינת ישראל (26.12.2013); רע"פ 7297/13 הואש נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה 'גליל מרכזי'(17.12.2013); רע"פ 7389/13 טייטלבאום נ' מדינת ישראל (17.12.2013)). המבקש כלל לא נדרש, במסגרת בקשתו, לשאלה המקדמית, הנוגעת לקיומם של טעמים המצדיקים מתן רשות לערער בפעם השנייה על הרשעתו, וניגש ישירות לשטוח את טענותיו לגופו של עניין. ואכן, עיון בבקשה מגלה כי לא עולה ממנה כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה עקרונית רחבת היקף, המצדיקה עריכתו של דיון "בגלגול שלישי". עסקינן בבקשה הנסבה, רובה ככולה, סביב השגותיו של המבקש על אופן הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, במסגרתו של סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו חזרה מהודיה, לאור הנסיבות הפרטניות האופפות את עניינו של המבקש. אין בהשגות מעין אלו בכדי להצדיק, את היענותו של בית משפט זה לבקשת רשות הערעור. עוד אציין, כי לא מצאתי שקיים, במקרה דנן, חשש מפני עיוות דינו של המבקש, או כי מתקיימים שיקולי צדק כלפיו. די בטעמים אלו, על מנת לדחות את הבקשה שלפניי.