א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים גל, ענבר ומזרחי) מיום 1.2.05 בע"א 5661/04, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא שמעוני) מיום 23.7.04 בתיק אזרחי 21404/97, שבו נדחתה תביעה לפינוי ולסילוק יד.
ב. (1) המשיבה מחזיקה מיום 1.1.68 במושכר הנמצא בבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים (להלן: הפטריארכיה), שבראשה עומד המבקש, והיא דיירת מוגנת במושכר, לפי חוזה שכירות מיום 26.1.69. לא אדרש כאן להליכים קודמים בין הצדדים אלא אך לנשוא הבקשה דנא.
(2) המבקש והפטריארכיה הגישו ב-1997 תביעה בבית משפט השלום לפינוי ולסילוק ידה של המשיבה מן המושכר. נטען כי המשיבה איבדה את זכותה להחזיק במושכר, ועליה להשיבו לבעליו, הואיל ולפי הטענה נטשה אותו המשיבה לפני שנים וחדלה לשלם דמי שכירות בגינו. המשיבה הכחישה כי זנחה את המושכר והצהירה על כוונתה לשוב לפעילות מלאה בו.
(3) בית משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי אין מתקיימת עילת פינוי מחמת נטישה, הואיל והוכח כי המשיבה לא נטשה את המושכר, ובסופו של יום - לאחר נטישה פיסית חלקית - שבה אליו בפעילות מלאה. בית המשפט לא נזקק לטענה בדבר עילת פינוי עקב אי תשלום דמי שכירות, בנימוק שהמבקש והפטריארכיה זנחו את הטענה בסיכומיהם.
ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. נפסק כי אין מתקיימת עילת פינוי עקב נטישה, וכן כי בדין הסיקה הערכאה הדיונית שאין בסיכומיהם של המבקש ושל הפטריארכיה עילה עצמאית של פינוי מחמת אי תשלום דמי שכירות.
(4) בבקשה הנוכחית טוען בא-כוח המבקש, כי עילת הפינוי מחמת נטישה נשענת על אדנים עובדתיים ומשפטיים יציבים: נטען כי הוכחה הזנחת המושכר על ידי המשיבה, וכי המשיבה לא הראתה סימן חיצוני לכוונתה לשוב ולהשתמש בו. עוד נטען כי המבקש והפטריארכיה לא ויתרו על טענת עילת הפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, הואיל ומופיעה התייחסות לטענה זו בסיכומיהם. בנוסף נטען, כי שיקולים של מדיניות משפטית ראויה צריכים להוביל להרחבת משקלה של זכות הקניין של בעלת המושכר, ולצמצום משקל זכותה של המשיבה מכוח דיירות מוגנת.
ג. 1. (א) עיינתי חזור ועיין בבקשה, הערוכה בטוב טעם, ובצרופותיה. אף שהרבה ניתן לומר על התנהלות המשיבה, בסופו של יום אין מקום להיעתר לבקשה.
(ב) ראשית, במהותו גדור הנושא ביחסים שבין הצדדים ואין הוא מאותם אשר שכמותם ניתנת ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא (כתארו אז שמגר). ואולם, בנסיבות מצאתי לנכון להידרש גם לעיצומם של דברים.
2. אפתח בעילת הנטישה. לא מצאתי כל דופי בניתוחו של בית משפט השלום, שנתקבל במלואו גם על דעת בית המשפט המחוזי. בית משפט השלום הקדיש זמן רב לנושא, לרבות בביקורים במקום, ועקב אחר הנעשה בו לאורך תקופה. כפי שציין בית משפט השלום, לעילת הנטישה יסוד אובייקטיבי-פיסי-עובדתי ויסוד נפשי-סובייקטיבי (ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' זכי נוסיבה, פ"ד מו(5)758, 767). בענייננו היו תקופות שבהן היתה נטישה פיסית חלקית אך - כדברי בית משפט השלום - לא הוכחה כוונת המשיבה שלא לשוב למושכר; היתה לעניין זה שקלא וטריא לא מעטה, חלקה פנימית וחלקה מצא ביטויו בגילויים חיצוניים וכמובן בהליכים שיפוטיים; כן שולמו דמי השכירות הגבוהים למדי (אדרש לכך להלן). אכן, בגוף בירוקרטי כבד כעיריה, נושא אליו נדרש גם בית משפט השלום, יש קושי לא מעט בקבלת החלטות מהירה, אך עצם הדיונים הפנימיים וההתכתבויות הפנימיות שעל קיומם אין חולק, אף אם לא כולם קיבלו ביטויים חיצוניים, מאששים את המסקנה כי כוונת הנטישה לא הוכחה. גם בפסיקה שעליה הצביע בא כוח המבקש (כגון ע"א 300/71 קטן נ' ארוילי, פ"ד כו(2) 796, 801 (השופט - כתארו אז - יצחק כהן), נאמר כי שאלת הכוונה נתונה לערכאה השיפוטית הראשונה, ואין ככלל מקום להתערבות בה כשהמסקנה מבוססת על ראיות ועל שיקולים סבירים. ואכן, בסופו של יום נבחן כל מקרה לנסיבותיו. כשהמדובר בגוף גדול וכבד כעיריה, הזנחה פיסית לאורך תקופה מסוימת אינה יכולה כשלעצמה לכונן את עילת הנטישה כאשר לא הוכחה הכוונה; היא יכולה להעיד על בזבוז כספי ציבור, כשמשולמים דמי שכירות בנכס בלי שימוש נאות כפי שציין בית משפט השלום אל נכון, אך לא על נטישה; מובן כי ייתכנו גם נסיבות שבהן העובדות המצטברות יוכיחו אחרת, אך במקרה דנן, כאמור, לא ראיתי מקום להתערבות בית משפט זה. ודוק: אין חלקי עם המקדשים את הגנת הדייר, ויתכן כי יבוא יום ונושא זה יחלוף מן העולם, ואף אני בדעה כי יש לפרש את הגנת הדייר באורח זהיר ביותר; אך במקרה דנן לא הוכחה, כאמור, כוונת הנטישה. באשר לביקור בית משפט השלום במקום ביום 22.7.04, אכן הוא נערך, כפי שמציין בא כוח המבקש, יום בטרם ניתן פסק הדין; אך הוא נערך בהסכמה ללא תכנון מוקדם, מן הסתם כיוון שבית המשפט סבר, בטרם יסיים את פסק דינו, וכפי שציין, משחלף זמן רב מעת ביקורו הראשון, כי "טוב מראה עיניים מהלך נפש" (קהלת ו', ט'), ואין לבוא עמו בטרוניה, ואדרבה.
3. אשר למטרת חוזה השכירות, נטען בבקשה כי החוזה מטרתו שימוש למשרדי העיריה בלבד, ולא לפעילות בנכס בחסות העיריה. בחוזה מיום 26.1.69 מדובר על "שימוש משרדיה" (בערבית "אסתעמאל דואירהא") (הביטוי מופיע פעמיים); ("דואיר" הוא ריבוי של "דאירה", שפירושו "משרד, מחלקה, לשכה" - ראו מילון מקיף ערבי-עברי בעריכת א' שרוני, 1987; מילון ערבי-עברי מאת ד' איילון - פ' שנער, תשכ"א מתרגמו כמחלקה ממשלתית). לענייננו, בפרוטוקול "ביקור הפתע" במקום מ- 22.7.04 נאמר כי בחזית אחת של הנכס ישנו שלט "עירית ירושלים אגף התברואה", ובחזית אחרת "מנח"י המרכז הפדגוגי לעובדי הוראה מחוז ירושלים", ומדובר איפוא במחלקות העיריה, לא בפעילות חיצונית לה.
4. באשר לאי תשלום דמי השכירות, שלגביו נקבע בבית משפט השלום כי הטענה נזנחה, ובבית המשפט המחוזי נאמר כי נטענה ב"חצי פה", המבקש הפנה בטיעוניו לכתב התביעה, לתצהיר העד מטעמו ולסיכומיו. עיינתי בכל אלה. בכתב התביעה מ-1997 נזכר כי הנתבעת (המשיבה) לא שילמה דמי שכירות מ-1994. בתצהיר העדות הראשית של המטרופוליטן קונדויאנס נאמר שוב כי לא שולמו דמי שכירות מאז 1994, וכן נדון עניין דמי השכירות שהוצעו ושנגבו תחת מחאה, ובין העילות לפינוי נאמר כי "הנתבעת (המשיבה -א"ר) הינה מסיגת גבול במושכר ו/או עקב אי תשלום דמי השכירות ו/או עקב נטישת המושכר". צורפה גם התכתבות בין הצדדים משנת 1998 באשר לגובה דמי השכירות. ואולם, בסיכומי המבקש, שאליהם נדרשו שני בתי המשפט הקודמים בקבעם כי הטענה נזנחה בדרך זו או אחרת, אמנם נזכר בפתיח כעילה שבמחלוקת אי תשלום דמי שכירות (סעיף 5), אך הדיון המפורט שבסיכומים בראיות, בפרשנות ובחוזה השכירות עוסק רובו ככולו בנטישה, וזאת על פני עמודים ארוכים; במסגרת סיכום עדותו של המטרופוליטן איסיכיוס ישנה תמצית תצהירו כנזכר (סעיף 26 והפניות לנספחים בסעיף 27), וכן נטען באשר לתצהירו של מר סדן מטעם המשיבה בדבר חשבונות ששולמו. ואולם, בסופו של יום, ההתייחסות המהותית היא לנטישה ב"סיכומו של דבר", סעיף 82), ודומני שהקורא את הסיכומים כולם יתרשם אל נכון, כי הנטישה היא היא העילה שבה מתמקד המבקש. בנסיבות אלה, לא ראיתי מקום להתערבותו של בית משפט זה באמירתו של בית המשפט המחוזי, כי רשאי היה בית משפט השלום להסיק שעילת דמי השכירות נזנחה. אזכיר רק, כדי להפיס דעת המבקש, כי אין המדובר בסכומים קטנים של מה בכך, כפי שלעתים מצטייר בתודעה הציבורית שכר דירה לנכס מוגן, אלא בסכומים גדולים, שמכוח פשרה משנת 1998 בבית הדין לשכירות בירושלים, כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, מגיעים משנת 1996 ל-82,000 דולר בשקלים לשנה, לאו מילתא זוטרתא כל עיקר. שוב מתייצבת השאלה של שימוש בכספי ציבור בעידנים שבהם היה הנכס בשימוש מינימלי אם בכלל, וראי שמבקרת העיריה בירושלים תיתן דעתה לכך, והחלטה זו תועבר אליה; אך אין לזאת קשר לנושא שבבקשה דנא.
5. נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ז' בתמוז תשס"ה (14.7.05).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /אמ