נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות, שעניינן חברות בארגון החזית העממית ופעילות מטעם ארגון זה. לפי כתב האישום, העורר חבר ופעיל בוועדה ציבורית השייכת לארגון החזית העממית; הוא נכח בתהלוכה לציון "יום האסיר", מימן הסעת פעילי חז"ע לתהלוכה זו, וסיפק כרוזים לפעיל חז"ע כדי שיחלקם בתהלוכה. העורר היה שותף גם לייזום ולארגון עצרת לזכר אבו עלי מוצטפא מטעם ארגון החז"ע, ואף נכח בעצרת, שבה הושמעו נאומי הסתה נגד ישראל, ועידוד לחטיפת חיילי צה"ל לשם שחרור אסירים פלסטיניים.
החלטת בית המשפט קמא
בית המשפט קמא נענה לבקשת התביעה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו המפורטת והמנומקת היטב, מנה כב' השופט ליברמן את הראיות המלמדות על אשמתו של העורר, מתוך דבריהם של עדי התביעה בחקירותיהם. כמו כן בחן את הקושי העולה מהשוני בין שמו של הנאשם לבין השם שמזכירים עדי התביעה ("אימן כראג'ה"). לאחר שקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים, בחן כב' השופט ליברמן אם יש עילה לעצור את העורר בגינם. הוא הסיק כי העורר פעל למען ארגון רצחני, פעילותו סייעה לעשות נפשות לארגון, ועל כן הוא מסכן באופן ממשי את ביטחון האזור. בצירוף עברו הפלילי הישן של העורר ראה כב' השופט ליברמן לנכון שלא להסתפק בחלופת מעצר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.
טיעוני הצדדים
ההגנה הגישה ערר על ההחלטה. עו"ד חסאן המלומד טען כי לאחר שהעורר נחקר במשך כחודשיים, בחשדות למעורבות בפעילות חבלנית, לא נמצאו ראיות לכך, אך במקום לשחרר את העורר, התביעה הגישה כתב אישום על עבירות קלות, שאין להן ביסוס בראיות. הסנגור סקר את אמרותיהם של עדי התביעה, והסביר כיצד ניתן לפרש כל אחת מהן כך, שתלמד כי העורר לא היה מעורב בפעילות אסורה, הביע דווקא התנגדות להצעות לפעילות, אך הפעילים האחרים לא שמעו לו. הדבר מלמד גם על כך שלעורר אין מעמד משמעותי בחז"ע. העצרת לכבוד יום האסיר הייתה עצרת של כלל הציבור הפלסטיני ולא של פעילי חז"ע בלבד, נאמרו בה דברים נגד הרשות הפלסטינית על רקע המצב הכלכלי באזור (ולא נגד ישראל), ועל כן ההשתתפות בה אינה מלמדת על תמיכה בחז"ע מצידו של העורר.
עוד ציין הסנגור, כי העובדה שאחד מעדי התביעה, אשרף, שהיה חבר בגוף המכונה "חאלקה", מבקש מהעורר אישור להצטרף לחז"ע, מלמדת על כך שעצם החברות ב"חאלקה" אינה חברות בחז"ע, ועל כן מעורבות של העורר בפעילות אותו גוף אינה מהווה פעילות בחז"ע.
הסנגור טען, כי גם אם יימצא שיש ראיות לעבירות, אין עילת מעצר, ומכל מקום אפשר להסתפק בחלופת מעצר, שכן העורר כבר אדם בוגר, שלמד את לקחו מישיבתו בכלא, ומזה 20 שנה לא היה מעורב בפעילות אסורה.
הסנגור הפנה אותי להחלטה אחרת של בית המשפט קמא, שהורתה על שחרורו ממעצר של מר רשאד נאסר, למרות שהיה אחראי על "נקאבת אל עומל" (הסתדרות הפועלים), אותו ארגון שהעורר סייע כביכול לפעילותו. אם האחראי על הארגון שוחרר, טען הסנגור, יש לשחרר גם את העורר.
מנגד, טען
התובע הצבאי, כי על חברותו של העורר בחזית העממית אפשר ללמוד מפעילותו. חברות ונוכחות בעצרת של ארגון טרור מקימות עילת מעצר. התובע הציג בפניי את הראיות המפלילות את העורר והסביר כיצד הן מלמדות על בכירותו של העורר בארגון החז"ע, על מעורבותו בפעילות המסייעת לתשתית הארגון, ועל כך שסירובו להצעות של פעילים שונים לא היה סירוב מוחלט להיות מעורב בפעילות כלשהי, אלא הבעת דעה על דרך הפעולה שהוצעה, והצעת דרך חלופית לקידום החז"ע. פעילותו של העורר אינה קשורה ישירות לפעילותה של הסתדרות הפועלים, ועל כן אין צורך במקרה זה להכריע בשאלה, האם הסתדרות זו מסונפת לחז"ע ומהווה חלק ממנה.
לטענת התובע, אין ללמוד מעניינו של רשאד נאצר על ההצדקה לשחרר את העורר, שכן לנאצר יוחסו פחות פרטי אישום, ועברו הפלילי היה נקי לחלוטין, ואילו לעורר יותר פרטי אישום ועבר פלילי, אם כי ישן.
דיון והכרעה
חומר הראיות בתיק התביעה רב למדי. עיינתי באמרות שאליהן הפנו הצדדים, כדי לבחון האם יש בהן תמיכה באישומים, והאם אכן אפשר לתת להן פרשנות מקלה כפי שהציג הסנגור המלומד. לאחר העיון באמרותיהם של עדי התביעה מחמד זיתון, אשרף אבו עראם ו-ע'סאן כראג'ה, שוכנעתי כי התביעה ובית המשפט קמא הבינו אותן נכונה, והסיקו מהן את המסקנות הנכונות באשר לחלקו של העורר בפעילות עבור ארגון החז"ע.
ראשית אציין, שאני מקבל את קביעתו של בית המשפט קמא, כי מי שמופלל באמרותיו של מחמד זיתון בשם "אימן כראג'ה" - הוא העורר. זאת, לאחר שמחמד זיהה את תמונתו של העורר בעת החקירה, כב' השופט קמא אישר בהחלטתו כי התמונה דומה לעורר שהיה בפניו, וכשעיינתי בתמונה בעת הדיון בערר נוכחתי כי היא דומה למראהו של העורר, בייחוד לאחר שגילח את הזקן שגידל בעת חקירתו.
אמרותיו של מחמד זיתון מלמדות כי העורר היה פעיל בעל מעמד בחזית העממית, ומתוקף מעמד זה פעל במשרדי הארגון, והיה מעורב בהכנת עצרת וכינוס מטעם הארגון. העד אמנם מספר על התנגדות העורר לנאומו של אחד הפעילים, אך ניתן להבין כי זו הייתה בגדר ייעוץ אישי לאותו פעיל, למתן את נוסח נאומו, לבל יזיק לעצמו.
אמרותיו של אשרף אבו עראם מלמדות אף הן על כך שהעורר היה מעורב בפעילות "ציבורית" של ארגון החז"ע. לדבריו, הוועדה שבה היה חבר העורר שייכת לחז"ע וכל פעיליה הם פעילי חז"ע. העורר אמנם התנגד לכך שאשרף יפעל "במסגרת החזית באופן רשמי", אך בהמשך האמרה מבהיר אשרף כי ההתנגדות הייתה רק לכך שהוא יגייס פעילים נוספים לפעילות ארגונית באמצעות ה"חאלקה" (מילה שמשמעותה "לולאה" והיא גוף שפועל מטעם החז"ע), וכי העורר ביקש שאשרף ימשיך לפעול בתחום המומחיות שלו, שהיא "פעילות ציבורית" של החז"ע.
עד התביעה ע'סאן כראג'ה אמנם מספר באמרתו כי העורר הביע התנגדות נחרצת ליוזמתו לבצע פיגוע, אך מספר שורות לאחר מכן הוא מתאר כי העורר לא רק בירך אותו על הצטרפותו לפעילות החז"ע, אלא אף מסר לו כסף וכרוזים לקידום פעילות הארגון.
שוכנעתי, ברמת ודאות המספיקה לשלב זה, כי פניית הפעילים אל העורר לקבלת עמדתו בנוגע לתוכן כינוסי הארגון ונוסח הנאומים בו, מלמדת על מעמדו הרם בארגון. על רקע זה, יש להבין את התנגדותו של העורר לנאום מסוים כהתנגדות
לנוסח, שעלול לסבך את הנואם, ולא כהתנגדות לעצם השמעת נאום כלשהו מטעם החזית העממית בעצרת. כפי שעולה מן הראיות לפחות בעצרת אחת בה השתתף העורר אכן הועברו מסרים שלא ניתן לפרשם אלא כהסתה לחטיפת חיילים לשם שחרור אסירים פלסטיניים.
לאור מעורבותו של העורר בפעילות של ועדה המכוונת פעילות של החזית העממית, איני רואה צורך לקבוע כבר בשלב זה את טיב היחסים בין הגוף המכונה "נאקבת אל עומאל" (הסתדרות הפועלים) לבין החזית העממית, אם כי נראה שמדובר בגוף המסונף לארגון החז"ע, ופועל מטעמו וכחלק ממנו.
אני מסכים אפוא כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים שבכתב האישום. כעת יש לבחון אם קמה עילה לעצור את העורר, ואם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.