1. על המשיב הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס לו עבירה של רצח ועבירות בנשק. לפי הנטען בכתב האישום הגיע המשיב לבית עסק של אדם, שהיה בסכסוך עם אחד מחבריו של המשיב, וירה בו למוות. לאחר מכן נמלט מן המקום והטמין את האקדח ופריטי לבוש שהיו עליו בקרבת מקום.
בית המשפט (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה), בהחלטתו מיום 15.4.03, ציווה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
משלא נסתיים המשפט תוך תשעה חדשים ביקשה המדינה להאריך את המעצר בתשעים ימים, החל ביום 1.8.03, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים"). חברתי הנכבדה, השופטת ד' דורנר, בהחלטתה מיום 31.7.03, דחתה את בקשתה של המדינה וקבעה כי המשיב מרצה עונש מאסר - האמור להסתיים ביום 1.6.04 - לפיכך אין להאריך את תקופת מעצרו. עתה, משעומדת תקופת המאסר להסתיים, מבקשת המדינה לעצור את המשיב למשך תשעים ימים החל ביום 1.6.04, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים.
בא כוח המשיב התנגד לבקשתה של המדינה. לטענתו, משהחליט בית משפט זה שלא להאריך את מעצרו של המשיב, כאמור לעיל, חדל המשיב להיות בגדר נאשם שנתון במעצר ולפיכך אין בית משפט זה מוסמך לצוות על מעצרו, אלא הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, המוסמך לצוות על מעצר נאשם עד תום ההליכים.
2. דין הטענה להידחות.
השאלה שעליה יש לתת את הדעת היא מי הערכאה המוסמכת לצוות על מעצרו של נאשם, שמשפטו לא הסתיים, שהיה נתון במעצר במשך תקופה של תשעה חודשים, שלא הוארכה, והמדינה מבקשת לחזור ולצוות על מעצרו. לפי שיטתו של בא כוח המשיב יש צורך בהחלטת מעצר חדשה, שהסמכות לתיתה נתונה בידי הערכאה הדיונית, כאילו הובא הענין לפניה לראשונה. לפי שיטתו של בא כוח המדינה - הערכאה היחידה המוסמכת לחזור ולהורות על מעצרו של נאשם, שהיה נתון במעצר במשך תקופה של תשעה חודשים ומשפטו לא הסתיים, היא בית המשפט העליון. אפילו חלה הפסקה בין סיומה של תקופת המעצר המקורית לבין הבקשה החדשה.
אכן, יש בסוגיה זאת פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, יש מקום לטענה כי הסמכות לצוות על מעצרו של נאשם שהוגש עליו כתב אישום, שאינו נתון במעצר, לעולם היא בידי הערכאה הדיונית, כמצוות סעיף 21 לחוק המעצרים, המורה:
"21. מעצר לאחר הגשת כתב אישום
(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה..."
מאידך גיסא, יש יסוד איתן לטענה, כי הסמכות להאריך את מעצרו של נאשם או לצוות על מעצרו מחדש, אם היה נתון במעצר תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו לא הסתיים, היא לבית המשפט העליון. וכך נאמר בסעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים:
"61. שחרור באין הכרעת דין
(א) נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.
62. הארכת מעצר או חידושו
על אף הוראות סעיפים 59עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה."
סבורני, כי מתוך לשונם ומתוך השוואתם של סעיפים 21, 61 ו-62 של חוק המעצרים זה לזה, עולה המסקנה שיש לאחוז בגישה השניה. מהלשון של סעיף 61 "היה נתון במעצר - - - תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים" משתמע שאפילו היו תקופות שבהן לא היה הנאשם נתון במעצר, אולם הצטברותן הכוללת של התקופות שבהו היה במעצר, מגיעה כדי תשעה חודשים, הסמכות להאריך את המעצר, נתונה לבית המשפט העליון, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. מסקנה זאת עולה גם מהוראת סעיף 62 לחוק המעצרים שלפיה רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות גם על "מעצר מחדש"; קא משמע לן, רשאי הוא לצוות כך גם כאשר הנאשם אינו במעצר.
סיוע לגישה זאת ניתן למצוא בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה שבה בוטל פסק דין של בית המשפט המחוזי שהרשיע נאשמת בהריגה - אחרי שריצתה שלוש שנים מתקופת המאסר שנגזרה עליה - ודינה הוחזר לבית המשפט המחוזי. נפסק, ברוב דעות, כי הסמכות לצוות על מעצרה מחדש היא בידי שופט של בית המשפט העליון. וכך נאמר שם:
"חוק המעצרים מביא בחשבון את חומרתה של הפגיעה המתמשכת בחירותו של נאשם עם התמשכות תקופת מעצרו, ואת הצורך לצמצם ככל שניתן את מידת הפגיעה בחירותו של אדם אשר עומדת לו חזקת החפות. על רקע זה הוגבלה סמכות המעצר של הערכאה הדיונית לתקופה מירבית של תשעה חודשים. הנחת החוק היא, כי כל הארכה מעבר לתקופה זו היא בבחינת חריג לכלל. חריג זה מותנה בכך שהארכת המעצר תיעשה בידי שופט של בית-המשפט העליון" (דברי כבוד השופטת ד' ביניש, בבש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מ"י, פ"ד נג(5) 643בעמ' 655; ההדגשות שלי - י' ט').
וכי:
"כל עוד תלוי ועומד כתב אישום, אשר המשיב היה נתון בגינו במעצר תקופה שאינה עולה כדי תשעה חודשים, וטרם ניתנה הכרעת-הדין בעניינו, סמכות המעצר מסורה לערכאה הדיונית - - - לצורך מניין תשעת חודשי המעצר - - - יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה המשיב נתון בהם מאז הגשת כתב האישום - - - אם היתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של המשיב רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים" (שם, בעמ' 657-656; ההדגשות שלי - י' ט').
3. מכיוון שכך עלינו להכריע בשאלה אם יש לעצור את המשיב מחדש. אכן, "השיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה, לא תמיד כוחם יפה להצדיק את מעצרו אחרי שחלפו תשעה חודשים. - - - יש לחזור ולבחון אם עוצמת השיקולים שהצדיקו את המעצר מלכתחילה די בה כדי להצדיק את הארכת המעצר; העוצמה הנדרשת גוברת עם חלוף הזמן ועם כל הארכה נוספת" (בש"פ 10065/03 מדינת ישראל נ' וליד פאחורי, תקדין עליון 2003(4), 237). דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר נמשך המשפט למעלה משנה וחצי. אולם, בבואנו לבחון את ההצדקה למעצרו של המשיב נוטה הכף בכיוון המעצר. כאמור לעיל, הואשם המשיב בעבירה של רצח ובעבירות נשק, עבירות המקימות חזקה של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו הנזכרת מיום 15.4.03, בחן ביסודיות את חומר הראיות ומצא שקיימות ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות. יתר על כן, למשיב עבר פלילי מכביד ביותר, לרבות בעבירות אלימות, רכוש, סמים ומין, והוא אף ריצה בעבר מאסרים בפועל. כמו כן הורשע בעבר בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. אשר להתמשכותו של המשפט הסתיימה בינתיים פרשת התביעה ביום 21.4.04 והחלה שמיעת עדי ההגנה, האמורה להמשך ביום 16.6.04. דומה שמותר, אפוא, להניח שסיומו של המשפט צפוי בתקופת ההארכה.