החזר מתנות – אימתי

לפנינו תביעה לפסיקת פיצוי גירושין ולחלוקת רכוש.

התובעת חויבה לקבל את גטה על ידי בית הדין הגדול בלא שהפסידה את כתובתה.

יסוד החיוב היה משום שהבעל מאס באשתו בטענה מבוררת. למנהג הספרדים שלא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום ניתן להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו בטענה זו. לכן חויבה האישה לקבל את גטה תוך שלושים יום ואם תסרב יותר לבעלה לישא אישה על פניה.

בהמשך לפסק דין זה ניאותה האישה לקבל את גטה והצדדים התגרשו.

 במועד סידור הגט הודיעו באי כוח האישה כי בכוונתה לתבוע פיצויי גירושין ולדעתם האפשרות לפסיקת פיצוי גירושין אחר הגט אינה שווה לאפשרות לפסקם קודם הגט, לכן תסכים האישה להתגרש ובלבד שהגירושין לא יהיו לה לרועץ. הצדדים הסכימו שנושא פיצויי הגירושין יידון לאחר הגט כאילו לא סודר הגט. הסכמה זו התקבלה בקניין.

 לצדדים דירה הרשומה על שמם בחלקים שווים. האישה עתרה לקבלת חלק מוגדל בדירה ובנוסף להעברת שאר חלקו של הבעל לידיה כפיצוי כתובה.

 בדיון שנקבע לאחר סידור הגט אמרה האישה לשעבר כי הגירושין היו מבחינתה ללא סיבה ולכן היא מבקשת שלא ישונו תנאי חייה והדירה תעבור לרשותה. אין היא מבקשת פיצוי בגלל פגיעה כלכלית שנפגעה בשל הגירושין משום שהיא הייתה המפרנסת העיקרית ובעלה היה אברך. הכנסתה החודשית הייתה כשמונת אלפים שקלים והכנסת בעלה כאלפיים שקלים.

באי כוחה טענו בדיון ובסיכומיהם כי מנהג בתי הדין הוא לפצות את האישה המתגרשת שלא ברצונה ולהעביר לרשותה את דירת המגורים. מנהג זה כה נפוץ ומושרש עד שהפך להיות מנהג המדינה ועל בתי הדין לראות את עצמם כמחויבים לו.

נוסיף עוד כי הצדדים שלפנינו היו נשואים בזיווג שני.

 הנה כי כן דעת האישה היא כי יש לחייב את הבעל לשעבר בפיצוי גירושין על אף הנתונים דלקמן: הצדדים היו נשואים בזיווג שני. הצדדים נמנים על ההולכים בשיטת מר"ן השולחן ערוך ולא קבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום. האישה חויבה להתגרש על ידי בית הדין הגדול שקיבל את טענת הבעל שהאישה מאוסה עליו. האישה הייתה המפרנסת העיקרית לאורך כל שנות הנישואין ולא נתמכה על ידי הבעל להיפך היא זו שתמכה בו ומצבה הכלכלי לא הורע על ידי הגירושין.

 דומה כי יש כאן הקצנה בחיוב פיצוי הגירושין וכדרכה של הקצנה היא אבן בחן לבדוק את יסוד חיוב פיצוי גירושין בכלל. לקמן יתבארו השיטות בעניין זה ומהן תוצאות לנדון דידן.

דעת בעל תעלומות לב

פסק דינו של תעלומות לב ותקנת בית הדין של טריפולי משנת התרמ"ד שנתקנה בעקבותיו היא המובאה השכיחה ביותר בין העוסקים בעניין פיצוי גירושין. בעיון בדברי התעלומות לב נראה שאין בדבריו כל חידוש עקרוני ואף הוא לא התכוון לחדש חידוש או תקנה של "פיצוי גירושין".

בשו"ת תעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א, מדף לד ע"ב בדפי הספר ואילך) דן במי שבא לבית הדין לגרש את אשתו בטענה שיש לה חולי ונמצא כי שקר דיבר ובעלילה בא עליה. לאחר שהתברר כך שינה דבריו כי ברצונו לגרשה –

"כי לא יוכל לסובלה ונמאסת בעיניו ועל כן רוצה לשלם כתובתה מושלם ולגרשה בעל כורחה והיא צווחת ככרוכיא שאינה רוצה בשום אופן לעזוב אלוף נעוריה.

והרבנים בית דין הצדק הע"י חייבוהו לתת לה מזונותיה עד שיתברר הדין."

בתעלומות לב שם ביאר שאסור לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר ורק בזיווג שני – אם שנאה ישלחנה. זהו ביאור סוגיית הגמרא (גטין צ ע"א – ע"ב) והרמב"ם (הלכות גירושין פרק י הלכה כא) וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ד) וכך דעת רוב הפוסקים. עוד ביאר שלא זו בלבד שאסור לאדם לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה דבר ערווה אלא שאף בית הדין מצווין למנעו והביא שכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן תיא) ובשו"ת יכין ובועז (סימן קכב וסימן קכח) שאין בית דין נזקקין לו וחייבין בית הדין למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום בגט כזה. עוד הביא מכנסת הגדולה (אבן העזר סימן עז הגהות הטור אות ג) שאם יש חרם רבנו גרשום או שבועה ורוצה לגרש ולתת כתובה אין בית הדין מזדקקין לו ולמד מדבריו שהוא הדין באישה ראשונה.

 שוב כתב שלפסוק פסק דין כזה שלא יוכל הבעל לגרשה בעל כורחה מכוח האיסור לגרש את אשתו ראשונה:

"איני רואה בזה תקנת בנות ישראל כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש והיא מר לה יושבת גלמודה וגם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עברה."

ביאור דבריו שאף שאסור לבעל לגרש כל שאינו ברצונה מכל מקום אין זו תקנה לאישה זו שתיוותר עגונה וכן את הבעל לא הצליחו לפייס ואין זו תקנתו שיוותר בלא אישה. לכן דן שכיוון שטען שמאוסה עליו יהא מותר לגרש אשתו ראשונה ולסמוך בזה על דברי הרמב"ם שבטענת מאיס כופין את הבעל לגרש ולגבי כפיית האישה יש לומר שיודו גם החולקים על הרמב"ם. שוב הביא דברי הכנסת הגדולה (אבן העזר סימן קיט הגהות הטור אות ד) בשם הרא"ם שאפילו מאוסה בעיניו אסור לגרשה בזיווג ראשון והוכיח כדברי הרא"ם מדברי מר"ן (אבן העזר סימן קיט סעיף ד) שבזיווג שני אם שנאה ישלחנה ומשמע שבזיווג ראשון גם בשנאה לא ישלחנה ואף אם שנאה מחמת שמצא אחרת נאה הימנה – שנאת חינם היא זו ואין ראוי לו לבעלה לשלחה כי היא לא פשעה נגדו ולא עשתה דבר שיגרום שנאתה.

 נמצא אם כן שמסברת עצמו היה נראה לרב שבמאוסה בעיניו יכול לשלחה ושוב צידד בדעת מר"ן שאף בשנואה עליו אסור לשלחה בזיווג ראשון. לפי שיטתו לעיל עולה שגם אין לבית דין להזדקק לסדר גט זה.

שוב כתב הרב תעלומות לב:

"מכל מקום נראה לי שאם בא בטענה שנמאסה בעיניו ראוי לבית דין לעשות דרך בקשה אולי הוא כעס עובר וישובו להיות לאחדים, ואם עבר זמן זמנם והרב הגדול שארנו ז"ל בס"ה חיים ושלום (חלק ב סימן קיב) נתן קצבה ח"י חדשים, והכל לפי ראות הדיינים היושבים על מדין, ובעין שכלם המה יראו כי עדין עומד במרדו ואין שניהם יכולים לדור במקום אחד ראוי לחייבו לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת גט."

עין רואה שעיקר דיונו נסב על השאלה אם מותר לבעל זה לגרש ואם יכולים בית הדין להזדקק לו ונקט שאף שהוא זיווג ראשון ואסור לגרש יוכלו להזדקק לו אם התברר שתשב גלמודה וגם הוא ישב לבדו ואינו תקנה לשניהם. אולם לכוף את האישה לקבל גטה לתקנתה כיוון שהגט אינו מן הדין כי עיקר הדין אסור לגרשה ואינה חייבת לקבל גטה אלא שאנו סבורים שזו תקנתה והדר דינא ונזקקין לה, יזקקו בית הדין רק אם יפייס את אשתו במתן דמים.

 בהמשך לכך תוקנה תקנת בית הדין דטריפולי:

"לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש אשתו שלא ברצונה [...] אך שאם יראו בית הדין שהבעל איננו שומע בקולם ואחר שיודיעוהו חומר האיסור ודחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו ובית הדין יבינו בחכמתם שאי אפשר לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח האישה עגונה אלמנות חיות והאיש גם כן שרוי בלא אישה יזדקקו בית הדין לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה [...] עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה."

דוק כנ"ל שעיקר הדין שאסור לבעל לגרש באופן זה אלא כיוון שאינו תקנתם יזדקקו להם בית דין וכעין "ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא", כיוון שמעיקר הדין הדבר אסור לא יזדקקו בית הדין אלא אם כן יפייסנה בשתות על כתובתה.

 אין כאן פיצוי גירושין ולא תקנה חדשה אלא כאמור, לא יזדקקו בית דין לזה שעושה שלא כדין לגרש את אשתו אלא אם כן יהא הדבר תקנה לשניהם ויפייסנה בתוספת שתות ואז יגרשנה ואפילו בעל כורחה.

 דברי התעלומות לב מיוסדים על תשובת הרשב"ש (סימן תיא) ושו"ת יכין ובועז (סימן קכח) שהביא בתוך דבריו וכן על שו"ת הריב"ש (סימן צט) ושו"ת רדב"ז (חלק א סימן שכז) שקדמו לו (עי' במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א שנדפס בשורת הדין כרך י עמ' קכה שציין מקורות אלו). שבמגרש אשתו ראשונה שלא כדין אין בית דין נזקקים להם וחידש התעלומות לב קולא שיזדקקו בתנאים שתיקן ואין בדבריו כל חומרא וחידוש דין של פיצוי אלא קולא לתנאי הזדקקות בית הדין.

יש להוסיף כי גם בעל תעלומות לב לא אמר דבריו אלא בתנאים הבאים: שהגירושין נעשים באופן שאסור לבעל לגרש. שהגירושין נעשים בעל כורחה של האישה ושכתוצאה של הגירושין תפסיד האישה מזונותיה שהייתה ניזונת בהם בזמן נישואיה.

 לנדון דידן, מדובר בזיווג שני שעליו נאמר שאם שנאה ישלחנה, ובאופן שמאוסה עליו בטענה מבוררת – פשיטא שמותר לו לשלחה. ולא הובן לי מדוע לא הוזכר הדבר בפסק דין בית הדין הגדול שחייב אישה זו לקבל גטה, משום שבאופן זה יזדקקו לו בית דין וכמו שכתב התעלומות לב. זאת ועוד: אישה זו מעולם לא סמכה על בעלה למזונותיה ואין לה כל הפסד ממון בשל גירושיה כפי שפיה ענה בה וכל רצונה הוא שיעבור חלק הבעל בדירתם לרשותה כדי שתוכל לנהל שגרת חייה כבשעת נישואיה. באופן זה לא דיבר התעלומות לב ולא עלתה על לבו.

עוד יש להוסיף שיש מקום לחלוק גם על עיקר דינו של התעלומות לב ולומר שבמאיס בטענה מבוררת מותר לגרש גם בזיווג ראשון ובאופן זה כיוון שאין האישה יכולה לעכב גם אין חובה לפצותה וייתכן שזו סברת הגר"צ אלגרבלי בפסק דין שהוצג לפנינו מבית הדין הגדול, וכן עולה מדבריו בפסק דין בית הגדול (תיק מספר 3738-21-1). נראה אם כן שמדברי התעלומות לב הלכה זו יוצאה בהינומא שהבעל היה רשאי לסיים את פרק הנישואין כיוון שהוא זיווג שני ואף אם היה זיווג ראשון שבאופן זה לא שפיר עבד מכל מקום כיוון דלא מתדר להו והיא אינה מפסדת דבר מעצם הגירושין יש לכופה לקבל את גטה לאחר שישלם את עיקר כתובתה והתוספת.

כאן המקום להבהיר שגם בזיווג שני אסור לאדם לגרש את אשתו בעל כורחה ועל בית הדין לשקוד על תקנת האישה ולא לאפשר את הגירושין בלא שתיפרע מלוא כתובתה (כל שלא הפסידה כתובתה). אולם באופן זה אין נכון שלא להזדקק לטענת הבעל ואין לחייבו בפיצוי מעבר לסכום הכתובה.

דוק ותשכח כדברים הללו בשו"ת שמחה לאי"ש (לראש"ל הישא ברכה, אבן העזר סימן כז) בספר ברית אבות למהר"א קוריאט (סימן קיט) ובשו"ת רבי חיים דוד סירירו (סימן ח, סימן לד וסימן פג) עיין שם שדן גם בדברי התעלומות לב.

והנה הרה"ג ר"ש שטסמן שליט"א הפנה לדברי הראשון לציון הגרבצמ"ח עוזיאל שכתב להדיא שלא כדבריי וסבירא ליה שגם בזיווג שני יש להוסיף על כתובתה כשמתגרשת בעל כורחה.

אכן כן כתב הראשון לציון בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק ז סימן צו) אולם הוא עצמו הביא שבשו"ת שמחה לאיש שהוזכר לעיל מבואר שלא כדבריו.

לעיל הבאתי שכן כתב בספר ברית אבות ובשו"ת רבי חיים דוד סירירו.

מקורו של מנהג בתי הדין שהביא הראשון לציון לא נודע והוא עומד בסתירה ליסודו של בעל תעלומות לב ולפשטות דברי הפוסקים "אם שנא – שלח".

אולם במשפטי עוזיאל שם סייג דבריו וכתב "בבתי דיננו היום נוהגים זאת גם באשתו שנייה במסיבות שיראו בתי הדין לעשות כן לתקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל".

בנדון דידן אין ספק שלא סמכה האישה על הבעל כמפרנס אדרבא היא זו שפרנסתו ולכן אין להוסיף על כתובתה.

דעת הגר"א שפירא, הגר"מ אליהו והגר"ש מזרחי זללה"ה

בפסק דין הגאונים הנ"ל (נדפס בפד"ר יב עמוד 124) דנו באישה שהתברר שאינה יכולה להרות ואישרו את פסק דין בית הדין האזורי שחייבה להתגרש. על כך הוסיפו:

"במקרה כמו דידן שמחלת האישה באה לא באשמתה, אלא לפי דבריה – כתוצאה מתנאי החיים הקשים בזמן הנישואין, והעילה לגירושין היא בגלל טעות הבעל שרוצה לקיים מצות עשה של פרו ורבו, נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם לאישה פיצויים, נוסף על הכתובה, וכדי לא להזניח את האישה שתישאר אחרי הגירושין בלא קורת גג לראשה מחייבים את הבעל או להשאיר את הדירה של הזוג – אם שלהם [היא] – ברשות האישה או שידאג למצוא לה דירה אחרת שווה לה בערך, או במקרים מסוימים, לפי שיקול דעת בית הדין, שייתן לה מחצית רכושו או משווי הקרוב לזה."

טענת באי כוח האישה היא כי פסק דין זה – אף שאינו מנומק – הוא בית אב לעניין פיצוי הגירושין וממנו מקור למנהג בתי הדין לדאוג לקורת גג לאישה המתגרשת שלא באשמתה. לדעתם פס"ד זה הוא עקרוני ומנחה ועל בתי הדין ללכת בעקבותיו.

לדעתי אין ללמוד מדברי הגאונים הנ"ל לענייננו ודבריהם בעניין אחר נאמרו.

 בשו"ת גבעת פנחס לבעל ההפלאה (אבן העזר סימן ב) דן במי ששהה עשר שנים ולא נפקד בזרע של קיימא ורוצה לעלות לארץ ישראל כדי לזכות ולהיפקד ואשתו מסרבת לעלות אתו, ודן בעניין חרם דרבנו גרשום במקום מצוות פרייה ורבייה. הביא שם דעת אחד מן הגדולים שכתב שחייב לתת כל אשר לו לפייס את אשתו במקום חרם דרבנו גרשום אפילו למאן דאמר שלא גזר רבנו גרשום במקום מצווה וחלק עליו שכשם שאינו חייב לתת כל ממונו לקיים מצוות עשה הוא הדין בחרם דרבנו גרשום אם לא גזר במקום מצווה. והביא – לאידך גיסא – דעת הנודע ביהודה שבמקום מצווה אין חייב ליתן לה דבר וכתב:

"אין נראה נמי דעת נודע ביהודה דאין מחוייב רק כדי כתובתה אפילו פעם אחת דאטו תרקבא דדינרי תלי לה, דזה אינו דודאי לא שייך בזה כל מצוות חכמים כן הוא כו' אלא דמשערין כמה ראוי ליתן לפי ערך עשרו בעד מצוות פרייה ורבייה, דאין הדבר תלוי במצוות עשה אלא לפי ערכו וזה השיעור הוא גם כן שמחוייב ליתן לה לרצותה."

דברי הגבעת פנחס הם במי שכל חפצו לגרש את אשתו אינו מפני שמאס בה או משום שנשוי בזיווג שני, אלא כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה המוטלת עליו ושם בעל הגבעת פנחס שהתשלום עבור רצונה להתגרש שווה לתשלום שיהיה מוכן הבעל לשלם עבור קיום מצוות פרייה ורבייה וזה לפי ערך עשרו. העיקרון שבדבריו הוא שאף שכופין את האישה להתגרש במצב זה שרוצה לעלות לארץ ישראל כדי להיפקד והיא מסרבת, כיוון שהכפייה נעשית לצורך קיום מצוותו של הבעל, דהיינו, מצוות פרייה ורבייה שאין האישה מצווה עליה, עולה שהכפייה לגירושין נעשתה בגרמת הבעל ועליו לשלם את מה שראוי לו לשלם עבור קיום מצוות פרייה ורבייה.

זהו היסוד שעליו נשען פסק דינם של הגאונים הנ"ל אין לו כל זיקה לעניין פיצוי גירושין וכל כולו עסוק באופן בו "העילה לגירושין היא בגלל טענת הבעל שרוצה לקיים מצוות עשה של פרו ורבו". אכן היה צורך לחדש שזהו מנהג בתי הדין משום שבאופן זה ממש סבר הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אבן העזר סימן קב) שיוצאה בתשלום כתובתה ותוספת בלבד ועל כך חלק הגבעת פנחס הנ"ל וזהו מנהג בתי הדין. מכל מקום אין כאן עניין לפיצוי גירושין, לדברי בעל תעלומות לב, לגירושין בטענת מאיס מבוררת, לגירושין בזיווג שני ולאישה שאינה ניזונת מבעלה. אין כאן כל פיצוי אלא יש לומר שזהו "מחירו של הגט" בנסיבות אלו שהצורך לגרש נובע מכוח ציוויו של הבעל במצוות פרייה ורבייה ולא בגלל בעיה אובייקטיבית. ועיין עוד פסקים וכתבים לגרי"א הרצוג זצ"ל (חלק ז סימן קלו) וי"ל.

דעת הגרי"א הרצוג זצ"ל

די במה שהתברר לעיל לענייננו. אולם לא עת האסף משום כבוד הגרי"א הרצוג זצ"ל. ידוע שפיצויי גירושין מיסודו של הגרי"א הרצוג זצ"ל נוסדו וראיתי ממחברי הזמן בספרי ליקוטים שהטיחו דברים נגד מי שקטנו עבה ממתנם וכתבו שרוח הזמן גרמה לו לייסד את עניין פיצוי הגירושין שאין לו יסוד בהלכה. לברר מקחו של אותו צדיק יבואו הדברים דלקמן.

המובאות שהובאו בספרים שונים מפי הגרי"א הרצוג נאספו מאוסף פסקי דין בעריכת ד"ר זרח ורהפטיג (יצא לאור בשנת תש"י). בהקדמה כתב העורך כי נימוקי הפסקים פרט לאחדים לא פורסמו ככתבם, אלא בתמציתם ומשום כך אין לאוסף זה אופי רשמי. יש אם כן צורך לברר את דברי הגרי"א הרצוג זצ"ל ממקורם ולהיזהר מהסקת מסקנות שלא מתוך עיון במקור הדברים. כתב הגרי"א הרצוג זצ"ל (פסקים וכתבים חלק ז סימן קלז):

"והנה כל העניין הזה של פיצויים יש לומר בו שני טעמים:

(א) הואיל וגם מבלי חרם דרבנו גרשום אסור לגרש אשתו הראשונה ועל כן אפילו שהם בקטטה וקשים להם החיים המשותפים מכל מקום כדי להחלץ מהאיסור, בכדי שתהא הסכמתה לקבל גט הסכמה מלאה נותנים לה פיצויים יתר על כתובתה.

(ב) הואיל והחרים רבנו גרשום מאור הגולה, הרי כשהוא מונע ממנה שאר כסות ועונה, או מציק לה באופנים אחרים הוא עובר על חרם דרבנו גרשום או עכ"פ קרוב להיות עובר ועל כן כדי שתהא הסכמתה גמורה אף באופן שאין סיכויים לשלום נותנים לה פיצויים."

דוק. אין כאן כל פיצוי גירושין אלא תשלום כדי שתסכים האישה לקבל גטה והוא על דרך התעלומות לב. לענייננו אין בזה נפקא מינה כאמור לעיל, אמנם חשיבות הדברים היא שלא תוקנה כל תקנה של "פיצוי גירושין" אלא הדבר נתמך על יסודות הדין לפייס את האישה לקבל גטה כל שאינה מחויבת לעשות כן מעיקר הדין. כך מבואר עוד בדברי הגרי"א הרצוג (שם בסימנים קלג, קלד ו־קלו) שחייב פיצוי גירושין כאשר לא מצא יסוד לחייב את האישה לקבל גטה (ועל דרך זו בסימנים קי – קיג).

 בעיון בפסק הדין מהגרי"א הרצוג זצ"ל המובא באוסף פסקי דין ("אוסף ורהפטיג" עמ' לח – מ), עולה שזו גם הייתה המציאות בנדון דידיה. שם יש הרחבת מה, שיש לדון עליה. בנדון זה הוכח שהגורם לגירושין הוא הבעל והדבר נותר בעינו אף לאחר שהאישה עזבתו כתוצאה של מרידתו. כאמור, הנימוקים מקוצרים וקשה לעמוד על שורשם של דברים, אך מודגש שהאשם בגירושין הוא בבעל. כאמור, יש כאן הרחבה, שנדמה שהיא מתאימה יותר לעניין חרם דרבנו גרשום מאשר לעניינו של התעלומות לב ומכל מקום חלילה לומר שרוח זרה יש כאן. באוסף פסקי דין (שם עמ' עב ואילך), מובא מקרה נוסף שבו חייבו בפיצוי גירושין. שם לא מוזכר להדיא שהאישה סירבה להתגרש וייתכן שהוא על הדרך הנ"ל. באוסף פסקי דין (עמ' פג – פה) הובא פסק דין נוסף שבו חייבו בפיצויים. גם שם סירבה האישה להתגרש ובית הדין מצא שהבעל אשם בקלקול החיים המשפחתיים. מה שנכתב שם שיש להביא בחשבון את העובדה שהאישה השקיעה מכוחותיה בעסק בעלה הוא כדי לאמוד את הדרך להובילה להסכמה להתגרש בהתרצות מלאה שתצילנו מחרם דרבנו גרשום. באוסף פסקי דין (עמ' ק – קה) הובא פסק דין שלכאורה עוסק בפיצוי גירושין אך המעיין בגוף פסק הדין יראה כך: "א – לפני סידור הגט על התובע א' להשליש בקופת ועד הקהילה בשביל הנתבעת ב' לתשלום כתובתה ופיצויים סך של 400 לא"י." שוב, עסקינן בפיצויים הנועדים לרצות את האישה להתגרש.

 בפד"ר (טו עמ' 215–218) בפסק דין הגרש"י הכהן שליט"א הביא את המקורות הנ"ל מאוסף פסקי דין והסיק שיש נוהג כולל של פיצויי גירושין העומד בפני עצמו כאמור. דבריו אינם מחוורים לי ועיון בדברי הגרי"א הרצוג זצ"ל במקורם יורה שלא כך הדברים אלא עניינו של הפיצוי הוא להינצל מחרם דרבנו גרשום. מקור אחד הובא שם התומך בכך שלכאורה יש תקנה חדשה של "פיצוי גירושין" והוא מפסק דין בית הדין חיפה (פד"ר חלק א עמ' 137). שם כתבו:

"כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאישה לפי שיקול דעת בית דין בהתאם לכל הנסיבות ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט וגט הניתן מתוך הסכמה הדדית הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים."

אולם גם שם דובר באופן שהיה הדבר קודם הגט – יעוין שם (מעמ' 129 ואילך) והדבר עולה בקנה אחד עם שיטת הגרי"א הרצוג זצ"ל שגם כדי להינצל מחרם דרבנו גרשום יש לפייס את האישה לקבל גטה ברצון.

 אם כן אין כאן כל שיטה חדשה או תקנה חדשה אלא שלא יזדקקו בית הדין ולא יחייבו את האישה לקבל את הגט כל עוד לא תפוצה ותתרצה לקבלו בלב שלם אך תקנה חדשה של פיצויים לא מצאנוה כאן.

אמת הדבר שהגרי"א הרצוג זצ"ל סבר שיש להחיל את חרם דרבנו גרשום גם על קהילות הספרדים ומכוח זאת כנראה הרחבתו את עניין הפיצוי כללה גם את הקהילות הללו – עיין שו"ת היכל יצחק (חלק א אבן העזר סימן ה). בעניין זה ידועים דברי הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן ב), שם התייחס גם לעניין השבועה הנהוגה והסכים אתו בשו"ת שמ"ש ומגן (חלק א אבן העזר סימן טז). נראה אם כן שלמנהג הספרדים יש לדון בפיצוי רק כסברת התעלומות לב.

הדרן לנדון דידן, אין בדברי הגרי"א הרצוג זצ"ל כל תקנה חדשה וכל כולם עסוקים בתשלום עבור הסכמת האישה לגירושין.

עיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו אבן העזר סימן סד וסימנים פא – פג) שכך עולה מדבריו.

 עי' במאמרו של הגר"א שרמן שליט"א בספר שורת הדין (כרך י עמ' קל) שהסכים לסברה זו הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושלום על דייני ישראל.

 יצוין שראיתי מה שכתב בעניין זה ד"ר זרח ורהפטיג במאמרו שנדפס במאסף סיני (צח, עמ' נז ואילך) יעוין שם.

ועדיין יש לדון בהנהגה זו של הגרי"א הרצוג ובהתפשטותה – עיין במקורות שהביא הגר"א שרמן שליט"א במאמרו הנ"ל.

ראיתי עוד מה שכתב הגר"ש דיכובסקי שליט"א בספרו לב שומע לשלמה (חלק א סימן א) שם דרך בדרך רחבה מאד שלא כדברינו ולמד זאת מאותם מקורות ממש ולעניות דעתי נראה כמבואר לעיל שאין כל תקנה עצמית של פיצויי גירושין ומעולם לא תוקנה תקנה כזו.

ראיתי גם מה שכתב הגר"ש שפירא בפסק דינו "משפט הכתובה" ולהלן עיקר דבריו.

"יסודו של המנהג לפצות האישה אף מעבר לנכתב בכתובה הוזכר כבר בראשונים, עיין ריב"ש (סימן צט) ושו"ת רדב"ז (ח"א סימן שכז) וכן הוזכר נוהג זה בשו"ת תעלומות לב (חלק ב סימן ב), בשו"ת גבעת פנחס (סימן ב) ובשו"ת שמחה לאיש (חלק אבן העזר סימן ה) ועיין עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק אבן העזר סימן צו).

נוהג זה הוזכר רבות כמנהג בתי דין בפסיקת בתי הדין הרבניים בארץ ישראל לפי קום המדינה ובמדינת ישראל בשנים הראשונות שלאחר הקמתה, נזכיר כאן מספר פסקי דין של בתי דין המורים שבתי הדין ראו במנהג זה מנהג קובע ורווח.

בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים בירושלים מיום כ"ט שבט תש"ה (בהרכב הרה"ר הראשל"צ רבצמ"ח עוזיאל – יו"ר, הרה"ר ריא"ה הרצוג והרב יוסף הלוי) נאמר:

'והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האישה המתגרשת ואפילו לאישה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאישה שהיא קרובה למורדת אך לא מורדת גמורה. ומה גם במקרה שלפנינו, שיש להתחשב עם כל הסבל שסבלה התובעת מבעלה ועם כל הביזיונות והעינויים שהתענתה תחת ידו. אין ספק שמגיעים לה פיצויים.'

בפס"ד של בית הדין הגדול בירושלים משנת תש"ז (בהרכב הרה"ר רי"א הרצוג – יו"ר, הרה"ר הראשל"צ רבצמ"ח עוזיאל והרב משולם ראטה) נאמר:

'בית הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אישה – שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וילדה וגדלה בנים ובנות – בלי פיצויים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לבית הדין הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו.'

בפס"ד של בית הדין הגדול בירושלים מיום י"ח אדר ב' תש"ח (בהרכב הריא"ה הרצוג, הרה"ר עוזיאל והר"ח שבתי) נאמר:

'במקרה כזה שאין האישה גורמת לכך [=לג"פ], צריך שהפיצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האישה המתגרשת.'

בפסק דין מיום י"ב שבט תש"י בעניין של אישה שהייתה פרוצה לפני נישואיה והבעל ידע מזה והסכים, ילדה לו בת, היו סכסוכים ומדי פעם בפעם התדיינו בבית הדין והשלימו ביניהם, יש לו גם פילגש – פסק בית הדין כי:

'על כל פנים לא מגיע לו פרס שיפטר מאשתו בלא כלום ויהא חוטא נשכר. יש על כן לחייבו בפיצויים מתאימים. עיקרו של המנהג לחייב המגרש אשתו בפיצויים הרי הוא כדי להרחיק מהתנגשות בחרם דרבנו גרשום.'

בפסק דין מיום י"ז בכסלו תש"י, ב'אישה שאינה רוצה להתגרש אלא נגד תשלומים כספיים':

'יש לשים לב לאיסור שיש לגרש אשתו ראשונה (שולחן ערוך אבן העזר סימן קיט), ואם קיים הכרח גדול בדבר, ראוי לחייבו שמלבד סך הכתובה, נדוניא ותוספת, ייתן לה פיוס מעות נוסף על כתובתה.'

'שכן הנהגנו גם בארץ, לפי כמה פסקי דינים לתת פיצויים לפי יכולת הבעל ולפי מצב יוקר החיים והורדת המטבע מזמן כתיבת הכתובה עד זמן הגירושין.'

בפסק דין מיום כ' בסיוון תש"י (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והר"ח שבתי) נאמר: 'כשהכתובה מועטת נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר.'

בפסק דין מיום כ"ח סיוון תשי"א (הרה"ר הרצוג, הרה"ר עוזיאל והרב יעקב הדס), בית הדין פסק לאישה פיצויים מאת האיש שקיים אִתה יחסים כיוון שהיה פיתוי מצדו לחיי אישות, אף שלא מצא עילה מספקת לחייבו לישא אותה לאישה.

בפסק דין מיום ט' אדר א' תשי"א (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והרב יעקב הדס), באיש ואישה שהיו נשואים זה לזו עשרים וחמש שנה, נולד להם ילד ומת, זה שמונה שנים חיים בפירוד – האיש תובע גט מפני שלא זכה להיבנות ממנה – פוסק בית הדין:

'אין נזקקין ללחוץ על האישה על הגירושין בתביעה שרוצה לישא אישה בת בנים, אף אם שהה אִתה יותר מעשר שנים ואין לו ולד בן קיימא ממנה, אלא אם כן בית הדין משוכנע באמִתות כוונתו ומתוך מתן סכום מספיק של פיצויים במידה שיש לאמוד שעל ידי זה נתרצית באמת להתגרש.'

בפס"ד מיום ז' כסלו תשט"ו (הרה"ר י' נסים, הר"ש ברוט, הר"ע הדאיה) נאמר:

'הנה מנהג בתי הדין בארץ ישראל הוא לחייב את הבעל לפצות את אשתו עד כפל מסכום הכתובה, וזאת אפילו אם הוא מגרשה במקרה ששהתה עשר שנים ולא ילדה – ראה תעלומות לב (חלק ב סימן ב בשם הנדיב לב, וראה פדה את אברהם מערכת פ (פיוס)) ונודע ביהודה (סימן קב) [...]'

בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (הרב א' ע' רודנר – יו"ר, והרבנים י' נ' רוזנטל ומ' ב' חמווי), מיום ג' כסלו תשט"ו, והובא בפד"ר (כרך א עמ' 137–138) בעניין בני זוג שחיו שבע עשרה שנה ללא ילדים בני קיימא: הבעל חלה במחלת הברוטולוזה ובגלל זה הפילה אשתו הרבה פעמים. האישה תובעת גט פטורין וחלוקת הרכוש שווה בשווה, כי היא ניהלה המשק ואפשרה לו לעסוק בעבודתו כרופא וטרינר. הבעל טען, שפיצויים נותנים לאישה כדי שתתרצה לקבל הגט, אבל כשהאישה היא הדורשת את הגט אין מקום לפסוק לה פיצויים.

בית הדין העלה וזו לשונו:

'כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאישה לפי שיקול דעת בית הדין, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים.

נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשיקול דעת בית הדין. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועיין אבן העזר סימן ס"ו סעיף י"א [...]'"

כאמור דעתי לגבי רובם ככולם של כל פסקי דין אלו שונה כמבואר לעיל.

ביחס לטעם לחיוב פיצוי גירושין כתב בפסק דין הנ"ל:

"בפסיקת בתי הדין בארץ הודגשה כביסוס לחיוב הפיצויים ההנחה שהנכסים שנרכשו בתקופת הנישואין בעמל וחסכון – על ידי שני בני הזוג נרכשו. האישה תרמה את חלקה ושותפה היא לנכסים ומשנתפרדה החבילה יש לה לאישה תביעה מבוססת לקבל חלק ואולי אף שווה בנכסים. פיצויי הגירושין באים אפוא להחזיר לאישה חלקה מעמלה כי:

'אין להתעלם מחלקה הגדול בפיתוח והחזקת [ה]משק [...] הרי דבר ברור הוא, שהיא עבדה, עמלה ופיתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה.'

'ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאישה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד בגלל זה לתת לאישה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאישה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ.'

יש לציין שסברה זו דומה ל'חזקת השיתוף' שחודשה על ידי בתי המשפט ושבעקבותיה נחקק אחרי שנים חוק יחסי ממון – איזון משאבים.

ברוב פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בישראל מופיע הכוח המחייב של הנוהג כביסוס לנוהג פיצויי גירושין של האישה. 'כל הנושא אישה סתם נושא אדעתא לקיים מנהג מקומו.'

בית הדין הרבני הגדול [...] קובע: 'והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האישה המתגרשת', 'שכן הנהגנו גם בארץ', ו'נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר', ו'נוהגים בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויים בנוסף לכתובתה' [...]"

כאמור לעיל לדעתי אין כל תקנה עצמית של פיצוי גירושין ולא נאמרו הדברים אלא באופן שהאישה רשאית שלא לקבל גטה.

נוסיף עוד שבנידונים דהגרי"א הרצוג התרצותה של האישה לקבל את הגט אינה דרך לסחוט מהבעל כספים שאינם מגיעים לה אלא סיבה אמִתית לעכב את הגירושין כל שעל ידם תהא ניזוקת כפי שעולה מדברי התעלומות לב וכן הוא בשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן שכז) שההוא יסוד דברי התעלומות לב:

"ובנדון דידן כולהו איתנהו בה צערא דגופא והפסד מזונותיה בריוח וכתובה [...] ואם תאמר: מה תקנה יעשה ראובן זה כדי לקיים מצות פריה ורביה – יש לו תקנה שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר בגילה להתפייס כגון להוסיף על כתובתה או לקנות לה מלבושים [...]"

ועל דרך זו כתב הריב"ש (סימן צט).

 נראה אם כן שככל שאין ירידה ברמת חיי המתגרשת אין מוטל על הבעל לפייסה ובכגון זה אינו חייב ליתן לה תרקבא דדינרי – עיין גמרא גטין (ל ע"א).

סיכומם של דברים

 פסק דינו של התעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א) ותקנת בית הדין של טריפולי משנת התרמ"ד שבאה בעקבותיו עוסקים באישה שאסור לבעל לגרשה ומסרבת לקבל גטה משום שאם תתגרש תפסיד מזונותיה. אף שעיקר הדין שאינה חייבת להתגרש חייבה התעלומות לב להתגרש מפני תקנתה של האישה ותקנתו של הבעל ובלבד שיוסיף על כתובתה שתות. אין כאן כל חידוש דין אלא סברה פשוטה הנובעת מזכותה של האישה לסרב לגירושין ומכך שאין לבית דין להזדקק לו כשעושה שלא כדין. בזיווג שני באופן שמותר לגרש לא אמר התעלומות לב דבריו וכן באופן שלא יורע מצבה הכלכלי.

לעצם דינו, אף שהעיקרון מוסכם אפשר שיש להכריע בפרט זה של גירושין בזיווג ראשון במאיס בטענה מבוררת שלא כדבריו.

 במגרש את אשתו לצורך קיום פרייה ורבייה מנהג בתי הדין כדעת שו"ת גבעת פנחס (אבן העזר סימן ב) לחייב את הבעל המגרש אישה זו שלא באשמתה "כמה ראוי ליתן לפי ערך עשרו בעד מצוות פרייה ורבייה" (לשון בעל גבעת פנחס) גם תשלום זה נובע מכך שלא יזדקקו לו בית דין לגרש את אשתו אם יזניחנה והיא מתגרשת שלא בפשיעתה. העיקרון קרוב לדברי התעלומות לב, גם כאן אין כל חידוש תקנה של "פיצוי" אלא סברה פשוטה לצורך ביצוע הגירושין.

 הגרי"א הרצוג זצ"ל כתב שגם כדי להימנע מחרם דרבנו גרשום בכפיית גט יש לקבוע תשלום להסכמת האישה וזה על דרך התעלומות לב שהזכיר בדבריו אפשרות כזו. גם כאן אין כל תקנה מחודשת של פיצוי גירושין אלא תשלום עבור הסכמתה של האישה להתגרש כשיש לחוש שבכפייתה יעברו על חרם דרבנו גרשום. בדברי הגרי"א הרצוג הרחבת מה הכוללת תשלום עבור הסכמתה הגמורה של האישה להתגרש ונראה שהדבר מתאים יותר כאשר המונע מכפיית הגט הוא חרם דרבנו גרשום.

 למנהג הספרדים יש לילך רק אחר האמור בתעלומות לב וכעין דידיה.

 בנדון דידן מדובר באישה שחויבה להתגרש, בני הזוג נשואים בזיווג שני, מצבה הכלכלי לא הורע בעקבות הגירושין והם נמנים על עדות המזרח כגון זה אין כל בסיס לתביעה לפיצוי.

 נוכח כל האמור לעיל התביעה לפיצוי גירושין נדחית.

חלוקת הרכוש

הצדדים חלוקים ביניהם בעניין חלוקת הרכוש.

לטענת התובעת חלוקת ההשקעה בדירה הייתה באופן שהיא נשאה בשני שליש מההשקעה לצורך רכישת הדירה ואילו הנתבע נשא בשליש.

לדבריה על הנתבע להשיב לה את החלק היתר על השקעתו מכוח האומדנה "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנה לה".

לטענתה כשם שדין זה נכון במתנה שנתן הבעל לאשתו כך הוא נכון במתנה שנתנה האישה לבעלה.

הנתבע טען כי כיוון שמתנה זו ניתנה לאחר הנישואין ושני בני הזוג מכרו את דירותיהם כדי לרכוש דירה משותפת באופן זה הרישום הוא מוחלט ואין לשנותו.

עוד טען כי התחשיב שנעשה על ידי האישה אינו נכון ולאמיתו של דבר חלקו של הבעל גדול הרבה יותר ואפשר שהינו שקול לחלק האישה.

לקמן נדון בסוגיה העקרונית של החזר מתנות שנתנה האישה לבעלה וגרשה הבעל מרצונו ולאור ברור זה מתייתר הדיון הפרטני בחלוקת ההשקעה ברכוש.

א.   דין החזר מתנות במורדת

בגמרא (כתובות נד ע"א):

"אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה [...] הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

דין זה נכון גם באישה שאינה מורדת, שכן מקור הדין באלמנה הבאה לגבות כתובתה לאחר מיתת בעלה שרצונה להינשא לאחר ולא להישאר באלמנותה ואין בכך כל מרידה.

יתר על כן רב הסובר ששמין לאלמנה פסק כאנשי יהודה (במשנה כתובות נב ע"ב) שיכולים היורשים לתת לה כתובתה אף אם אינה רוצה להינשא לאחר ובאופן זה ודאי אינה מורדת.

כך עולה גם מדברי בעל המאור על הרי"ף (כתובות סוף פרק ד – דף כא ע"א מדפי הרי"ף) שכתב שאף המגרש אשתו מדעתו שמין מה שעליה:

"דהא אלמנה מן שמיא קא אנסי לה למיפק ואפילו הכי שמין ורב גופיה דהוא מרא דשמעתתא סבירא ליה הלכה כאנשי יהודה שהיורשים פוטרין אותה ומוציאין אותה בעל כרחה."

הרי"ף (שם) חלק וכתב שהמגרש אשתו מדעתו אין שמין לו מה שעליה כי לא ברצונה יצאה ולכאורה משמעות לשונו נראית שכל שאינה מורדת, כגון שגרשה מדעתו – אין שמין.

אלא שגם לדברי הרי"ף לכאורה מוכח מאלמנה שאינו תלוי בדין מורדת וכמו שכתב בעל המאור ואכן הרמב"ן במלחמות שם יישב קושיית בעל המאור שכיוון שמגרשה בעל כורחה יכולה לומר 'תנו לי בעלי ואעמוד לפניו'. דהיינו: אין יסוד דברי הרי"ף שמי שאינה מורדת אין שמין מה שעליה ומודה הרי"ף שאין דין זה תלוי בדין מורדת אלא בדעתו של בעל דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ובמגרשה מדעתה כיוון שמוכנה לחיות עם בעלה מצד האישה המתגרשת אין כאן מציאות של למשקל ולמיפק ואינה יוצאת ברצונה אלא הוא המוציאה.

על דרך זו תירץ הראב"ד (בהשגותיו לרי"ף שם): "כי למשקל ולמיפק לא שייך אלא באלמנה שהיא נוטלת ויוצאת שהיא ברשות עצמה לצאת." וכוונת הראב"ד שכל שהבעל הוציאה לא שייך לומר דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

וכן כתב המרדכי (כתובות פרק ד סימן קעג) שבגרושה אין שמין מה שעליה משום דאיהי לא בעיא למיפק, וכן כתבו הרא"ש (כתובות פרק ד סימן לב), הרמב"ם (הלכות אישות פרק טז הלכה ד) השולחן ערוך (אבן העזר סימן צא) ועוד.

על אף הדין הברור בסוגיית הגמרא שאלמנה שמין מה שעליה משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ביארו הגאונים שלא בכל מתנה מדובר.

כתב בעל העיטור בהלכות כתובות (דפוס ורשה דף לד ע"ב):

"שדרו ממתיבתא מאן דכתב לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה אומרין אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערבך ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל איבה ביניהון דנימא דהדרא מתנה היא לאו מתנה היא."

דברי הגאונים הללו הובאו גם בחידושי הרא"ה (כתובות נד ע"א ד"ה 'וכתבו הגאונים ז"ל') וגם שם הובאה אותה סברה: "דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדרא מתנה הא לאו טעמא הוא." וכן כתב הר"ן על הרי"ף בשם הגאונים שדין זה ששמין מה שעליה הוא דווקא במלבושים וכיוצא בהם אבל הנותן מתנה לאשתו זכתה במתנה כשיוצאת ממנו.

הר"ן לא נתן טעם לדבריו, אולם בעל העיטור והרא"ה הביאו טעם ודימו זאת לנותן מתנה לאוהבו שזכה במתנה אף אם נפלה ביניהם איבה לאחר מכן וכך הדין בין בעל לאשתו. אף שהסברה מובנת עדיין יש לדון כיצד יתיישבו דברי הגמרא ומה בין מתנה למלבושים.

בשו"ת הריב"ש (סימן שא) יישב בתוך דבריו קושיה זו וביאר:

"אין דבריהן אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה, כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נישואין."

ביאר הריב"ש שהדין ששמין מה שעליה נאמר רק במה שניתן לאישה להתנאות בו ועליו נאמר דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה מה שאין כן שאר מתנות. נראה שטעמו הוא שדבר שעשוי להתנאות בו ניתן הוא גם לצרכו של הבעל שגם לו יש תועלת במה שאשתו מתנאה בבגדים ובתכשיטים מה שאין כן דבר שהוא רק לתועלת האישה דינו ככל מתנה ואינו חוזר. והרא"ה (כתובות סג ע"ב דיבור המתחיל 'ולעניין מתנה') כתב שלבושין הם חובת הבעל לתת לה ולכן התנה בהם מה שאין כן מתנה שנותן מרצונו וכך פסק הרמ"א (אבן העזר סימן צט סעיף ב): "והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויים להתנאות בהם."

לפי סברת הגאונים הנזכרת לעיל נראה שאין כל התנאה במתנה זו כשם שאין תנאי בנותן מתנה לאוהבו.

וכן כתב הטור (אבן העזר צט סעיף ב) שאפילו סרחה עליו גובה מתנתה לעולם והביא שכן כתבו הגאונים, וכן כתב שלטי הגיבורים על הרי"ף (כתובות נד ע"א) וכן הגיה הרמ"א (סימן צט סעיף ב) בדברי מר"ן שהנותן מתנה לאשתו זכתה במתנתה אף על פי שמגרשה משום שסרחה עליו. וביאר החלקת מחוקק (ס"ק ז) שטעם הדברים הוא כמו שכתב בעל העיטור "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם". וכן כתב הלבוש (סימן צט סעיף ב): "מתנה שנתן לה אף על פי שהוא מגרשה מחמת ערות דבר מתנתה שלה שכבר זכתה בה."

ולעניין מקור דין זה עיין בחידושי הרא"ה (כתובות נד ע"א דיבור המתחיל 'וכתבו הגאונים') שהביא מקור מהסוגיה (בבא בתרא נא ע"ב) – "במתנה קנתה והבעל אוכל פירות" ואם מתנות חוזרות בכל גווני מהי המציאות שבה אוכלת האישה פירות שהרי בחייה הבעל אוכל פירות, אם מתה יורשה ואם מת הוא חוזרת המתנה, על כורחך שמתנות דעלמא אינן חוזרות.

ראיה זו מתבארת לשיטת הרא"ה הסובר כזקנו הרז"ה שגם בגרושה מתנות חוזרות וכ"כ בחידושי הרא"ה (שם דיבור המתחיל 'אלמנה'). אמנם הר"ן על הרי"ף שם הביא ראיה זו והעיר על כך בבית יעקב (כתובות נד ע"א דיבור המתחיל 'הנה') וכתב שנראה שהר"ן סבירא ליה כרז"ה, אף שפשטות לשונו נוטה יותר שדבריו כרי"ף. ויש להעיר שבשיטה לר"ן (כתובות נד ע"ב) דחה דברי הרי"ף. וכן בחידושי רבנו קרשקש שם נקט כדעת הרז"ה והביא ראיה זו מבבא בתרא.

אולם השולחן ערוך (סימן צט סעיף א) פסק כדעת הרי"ף ובבית יוסף שם הביא דברי הר"ן וכן הביא ראיה זו בשו"ת חת"ם סופר (אבן העזר חלק א סימן קמא).

נראה דסבירא להו שדחוק הוא להעמיד שהמציאות היחידה שבה תקנה האישה מתנה שנתן לה בעלה היא בגירושין דלא שכיחי, ואף שמבואר בגמרא בגטין (פח ע"ב) שגירושין שכיחי וכן הוא בגמרא ביבמות (לא ע"א), מכל מקום מיתה שכיחא טפי כמו שכתב בשו"ת משפט וצדקה ביעקב (חלק ב אבן העזר סימן ל) וסתם אישה לאו לגירושין קיימא כמבואר בגמרא (זבחים ב ע"ב).

ועיין עוד בשו"ת חתם סופר שם שהביא ראיה נוספת מהתלמוד לדין זה.

לפי סברת הגאונים נראה שגם במורדת יש לומר שכיוון שזכתה במתנתה הרי היא שלה.

בחידושי הרא"ה (כתובות סג ע"ב דיבור המתחיל 'ולעניין מתנה') הביא שנחלקו בזה:

"יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימים ואפי' נכסי צאן ברזל בשתפשה, מתנתה הפסידה ואפילו תפסה כדאמרינן לעיל דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה וליתא דההוא טעמא לא אתמר אלא בלבושא וכיסויא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעתא דגפשיה וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנה גמורה הות אבל במתנה גמורה אדרבא אמרינן אי לאו דעבדא ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולכתב הכי אינס בהדיה ולא מיתבא דעתיה מיניה מי איכא למימר דתיהדר מתנתא דאדעתא דהכי לא אקני לה."

אולם שאר ראשונים סבירא להו שמורדת הפסידה מתנה שנתן לה הבעל.

כך כתבו יש מן הגאונים שהובאו בדברי הרא"ה הנ"ל וטעמם מבואר שאינו מקנסות המורדת אלא מהטעם שהובא בגמרא (כתובות נד ע"א) "אדעתא למשקל למיפק לא יהיב לה". וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה ח) והביא את הטעם הנ"ל וכן כתב הרמב"ן (כתובות סג ע"ב דיבור המתחיל 'כלתיה') בשם הר"י מיגאש וכתב שטעמו מהסוגיה (כתובות נד ע"א) הנ"ל ועוד ראשונים רבים – הביאום באוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק כב אות א) וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב).

אף שיש לעיין שלכאורה הדברים אינם מתיישבים אלו עם אלו. לעיל הובאו דברי הראשונים והפוסקים (בסימן צט) שהעמידו את הסוגיה בכתובות (נד ע"א) דווקא בתכשיטים וכיוצא בהם ואילו מדברי הראשונים והפוסקים במורדת עולה שסוגיה זו נאמרה בכל גווני שכל מתנות חוזרות. וצריך לומר דתרוויהו איתנהו וסברה זו דאדעתא למשקל ולמיפק נכונה בתכשיטים דווקא ובמורדת בכל גווני.

כך מבואר בגוף תשובת הריב"ש (סימן שא) שחילק בין תכשיטין למתנות וכתב שמתנות אינן חוזרות "כל שאינה מורדת בו" וכן כתבו החלקת מחוקק (סימן צט ס"ק ז), הבית שמואל (שם ס"ק ו) והט"ז (שם ס"ק ד) וכן כתב עוד בשולחן ערוך (סימן פד סעיף ה).

והנה בהגהות מעשה נסים (לסימן צט סעיף ב) הביא מספר ראש פינה כת"י שהקשה שטעם הגאונים דאטו ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם ויישב שבמורדת הוא מטעם קנס.

אולם בחידושי הרא"ה הנ"ל בשם הגאונים מבואר להדיא שהוא מעיקר הדין דאדעתא למשקל ולמיפק וכו' וכמו שכתב הרמב"ם וכן כתב בחידושי הרמב"ן הנ"ל וכן כתב בחידושי הרשב"א (כתובות סד ע"א דיבור המתחיל 'כלתיה') בשם רב האי גאון והרי"ף וביאר שטעמם הוא "דאדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה".

כך עולה גם מגוף דברי הרא"ה שאם במורדת קנס הוא שקנסו לא היה לו להביא מהסוגיה דדף נ"ד ע"א. וצריך לומר שמורדת שאני שבכל גווני אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה שחמור הדבר שתעשה אישה שלא כדין נגד בעלה ותפקיע עצמה מחיוביה ומכוח זאת יגרשה כל כי האי גוונא אדעתא דהכי לא יהיב לה. וכן כתב בספר משפטי שאול (סימן יח) וכך הסיק בספר עטרת דבורה (חלק א סימן לט).

נמצא אם כן, בעל שנתן מתנות לאשתו ומרדה בו ומתוך כך גרשה אף שמגרשה מדעתו חוזרות המתנות דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. ואין חילוק בין מתנות שנתן לה בשעת נישואין לבין מתנות שנתן לאחר הנישואין (עיין אוצר הפוסקים שם אות ב).

ב.   החזר מתנות שנתנה האישה לבעלה וגירשה

בשו"ת חתם סופר (אבן העזר ח"א סימן קמא) כתב שדין מתנה שנתנה האישה או קרוביה לבעל לא הוזכר בתלמוד.

למבואר לעיל לכאורה היה נראה לדמות מתנות שנתן בעל לאשתו למתנות שנתנה האישה לבעלה.

בבעל לא שייך לדון בלבושים ותכשיטים שהם לנוי לפי הטעם שכתב הרא"ה (כתובות סג ע"ב דיבור המתחיל 'לעניין מתנה') שלבושין הם חובת הבעל ליתן לאשתו ולכן התנה בהם ואם כן עולה שבמתנות שנתנה האישה לבעלה לא אמרינן אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנתא ומהטעם שהביא בעל העיטור בשם הגאונים "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם". וכן כתב בשו"ת חתם סופר (אבן העזר חלק א סימן קמא).

אולם כמו שהתבאר לעיל כל זה דווקא כשלא מרדה האישה על בעלה ואם כן הוא הדין במתנות שנתנה האישה לבעלה ומרד בה המתנות חוזרות לאישה ובאופן זה אמרינן אדעתא למשקל ולהוציאה לא יהיבא ליה.

יש לדון בגדר מורד לעניין מתנות:

למה שכתב בספר ראש פינה (סימן צט) שהחזר מתנות במורדת הוא מכלל הקנסות הוא הדין כאן שיחזרו המתנות דווקא כשהוכרז הבעל כמורד.

אולם למבואר לעיל מדברי הגאונים, הר"י מיגאש, הרמב"ם, הרמב"ן ועוד אין החזר המתנות מכלל קנסות המורד אלא מסברה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיבא ליה ואם כן יש לדון בבעל המגרש מרצונו שאף שאינו מורד שהתורה התירה לו לגרשה מכל מקום שמא יש לומר דאדעתא שיגרשנה לא נתנה לו האישה מתנה זו.

הדברים עמומים שכן את סוגיית הגמרא בכתובות (נד ע"א) העמידו הראשונים דווקא בלבושין ותכשיטין שהם לנוי ובסתם מתנות אמרינן שכל שנתן – נתן לעולם מכוח אהבתם ברגע המתנה ואין כל תנאי במתנה. אעפ"כ כתבו ראשונים שבמורדת המתנה מותנית וגדר הדבר צריך נגר ובר נגר.

והנה באישה שגרשה בעלה מדעתו המתנה שנתן לה שלה אף אם סרחה עליו וגרשה כמו שכתב הרמ"א (סימן צט סעיף ב), אולם חילוק גדול יש בין מתנות הבעל שגרשה מרצונו אף שעשה זאת מסיבה נכבדת לבין מתנה שנתנה האישה וגרשה בעלה שבאופן זה יש מקום לומר דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

בשו"ת הרא"ם (ח"א סימן טז) דן במתנות שנתנה האישה לבעל ומתה והאריך בעניין זה וביאר שאין המתנות חוזרות ובסוף דבריו כתב "הילכך לא שנא מתה היא לא שנא נתגרשה אין המתנות חוזרות לכלה או ליורשיה" והביא דברי בעל העיטור שבמתנות דבעל לא אמרינן אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה וכתב שכן הדין במתנות שנתנה האישה לבעלה וגרשה.

בשו"ת תורת אמת (למהר"א ששון, סימן נד) הובאה תשובת מוהר"ר צבי בן שמחה באיש ואישה שנפלה ביניהם קטטה והלכה האישה מבית ראובן בעלה בטענות שונות וכששמע ראובן כך אמר הנני מוכן לגרשה כי כבר מאסתיה ונפלה ביניהם מחלוקת לעניין מתנות שנתנה האישה לבעלה.

מוהר"ר צבי השיב בתשובתו כי הדין עם הבעל ואם גרשה לא אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והביא דברי הרא"ם (סימן טז) הנ"ל שכתב כך.

וביאר שם שכשם שמדידיה לדידה מתנתו מתנה אפילו כשסרחה עליו ומגרשה ה"ה מדידה לדידיה אפילו כשהגירושין באו ממנו והיא אינה רוצה להתגרש מתנתה מתנה.

עוד כתב שם שבאופן זה שראובן רוצה לגרשה וליתן לה כתובתה: "אינו נקרא מורד בטענת מאיס עלי מאחר שרוצה ליתן לה הכתובה."

ומהר"א ששון עצמו (שם סימן נה) הסכים עם מוהר"ר צבי והתקשה בקושייה הנ"ל שמא יש לומר שכל שמגרשה בעל כורחה לא תהיה מתנתה מתנה וביאר שכל שהגירושין לא היו מחמת מרד ואפילו היו מחמת קטטות ומריבות ומחמת כן גרשה הבעל שלא מרצונו מתנתה מתנה. וכן מסקנת דבריו שדווקא במורד ומורדת הפסידו מתנות ולא באופן אחר.

בשו"ת חתם סופר (אבן העזר סימן קמא) הביא דברי הרא"ם בתשובה שכתב שבעל שגרש את אשתו מדעתו אפילו בלא שסרחה עליו זכה במתנותיה ואינו מחזירן ולמד זאת ממתנה דבעל בקל וחומר והביא גם דברי מהר"א ששון הנ"ל שכתב שאין צורך לקל וחומר והדבר פשוט מאותו טעם שכתבו הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם ואפילו נשא אישה היום וגרשה מחר – הכול שלו.

ודן שם החתם סופר באופנים שונים בהם בשעת הנישואין היה מקום לדון בחלות המתנה.

נמצאנו למדים מדברי הרא"ם, המהר"א ששון והחתם סופר שאישה שנתנה מתנה לבעלה וגרשה מדעתו אין המתנה חוזרת ושל בעל היא.

לדידי אין כל קושי בדבר שכן הכלל היסודי הוא כללו של בעל העיטור שלעולם אזלינן בתר שעת המתנה בלבד וכל שהייתה סיבה טובה לנתינת המתנה זכה בה המקבל לעולם ומה שכתבו הגאונים שבמורדת מתנותיה חוזרת חידוש הוא ולא אמרינן ליה אלא באופן שעשתה שלא כדין להפקיע עצמה מבעלה וכן בבעל שמרד על אשתו חוזרת המתנה שנתנה לו כמ"ש המהר"א ששון וכל שגרשה כדין הדרינן לכללין דאזלינן בתר שעת המתנה בלבד.

בפד"ר (יא עמ' 257) ביאר הגרח"ג צימבליסט שטעם החזר מתנות במורדת אינו מטעם אומדנא בלבד אלא גם מטעם קנס ובזה יישב דברי המהר"א ששון שבעל המגרש את אשתו זכה במתנה שנתנה לו משום שלא שייך לקנסו כשמגרשה לרצונו. ועיין שם שהביא מחלוקת ראשונים אם מורדת מפסידה מתנות קודם שהוכרז עליה.

אולם בפסק דין מאוחר יותר שנדפס בפד"ר (יד עמ' 27), חזר בו הגרח"ג צימבליסט וכתב שטעם החזרת המתנות הוא מטעם אומדנה בלבד וכשמוציאה מרצונו אין כאן אומדנה זו, וזה כעין מה שכתבנו.

בפד"ר (יא עמ' 128) הובא פסק דין נוסף מהגרח"ג צימבליסט שבו התקשה בדברי הרא"ם, מהר"א ששון והחתם סופר מאי שנא בעל המגרש את אשתו ממורדת המכריחה לגרש את בעלה שצריכה להחזיר המתנות ולא יישב קושייה זו אך הוסיף וכתב:

"והנה בנדוננו גם לולא דברי חתם סופר מסתבר שאין צריך להחזיר המתנה, שהרי גם באישה כהאי גוונא במתנות שהיא קיבלה אינה צריכה להחזירם אלא באופן שהיא דורשת הגט ומכריחה את בעלה לגרשה כמו במורדת, מה שאין כן כשהוא מגרשה שלא לרצונה וכמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן צט). ובנידוננו אף שהוא אשר פתח תיק לגרושין, אולם כיון שעיקר טענתו הוא משום שמסרבת לחיות עמו, אם כן הרי זה כאילו היא מוציאתו ולא שהוא מוציאה נגד רצונה."

וע"ע בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל (חלק א סימן קעב) שהביא דברי המהר"א ששון.

והנה העיר הגר"ש שטסמן שליט"א שאם הדברים אמורים בכל בעל המגרש אשתו לרצונו קל וחומר הדבר בזיווג שני שעליו נאמר "אם שנא – שלח", ידעה אישה זו שקל הוא הפירוד בין בעל ואשתו הנשואים בזיווג שני ואף על פי כן הקנתה לו בדירה יתר על מה שהביא ופשיטא שבזה נכונים דברי בעל העיטור שאין לצפות שהאוהב את חברו ונתן לו מתנה יאהבנו לעולם ודפח"ח.

נמצאנו למדים שאישה שהקנתה מתנות לבעלה ולאחר מכן גירשה בעלה לרצונו כדין אין המתנה חוזרת שכל שעשה הבעל כדין במה שגרשה הדרינן לעיקר הגדול שלא אמרינן אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיבא ליה ואם בזיווג ראשון יש לדון במצבים שונים אם הגירושין נעשו על ידי הבעל כדין, אין הדברים אמורים בזיווג שני כבנדון דידן כשאין כל ספק שלא מיתדר ליה לבעל עם אישה זו ולכן חויבה על ידי בית הדין הגדול לקבל את גטה.

כיוון שכך אין צורך להאריך בפרטי דין נוספים אם רישום דירה על ידי צד שלישי דינו כמתנה ואם יש לחלק בין מתנת שדה לשאר מתנות – עיין פד"ר (יד עמ' 25) ואילך ובספר עיונים במשפט אבן העזר (לגרח"ש שאנן זצ"ל, סימן לב) והדברים עתיקים.

ג.    שיטת המאירי והמקור ברוך

כתב המאירי (כתובות סג ע"א) בעניין מורדת ד"מאיס עליי": "וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה שלא נתנה לו על דעת כן."

בדברי המאירי חידוש רבתי שאישה שנתנה מתנות לבעלה ומרדה היא בו בטענת "מאיס עליי" ומגרשה בעלה המתנות שנתנה לבעלה חוזרות.

מדברי המאירי הללו למד הגר"ש ישראלי זצ"ל בספרו חוות בנימין (חלק ב סימן נא) וכן בפד"ר (י עמ' 334) שלעולם מתנות שנתנה האישה לבעלה חוזרות אליה אף שמורדת היא ואף שעדיין לא גרשה בעלה כשם שאם תפסה בלאותיה לא מפקינן מידה.

הרב התקשה על דברים אלו משו"ת הרא"ם (סימן טז) שהובא בחתם סופר (חלק א סימן קמא) הנ"ל וביאר שדבריהם נאמרו רק במתנות שניתנו לבעל בזמן האירוסין ובזמן החיתון אך לא במה שנותנת האישה לבעלה בשעת הנישואין שבזה יש אנן סהדי שלא נתנה לו אם תתגרש ממנו אף שהדבר יהא מכוח מרידתה.

כבר העיר הגרח"ג צימבליסט בפד"ר (יא עמ' 128) שפשטות דברי החתם סופר היא בכל מתנה שהיא.

יתר על כן הלוא יסוד דברי הרא"ם, המהר"א ששון והחתם סופר כל כולם סובבים סביב סברת הגאונים שהובאה בבעל העיטור בהלכות כתובות (דפוס ורשה דף לד ע"ב) ובשאר ראשונים שהובאו דבריהם לעיל:

"אלא מעתה מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערבך ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל איבה ביניהון דנימא דהדרא מתנה."

מכוח סברה זו העמידו הראשונים את הסוגיה בכתובות (נד ע"א) דווקא בבגדים ותכשיטים. לדרך זו כיצד ניתן לבאר שאישה שנתנה מתנה לבעלה תחזור לה המתנה בגירושיה. הלא אפילו בבעל שנתן מתנה לאשתו והיא מרדה בו נקטו הרא"ה ורבנו קרשקש שאין המתנה חוזרת ולא נחלקו עליהם לדינא אלא במורדת בלבד וקל וחומר שלא יחזרו המתנות באישה שנתנה מתנה לבעלה והיא זו שמרדה בו.

נוסיף עוד שדברי העיטור לא הובאו במאירי בסוגיה (כתובות נד ע"א וכתובות סג ע"ב).

נראה שדברי המאירי במחלוקת ראשונים שנויים הם ויחידאה הוא, והרא"ם, המהר"א ששון והחתם סופר בדעת העיטור אזלי ולדידהו כל שלא מרד הבעל אין המתנות שנתנה לו אשתו חוזרות.

במקור ברוך (סימן יט) כתב: "מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין אם הם בידה אין מוציאין מידה." והובאו דבריו בכמה פוסקים – עיין אוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק כב אות יט).

דברי המקור ברוך נאמרו במורדת דמאיס וגם עליו קשה ככל הקשה על המאירי אך יתר על כן קשה עליו שספקו לא התבאר ומכל מקום אין נפקא מינה מדבריו לענייננו שכן הבעל לשעבר הוא המוחזק במתנה שנתנה לו האישה והדר דינא המוציא מחברו עליו הראיה.

הגרח"ג צימבליסט (שם) כתב שאפשר שדבריו הם רק באישה שמרדה בבעלה לפני הנישואין ומיד לאחריהם חזרה למרידתה, עיין שם.

אולם בספר תורות אמת (אבן העזר סימן עז) על דברי הבאר היטב (שם ס"ק י) ביאר שספקו של המקור ברוך הוא "אם המתנות מכח נדוניא וחייב להחזיר או דילמא שהם מתנה גמורה ושוחד לישאנה ואם כן אין צריך להחזיר".

עלה אם כן שדווקא במתנה שניתנה "בזמן השידוכין" יש לדון שאולי היא כעין נדוניה מה שאין כן מתנה שניתנה מזמן הנישואין ואילך הדר דינא דהמקור ברוך ומודה הוא למבואר לעיל שכל שלא מרד בה אין המתנה חוזרת.

נוכח כל המתבאר לעיל התביעה נדחית.

ד.   סיכומם של דברים:

א.         הכלל היסודי הוא שכל מתנה שניתנת הן מבעל לאשתו והן מאישה לבעלה לא אמרינן בה אדעתא למשקל ולמיפק יהיב לה.

ב.         יוצאי דופן יש – בבגדים ותכשיטין שנתן הבעל לאשתו, במתנה שיש לפקפק על עצם נתינתה וכן במורדת ומורד.

ג.          בעל שגרש את אשתו לרצונו כפי הדין המאפשר לבעל לגרש את אשתו זכה במתנה שנתנה לו ואין המתנה חוזרת.

ד.         הדברים נכונים בפרט בזיווג שני שעליו נאמר "אם שנא – שלח".

ה.         דעת המאירי שאישה שנתנה מתנה לבעלה ומרדה בו חוזרת המתנה ונראה שיחידאה הוא.

הרב אליהו אריאל אדרי

בראשית דבריי אומר, שבאשר לסוגיית החזרת המתנות ובכללם רישום הדירה כנכס משותף למחצה, מקובלת עליי מסקנתו של ידידי הרה"ג אדרי שליט"א, וזאת, בלי להיכנס לנימוקיו המפורטים והמבוארים היטב. בדבריי שלהלן אתייחס אך ורק לסוגיית פיצויי הגירושין, שדעתי היא שונה ממסקנתו של ידידי, וארחיב בזה מעבר לדברים שנאמרו ישירות בסוגיית הפיצויים לעבר התשתית המשפטית שיכולה לאפשר את הטמעתו של נוהג הפיצויים בבתי הדין.

בפנינו תביעה לפיצויי גירושין לאחר סידור הגט. הצדדים התגרשו והסכימו שלאחר סידור הגט ידון בית הדין בתביעת הפיצויים. לצדדים אלו הם נישואיהם השניים.

אומר כבר מעתה, שלעניות דעתי התשתית המשפטית שיכולה לאפשר קביעת פיצויים במקרה של גירושי אישה שלא בטובתה ושלא באשמתה היא במישור דיני הנזיקין. הנזק הנגרם לאישה בשל הגירושין, היקפו, והיותו נגזרת של התנהלותו של הבעל, הוא הרקע לקביעת הפיצויים. טוב היו עושות הערכאות השיפוטיות, לו במקום להתרכז בפיתוח מנגנון של פיצויי נזיקין על סרבני גט, שכידוע, יכול להקשות על הליך הגירושין מבחינה הלכתית, היו משתלבים במנגנון המחייב בפיצויי נזקי גירושין ממי שיוזם את הגירושין ומוביל אותם, תוך כדי גרימת נזק נורא לצד השני, שלא באשמתו.

למנגנון זה יש תשתית משפטית חזקה ביותר. יש בו משום עשיית צדק והצלת עשוק מיד עושקו. ולטווח ארוך יכול הוא אף לסייע בייצוב מוסד הנישואין בישראל, ונוסך משמעות אחרת לברית הנישואין.

תמצית הדברים שלהלן היא: חירותו של אדם אחד אינה יכולה לבוא על חשבון אדם אחר, שעמו הוא כרת ברית שלא יזיק לו, ושעמו יחלוק את חייו באהבה, אחווה, שלום ורעות, ברית שאינה מגבילה את חירותם של הצדדים לברית איננה ברית אמת.

א. שלושה סוגי פיצויי גירושין

ריש מילין אומר, שיש להבחין בין שלושה סוגי פיצויי גירושין שמאוזכרים בפסקי הדין השונים, ורק ביחס לאחד מהם נסובו הדברים הבאים.

יש ופיצויי הגירושין במקורם היוו תשלום של הבעל לאישה עבור חלקה של האישה ביצירת המשאבים ששרתו את התא המשפחתי. לפיצויים מסוג זה נתקבע התחליף של איזון המשאבים המקובל כיום, שבתיק שבפנינו הצדדים ביקשו לדון על פיו.

ויש והבסיס לפיצויי הגירושין הוא השחיקה בערך הכתובה שגם להם נמצא תחליף בדמות הצמדה למדד. גם פיצויים אלו אינם רלוונטיים בתיק שבפנינו.

פיצויי הגירושין שעליהם אנו מדברים בפסק דין זה, הם אלו שמהווים פיצויים שכשמם כן הם, על עצם העובדה שהאישה נדרשת להתגרש שלא בטובתה ונגד רצונה. עניינם של פיצויים אלו, ככל שהם קיימים צריך ביאור, וככל שיבואר להלן.

ב. פיצויים לרצות האישה שתסכים להתגרש

תחילתו של האִזכור של פיצויים כספיים לאישה היא דווקא כאשר הבעל ביקש לישא אישה נוספת והיה זקוק להסכמתה של האישה ולא כאשר הוא בא לגרשה. כך הם דברי שו"ת הריב"ש (סימן צט) ושם הסכמת האישה נדרשה כיוון שהתחייב לה בתחילת הנישואין בקניין וכוח חרם ונידוי, שלא יישא אחרת עליה אלא ברצונה. ובשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן שכז) דן במי שנשבע לאשתו שלא יישא אחרת עליה בחייה, שלא ברצונה, ועתה יש לו רק בן ממנה ורוצה לשאת אישה נוספת כדי לקיים מצוות פרו ורבו (בבן ובת) וכתב שתקנתו "שיפייס אותה בדברים שדרך הנשים אשר כגילה להתפייס".

על בסיס דברי הריב"ש והרדב"ז הנ"ל הורחבו פסיקות מעין אלו גם למקרה של גירושין.

בשו"ת גבעת פנחס (הורוויץ, סימן ב) במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, ומבקש לגרשה, כתב שמשערין כמה ראוי ליתן לפי ערך עושרו כדי לקיים מצוות פרו ורבו וזהו הסכום שמחויב ליתן לאישה כדי שתיאות להתגרש מרצונה, ואם לא תתפייס בכך יהיה פטור ממצוותו. ושם נדרשת הסכמת האישה בשל חרם דרבנו גרשום שלא לגרשה בעל כורחה, עיי"ש.

ובשו"ת תעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א) דן במי שרוצה לגרש את אשתו ראשונה כי נמאסת בעיניו, שאם מתברר לבית הדין שלא יכון השלום בבית, הרי שכדי שבית הדין יזקק לתביעתו, על אף האיסור לגרש אשתו ראשונה אם לא מצא בה ערוות דבר, עליו לפצות את האישה בסך המוזכר שם, ואף הפך את פסק הדין, למעין תקנה עקרונית, עיי"ש. וידידי הרה"ג אדרי שליט"א, הרחיב להבהיר פרטי פסק זה, ראה בנימוקיו. כך גם נראה משו"ת שמחה לאיש (אבן העזר סימן ה), ביחס למגרש אשתו ראשונה. ולעומתם בשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר סימן צ) הרחיב נוהג זה גם באשתו השנייה "כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה".

הנה כי כן, נראה בפשטות לכאורה שעיקר הפיצויים המדוברים לא נועדו לקבע תקנת פיצויים לגירושין אלא להסיר את האיסור לגרש בזיווג ראשון, למאן דסבירא ליה הכי או את חרם דרבנו גרשום במקום שנהגו בו שלא לגרש האישה בעל כורחה, או את השבועה שנשבע על כך החתן בתחילת נישואיו, או את החרם היכן שנהגו כך – שכולם תלויים ועומדים בהסכמת האישה לגירושין, ומבלעדי הסכמתה יעמוד הבעל באיסור לגרשה, ורק כדי לקנות את הסכמתה נדרש הבעל לפייסה בדמים, ורק כביטוי מושאל קרויים הדמים הללו "פיצויים". והן אמת, שכך נראים הדברים לפום ריהטא בפוסקים הנזכרים וכפי שסבור אף למסקנה ידידי הרה"ג אדרי שליט"א בנימוקיו.

אבל לעניות דעתי ניתוח זה הוא רק לכאורה. בהעמיק חקר נראה שמשמעות הפיצויים אינה כן. אדרבה, "פיצויים" אלו הם כפשוטם וכמשמעם, וכשמם כן הם, פיצויים על הנזק שנגרם לאישה בשל הגירושין. ורק מאחר שהבטחת התשלום נועדה להימנע מגירושין בעל כורחה הובלט הנושא של קבלת הסכמת האישה, וכפי שנבאר. הדרך להפעיל את מנגנון הפיצויים היה בטרם הגירושין בפועל, כאשר בית הדין הבהיר לבעל שבדרך כלל הוא זה שתבע את הגירושין (ללא עילות מתאימות ומצדיקות) שרק לאחר הבטחת תשלום הפיצויים יוכל בית הדין לאלץ את האישה להיענות לתביעתו, בנסיבות מסוימות, ולקבל את גטה, אבל אין תשלום זה עבור הסכמת האישה ותמורה לנכונותה, אלא בעיקר עבור הנזק שייגרם לאישה בשל הגירושין שנכפים עליה. ההתנייה בין הפיצויים להסכמת האישה היא סימן ולא סיבה.

אלמלי שנאמר כן, ייראו הפסיקות הנ"ל שעודדו את הפיצויים והובילו אותם ככאלה שמעודדים סחיטה וניצול של ההלכה לגריפת ממון שלא כדין. אם האישה מבקשת תמורה כספית להסכמתה להתגרש רק מאחר שההלכה תולה את הגירושין בהסכמתה, ולא כיוון שהפיצויים מגיעים לה מהלכות הצדק והמוסר, הרי שהתנהגות זו היא סחטנות גרידא, וודאי שהפוסקים הנ"ל ובתי הדין דלהלן, לא היו מעודדים אותה, ואף היו רואים בה התנהלות פסולה שיש להילחם בה. (וכך אכן נוהגים כל בתי הדין בישראל כשנתקלים בסחטנות של הבעל שתולה את הסכמתו להתגרש בתמורה כספית שאינה מוצדקת.)

ג. מנהג פיצויים בבתי הדין בא"י משנים קודמות

בטרם נבהיר את דברינו נציין מקצת מפסקי הדין הקדמונים מבתי הדין בארץ (שרבים הם), שנראה שהחזיקו והשתמשו בפועל בתשלום הפיצויים במקרה של גירושין שלא באשמת האישה, וראו בזה נוהג ראוי.

במאמרו המקיף של ד"ר זרח ורהפטיג מכתב העת סיני (צח, עמ' נז – סז) הביא הרבה מקורות בזה. המאמר הוזכר ותומצת בפסק דין של בית הדין בנתניה (תיק 3615-24-1, פדאור: 06 (23) 457) על ידי ידידי הרה"ג שלמה שפירא שליט"א. נצטט מדבריו את התמצות הבא:

"יסודו של המנהג לפצות האישה אף מעבר לנכתב בכתובה הוזכר כבר בראשונים – עיין ריב"ש (סימן צט) ושו"ת רדב"ז (חלק א סימן שכז) וכן הוזכר נוהג זה בשו"ת תעלומות לב (חלק ב סימן ב), בשו"ת גבעת פנחס (סימן ב) ובשו"ת שמחה לאיש (חלק אבן העזר סימן ה) ועיין עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק אבן העזר סימן צו). נוהג זה הוזכר רבות כמנהג בתי דין בפסיקת בתי הדין הרבניים בארץ ישראל לפני קום המדינה ובמדינת ישראל בשנים הראשונות שלאחר הקמתה [...]

בפסק דין של בית הדין הגדול לערעורים בירושלים מיום כ"ט שבט תש"ה (בהרכב הרה"ר הראשל"צ רבצמ"ח עוזיאל – יו"ר, הרה"ר ריא"ה הרצוג והרב יוסף הלוי) נאמר:

'והנה המנהג של כל בתי הדין בארץ ישראל הוא לפסוק פיצויים לטובת האישה המתגרשת ואפילו לאישה רעה שראוי לגרשה, כל זמן שלא נאסרה על בעלה מן הדין ממש, ואף לאישה שהיא קרובה למורדת אך לא מורדת גמורה. ומה גם במקרה שלפנינו, שיש להתחשב עם כל הסבל שסבלה התובעת מבעלה ועם כל הביזיונות והעינויים שהתענתה תחת ידו. אין ספק שמגיעים לה פיצויים.'

בפסק דין של בית הדין הגדול בירושלים משנת תש"ז (בהרכב הרה"ר רי"א הרצוג – יו"ר, הרה"ר הראשל"צ רבצמ"ח עוזיאל והרב משולם ראטה) נאמר:

'ביה"ד הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אישה – שחיתה עם בעלה עשרות בשנים וילדה וגדלה בנים ובנות – בלי פיצויים מתאימים, ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו.'

בפסק דין של בית הדין הגדול בירושלים מיום י"ח אדר ב' תש"ח, (בהרכב הריא"ה הרצוג, הרה"ר עוזיאל והר"ח שבתי) נאמר:

'במקרה כזה שאין האישה גורמת לכך [=לג"פ], צריך שהפיצויים יהיו במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האישה המתגרשת.'

בפסק דין מיום י"ב שבט תש"י בעניין של אישה שהייתה פרוצה לפני נישואיה והבעל ידע מזה והסכים, ילדה לו בת, היו סכסוכים ומדי פעם בפעם התדיינו בבית הדין והשלימו ביניהם ויש לו גם פילגש – פסק בית הדין כי:

 'על כל פנים לא מגיע לו פרס שיפטר מאשתו בלא כלום ויהא חוטא נשכר – יש על כן לחייבו בפיצויים מתאימים. עיקרו של המנהג לחייב המגרש אשתו בפיצויים הרי הוא כדי להרחיק מהתנגשות בחרם דרבנו גרשום.'

בפסק דין מיום י"ז בכסלו תש"י, ב"אישה שאינה רוצה להתגרש אלא נגד תשלומים כספיים":

'יש לשים לב לאיסור שיש לגרש אשתו ראשונה (שולחן ערוך אבן העזר סימן קיט), ואם קיים הכרח גדול בדבר, ראוי לחייבו שמלבד סך הכתובה, נדוניא ותוספת, ייתן לה פיוס מעות נוסף על כתובתה.'

'שכן הנהגנו גם בארץ, לפי כמה פסקי דינים לתת פיצויים לפי יכולת הבעל ולפי מצב יוקר החיים והורדת המטבע מזמן כתיבת הכתובה עד זמן הגירושין.'

בפסק דין מיום כ' בסיוון תש"י (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והר"ח שבתי) נאמר: "כשהכתובה מועטת נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר."

בפסק דין מיום כ"ח סיוון תשי"א (הרה"ר הרצוג, הרה"ר עוזיאל והרב יעקב הדס), ביה"ד פסק לאישה פיצויים מאת האיש שקיים אִתה יחסים כיוון שהיה פיתוי מצדו לחיי אישות, אף שלא מצא עילה מספקת לחייבו לישא אותה לאישה.

בפסק דין מיום ט' אדר א' תשי"א (הרה"ר עוזיאל, הרה"ר הרצוג והרב יעקב הדס), באיש ואישה שהיו נשואים זה לזו עשרים וחמש שנה, נולד להם ילד ומת, זה שמונה שנים חיים בפירוד – האיש תובע גט מפני שלא זכה להיבנות ממנה – פוסק בית הדין:

 'אין נזקקין ללחוץ על האישה על הגירושין בתביעה שרוצה לישא אישה בת בנים, אף אם שהה אִתה יותר מעשר שנים ואין לו ולד בן קיימא ממנה, אלא אם כן בית הדין משוכנע באמִתות כוונתו ומתוך מתן סכום מספיק של פיצויים במידה שיש לאמוד שעל ידי זה נתרצית באמת להתגרש.'

[...] בפס"ד מיום ז' כסלו תשט"ו (הרה"ר י' נסים, הר"ש ברוט, הר"ע הדאיה) נאמר:

 'הנה מנהג בתי הדין בארץ ישראל הוא לחייב את הבעל לפצות את אשתו עד כפל מסכום הכתובה. וזאת אפילו אם הוא מגרשה במקרה ששהתה עשר שנים ולא ילדה. ראה תעלומות לב (חלק ב סימן ב בשם הנדיב לב, וראה פדה את אברהם, מערכת פ (פיוס)) ונודע ביהודה (סימן קב) [...] והמדובר הוא אף לפי מנהגי הספרדים וכמה מעדות המזרח שהיו כותבים את הכתובה בסך גדול. עדות שלא נהגו בכך, כבמקרה דנן, שאין הכתובה עולה על עשרות לירות – הרי זה ברור שאין להתחשב בסכום הנקוב בכתובה ואין לפסוק לפיו, אלא שיש לקבוע פיצויים הולמים.'

בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (הרב א' ע' רודנר – יו"ר, והרבנים י' נ' רוזנטל ומ' ב' חמווי), מיום ג' כסלו תשט"ו, והובא בפד"ר (כרך א עמ' 137–138) בעניין בני זוג שחיו שבע־עשרה שנה ללא ילדים בני קיימא [...]:

'כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאישה לפי שיקול דעת בית הדין, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשיקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועיין אבן העזר סימן ס"ו סעיף י"א. ולפי זה במקרה דנן זכות האישה לפיצויים שמורה לה, ועל ביה"ד לברר מידת הפיצויים בזה.'"

מתוך פסקי הדין הנ"ל והמשתמע מהם, הראנו לדעת שקביעת פיצויים היה מנהג רווח בבתי הדין. ולדידי ברור, שהתשתית לנוהג זה אינו רק דמי הסכמה להתיר איסור כל שהוא או כדי לאפשר לבית הדין להיזקק לתביעת הגירושין. התשתית ההגיונית העומדת מאחורי נוהג זה היא בעיקר, פיצוי אמתי על העוול המוסרי הנעשה לאישה בגירושיה או בהריסת חיי הנישואין המובילים לגירושין, ולהמתיק את התוצאה הבלתי נמנעת לפעמים.

למה הדבר דומה, למי שכדי לשפר את חצרו עלול לגרום נזק לשכנו, בגרמא בעלמא, ושכנו מאפשר לו לעשות זאת בתנאי שישלם את נזקו, לא נתייחס לתשלום זה כדמי הסכמה או כסחיטה אלא כתשלום פיצויי נזיקין. הוא אינו סוחט את חברו כיוון שנדרשת הסכמתו אלא מבטיח פיצוי על הנזק חברו גורם לו.

לעניות דעתי, שימוש מושכל במוסד משפטי זה והטמעתו בחלק גדול מתיקי תביעות הגירושין יש בו כדי לתרום תרומה משמעותית ליצירת מערכת צודקת יותר בכל הליכי הגירושין, הן בהיבט המשפטי וכל שכן, בהיבט המוסרי.

ויתפרשו דברנו בעזרת ההקדמה הבאה.

ד. החיוב להוציא ממון כדי להימנע מאיסור בין אדם לחברו

הנה מה שאדם נדרש להוציא ממון כדי לקיים מצווה המוטלת עליו או להימנע מאיסור הרובץ עליו, זה כאשר החיוב הוא כלפי שמיא, ואז נוכל לדון, מהו שיעור הממון שעליו להוציא, אבל כאשר מדובר באיסור כלפי חברו (אף שהוא כולל גם איסור כלפי שמיא) לזה לכאורה אין שיעור ממוני וקצבה כספית שתתיר לו את האיסור. כל אשר לאיש עליו להוציא ובלבד שלא יעבור על איסור מעין זה. האדם אינו רשאי כלל לערוך את חשבון ההפסד שלו אל מול הנזק שהוא עושה לחברו, כדי להתיר לעצמו את האיסור.

כך למשל לגבי האיסור שלא לחמוס את חברו.

משמעו של האיסור הוא שלא לחטוף מחברו חפץ ולהניח את דמיו המלאים בפני חברו (נגד רצונו) כך שחברו לא יוצא נפסד (עיין בבא קמא דף סב ע"א "מה בין גזלן לחמסן" וכו'). ויש שכללו בכלל האיסור הזה גם את המזיק את חברו במזיד על מנת לשלם לו את מלוא הנזק (פני יהושע שם).

והנה, איסור זה נכון גם כאשר החמסן ישלם יותר מדמי החפץ אם זה נגד רצון הבעלים. כך כתב להדיא המהרש"ל בים של שלמה (בבא קמא פרק ו סימן כז), בזה הלשון:

"וכי שרי להסתחר בממון חברו שלא מדעתו [...] הלא מסקינן בסוף פירקין (סב ע"א) דחמסן הוא אפילו יהיב דמי. ומסתמא אין חילוק בין שילם לו דמיו או יותר מדמיו. ולא אמרינן זכין לאדם כו' אלא במידי דאית ליה זכייה ולא יש בה שום צד חסרון, אבל כהאי גוונא לא נקרא זכות אלא דינו כחמסן" ע"כ.

כך פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שנט סעיף ב), וזו לשונו: "אסור לגזול, אפילו על מנת לשלם דבר יפה ממנו."

מתוך כך מתבאר, שאדם לא יכול להטיב לעצמו על חשבון הרכוש של הזולת, גם אם בפועל הוא לא מפסיד מממונו של הזולת את ערכו הכספי ואת הונו. ואם יבוקש סכום כספי כדי להתיר את האיסור לא בדמי הסכמה עסקינן אלא בפיצוי לנזק שאותו חש הזולת.

ה. "אסור להציל עצמו בממון חברו"

ועד כדי כך האיסורים כלפי חברו וממונו לא ניתנים להיתר אף במצבים בעייתיים (שאינם פחותים מרצונו של בעל לגרש את אשתו כדי לפתוח בחיים טובים יותר לטעמו) , שיש דסבירא ליה שאף להציל עצמו ממיתה ממש בממון חברו איסורא הוא. ומקור ראשוני לכך היא פשטות סוגיית הגמרא בבבא קמא (דף ס ע"ב) שמסקנתה ש"אסור להציל עצמו בממון חברו" וכמבואר באריכות בשו"ת בנין ציון (סימן קסז–קסח), ושכך סבירא ליה לרש"י בסוגיה שם בפשטות. וכך נראית דעת הראב"ד בבא קמא (דף קיז ע"ב) הובא בשיטה מקובצת (שם). כך סברו בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא חלק ב סימן קעד) ובשו"ת דבר יהושע (חלק ג סימן כד). ויעוין בשו"ת בית יהודה (יורה דעה סימן מז) שנשאל על אודות מי שימות ברעב אם לא יגנוב – האם הותרה לו הגנבה? והסיק שיש להתיישב בדבר ולא התיר את זה בשופי (ולעניות דעתי כוונתו למחלוקת המובאת כאן).

ובכתובות (דף יט ע"א) איתא בשיטת רבי מאיר לדעת רב חסדא ש"עדים שאמרו להם חתמו שקר [=להפסיד ממון חברו] ואל תהרגו – ייהרגו ואל יחתמו שקר", ויעוין בשיטה מקובצת על אתר בשם הרמב"ן שבברייתא חיצונית איתא: "על שלוש עברות ייהרג ואל יעבור רבי מאיר אומר אף על הגזל." ובירושלמי עבודה זרה (פרק ב הלכה ב) על היקף החיוב למסור את הנפש כדי לעבור על איסור, איתא: "לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני [=ואם לאו תיהרג]." ובפני משה שם ביאר דאתיא כשיטת רבי מאיר הנ"ל.

עוד איתא "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה דף י ע"ב ובכמה דוכתי) ובתוספות (סוטה שם דיבור המתחיל 'נוח'), משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, ועיין בחידושי הגרי"ז שביאר מה שהביאם לומר כך, וכן משמע בשערי תשובה לרבנו יונה (שער ג אות קלט), וכפי שהאריך להוכיח מפוסקים רבים, מרן פאר הדור הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן יג אות יב). ועיין בספר נתיבות שמואל (נתיב ט) שהאריך בדין זה וכתב בזה הלשון: "לפי שאין בכוח אדם להציל עצמו על ידי נטילת דבר מחברו". ואמנם, יש שחלקו על כל הנ"ל, וסבירא להו שזוהי הערה על דרך המוסר והחסידות ולא חיוב מן הדין, ולכן נקטו לשון של "נוח לו לאדם", ולא בלשון חיוב – כך איתא במאירי ובעוד. ומכל מקום, מידת חסידות היא לנהוג כן, וקל וחומר אם אינו מפיל עצמו לכבשן האש אלא רק מפסיד מממונו.

ובבבא קמא (דף פ ע"א) איתא ממעשה של אותו חסיד, שגידול בהמה דקה (שאיסור גידולה הוא מחשש גזל) לצורך הצלת נפשו, נחשב לו עוון, ובמאירי שם שכתב ש"כל שיש פסידא לאחרים ראוי להחמיר בו ביותר". ומדבריו משמע, שהדיון באיסור הצלת נפשו ממש בממון חברו, זוהי מידת חסידות בלבד ולא מן הדין, ומעיקר הדין אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' עברות בלבד.

ואמנם, הן אמת שלהלכה לא קיימא לן כשיטות המחמירות דלעיל, ואכן במקום הצלת נפשו ממש וודאי דשרי, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אלא שלוש עברות בלבד, והאיסור המופיע בגמרא משמעו שחייב לשלם על הנזק שגרם לחברו, וההיתר להציל את עצמו לא פוטר אותו מתשלומי הנזק, וכפי שכתבו התוספות (בבא קמא שם) והרא"ש, ורבים מהראשונים על אתר, וכך פסק השולחן ערוך בחושן משפט (סימן שנט סעיף ד).

אבל כל שאינו פיקוח נפש לכולי עלמא אסור לו להציל את כבודו וממונו בממון חברו. ובכל מציאות אחרת שאינה הצלת חיים, לכאורה, אין לו רשות לעבור על איסור כלפי חברו, בין אם זה לצורך הצלת ממונו שלו או כבודו או טובות אחרות, שכדי להשיגם הוא מזיק את ממון חברו. כך גם ביחס לדאגה לכבודו שלו אל מול ההפסד לזולתו. ועיין מאמרו של הרב מ' א' מגן (בקונטרס זכרון משה אליהו הלכה ד, עמ' כז ואילך). וכן כתב הרב ראובן גראזאווסקי במאמרו (פורסם בספר הזיכרון יד משה צבי הלוי עמ' מד–מה), וזו לשונו: "פשיטא שאסור להזיק או לגנוב ממון בשביל כבוד הבריות, שהרי אפילו להציל עצמו אסור בממון חברו וכל שכן ממונו וכל שכן כבודו."

מכל מקום, לדעת הכול, לא הותרה הרצועה לחלוטין שיותר לאדם לפגוע בחברו כדי להשיג הטבות לעצמו, גם אם ההטבה לעצמו גדולה לאין ערוך מההפסד לחברו.

סוף דבר, מההקדמה הזו עולה, שפגיעה יזומה בממון הזולת או בכבודו מותרת רק במקום הצלת נפשו של הפוגע ממיתה ממש, וגם אז רק על מנת לשלם פיצויים על הנזק שנגרם לחברו.

ונביא דוגמאות נוספות שבהם אדם נדרש להקריב את "חירותו" כדי שלא לגרום נזק לחברו, אלא אם כן ישלם פיצויים על נזקו.

ו. חיוב פועל החוזר בו וחיוב מוכר ביתו לנוכרי

כך יש להוסיף שמצאנו בדיני עובד ומעביד ש"פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" (בבא מציעא דף י ע"א), והתשתית הרעיונית לזה היא יסוד החירות של האדם העברי לא להיות משועבד לאדם אחר, ובלשון הגמרא שם: "כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים." הרי לפנינו יסוד כבוד האדם וחירותו. אף על פי כן, כשיבקש הפועל לממש חירות זו תוך כדי גרימת הפסד למעביד יצטרך לשלם את נזקו (ואף שאינו אלא גרמא, שבנזיקין פטור), ובאשר לטעם לחיוב התשלום, נאמרו כמה הסברים ובכללם הסברו של בעל הנתיבות משפט (שם ס"ק ג), שזוהי תקנת חכמים. ויש לשאול, אם התורה התירה את חזרת העובד, מה לנו לחייבו לשלם. והביאור הוא שאמנם החירות היא ערך עליון, אבל אפשר להניח שככל שהאדם מונחה מהערך של "יהי כבוד ממון חברך חביב עליך כשלך", הרי שהוא יימנע מלגרום נזק לחברו גם אם חירותו תוגבל בכך. רק ומאחר שלא כולם חיים על פי ערכים אלו הוצרכו חכמים לתקן את חיוב התשלומים הנ"ל.

לא אמנע מלהוסיף סוגיה נוספת שמתבארת על פי עיקרון זה.

בבבא קמא (דף קיד ע"א) איתא שאף שבגוי לא קיים הדין של בר מצרא ולכן מצד דינא דבר מצרא אפשר למכור שדהו לגוי ולא לשכנו הקרוב אליו, מכל מקום מאחר שהשכנות של הגוי יכולה לגרום לשכנו נזק בעתיד, משמתין את המוכר לפני המכירה עד שיקבל עליו לשלם לשכנו כל נזק עתידי שייגרם לו מהגוי (שלא ניתן לתובעו בדין, עיין שם בראשונים).

נחלקו הראשונים, מדוע משמתין את המוכר לפני המכירה ולא בשעה שיינזק השכן בפועל. לדעת הרא"ש שם, (בבא קמא פרק י סימן כח), זהו קנס על המוכר, על שמכר שדהו לגוי, כדי שבכך ישתעבדו נכסיו לתשלום הנזק כבר משעת המכירה. לדעתו, אם לא השמיתוהו בשעת המכירה, ישמתוהו בשעת הנזק כדי לשלם, כך מבוארים דבריו בבית יוסף ובדרישה שם.

אבל לדעת הראב"ד (וכך נראית דעת רוב ככל הראשונים), אם לא שמתוהו בשעת המכירה, הרי שלאחר שהשכן יינזק לא ניתן יהיה לחייבו בתשלום, שהרי זהו גרמא בעלמא שפטור עליו. רק כדי לאפשר לו את המכירה לגוי מתחילה מתנים את ההיתר למכור בכך שיקבל על עצמו לשלם כל נזק שייגרם בעתיד מהגוי. ואף על פי שמעיקר הדין יהיה פטור על נזק זה ככל גרמא, אבל הרי גרמא אסור אף שפטור, והיה ראוי לאסור עליו את המכירה וכשיקבל על עצמו לשלם – ישתחרר מהאיסור ותותר לו המכירה. כך נראה לעניות דעתי בביאור שיטות הראשונים. ובכלל הראשונים הסבורים כהראב"ד הם, הרמב"ן (בבא מציעא דף קח ע"א ד"ה שמותי), הרשב"א (בבא קמא שם דיבור המתחיל 'משמתינן'), הר"ן (בבא מציעא שם ד"ה אלא), הנימוקי יוסף (בבא קמא שם ד"ה עד), והמגיד משנה (הלכות שכנים פרק יב הלכה ז), וכן פסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קעה סעיף מ), ושלא כדברי הרמ"א שם שתפס עיקר כדעת הרא"ש הנ"ל.

גם מסוגיה זו עולה העיקרון המבואר בדברינו, שכדי לאפשר את ה"חירות" של בעל השדה למכור את שדהו למי שיחפוץ, תקנו חכמים תקנה שיש בה כדי להגן על הסובבים אותו מפני נזק עתידי, בכך שיקבל על עצמו לשפות את מי שיינזק בעתיד, אף שהנזק הוא גרמא בעלמא. ואלמלי שיקבל קבלה זו תהיה המכירה אסורה עליו ותוגבל חירותו.

ז. הנזקים הנגרמים לאישה בגירושיה ותקנת כתובה

והנה כשנעיין באיסור לגרש אישה בעל כורחה, שעליו אנו מדברים, שהוזכר בדברי הפוסקים דלעיל, במצבים השונים, איסור גירושין בזווג ראשון מדינא דגמרא או חרם דרבנו גרשום או שבועה שהטיל על עצמו שלא לשאת אחרת על אישתו או שלא לגרשה בעל כורחה, אין זה איסור כלפי שמיא אלא איסור כלפי אשתו. בסיס האיסור הוא העוול והנזק שייגרם לאישה בשל הגירושין.

נזק זה יכול להתפרט להרבה היבטים (כלכלי, בחסרון משענת פרנסה ומדור, רגשי, בתחושת בדידות ובושת הגירושין, מעשי, בטורח גידול הילדים בלבד, הכתמת שמה כגרושה, ועוד...) וכולם מהווים את התשתית המוסרית לאיסור.

ניתן היה להכניס את האיסור הזה למסגרת כוללת של האיסור לגרום נזק לאשת נעוריו, עם הפרת הברית שכרת הבעל עם האישה. גירושיה של אשת נעורים בלשון הכתוב קרויה בגידה. בסיס האיסור אינו הערך הסגולי – דתי של האיסור לגרש, שייתכן שהוא קיים ("מזבח מוריד דמעות", וכדומה), אבל לא הוא שימש את הבסיס לאיסור, אלא הנזקים בפועל הנגרמים לאישה בעטיים של הגירושין הם הם בסיס האיסור. ואף כשמדברים על שבועה שלא לגרש, האיסור כלפי שמיא נועד רק לחזק את האיסור המקורי שעניינו כלפי אשת נעוריו. ואף שאיסור זה מגביל את חרותו של הבעל, אין בכך כלום, שכן כבר בתחילת ההתקשרות בנישואין ובעצם כריתת הברית עם האישה, עליו להיות מודע על ההגבלות שקשר זה מייצר. הכניסה למערכת הנישואין יש בה את הערך של ברית שלא ניתנת להפרה שלא בהסכמת הצד השני אלא במקרים קיצוניים. ועל אף האמור, אם בכל זאת היה מגרש את האישה על אף האיסור שבדבר, לא היה ניתן לחייבו בכל הנזקים שהגירושין גורמים לאישה, שאינם מחייבים יותר מכל גרמא בעלמא שפטור עליו. אבל בבואו לפתחו של בית הדין עם תביעת הגירושין, עוד לפני שנוצר הנזק בפועל שומה עלינו בהתאם לנסיבות המקרה, להציב בפניו את הנזק שפעולה זו עתידה לגרום לאישה, ואת האפשרות שרק לאחר הבטחת תשלום פיצויים בית הדין יוביל את האישה לגירושין.

והנה, כל תקנת הכתובה – בפרט לדידן דקיימא לן דכתובה דרבנן – היא רק כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (כתובות דף לט ע"א ועוד). ולכאורה יש לשאול, אם התורה התירה לגרש את האישה בעל כורחה, אנן מה אכפת לן אם תהא קלה בעיניו להוציאה אם לאו? ועל כורחך דאגה יש כאן לטובתה של האישה (ולא רק למוסד הנישואין), שאם תהא קלה בעיניו יהיה כל בעל מטעם כל שהוא, מגרש את אשת נעוריו, ונמצאת האישה בושה, שכולה וגלמודה, חבולה ומנועה מכל טוב וניזוקת על ידו. והן אמת דמדינא דאורייתא, יש איסור לעשות זאת, הן אם האיסור הוא מעיקרי הדין המפורש והן אם הוא מדרכי המוסר והצדק, ואם זכינו והכול היו מודרכים מערכים אלו לא היה צורך בתקנת הכתובה כלל, וכדין התורה המקורי. ראו חכמים שערכים אלו אינם מובנים מאליהם, ואין הכול חיים על פיהם, עמדו ותיקנו כתובה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאם עצם האיסור לא ימנענו מלפעול שלא כראוי יבוא ממונו שלו ומעותיו, ויישרו את דרכו. ואשר על כן, אם נראה בעיני בית הדין, שאין די בסכום הכתובה לפעול את הפיצוי לנזק של האישה יוסיפו על כך כראות עיניהם בהתאם לנסיבות. כך גם אם סכום הכתובה מופרז ביותר, שלא ניתן לחייב אותו כפי שהוא, יש לשערך את החיוב שיוטל עליו על פי העיקרון של פיצויים המבוארים בכאן.

והרחבתי בכל הנ"ל, מאחר שלעתים רבות אנו שומעים בתביעות גירושין שרק צד אחד חפץ בהם, אמירות מעין אלו: "אינני רוצה לחיות אתך", "מדוע את מחזיקה אותי בכוח", "לא אוהב אותך יותר", "שחררי אותי" וכדומה לזה. כל האמירות מסוג זה מבטאות את העדר תחושת הנזק ועוגמת הנפש ויצירת הכתם הנצחי שנגרמים לצד השני, ולכן הן נאמרות גם ללא הטלת אשמה בצד השני, אלא סתם כך משרירות הלב. לעניות דעתי את הקונספציה הזו צריך לשנות מן היסוד ולערכאות השיפוט העוסקות בתחום יכולה להיות תרומה רבתי בשינוי התפיסה הזו שמקורה בתרבות זרה לנו. אין שום ספק שהחדרת מוסד הפיצויים לפסיקות של בתי הדין יהיה בה תיקון לטווח ארוך, גם אם היא תקשה על עבודת בתי הדין, לדון בכל תביעה ותביעה בהיבט זה.

בהקשר זה אציין את דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק א הלכה א) בשינוי שחל באשר ליחס למוסד הנישואין עקב מתן תורתנו, וזו לשונו:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה."

זאת אומרת: המיסוד של הנישואין לכדי מערכת משפטית רצינית עם שיקול דעת לטווח ארוך הוא העיקר, ולכן הם אינם אקראיים אלא מתוכננים ו"רב מנגיד אמאן דמקדש בלא שידוכי" (קידושין דף יב ע"ב). שיקול הדעת הנדרש לקראת המחויבויות שיש בנישואין כמוהו כשיקול הדעת הנחוץ לקראת כריתת ברית ארוכת טווח. ומה לנו לחקות תרבויות זרות שעדיין מקובעות בעבר הרחוק של קודם מתן תורה, במקום לשתות ולהשקות מים חיים, משיבי נפש, מבאר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, וד"ל.

ח. חירות האדם מול מוסר ברית הנישואין

אולם, על אף כל האמור, אי אפשר להתעלם מנסיבות החיים המתחדשות ומשתנות, שחלקן הגדול לא ניתן לצפייה מראש – נסיבות שמציבות לעתים בפני הבעל, מציאות בלתי אפשרית להמשך קיום סביר של מערכת הנישואין, נוצר הצורך באיזון בין הצרכים של שני בני הזוג. הצורך של האישה לשמר את רמת החיים ואיכותם ולהימנע מהנזק האפשרי הנובע מהגירושין ומולו הצורך של הבעל לנהל חיים אחרים, שלטעמו יהיו טובים יותר, שמיוסד על "כבוד האדם וחירותו". האיזון בין שני הגורמים המנוגדים הללו במצב של גירושין יצר את מנגנון הפיצויים. לאחר הבטחת תשלום הפיצויים הללו על ידי הבעל, לא נוכל להתעלם מהצורך של הבעל (שלדעתו הוא הכרחי, וכגון שהאישה נמאסה בעיניו, כבנידון דידן) לפתוח דף חדש, ואז בית הדין יטיל את כובד משקלו כדי לאפשר את זה, ולא להשאיר את בני הזוג כנשואים על הנייר בלבד, לעתים, בדמות המלצה לאישה להתגרש, ובמקרים מסוימים אף יחייב אותה לקבל את גטה ובמקרים קיצוניים אף יכפה עליה, אבל הכול בכפוף לקציבת גובה הפיצויים, ובהתאם לכל מקרה ומקרה ולהבטחת תשלומם של הפיצויים בפועל.

עוד יש לציין, שבכל המקרים שנאמר שיש איסור לגרש בעל כורחה, האיסור רובץ על הבעל, גם אם ישלם לה את כל כתובתה, שהרי האיסור בזיווג ראשון הוא גם אם ישלם את כתובתה. כך גם חרם דרבנו גרשום (רמ"א אבן העזר סימן קיט סעיף ו) ופשוט שגם השבועה כשהיא קיימת בתחילת הנישואין היא כוללת גם את המקרה שישלם לה את כל כתובתה, דאי לאו הכי מה התועלת בשבועה, ומה היא מוסיפה, הלא גם ללא האיסור, אם הגירושין הם נגד רצונה ושלא באשמתה מחויב הוא לשלם את כל כתובתה. ואמנם, ברור שככל שסכום הכתובה הוא גבוה יותר, הרי שבדמי הכתובה עצמם מגולמים גם הפיצויים עצמם. אולם, בטבעו של עולם, בדרך כלל בני הזוג מתחת לחופתם שרויים באופוריה, אינם צופים פני עתיד, ולא שתים ליבם כלל לכל הנ"ל.

ועוד גם זאת:

בכל המצבים הנזכרים האיסור החרם והשבועה, בנויים על היסוד המוסרי ואורחות הצדק והיושר שבדבר. ולכן אפשר לומר שגם ללא הופעתו של האיסור בצורה מפורשת, היה ראוי שאדם לא יגרש את אשתו הראשונה ללא שישנה עילה קיצונית, ולא יגרש כל אישה נגד רצונה, מצד המוסר הטבעי. רק מכיוון שלא די בתביעה לקיים את המוסר הטבעי הוצרכו הדברים להתלבש באיסורים שונים. "אלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פרק ג משנה ב), ומוראה של מלכות זו היא בין במלכותא דארעא ובין במלכותא דרקיעא. לצורך כך נחקקים חוקים ונאסרים איסורים. זה טבעו של אדם להיות ירא מאיסורים יותר מהצדדיים החברתיים המוסריים אף שהם פשוטים.

משמעות הדברים היא שהפיצויים המדוברים אינם תולדה של האיסור כלל אלא של הצד המוסרי שבגירושין. ולכן, ייתכן שגם במקום שלא הולבשו הדברים בלבוש איסורי מפורש, הרי שהם נשארו במסגרת של ההדרכה המוסרית הטבעית, וכגון, בזיווג שני שלא נאסרו הגירושין, או במקום שלא נהגו בחרם דרבנו גרשום ואף לא נשבעו על כך. מכל מקום, לא הותרה הרצועה לעשות ככל אשר יעלה על רוחו וליבו, וגם אז אין ראוי לגרש אישה בעל כורחה ולא לשאת אישה על אשתו, וזה כאמור, מחמת הפגיעה והנזק שהגירושין גורמים לאישה, שלא ייתכן שלאחר זמן יהפוך את אשתו ככלי אין בו חפץ. ולכן גם במקרים שכאלו, נכון יהיה לדבר על פיצויי גירושין, ויש להביא בחשבון את כל הגורמים שיכולים להצביע על גודל הפגיעה ומהותה, שיש להניח שבמקרים אלו יהיה הנזק פחות מהמקרים שבהם מופיע האיסור במפורש. העדר הופעת האיסור אינו מעיד בהכרח על העדר הפגיעה והנזק אלא על קטנותם, והשארת שאלת הגירושין לערכים המוסריים ומצפונו האישי של הבעל. זהו תפקידה של הערכאה השיפוטית, לבחון במקרה שהונח לפתחה, אם הפגיעה בצד שמתגרש נגד רצונו מצדיקה חיוב בפיצויי גירושין אם לאו. המבחן אינו רק אם יש כאן איסור לגרש אם לאו, שכן זהו רק סימן ולא סיבה וככל המבואר.

החירות של האדם לעשות בחייו כפי שנראה לו, וככל העולה על רוחו, ובכלל זה לשאת אישה נוספת או להתגרש מאשתו נגד רצונה, אינה יכולה לבוא על חשבון הפגיעה באישה שאִתה כרת ברית. "ראה חיים עם אִשה אשר אהבת" (קהלת ט, ט) – אנו מצפים שהאדם יקריב את חרותו "המדומה" על מזבח החיים עם אשת בריתו, ומתוך כך ימצא את אושרו האמתי. הברית שאותה כרת עם אשת נעוריו אמורה להוביל אותו לתובנה האומרת שאת כל האנרגיה שאותה הוא מבקש להשקיע בבניית חיים חדשים, ישקיע בתיקון הזוגיות וביצירת אהבה מחודשת וכך ימצא חיים עושר וכבוד.

ט. מסקנת הדברים

אשר על כן, נוכל להסיק שבנסיבות מסוימות שבהם לא נמצאה שום אשמה באישה, הרי שגם אם הגענו למסקנה שלא ייכון שלום במערכת הנישואין ואין מנוס מלהתגרש לא נוכל לאלץ את האישה להתגרש בטרם יובטחו לה פיצויים הולמים שיהוו פיצויים עבור הנזקים שנגרמים לה בעטיים של הגירושין שלא בטובתה ושלא ברצונה.

לא נוכל לקבל את האמירה, שאי אפשר לפגוע בחירותו של הבעל לפרק את החבילה רק כיוון שהאישה מסרבת להתגרש.

לעתים רבות, סירובה של האישה – משמעו הדרישה להימנע מהנזק שהגירושין גורמים לה. מאידך גיסא, פיצויים הולמים, ישמיטו את התשתית לסירוב, ויאפשרו לקבל את התביעה לגירושין, והכול  לפי ראות עיני הדיינים ולפי שיקול דעתם.

בהתאם לכל הנ"ל, כאשר נתבעים פיצויים מוטל על הדורש אותם, להוכיח את הנזקים שנגרמים לו בעטיים של הגירושין. וזאת בניגוד לחיוב הכתובה שאינו בנוי על נזקים אלא על מימוש ההתחייבות של הבעל, גם ללא הוכחת נזק כל שהוא.

בפיצויי הגירושין יש להביא בחשבון את תקופת הנישואין, את גילה של האישה באשר ליכולתה לפתוח בחיים חדשים, את העובדה שהבעל מטיל על האישה אחריות ועומסי עבודה קשים בגידול הילדים ובטיפול בהם סביב השעון, כשהוא יוצא לחיי רווקות, ולכל היותר בא לבלות ולהשתעשע עם ילדיו לפרקי זמן קצרים (הסדרי ראייה שלפעמים כשמם כן הם, וד"ל). כך יש להביא בחשבון גם את שחיקת הכתובה או כאשר דמי הכתובה המקוריים הם פחותים מדמי הפיצויים הראויים.

מכל האמור, נראה לעניות דעתי שבנידון דידן אי אפשר היה לבטל את תביעת האישה לפיצויים כתביעה שאין לה מקום, אף שמדובר בזיווג שני, ואף שהאישה היא זו שכלכלה את הבית. נזקי הגירושין יכולים להופיע בהיבטים נוספים אחרים.

והואיל ובתיק שבפנינו, הצדדים קבלו על עצמם, שבית הדין ידון בתביעת הפיצויים לאחר סידור הגט, לא קיימת מניעה לדון בכך, וככל המבואר, שאין הפיצויים רק דמי הסכמה לגירושין אלא במהותם הם פיצויים על נזקי הגירושין, שהצדדים קבלו על עצמם את האפשרות שבית הדין יפטור או יחייב בהם לפי שיקול דעתו.

אולם, מאחר שבנידון דידן האישה אמורה לקבל בדמי כתובתה סך של חמישים ושניים אלף דולר – סכום שאינו מבוטל, ובהתחשב בכך שהאישה שבפנינו לא נשענה על משענת כלכלית כלשהי של הבעל במהלך חיי הנישואין, ובכך שהאישה לא הצביעה בתביעתה על נזק ממשי שדמי הכתובה אינם מפצים עליו, מלבד על ההישענות על הנוהג המקובל לפסוק פיצויים, דמי הכתובה הנזכרים ישמשו גם כפיצויים על עוגמת הנפש שנגרמת לה מהגירושין וכל הנלווה לזה, וככל האמור בדברנו.

כך נראה לעניות דעתי בתיק זה ובכל דומיו, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אכי"ר.

הרב ציון לוז־אילוז

שני חבריי הרה"ג צ' לוז שליט"א והרה"ג א' אדרי שליט"א, הפליאו בכתיבת חוות דעת אשר כוללות את כל פסקי הדין החשובים בעניין פיצויי גירושין וכמותם גם סקירה מקיפה של המאמרים אשר ניתחו את נוהג פיצויי גירושין בפסיקת בתי הדין הרבניים ובמיוחד בפסיקת הרכב בית הדין הגדול לערעורין בראשות נשיאיו הגראי"ה הרצוג זצ"ל והגאון רבצמ"ח עוזיאל זצ"ל.

לצד סקירת המקורות כתבו חברי בטוב טעם ודעת את השקפתם ומשנתם שלהם בעניין נוהג פיצויי גירושין. בעוד הרה"ג א' אדרי שליט"א מציג משנה מצמצמת המגבילה מאוד פסיקת פיצויי גירושין ובמסגרת הצגת משנתו מפרש באופן יצירתי ומצמצם את פסיקותיו של הרב הרצוג זצ"ל, הרה"ג צ' לוז שליט"א מציג משנה חדשנית ואף נועזת המפליגה למחוזות צדק ומוסר ואשר מרחיבה מאוד את אפשרות פסיקת פיצויי גירושין. המעניין הוא כי על אף הגישות השונות בתכלית, בנסיבות תיק זה הסכימו שני חבריי כי אין מקום לפסיקת פיצויי גירושין בנוסף לתוספת הכתובה.

אני מצטרף למסקנת חבריי שליט"א שאין מקום לקבל את תביעת האישה להחזר מתנות אך רוח אחרת עמי בעניין תביעת פיצויי הגירושין ואני רואה את הדברים באופן שונה הן בהיבט העובדתי והן בהיבט ההלכתי. כבר בפתח דברי אקדים ואומר כי אני סבור כי האישה זכאית לפיצויי גירושין בנוסף לתוספת כתובתה.

אתחיל בסקירת עובדות והליכים, אציג את שעלה בידי בבירורה של הלכה זו ואסיים ביישומה של ההלכה בעניינם של הצדדים.

עובדות והליכים

הצדדים, שהם בנים למשפחות תורניות חשובות המשתייכות לקהילות יהדות ספרד, נשאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת תשס"ה. היו אלו נישואין שניים לשני הצדדים.

לדאבון לב, לא זכו הצדדים להיפקד בזרע של קיימא. לא למותר לציין כי לאישה שני בנים מנישואיה הראשונים בעוד לאיש אין ילדים גם מנישואיו הראשונים. עובדה נוספת הראויה לציון היא כי גרושתו הראשונה של האיש נפקדה בנישואיה השניים.

לאחר נישואיהם, קנו הצדדים בית מגורים אשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם שניהם בחלקים שווים. לטענת האישה: עלות רכישת הבית, שיפוצו והכשרתו למגורי הצדדים ועלויות נלוות (שמאי, מתווך ומס רכישה) עמדה על 296,000 דולר כאשר האישה משקיעה 176,000 דולר (59.5%) בעוד האיש משקיע 100,000 דולר (33.75%). בסיכומים מודים באי כוח האיש מודה כי האישה השקיעה יותר מהאיש אך לא מציינים סכומים, וכך עניין זה צריך השלמת בירור.

 שני הצדדים מודים כי היתרה בסך 20,000 דולר (6.75%) מומנה באמצעות הלוואה שניטלה מאביה של האישה ואשר נפרעה בתשלומים חודשיים בשנים הראשונות של חיי הנישואין.

 מקור חלק נכבד מהסכום שאותו השקיעה האישה בקנית הבית היה במזונות ילדים מהוונים אותם קיבלה מבעלה הראשון – אבי ילדיה. חשוב לציין כי בנסח רישום המקרקעין נרשמה הערת אזהרה לטובת אבי הילדים.

שנות נשואיהם הראשונות היו טובות ומאושרות. האישה עבדה ונשאה בעיקר נטל פרנסת המשפחה בעוד האיש ישב ועסק בלימוד תורה ובהרבצת תורה. עם הצדדים התגוררו בהרמוניה גם בניה של האישה אשר ראו באיש דמות אב לכל דבר ועניין.

בתחילת חודש אב תשע"ג עזב האיש את הבית והתקופה קצרה לאחר מכן הגיש תביעת גירושין נגד האישה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. כפי שהתברר, אף שהצדדים קיימו חיי זוגיות עד סמוך לעזיבת הבעל את הבית ניצני משבר ביחסיהם שהלכו והחריפו בהדרגה נתגלו כשנתיים לפני עזיבת האיש את הבית.

הצדדים חלוקים בשל מה ובשל מי אירעה הרעה הזאת: האישה תולה את המשבר ואת הקרע שהלך והתרחב בבעיות אישיות של האיש, ובכללן דימוי עצמי ירוד שהתעצם נוכח העובדה שהצדדים לא נפקדו בילדים. מנגד, האיש מייחס את המשבר והקרע להתנהלות שתלטנית של האישה וכן גם ליחס לא ראוי ולא מכבד שלה ושל ילדיה.

בית הדין הרבני האזורי בירושלים הפנה את הצדדים לשני יועצי נישואין. שני היועצים הגיעו בחווׂת דעתם למסקנה חד משמעית שנוכח אי ההסכמה בין הצדדים בשאלת שורש הבעיה אי־אפשר להגיע לפתרון, וכלשונו של אחד היועצים – הפסיכולוג בני להמן:

"כאשר בני זוג מתקשים להגיע להמשגה משותפת של הקשיים שלהם, אזי חסר הבסיס החיוני שעליו ניתן יהיה לבנות עתיד משותף טוב יותר. בהיעדר הסכמה על הבעיה לא תיתכן הסכמה על הפתרון."

בנסיבות אלו, קבעו היועצים כי נוכח העובדה שרק האישה מעוניינת בשלום בית ואילו הבעל מתעקש על גירושין – אין סיכוי שטיפול זוגי יוביל להשכנת שלום ביניהם.

בית הדין בירושלים ניסה לגבש הסכם בין הצדדים. כפי שמלמדים פרוטוקולי הדיונים, הועלו הצעות שונות ואף עלתה הצעה של האיש כי במסגרת הגירושין תקבל האישה תשעים אחוז מהבית הנמצא בבעלות משותפת. בסופו של יום ועל אף המאמצים, הניסיונות להגיע להסכם לא צלחו.

ביום כ"ד בסיוון תשע"ד (22.6.2014) נתן בית הדין הרבני האזורי בירושלים (הרה"ג ישראל יפרח, הרה"ג מאיר מזוז והרה"ג יוסף גולדברג) פסק דין במסגרתו נדחתה תביעת הגירושין של האיש תוך קביעה כי אין כל עילה לחייב את האישה בגט. בית הדין אף האריך לדחות את טענת האיש כי האישה מאוסה עליו בקבעו כי טענת המאיסות של האיש הועלתה רק בשלב הסיכומים ואינה אלא מן השפה ולחוץ.

הבעל ערער על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בפני כבוד בית הדין הרבני הגדול.

בפסק דין מיום ט"ו בטבת תשע"ה (6.1.2015) קיבל בית הדין הרבני הגדול (הרב הראשי לישראל הרה"ג דוד לאו, הרה"ג ציון בוארון והרה"ג ציון אלגרבלי) את הערעור בקבעו כדלהלן:

"לאחר ניסיונות פשרה [...] ולאור הפירוד הממושך [...] האפשרות לשלום בית לא מעשית [...] בטלו התנאים המינימליים לשלום בית והנישואין התרוקנו מתוכנם יש לשים קץ לנישואין אלו שבוחל בהם הבעל. אשר על כן חייבת האישה להתגרש ובית הדין ידון ויחליט בנושא הכתובה והפיצויים לאחר סידור הגט תוך בדיקת האפשרות לקחת בחשבון בקביעת הסכום [...] בשימת לב גם לעיתוי בו מתגרשת האישה בפועל."

ביום י"ד באייר תשע"ה (3.5.2015) ולאחר שבית דין האזורי החזיר את המשך הטיפול בתיק לבית הדין הרבני הגדול ללא יישום ההחלטה, הוסיף כבוד הרב הראשי לישראל הגר"ד לאו שליט"א נימוקים מורחבים לפסה"ד ובמסגרתם התקבלה טענת הבעל בדבר מאיסות.

בתחילת חודש סיוון תשע"ה, על פי החלטת כבוד ראב"ד ירושלים ובהסכמת כבוד נשיא ביה"ד הרבני הגדול, הועבר עניינם של הצדדים להרכב מיוחד בבית הדין הרבני האזורי בירושלים – ההרכב דידן.

לדיון הראשון שנקבע לא התייצבה האישה ולפיכך נאלץ ביה"ד לנקוט אמצעים חריפים להבטחת התייצבותה לדיון הבא. ביום י"ז בסיוון תשע"ה (4.6.2015) התקיים דיון נוסף והפעם התייצבה האישה כשהיא מלווה בייצוג משפטי חדש ומורחב.

במהלך הדיון הבהיר בית הדין כי יש לקיים ככתבו וכלשונו את פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול הכולל מתווה של סידור גט מידי ודיון בכתובה ופיצויי גירושין לאחריו. האישה ובאי כוחה קיבלו את דברי בית הדין אך לבקשתם ובהסכמת הבעל – שאף "קיבל קניין" על כך – קבענו כי:

"מעמדה וזכויותיה ההלכתיות והמשפטיות של האישה לא יורעו עקב נכונותה לקבל את הגט לפני שנשמעה תביעתה לכתובה ולפיצויים. בית הדין ידון בתביעת הפיצויים, הכתובה והרכוש כאילו הצדדים טרם התגרשו."

ימים ספורים לאחר מכן התגרשו הצדדים ובסמוך לאחר מכן קיים בית הדין דיון בתביעת האישה לכתובה ופיצויים. הדיון התמקד בעיקר בטענות הלכתיות, כשבאי כוח האישה טוענים שבנסיבות גירושי הצדדים, זכאית האישה לפיצוי בדמות קבלת מלוא חלקו של הבעל בדירת המגורים. כמו כן טענו באי כוח האישה שנוכח היות הבעל "מורד" זכאית האישה להחזר מתנות – החלק העודף שהשקיעה ברכישת הדירה המשותפת. מנגד, טענו באי כוח האיש כי נוכח העובדה שהאישה חויבה בגט אין מקום לפסיקת פיצויי גירושין.

על פי החלטת בית הדין הגישו באי כוח הצדדים אף סיכומים ארוכים ומקיפים.

דיון הלכתי

הגיע עת הכרעה. אציג מה שעלה בידי בבירור הלכה זו ולאחר מכן אציע איך ליישם את ההלכה בנסיבות עניינם של הצדדים.

פיצויי גירושין וסיווגם

בפסיקת בתי הדין הרבניים ובמיוחד אמורים הדברים בפסיקת ביה"ד הרבני הגדול לערעורין בראשות הגריא"ה הרצוג זצ"ל והגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל מצינו פסיקה ענפה העוסקת בפיצויי גירושין. סקירות רחבות של פסיקה זו מצויות במאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל "הנוהג של פיצויי גירושין" (סיני צח – תשנ"ו) וכן גם במאמרו של – יבלח"ט – חבר בית הדין הרבני הגדול הגר"א שרמן שליט"א (שורת הדין י, עמ' קכד). חבריי, בחוות דעתם דלעיל, הביאו את תמציתם של מאמרים חשובים אלה.

הגר"א שרמן שליט"א במאמרו מסווג את פיצויי הגירושין לשלושה סוגים: א. פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין; ב. פיצויים הקשורים לתחום הממוני־רכושי; ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך המטבע הרשום בכתובה.

עיון ב"אוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית לארץ ישראל – בית הדין הגדול לעירעורין" חלקים א' ו־ב' ("אוסף ורהפטיג") מלמד שהוזכרו עילות נוספות לפסיקת פיצויי גירושין כדוגמת הפסד מזונותיה של האישה, חיי נישואין קשים נוכח התנהלות הבעל ובושת הנגרמת לאישה בשל הגירושין.

לאחר עיון בפסיקה, דעתי היא, שלמעשה ישנן שתי קטגוריות ושני סוגים של פיצויי גירושין: פיצויים לשם ביצוע הגירושין ופיצויים הקשורים לתחום הממוני־רכושי. ששאר העילות שאוזכרו בפסיקה אינן קטגוריות נוספות אלא פרמטרים שיש מקום להתחשב בהם בבא בית הדין לקבוע את סכום הפיצוי.

פיצויים לשם הסדרת גירושין – הלכה פסוקה או מנהג בתי הדין?

פיצויי גירושין הנועדים לבצוע ולהסדרת גירושין אינם "דין" או "הלכה פסוקה" אלא נוהג שהנהיגו בתי הדין. הדבר מוכח מכך שאין מקור לפיצויים אלו בספרות ההלכתית לרבות בתלמודים ובמפרשיהם, בספרי הפוסקים ואף לא בספרות השו"ת הענפה לדורותיה.

זאת ועוד: גם בית הדין הרבני הגדול לערעורים בראשות הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל עצמם כתבו במפורש שמדובר בנוהג שהנהיגו בתי הדין, וכך כתבו (אוסף ורהפטיג כרך א עמ' נד): "ומנהגנו עושה תקנת בית הדין והקהילות ואין לזוז ממנו."

היות פיצויי גירושין להסדרת גירושין מנהג ולא דין עולה גם מדברי המתנגדים למנהג זה ובראשם הגרש"ש קרליץ זצ"ל אשר כתב (עטרת שלמה חלק א סימן נא): "תביעה כזאת אין לה מקור בש"ס ובראשונים [...] ואין אנו מכירים מנהגים בישראל כאלו [...]"

גם בפסיקת בתי הדין הרבניים בשנים מאוחרות יותר נקבע כי מדובר בנוהג וכך כתב בית הדין הרבני בחיפה (פד"ר א עמוד 137 ואילך) באחד מפסקי הדין הידועים בעניין פיצויי גירושין: "וכבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאישה לפי שיקול דעת בית הדין [...]"

מקור מנהג בתי הדין

לנוהג פסיקת פיצויי גירושין כדי להסדיר גירושין כשהאישה מסרבת להתגרש מצאו הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל סימוכין בקטע קצר בתשובה של בעל ההפלאה (שו"ת גבעת פנחס סימן ב) ובתשובה ארוכה של בעל התעלומות לב (חלק ב סימן א). תשובתו של בעל התעלומות לב מוכיחה גם היא כי מדובר בנוהג ולא בדין, שכן לאחר שפסק בנסיבות עניינו שיש לחייב את הבעל לפצות את האישה כינס את חכמי עירו – טראבלוס – והתקינו תקנה המקבעת נוהג זה. נוסח התקנה מובא בסוף תשובת בעל התעלומות לב (חלק ב סימן א) וזוהי לשונה:

"לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש אשתו הראשונה שלא כרצונה אלא אם כן [...] אבל בלאו הכי אין הבית דין מזדקק לתת גט, אך שאם יראו הבית דין שהבעל אינו שומע בקולם [...] והבית דין יבינו בחכמתם שאי אפשר לשניהם לדור במקום אחד אז כדי שלא להניח האישה עגונה אלמנות חיות והאיש גם כן שרוי בלא אישה יזדקקו הבית דין לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה, נדוניא ותוספת [...] עוד זאת ייתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה [...] ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלוס."

מקור מנהג בתי הדין בדורנו

מנהג בתי הדין היום לפסוק פיצויים לשם הסדרת גירושין אינו נובע מפסיקתם של בעל ההפלאה ובעל התעלומות לב. מאחר שמדובר במנהג, וכדי שיהיה זה מנהג בר תוקף, עליו להיות רווח בבתי הדין עד שיהיה זה מנהג זה פשוט בכל המדינה כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר (סימן סו סעיף יא. ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק מח; שו"ת ר"א מזרחי סימן טז ושו"ת מהרשד"ם סימן קלד).

אין רצף פסיקתי בין פסיקותיהם של בעל ההפלאה ובעל התעלומות לב ובין פסיקות בית הדין הגדול בראשות נשיאיו הגראי"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל ובוודאילא היה מנהג פשוט בבתי הדין בתפוצות ישראל לפסוק פיצויי גירושין.

אשר על כן, אפשר לקבוע חד־משמעית כי בית דינם של הגראי"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל הוא אשר יצר וכונן הסדר ונוהג של פסיקת פיצויים לשם הסדרת גירושין, במוצאו בית אב להסדר זה בפסיקתם של בעל ההפלאה ובעל התעלומות לב.

הגר"א שרמן במאמרו (שורת הדין י עמ' קכד) מחלק בין הנוהג לפסוק פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין ובין פיצויים הקשורים לתחום הממוני־רכושי דהיינו פיצויים שמטרתם להבטיח לאישה זכויות ממוניות ברכוש אשר רכש הבעל במהלך הנישואין. לדברי הגר"א שרמן, בעוד הנוהג לפסוק פיצויים לשם ביצוע הגירושין היה לנוהג רווח בבתי הדין, נוהג פסיקת פיצויים מסיבה ממונית לא נתקבל ברבים מבתי הדין ובכללם בהרכבי בית הדין שבהם ישבו מרנן עמודי ההוראה הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף זצוק"ל.

לצד סקירת הפסיקה מביא הגר"א שרמן במאמרו את דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, אשר מחד גיסא שלל פסיקת פיצויים המתבססת על זכויות ממוניות של האישה ברכוש הבעל אך מאידך גיסא קבע שיש מקום לחייב את הבעל לשלם לאישה פיצויים בנוסף לכתובתה כאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש.

אני סבור כי מאמר זה שבו הובאה דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב התומך בפסיקת פיצויים לשם הסדרת גירושין חיזק מאוד את מנהג בתי הדין הרבניים כיום לפסוק פיצויים שכאלו.

 אנמק ואטעים את דבריי. בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה משנת תשנ"א (פד"ר חלק טו החל בעמוד 211) כתב הגרח"ש שאנן זצ"ל דעת מיעוט בה שלל פסיקת פיצויים לשם הסדרת גירושין בין השאר בשל כך שפסיקת פיצויים שכזאת עדיין חריגה. זכיתי לשבת בדין עם מורי ורבי אב בית הדין הגרח"ש שאנן זצ"ל במשך שש שנים החל משנת תשס"ח. במשך שנים אלו, לא אחת הציע הגרח"ש שאנן זצ"ל לפסוק פיצויים לאישה לשם הסדרת גירושין תוך שהוא חוזר בו ממשנתו הראשונה, וזאת בהסתמך על כך שהנוהג לפסוק פיצויים שכאלו הפך כיום למקובל ולרווח בבתי הדין לאחר פרסום דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בעניין.

מהם פיצויי גירושין הנועדים להסדיר גירושין?

ראיתי שיש הסבורים ואף כותבים כי פיצויים הנועדים להסדיר את גירושין הם פיוס או פיתוי להתגרש תוך הצעת ממון או רכוש. כלומר: עוסקים אנו באישה שבית דין פסק או הבהיר שאין מקום לחייבה להתגרש, והבעל החפץ להתגרש 'קונה' את נכונותה לקבל גט תוך הצעת פיצוי כספי "שאי אפשר לסרב לו". הדגשתי: "פיצוי שאי אפשר לסרב לו" כי לשיטת הסוברים כך ככל שהאישה תעמוד בפיתוי ותסרב להתגרש אין עצה ואין תבונה אלא להציע פיצוי כספי אטרקטיבי יותר.

זוהי טעות נפוצה, אך כל המעיין בגוף פסיקותיהם של הגריא"ה הרצוג זצ"ל והגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל ייראה שלא כך פני הדברים.

פיצויי גירושין לשם הסדרת גירושין משמעותם פסיקה של בית הדין המחייבת את האישה להתגרש אך במקביל פסיקה זו גם קובעת כי היא זכאית לקבלת פיצויי כספי מעבר לכתובה ולתוספת הכתובה. ככל שהבעל לא יקבל את הפסיקה – אין מקום לחייב את האישה להתגרש ויש מקום לחייב את הבעל במזונות אשתו. ככל שהאישה לא תקבל את הפסיקה – יש מקום כי בית הדין יתיר לבעל לשאת אישה על אשתו כשהפיצוי יינתן לה רק כאשר תקבל גט בפועל.

נרחיב ונבהיר: אישה שחויבה להתגרש בעילה ברורה על פי דין כגון אישה שמרדה או זנתה או עברה על דת חייבת להתגרש ואינה זכאית לפיצויי גירושין כלשהם. זכאותה לכתובה צריכה להיבחן בכל מקרה לגופו על פי המבואר בפוסקים.

אישה שבעלה תובע להתגרש אך לא נמצאה כל עילה שבדין לחייבה בגט רשאית וזכאית על פי דין לסרב להתגרש ולתבוע מבעלה מזונות על פי דין. במקרים כגון אלו יכול בית הדין לתת לאישה "עצה טובה" להגיע להסדר שיכלול גירושין בהסכמה, אך ככל שהאישה תסרב אין עצה ואין תבונה ואין מקום להפעלת הסדר פיצויי גירושין להסדרת גט (עיין שו"ת ישכיל עבדי אבן העזר חלק ה סימן ה).

הסדר פיצויי גירושין להסדרת גירושין נועד למקרי הביניים שבהם בשל עמימות עובדתית היוצרת ספק הלכתי או בשל ספק הלכתי הנובע ממחלוקת בין פוסקים ישנו קושי הלכתי לקבוע באופן חד משמעי כי האישה חייבת להתגרש.

ואכן, עיון בשתי התשובות המהוות בית אב להסדר פיצויים זה מלמד כי הן עוסקות במקרים בהן בשל ספק הלכתי הנובע ממחלוקת בין פוסקים ישנו קושי הלכתי לקבוע באופן חד משמעי כי האישה חייבת להתגרש. בעל ההפלאה (גבעת פנחס סימן ב) עסק במקרה בו ישנו ספק הלכתי הנובע ממחלוקת הפוסקים המפורסמת אם גזר רבנו גרשום מאור הגולה שלא לגרש אישה בעל כורחה גם במקום מצווה כגון במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה. בעל התעלומות לב (חלק ב סימן א) עסק במקרה בו ישנו ספק הלכתי אם בעל יכול לגרש את אשתו הראשונה בעל כורחה בטענת מאיסות בהסתמך על שיטת הרמב"ם המפורסמת בדין "מאיס עליי" אף שמעיקר הדין "לא יגרש אדם את אשתו הראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר" כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ג).

עיון בדברי הגריא"ה הרצוג זצ"ל (כתבים ופסקים חלק ז סימן קלו ובפסק דין באוסף ורהפטיג כרך ב עמ' 76) ובדברי הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל (משפטי עוזיאל חלק ז סימן צו) מלמד כי ההסדר של פסיקת פיצויים לשם ביצוע גירושין מבוסס על צירוף של שתי הנחות הבנויות אחת על רעותה.

ההנחה הראשונה: במציאות של פירוד מתמשך בין בני זוג וכאשר ברור לבית הדין שאין סיכוי להשכנת שלום בית יש להניח כי גם האישה אשר סירבה עד עתה להתגרש מבינה ומפנימה כי אין תוחלת לחיי הנישואין ואין גם תועלת בהמשך קיומם כאשר נותרה רק קליפת מערכת נישואין נטולת כל תוכן פנימי.

ההנחה השנייה: נוכח ההבנה וההפנמה של האישה שאין תוחלת ותועלת לחיי הנישואין יש להניח שאם תקבל פיצוי כספי ראוי והגון תתרצה – לפחות בליבה פנימה – לקבל גט.

בהצטרף שתי הנחות אלו אפשר לפסוק כי האישה חייבת לקבל גט אך במקביל גם לחייב את הבעל לשלם לה פיצויים.

הסדר פיצויים זה הוא חידוש גדול שכן משמעותו כי אנו מחייבים אישה להתגרש כאשר היא מודיעה ולפעמים אף צווחת כי הגירושין אינם מרצונה, וזאת מתוך הנחה כי אין פיה ולִבה שווים וכי לפחות בלבה פנימה היא מקבלת את הגט ברצון לאור פיצויי כספי אשר תקבל מהבעל.

מאחר שמדובר בחידוש המאפשר לסדר גירושין שלא על פי הסכמה מפורשת אלא על פי הסכמה מונחת הונהג הסדר זה והיה למנהג בתי הדין אך ורק במקרים אשר בהם ישנם צדדים הלכתיים שעל פי דין אפשר לקבל את תביעת הגירושין של הבעל ולחייב את האישה ולא במקרים שבהם לא נמצאה כל עילה הלכתית או שלא קיים צד הלכתי שיש כדי לחייב את האישה להתגרש.

מהם השיקולים שצריך לשקול בית הדין בבואו לקבוע את שיעור הפיצוי שצריך הבעל לשלם?

הגריא"ה הרצוג זצ"ל (כתבים ופסקים חלק ז סימן קלו) מביא כמה שיקולים מרכזיים שצריכים לעמוד בפני בית הדין בבואו לקבוע את שיעור הפיצוי. השיקול המרכזי הוא אומדן הסכום שיביא את האישה להתרצות לגירושין לפחות בלִבה כאשר לצד שיקול מרכזי זה יש להביא בחשבון גם את צדדי ההיתר לגרש בעל כורחה; נסיבות העניין הרחבות וצדקת הטענות ויכולותיהם הכלכליות של הבעל והאישה. כמו כן צריך בית הדין להביא בחשבון את היקף נכסים והזכויות שיהיו בידה של האישה ושלהן היא זכאית מבלעדי פיצויי הגירושין.

האם נוהג פסיקת פיצויי גירושין חל על הצדדים שהיו אלו נישואיהם השניים?

לנוהג פסיקת פיצויי גירושין כדי להסדיר גירושין כשהאישה מסרבת להתגרש מצא בית דינם של הגריא"ה הרצוג והגרבצמ"ח עוזיאל סימוכין בית אב בתשובה ארוכה של בעל התעלומות לב (חלק ב סימן א).

 עיון בתשובה ובתקנת חכמי טראבלוס (טריפולי) המצורפת לה מלמד כי ההסדר הונהג רק באשתו הראשונה של אדם שיש מן הדין איסור לגרשה כשלא מצא בה ערות דבר או עילה אחרת המחייבת בגירושין על פי דין. באשתו השנייה של אדם לא פסק ולא תיקן התעלומות לב פיצויי גירושין שמטרתם להסדיר גירושין שכן על פי עיקר הדין יכול אדם לגרש אשתו שנייה אם שנאה (שולחן ערוך אבן העזר סימן קיט סעיף ג ובנושאי כלים שם).

והנה במשפטי עוזיאל (חלק ז סימן צו) מביא הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל את דברי התעלומות לב שדווקא באשתו ראשונה פוסקים פיצויי גירושין אך כותב שבבתי הדין היום נוהגים זאת גם באשתו שנייה "במסיבות שיראו בתי הדין [...] כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה".

 כפי שמבואר שם במשפטי עוזיאל מנהג בתי הדין היום לפסוק פיצויי גירושין גם באשתו שנייה מבוסס על מנהג אחר של בתי הדין והוא שלא לאפשר לגרש אישה ואפילו אשתו שנייה בעל כורחה בהסתמך על תשובת הר"ן המפורסמת (סימן לח) שחרם דרבנו גרשום שלא לגרש אישה בעל כורחה פשט איסורו בכל ישראל.

וזו לשונו של המשפטי עוזיאל:

"בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל שלא לגרש אישה בעל כורחה בשום אופן, אפילו היא אשתו שניה וכמו שכתבו משם האורחות חיים: ונהגו העולם שלא לגרש אלא מרצון שניהם וכן כתב הר"ן בתשובה: 'לא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה' אולם לאידך גיסא חובה עלינו לדאוג לעיגונא דגברא [...] ולכן מצאו עצה ותושייה לפייס את האישה לקבלת גטה בהוספה של דמי כתובתה, לפי ראות עיני בית הדין, אם אחרי כל זאת תעמוד האישה במרדה וסירובה לקבל גט מתירים לבעל לישא אישה אחרת עליה, אחרי השלשה בידי בית דין: הגט סכום הכתובה ופיצויים לפיוסה."

כפי שכתבנו לעיל מנהג בתי הדין היום לפסוק פיצויים לשם הסדרת גירושין מבוססת על המנהג אשר כונן ויצר בית דינם של הרב הרצוג זצ"ל והרב עוזיאל זצ"ל ולפיכך יש לפסוק פיצויי גירושין גם לאישה שנייה.

מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ה אבן העזר סימן א) דן באריכות בדעת הר"ן והעלה כי חבל פוסקים ובראשם מרן הבית יוסף חלקו על הר"ן וסיעתו וסוברים בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח לא קבל עליהם חרם דרבנו גרשום.

מכל מקום, המעיין ביושר בתשובה יראה כי מרן היביע אומר זצוק"ל סבירא ליה הלכה למעשה שיש לפייס ולפצות כדי שתתרצה האישה להתגרש ורק אם הדבר לא יעלה יפה יש להתיר לבעל לישא אחרת וכדברי המהר"י נבון בגט מקושר (סימן קיט ס"ק כב – דף י סוף ע"ג): "ולפי עניות דעתי נראה שאף שטוב לחוש לדעת הר"ן לפייסה שתקבל הגט מרצונה, אכן אם לא תתפייס, באתרא דקבלו הוראות מרן הבית יוסף יכול לגרשה בעל כרחה [...]"

מן הכלל אל הפרט – פסיקה בעניינם של הצדדים

זאת תורת העולה כי מנהג בתי הדין היום שלא לאפשר לאדם לגרש אישה ואפילו אשתו שנייה בעל כורחה ללא עילה שבדין אלא לנסות לפייס את האישה שתתרצה להתגרש וככל שהדבר לא עולה יפה לחייבה להתגרש תוך פסיקת פיצויי גירושין.

זהו מנהג כל הרכבי בתי הדין הרבניים היום אשר שמענו ונדעם, וזוהי גם פסיקת בית הדין הרבני הגדול בעניינם של הצדדים, אשר מחד גיסא חייבה את האישה להתגרש, אך מאידך גיסא קבעה שיש מקום לפסוק לה פיצויי גירושין, וזאת אף שהיה זה זיווג שני לשני הצדדים.

עתה עלינו לקבוע את שיעור הפיצוי. כפי שהעלנו השיקול המרכזי הוא אמידת הסכום שיביא את האישה להתרצות לגירושין לפחות בלִבה. והנה "עקֹב הלב מכֹּל ואנֻש הוא מי ידענו" וכיצד אם כן נשער את גובה הפיצוי?

הגריא"ה הרצוג זצ"ל (כתבים ופסקים חלק ז סימן קלו) עומד על מורכבות ההכרעה ומציב אמת מידה לדיינים והיא: פיצויים הוגנים כפי שנותנת מידת היושר בנסיבות העניין.

לאחר שיקול דעת אני סבור כי בנסיבות עניינם של הצדדים פיצויים הוגנים יהיו שתמורת בית הצדדים לא תתחלק בחלקים שווים כפי הרישום אלא על פי ההשקעה היחסית של כל צד ברכישתו. יש מקום להניח שאף על פי שאישה תובעת את כל חלקו של האיש בבית, לפחות בלִבה פנימה תתפייס אם תקבל בנוסף לתוספת כתובתה העומדת על סכום מכובד, גם את השקעתה העודפת בבית שמומנה גם ממזונות מהוונים שקבלה מבעלה הראשון – אבי ילדיה. אני סבור שפיצוי זה הוא יישום נכון וראוי למנהג בתי הדין לפסוק פיצויי גירושין וגם יביא לתוצאה צודקת וראויה.

כמו כן ישלם האיש לאישה את תוספת כתובתה.

הרב שלמה שטסמן – אב"ד

פסיקתא

בהתאם לנימוקים המפורטים לעיל, בהתחשב בשיטות השונות ועל פי כללי ההלכה, בית הדין פוסק כלהלן:

א.         האיש חייב בתשלום כתובת אשתו בסך חמישים ושניים אלף דולר ארה"ב.

ב.         מלבד תשלום הכתובה אין האיש מחויב בפיצויי גירושין. סעיף זה נפסק בדעת רוב.

ג.          ניתן בזה צו לפירוק שיתוף בדירה הנ"ל [...] ככל שהצדדים לא ימכרו את הדירה בכוחות עצמם בתוך תשעים יום ולבקשה מתאימה ימונה כונס נכסים מטעם בית הדין.

ניתן ביום י"ט בתמוז התשע"ו (25.7.2016).

הרב שלמה שטסמן — אב"ד         הרב ציון לוז־אילוז              הרב אליהו אריאל אדרי