א. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 12.12.07 בתיק ב"ש 4348/07, בה נדחתה בקשת העוררים להסיר צו איסור פרסום שהוציא בית המשפט המחוזי על זהותם של משיבים 2 - ארבעה שוטרים ואזרח (להלן הנאשמים).
רקע
ב. ביום 22.11.07 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם הנחת שני מטעני חבלה, האחד - שלא התפוצץ - מתחת לרכב הנמצא בחזקתו של עורר 1 שעוררת 2 היא רעיתו; השני - שהתפוצץ - במרפסת ביתה של העוררת 4 (פ"ח 4067/07), שהיא כנמסר אחותו של העורר 1 והעורר 3 הוא בנה. בית המשפט הוציא צו האוסר פרסום שמות הנאשמים. ביום 26.11.07 הגישו העוררים בקשה להסרת איסור הפרסום. בין היתר נטען כי שמות הנאשמים ידועים למבקשים ולרבים אחרים, וכי חשיפתם תאפשר לאזרחים נוספים לברר האם בוצעו עבירות כלפיהם. כן נטען למעמד לפי חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א - 2001. ביום 12.12.07 דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטה מפורטת נקבע, כי חרף עקרון הפומביות (הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה), בנסיבות מגבש החומר המודיעיני החסוי שהוגש לבית המשפט חשש ממשי לבטחון הנאשמים ובני משפחותיהם - ולפיכך נפסק, שבפרסום פרטי הפרשה ללא זהות הנאשמים יש משום איזון מידתי וראוי. נוכח החלטתו לא נדרש בית המשפט לטיעונים לפי חוק זכויות נפגעי עבירה.
ג. כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי, בו נטען: (1) כי איסור הפרסום יוצר מצב אנומלי בו פרטי הנאשמים חסויים, בעוד ששמות המבקשים מוקעים ברבים כעבריינים; (2) כי לטענה בדבר הסיכון הצפוי לחיי הנאשמים מעצם הפרסום אין אחיזה, שעה שפרטי הנאשמים ומקום מגוריהם ידועים ברבים; (3) כי נדרשת זהירות יתרה ביחס לחומר מודיעיני, באשר מקורו בחבריהם השוטרים של הנאשמים, ויתכן שאף בנאשמים עצמם; (4) כי חשיפת פרטי הנאשמים תאפשר לציבור הרחב לברר האם נעברו עבירות נוספות כלפיו; (5) כי נוכח כל אלה, נעשה שימוש לא ראוי בהוראת החסיון. יצוין כי בערר לא נטען, כפי שנטען בבית המשפט קמא, לענין חוק זכויות נפגעי עבירה. אמנם באי כוח המדינה והנאשמים נדרשו לכך, אך עו"ד כרמל הודיע בדיון כי אין הוא עומד על טענה זו ומכיר הוא בהיעדר זכות לפי אותו חוק, ועררו מתבסס על סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה.
ד. (1) ביום 26.12.07 נערך דיון בערר בנוכחות באי כוח הצדדים בלבד; עוד בבית המשפט קמא סוכם שהדיון בהליך ייערך בפורום זה (פרוטוקול בית המשפט המחוזי מיום 28.11.07). בא כוח המדינה טען, בתשובה לערר ולטענות עו"ד כרמל על פיו, כי הסיכון הנשקף לחיי הנאשמים ובני משפחותיהם מצדיק את איסור הפרסום גם אם ידועים השמות, שכן הפרסום הרשמי עלול להוסיף למוטיבציה של גורמים שונים לפגוע בנאשמים. ולעמדה זו הצטרפו גם באי כוח הנאשמים. עוד נטען: (1) כי אין אפשרות שבדין לערור על החלטה לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984, ואין גם עילה כלשהי; (2) כי לעוררים אין מעמד לעניין סעיף זה; (3) כי אין לעוררים זכות להסרת האיסור לפי חוק נפגעי עבירה, ושבכל מקרה המניע שמאחורי פעילותם הוא נקמנות, ושהם אינם מייצגים אינטרס ציבורי - והראיה שלא הוגשו בקשות דומות מטעם אמצעי התקשורת. בדיון הציג בא כוח המדינה תמצית של החומר המודיעיני החסוי, והוחלט כי בטרם מתן החלטה יועבר לעיוני מלוא החומר. באי כוח המשיבים טענו בתמיכה לעמדת המדינה, והטעימו אף הם כי אין העוררים מייצגים כל ציבור, והתקשורת לא פנתה לעניין זה. עו"ד בן-נון ציינה, כי הנאשמים היו מאוימים עוד לפני כן; בשלהי נובמבר 2007 (כנראה 26.11.07) פורסמה בעיתון מודעת אבל ובה שמות הנאשמים, ולא ברור מטעם מי. עו"ד בר חיים ציין כי המדובר בפיקוח נפש, והפרסומים עלולים לסכן חיים. עו"ד כספי ועו"ד גרטנר טענו כי ההגנה המרובה שהמדינה השקיעה בנאשמים מעידה על הסכנה הנשקפת להם, וכי על כן גוברת קדושת חיי אדם על זכות הציבור לדעת. ביום 26.12.07 אכן הועבר החומר המודיעיני לעיוני, ובעקבות העיון בו ובתיק ניתנת החלטה זו.
הכרעה
ה. אקדים ואומר כי בנסיבות, ולעת הזאת, אין מקום להיעתר למבוקש בערר ככתבו וכלשונו. החומר שהוצג לעיוני מעלה חשש משמעותי לבטחון הנאשמים - ואין מקום להקל ראש בכך. מאידך גיסא, דומני - ואינני יודע אם המשיבים חלוקים על כך - כי מצב זה של איסור פרסום לא יוכל להימשך לעד. ואכן, זאת לא מתוך אהדה למניעי הבקשה והערר כשלעצמם, שעל פי החומר שבו עיינתי, לפחות ככל שהמדובר בכתובת אחת ומרכזית בין העוררים, אינה מונעת לכאורה מאינטרסים ציבוריים נעלים. הטעם לכך שבעתיד יש לצפות כי תמונה זו תשתנה, היא שהשמות ידועים היטב לא רק לעוררים אלא למעגלים רחבים יותר. (2) כיון שבמציאות הישראלית סוף דבר בכגון דא להיוודע - גם אם טרם נודע באופן מובהק; (3) ולבסוף, בשל אינטרסים ציבוריים כלליים וספציפיים, עליהם נעמוד להלן. שאלתי את בא כוח המדינה באשר לצפי לעניין זה ולא היה בידו להשיב לעת הדיון. גם בידי אין לקבוע מסמרות, אך על הדעת להינתן לכך.
"הגנה על בטחונו של בעל דין"
ו. כלל יסוד של שיטתנו המשפטית הוא כי "בית משפט ידון בפומבי" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה). "בימים שמכבר ישבו הזקנים לדין בשער העיר, וכמותו של השער הקדום כן הם בתי-המשפט בימינו... ופרסום ברבים של הנעשה והנשמע באולם בית-המשפט אינו אלא נגזרת מאותה פומביות" (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 662 - השופט, כתארו אז, מ' חשין; ראו גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 342-340; רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 111). מהמשקל הנכבד שניתן לכלל הפומביות, שעליו אין צורך להכביר מלים בעידננו, נגזרת גם המסקנה כי את "היוצאים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצמצום" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451 - השופט, כתארו אז, מצא; פרשת מרום, 341; בש"פ 4814/05 ביטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
ז. במקרה שלפנינו ניתן צו איסור פרסום לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שזה לשונו:
"70. איסור פרסומים
...
(ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין... ".
הסעיף מאזן בין האינטרס הציבורי הכללי בפומביות, לבין אינטרס אנושי, לעיתים קיומי, ראשון במעלה - "בטחונו של בעל דין". אכן, הפסיקה פירשה אינטרס זה בצורה מצמצמת: "מושג זה של הגנה על ביטחון ודאי אינו כולל הגנה מפני עתונות, שיודעת להיות מאד תוקפנית, עויינת, מציצנית" (כדברי השופט חשין בפרשת מרום, 342; ההדגשה הוספה - א"ר); הוא אף אינו כולל "את בטחונו הכלכלי של בעל הדין" (פרשת ביטאר; ההדגשה הוספה - א"ר); ואף ביחס לפגיעה של נאשם בעצמו, נאמר כי "מוכנה אני להניח כי סעיף זה ניתן לפירוש רחב דיו כדי לכלול גם סיטואציה, שבה יש סיכון, שהנאשם או החשוד יפגע בעצמו... דא-עקא, שהשימוש בעילה זו כדי לאסור פרסום צריך להעשות במשורה, כאשר יש חשש קונקרטי ומבוסס לתוצאה של פגיעה
אובדנית" (ב"ש (חיפה) 2929/01 כהן נ' משטרת ישראל (לא פורסם) - השופטת שטמר; ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו הטענה היא לחשש לחיי הנאשמים, ואין ספק כי חשש כאמור - כשלעצמו בא בגדרי הגרעין הקשה של הסעיף.
זכות הערעור והביקורת השיפוטית
ח. במקרה שלפנינו קבע בית המשפט קמא כי מהחומר המודיעיני החסוי שהועבר לעיונו, "עולה כי הטענה בדבר סכנה לביטחונם של המשיבים 6-2 ולבני משפחותיהם איננה טענה הנטענת בעלמא, אלא המדובר בחשש מבוסס דיו" (עמ' 12) - ודחה את הבקשה להסרת איסור הפרסום. בניגוד לנטען, החלטה זו ניתנת לערעור. סעיף 74 לחוק בתי המשפט מורה:
"74. סופיותן של החלטות