עובדות כללי:
- הגב' מ.ח , אימם של התובעים 1-3 (להלן: "האם" ו/או "התובעת") והנתבע (להלן: "האב" ו/או "הנתבע") נישאו זל"ז כדמו"י ביום -----.1998.
- מנישואי הצדדים נולדו שלושה ילדים, הם שלושת התובעים:
הבת, ט.ח ---- (כבת חמש עשרה שנים);
הבת, מ.ח ------(כבת שלוש עשרה וחצי שנים);
הבן, ר.ח ------- (כבן שתים עשרה וחצי שנים).
- חיי הנישואין של התובעת והנתבע (להלן ביחד: "הצדדים") עלו על שרטון והם הגיעו להסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.06.2010 (להלן: "הסכם הגירושין"). הצדדים התגרשו זמ"ז בגט פיטורין ביום 21.9.2010
בסעיף 4 להסכם הגירושין הסכימו הצדדים כדלקמן:
"הבעל מתחייב לשלם לידי האישה למזונות הילדים וסיפוק צורכיהם השונים עד להגיעם לגיל 18 שנה וכל עוד הילדים בחזקתה וברשותה סך 3,000 ₪ לחודש על פי חישוב של 1,000 ₪ עבור כל ילד עד הגיעו לגיל 18 (להלן: "דמי המזונות")."
סעיף 5 להסכם הגירושין:
"מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי סכום המזונות כפי שפורט בסעיף 4 לעיל כולל את כל צרכי הילדים לרבות מדור, ביגוד, כלכלה, חינוך, בילויים, צעצועים, ספרים, רהיטים, פעוטון, גן, שמרטף, דמי טיפול וכל יתר ההוצאות הדרושות לצרכי הילדים, למעט הוצאות חריגות שאינן צפויות מראש ושבהן יישאו שני הצדדים במשותף שווה בשווה."
סעיף 6 להסכם הגירושין:
"האישה מתחייבת בזה לא להגיש באמצעותה ו/או באמצעות כל אדם אחר מכוחה ו או מטעמה ו/או מיוזמתה כל תביעה בשמה ו/או בשם הילדים ו/או בשם כל אדם אחר נגד הבעל ו/או נגד כל אדם אחר מטעמו עבור מזונות מכל סוג שהוא מעבר למזונות אשר אותם חייב הבעל עפ"י האמור בהסכם זה. כמו כן, מתחייבת האישה כי לכל תביעה עבור מזונות הילדים מעבר לאמור בהסכם זה היא תהיה בעל הדין הנכון.
האישה גם מתחייבת בזה לשפות את הבעל עבור כל הוצאותיו ו/או כל סכום אשר ייפסק נגדו ו/או אשר יחויב לשלם, לרבות, בין השאר, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, בגין כל תביעה שהיא שתוגש נגדו עבור מזונות הילדים מעבר למזונות אשר הבעל חייב בהם עפ"י האמור בהסכם זה."
סעיף 11 להסכם הגירושין:
"שני הצדדים מסכימים כי הדירה השייכת להם ברח' -------, תישאר בחזקת שניהם ודמי השכירות יחולקו בשווה בין הצדדים כאשר חלקו היחסי של הבעל בדמי השכירות יישאר בידי האישה ויופחת מסך דמי המזונות שהתחייב לשלם, במידה ויוחלט על מכירת הדירה תחולק התמורה שווה בשווה בין הצדדים".
- ביום 29.06.2010 התייצבו הצדדים בפני בית המשפט לענייני משפחה ועתרו לאישור הסכם הגירושין על פי הוראות הדין. לשאלות בית המשפט השיבו הצדדים כדלקמן:
"המבקשת 1:
אני עובדת, מרוויחה כ – 5,500 ₪. כמו כן, אני מקבלת מחצית מדמי השכירות בדירה ברח' א. ב--. הסכום הזה בנוסף לסכום המזונות יספיק לי לכלכלת הילדים.
אני גם מתכוונת להיעזר בהורים שלי.
המבקש 2:
אני עובד ומרוויח כ – 4,500 ₪.
המבקשים:
לעניין סעיף 5 – כאשר כתבנו שהוצאות חריגות שאינן צפויות מראש יתחלקו בינינו שווה בשווה, הכוונה ל :
א. הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי קופ"ח.
ב. קייטנות, מחזור אחד לכל ילד.
ג. מחצית שכר לימוד לילדים, ואם הם ילמדו במגזר הפרטי, המסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים תקבע בהסכמת הצדדים .
ד. מחצית שיעורים פרטיים – על פי קבלות.
לעניין הסדרי הביקור שקבועים בסעיף 8 ב' – פעמיים בשבוע הילדים הולכים ממסגרות החינוך ישירות לאמו של בעלי, ומשכך זה הפתרון שאליו יש התייחסות בסעיף 8 ב' .
לעניין סעיף 11 – דמי השכירות שמתקבלים מהדירה הינם על סך 3,300 ₪ שמחציתם לבעל ומחציתם לאישה.
אני גרה ב------בשכירות, ההורים מסייעים לי כאמור."
בסיומו של הדיון אושר הסכם הגירושין וקיבל תוקף של פסק דין.
- א. ביום 05.02.2013 עתרה התובעת בתובענה שכותרתה "תביעה ראשונית למזונות או
לחילופין תביעה להגדלת מזונות" (תמ"ש 7611-02-13). הוגש כתב הגנה. בדיון שהתקיים ביום 28.04.2013 הודיעה ב"כ התובעת כי היא מבקשת למחוק את התובענה.
ב. ביום 11.06.2013 הגישו הקטינים באמצעות התובעת תביעה שכותרתה "תביעה להגדלת מזונות" (תמ"ש 20869-06-13).
ג. ביום 14.08.2013 הוגשה תובענה נוספת (תמ"ש 23908-08-13) שבה עתרה התובעת לביטול הסכם הגירושין כולו מחמת טעות, הטעיה, עושק, כפיה, היעדר תום לב והפרת חוזה ולחילופין עתרה לביטול ההוראות בהסכם ככל שהן נוגעות לצד ג', אביה של התובעת, באשר לדירה שברחוב א. (סעיף 11 להסכם).
ד. ביום 06.10.2013 עתר התובע בתביעה לקבוע כי משמורתם של הקטינים תהא אצלו
והזמנת תסקיר (תמ"ש 11223-10-13).בהמשך להתנהלות בתיקים האחרים ותסקיר שהתקבל הגיעו הצדדים להסכמות והתיק נסגר.
ה. משכך כיום מונחים בפני ביהמ"ש להכרעה שני הליכים:
תמ"ש 20869-06-13 – תביעה להגדלת מזונות.
תמ"ש 23980-08-13 – תביעה לבטול הסכם הגירושין ו/או ביטול חלק ממנו.
- לשם הכרעה בתובענות המונחות כיום עלינו לחזור לתחילת פרק נישואי הצדדים וסיומו.
- כאמור, הצדדים נישאו בשלהי 1998 ונולדו להם מנישואיהם 3 ילדים. טוענת התובעת כי במהלך הנישואין התגוררו הם בדירה השייכת לאביה שברח' -----, דירה הרשומה פורמאלית ע"ש דודיה של התובעת, האדונים -------- (להלן: "הדירה") .
- א. התובעת מפנה כלפי הנתבע טענות ולפיהן לא תפקד כאב משפחה אופטימלי. הוא
התבטל ולא עבד חודשים ארוכים, הזניח את משפחתו ולא דאג לפרנסתה וכלכלתה אולם מנגד טרח ופעל לרכישת בגדי מותגים לעצמו כמו גם רכישת רכבי יוקרה. התובעת מפנה ומתארת כי בשל התנהלותו זו של הנתבע הגיעו בני המשפחה כמעט לחרפת רעב והיא נאלצה ללוות סכומים נכבדים מהוריה ומבני משפחתה. עוד טוענת התובעת כי הצטברו להם חובות ע"ס מאות ואלפי שקלים לעיריית ********, ******* ועיריית ******.
ב. טוענת התובעת כי לאחר שמאסה במצב הקיים החליטה היא כי מוטב לצדדים
להתגרש והודיעה על החלטתה זו לנתבע. לטענתה הנתבע איים כי יתאבד וכך במשך כשנתיים התחננה התובעת לנתבע כי מוטב להם להתגרש, עד אשר לבסוף נעתר הנתבע לבקשת התובעת, הוא הסכים להתגרש, אולם דרש ויתורים מרחיקי לכת.
ג. טוענת התובעת כי הנתבע הוא שערך את הסכם הגירושין באמצעות מי מטעמו
והיא, אשר היתה חסרת ניסיון בכלל ובענייני גירושין בפרט, לא הבינה לעומקן את דרישות הנתבע, לא נעזרה בליווי משפטי וחתמה על ההסכם כמות שהוא.
ד. טוענת התובעת עוד כי על מנת לסחוט תנאים טובים ככל שניתן כלל הנתבע בהסכם
הגירושין את הדירה למרות שלצדדים אין כלל זכויות בה.
ה. לטענת התובעת אביה הוא זה שבנה את הבניין בו מצויה הדירה. הדירה נבנתה בחלל אשר נוצר בבניית הבניין , חלל, אשר בו, בנה אבי התובעת שתי דירות. הדירה האחת היא זו שבה התגוררו הצדדים ודירה אחרת המושכרת לצידי ג'.
טוענת התובעת עוד כי אביה הוא הבעלים של אותו "חלל", הוא זה שהשקיע כספים
לבניית שתי יחידות הדיור, הוא בעל הזכויות בהן, וכל זכויות הצדדים היו רשות מגורים שניתנה להם ותו לא.
ו. בשל העובדה שיחידת הדיור בה התגוררו היתה קטנה (45 מ"ר) ובמהלך השנים נולדו לצדדים שלושה ילדים והם חיו בצפיפות בדירה, הסכים האב כי הדירה תושכר והצדדים יקבלו לטובתם דמי השכירות מאותה יחידת דיור. הצדדים וילדיהם עברו להתגורר ב--- ולאחר מכן ב--. כל אותו זמן המשיכו הם לקבל את דמי השכירות בגין השכרת הדירה.
- כאמור הצדדים החליטו להתגרש. לטענת התובעת הסכימה היא לתנאים גרועים מבחינתה וכפי שהיא מנסחת זאת בכתב התביעה (סע' 47 לכתב התביעה בתמ"ש 20869-06-13):
"המחיר – לצערה של האם, השתחררותה שלה "עלתה" בדמים רבים:
א. דמי המזונות על פי ההסכם – על פי ההסכם (סעיף 4.א) דמי המזונות בהם יישא
האב יעמדו על 3,000 ₪ בלבד על פי חישוב של 1,000 ₪ עבור כל ילד. האב לא חויב בדמי מדור כלשהם.
ב. דמי המזונות בפועל – מדמי המזונות המגוחכים בהם נושא האב "יקוזז" הסך לו
הוא זכאי ממחצית דמי השכירות כפי שיובהר בסך של 1,800 ₪ כך שבפועל נושא האב כיום בדמי מזונות מגוחכים עבור שלושת ילדיו בסך של 1,200 ₪ בלבד.
וביתר פירוט – בהסכם נקבע (סעיף 11) כי: "שני הצדדים מסכימים כי הדירה השייכת להם ברחוב ------ תישאר בחזקת שניהם ודמי השכירות יחולקו שווה בשווה בין הצדדים כאשר חלקו היחסי של הבעל בדמי השכירות יישאר בידי האישה ויופחת מסך דמי המזונות שהתחייב לשלם".
ברם הדירה ברחוב -----כלל אינה שייכת לצדדים כי אם לאבי התובעת. הדירה להלכה, רשומה על שם דודיה של התובעת ולמעשה שייכת לאביה....
בד בבד עם תביעה זו מוגשת תביעה לפסק דין הצהרתי בעניין זה; כך שיוצהר כי הדירה הינה בבעלות אביה שלה התובעת, ולא בבעלותם של הצדדים.
כיום אביה שלה התובעת הוא זה שמקבל את דמי השכירות, עבור השכרת הדירה בסך של 3,900 ₪...
לפיכך, חלקו של האב לאחר "קיזוז" חלקו מדמי המזונות הנמוכים ממילא עומד על סך של 1,800 ₪ ובסך הכל מקבלת התובעת עבור שלושת ילדיה סך של 1,200 ₪ בלבד כדמי מזונות לאחר הפעלת רכיב הקיזוז מדמי המזונות בהם חב האב."
- טוענת התובעת כי ההסדרים כפי שנקבעו בהסכם הגירושין מקפחים באופן ברור את הקטינים כך שהיא- אימם של התובעים, נאלצת לשאת במרבית עלויות אחזקתם של הקטינים כאשר היא משתכרת משכורת זעומה.
- עוד טוענת התובעת כי ההסכם אליו הגיעו הצדדים הינו הסכם שהסכמתה לו ניתנה רק לאחר הפעלת לחץ רב עליה, ניצול מצוקתה, חוסר ניסיונה והימצאותה במצב של אין ברירה.
- עוד טוענת התובעת כי מאז פסק הדין השתנו הנסיבות, הכנסת הנתבע גדלה, הורי התובעת אינם מסוגלים לסייע לה, הדירה כלל אינה שייכת לצדדים, האב אינו מקיים את הסדרי הראייה והבנות, ט' ומ', הינן כיום בגיל ההתבגרות והוצאותיהן רבות. נוכח כל אלו עותרת התובעת להגדלת סכום המזונות.
התובענה בתמ"ש 23980-08-13 – ביטול הסכם הגירושין ולחליפין ביטול חלקי
טענות התובעת:
- בהליך זה עתרה התובעת לבטל הסכם הגירושין מחמת עושק וכפיה כמו ולחילופין עתרה היא לבטל הוראות סעיף 11 להסכם הגירושין מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור, היותו חוזה פסול כמו גם היותו חוזה למראית עין. לטענת התובעת למרות ההצהרות בהסכם הבעלות בפועל בדירה הינה של אביה, מר -- --, ומשכך לא יכולים היו הצדדים להגיע להסכמות לעניין נכס זה.
עוד טוענת התובעת כי משגילה אביה על ההסכמות שבהסכם הגירושין כעס הוא מאד "מאחר ולא הבין הכיצד ביתו ויתרה על מזונותיה בתואנה כי הנכס שייך כביכול לצדדים" – סעיף 82 לכתב התביעה.
סוף דבר, עותרת התובעת להורות על בטלותו של הסכם הגירושין ו/או לחילופין של סעיף 11 להסכם הגירושין מחמת עושק, כפיה, טעות והטעיה ולחילופין היותו בלתי חוקי, בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור.
טענות הנתבע:
- ראשית, טוען הנתבע כי לא הוא שניסח וערך את הסכם הגירושין. לטענתו, לו ולתובעת היה זוג חברים בשם ----- (--- היא חברתה לעבודה של התובעת עד היום) והם הגיעו להסכמה לפיה מר ---- יערוך וינסח את הסכם הגירושין עבור הצדדים ועפ"י הוראותיהם ויעבירו לצדדים לעיונם. הנתבע מציין עוד כי התובעת התייעצה עם צדדי ג' באשר להסכם זה ואף ביקשה שינוי סעיפים שבו. בהמשך, נפגשו הצדדים בבית קפה וחתמו על ההסכם והגישו אותו לבית המשפט. טוען הנתבע כי כל טענות התובעת לפיהן היתה היא לחוצה, לא הבינה על מה חתמה, לא התייעצה, היתה מאוימת וכיו"ב אינן אמת ולא עומדות במבחן המציאות.
- הנתבע, מפנה לטענות התובעת ולפיהן חל שינוי נסיבות המצדיק הגדלת סכומי המזונות שבהסכם וטוען כי אין בטענות כל אמת.
הנתבע, בבוחנו כל אחת מטענות התובעת, מבקש להראות ולהוכיח כי אין ולא חל שינוי נסיבות:
א. לעניין טענות התובעת בדבר הפסקת הסיוע מהוריה – לטענת הנתבע זהו שינוי
צפוי. עוד מפנה הוא לכך שהיקף השינוי לא הוגדר ולא הובהר. משכך לא הוכח שינוי נסיבות מהותי.
ב. הטענה כי הקטינים גדלו וצרכיהם גדלו אינה מהווה שינוי נסיבות שכן זוהי נסיבה
צפויה ותוצאה צפויה של חלוף השנים.
ג. טענת התובעת כי הכנסת האב גדלה – לטענת הנתבע אין בטענה זו אמת. הכנסתו
בעשר השנים האחרונות נעה סביב 4,000 ₪ לחודש. אמנם הוא למד מקצוע – חוקר פרטי ואף התמחה בו אולם הכנסתו החודשית לא גדלה משמעותית.
ד. אי עמידה בהסדרי הראיה – טוען הנתבע כי בהמשך להסכמות הצדדים מיום
13.05.2013 הסדרי הראייה כיום רחבים באופן משמעותי מהסדרי הראייה כפי שנקבעו בפסק הדין המקורי וכוללים גם הלנת הילדים אצלו שני לילות באמצע השבוע, וכן בכל סוף שבוע שני.
- לעניין תמ"ש 23980-08-13, התביעה ההצהרתית המתייחסת לדירה ברחוב ---, טוען הנתבע כדלקמן:
א. הנתבע מפנה לכך שהנסח אותו צירפה התובעת אינו עוסק בדירה נשוא המחלוקת.
הנסח מתייחס לחלקת משנה 8 שהיא בקומה שניה ואילו דירת הצדדים היא בקומת הקרקע. לטענת הנתבע עבור דירה זו שילמו הצדדים 40,000 דולר לאביה של התובעת ומשכך אין עסקינן במתנה ו/או בדירה אשר שייכת לאבי התובעת כיום.
ב. לטענת הנתבע, טענות התובעת כי אביה הוא שמעביר לה את דמי השכירות אינן
אמת שכן השוכר מעבירן לידיה ישירות.
ג. עוד מציין הנתבע כי דמי השכירות עולים לשיעור של 4,000 ₪ לחודש ולא 3,650 כפי שטענה התובעת.
ד. טוען הנתבע כי התביעה כפי שהוגשה אינה יכולה לעמוד שכן התובעת סומכת את
כל תביעתה על שאלת הבעלות בדירת הצדדים. לטענת הנתבע, שאלה זו צריכה להתברר בהליך נפרד אשר אינו עוסק אך בהסכם הגירושין שבין הצדדים ואליה יש לצרף גם בעלי דין נוספים, הם אביה ודודיה של התובעת. אך לאחר שתיקבע הבעלות בדירה ניתן יהא להידרש לעתירה שבתובענה שבפנינו.
ה. עוד מפנה הנתבע לכך שעסקינן בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ומשכך הנטל
המוטל על התובעת להוכחת טענותיה הוא נטל גבוה מאד והיא לא עמדה בו. התובעת טוענת לעושק, כפיה, טעות והטעיה אולם לא מרימה אף תחילת הנטל להוכיח טענותיה.
ו. עוד מפנה הנתבע לכך שגם אם היתה מצליחה התובעת להוכיח אלו מטענותיה לא ניתן לבטל סעיף אחד בהסכם הגירושין שכן כל הוראות ההסכם שזורות אלו באלו.
המצב המשפטי:
- א. ראשית לציין כי בשני ההליכים המונחים כיום להכרעה האב הוא הנתבע. בתובענה
לעניין המזונות (תמ"ש 20869-06-13), תובעים הקטינים באמצעות אמם הגדלת מזונות ובאחרת (תמ"ש 23980-08-13) תובעת האם, ביטול הסכם הגירושין ולחלופין ביטול סעיף 11 שבו.
ב. הכלל במשפט האזרחי הוא כי נטל השכנוע מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".
ראה ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 654.
ג. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות, זאת לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן ומשקלן של כלל הראיות אשר הובאו בפניו.
כדי לצאת ידי חובת הרמת הנטל על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו הוא הנושא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת.
בע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".
המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו.
- א. הסכם הגירושין ששני ההליכים עוסקים בו הינו הסכם אשר נערך ע"י הצדדים
ונחתם על ידם. ההסכם הובא בפני בית המשפט, הצדדים התייצבו לדיון שהתקיים ודברם נשמע. לאחר אותו דיון ניתן ביום 29.6.2010 בתה"ס 145-06-10 פסק דין הקובע כדלקמן:
"לאחר שהוברר כי הצדדים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי, והם מבינים את תוכנו של ההסכם, את מהותו ואת התוצאות הנובעות ממנו, אני מאשרת את ההסכם הנ"ל למעט סעיף 6 בתור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.
כמו כן, אני מאשרת את ההסכם לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962, ועל פי כל דין .
לבקשת הצדדים, מכח סמכותי על פי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995, הנני נותנת להסכם תוקף של פסק-דין ."
ב. פסק דין המאשר הסכם אליו הגיעו צדדים, מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי/
חוזי – הוא ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – הוא פסק הדין של בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין.
הוגדרו הדברים נכוחה ברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577:
"פסק דין בהסכמה שהוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מהסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו".
ג. קובעת ההלכה הפסוקה כי יש ליחס משקל ניכר לערך של סופיות הליך שהסתיים
בהסכם פשרה, שכן ההגנה על ערך זה חיונית וזאת כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים כי הסכם הפשרה אליו הגיעו יסיים את ההליך. בשל כך נקבע בד"כ בהסכם פשרה כי אותו הסכם בא להסדיר באופן סופי ומוחלט את הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ואת מטרתו של הסכם הפשרה. הצורך להגן על אינטרס זה הוא זה המבהיר הצורך להצביע על טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו מסקנה כי דין ההסכם להתבטל.
ראה:
- בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 בעמ' 594-595.
- רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577.
ד. נכונים דברים אלו על אחת כמה וכמה עת מדובר בהסכם גירושין, אשר קושר
בין הסכמות בנושאים שונים לעניין הגירושין ולעתים ויתורים הנראים לעניין מבחינה אובייקטיבית חד צדדיים מקבלים איזון עת מבינים האינטרסים אשר היו חשובים לכל אחד מהצדדים בעת ניהול המשא ומתן. לעתים, בן זוג אשר חפץ מאוד בגירושין יהא מוכן באותו שלב לעשות ויתורים רכושיים מרחיקי לכת מבחינה אובייקטיבית ויתורים אשר החישו את הפירוד והגירושין, אותו בן זוג לא יוכל להישמע לאחר הגירושין כי הרכוש לא אוזן בחלקים שווים ולבקש לבטל ההסכם.
ה. יחד עם זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם.
- למרות שעפ"י הסדר הכרונולוגי הוגשה התביעה להגדלת מזונות קודם למועד שבו הוגשה
התובענה לבטול הסכם הגירושין , דומה כי יש לדון תחילה בתובענה לעניין בטול הסכם
הגירושין ו/או בטול סעיף 11 שבו , שכן הכרעה בתובענה זו יש בה להשפיע באופן מהותי על
העתירה לעניין המזונות. כך אעשה.
תמ"ש 23980-08-13 – תובענה לבטול הסכם הגירושין:
- כאמור בהליך זה עותרת התובעת לבטל הסכם הגירושין מחמת:
א. טעות ו/או הטעיה.
ב. עושק ו/או כפיה.
לחילופין עותרת התובעת, כאמור, לבטל הוראות סעיף 11 להסכם הגירושין הקובע כי:
"שני הצדדים מסכימים כי הדירה השייכת להם ברח' א. 5 --, תישאר בחזקת שניהם ודמי השכירות יחולקו בשווה בין הצדדים כאשר חלקו היחסי של הבעל בדמי השכירות יישאר בידי האשה ויופחת מסך דמי המזונות שהתחייב לשלם במידה ויוחלט על מכירת הדירה תחולק התמורה שווה בשווה בין הצדדים".
לטענת התובעת, למרות ההצהרות בהסכם הגירושין, הבעלות בדירה הינה של אבי התובעת, מר ----, ומשכך לא יכולים היו הצדדים להגיע להסכמות לעניין נכס זה. הבסיס המשפטי לעתירה לבטול סע' 11 להסכם הינה:
א. היותו נוגד את תקנת הציבור.
ב. היותו חוזה פסול.
ג. היותו חוזה למראית עין.
- א. הסכם ממון שאושר ע"י בית המשפט , עבר, על פניו, את "מסננת" בית המשפט.
דהיינו, ככל שלא נפל פגם בהליך האישור, משמעות האישור שאכן הצדדים להסכם, הבינו תוכנו, משמעותו ותוצאותיו וכי אכן לכאורה כל צד חתם עליו מרצון חופשי.
ב. כאשר העילה לביטול הינה פגם בהליך השיפוטי אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם על המבקש לנקוט בהליכי ערעור.
ג. אין זו העתירה שבפנינו. התובעת עותרת לבטל ההסכם בגין פגמים בכריתתו.
- אין לו לשופט אשר באו בפניו צדדים וביקשו לאשר הסכם שנערך אלא את שראו עיניו במועד הדיון שהתקיים וככל שהתרחשו עובר לאישור ההסכם נסיבות אשר יש בהן להשליך על תקפותו של ההסכם, ואפילו מדובר בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, וכגון טענות בדבר פגמים בכריתת ההסכם ועל פי חוק החוזים – יידרש בית המשפט לטענות אלו, ואם תוכחנה הטענות יכול ותהיה להם השפעה משמעותית על תקפות ההסכם. להלן תיבחנה טענות התובעת באשר לפגמים בכריתת הסכם הגירושין.
- טעות והטעיה:
א. סע' 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מגדיר "טעות" מהי:
(1) "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(2) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(3) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה
בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(4) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, הוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.
ב. סע' 15 לחוק החוזים מגדיר "הטעיה" מהי:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
ג. על הטוען ל'טעות' חלה חובה להוכיח כי הצד שכנגד ידע או היה עליו לדעת על
הטעות (סעיף 14(א) לחוק החוזים). ואם עסקינן בהטעיה הרי שהצד הטוען לה נדרש להצביע על הטעות הנטענת על ידו ולהוכיח את רכיב ההטעיה, דהיינו, שיש להוכיח כי הצד שכנגד הציג מצג שווא מטעה בפני הטוען להטעיה (סעיף 15 לחוק החוזים), וכן את מרכיב הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם (ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מ"ט(3) 441, עמודים 450-452).
ד. שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיפים. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, או ההטעיה - מוטלת, אפוא, על שכם התובעת.
ראה: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441;
ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3), 462;
ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2), 753.
בעילת ההטעיה אין דרישה ליסודות הטעות ואולם קיימת דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה ע"י הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות.
ה. לענין "טעות" ו"הטעיה" כל אשר טענה התובעת בכתב התביעה הינו כדלקמן:
"90. התובעת תטען כי יש לבטל את ההסכם מחמת טעות והטעיה והכל כפי שיפורט.
- מכאן שבהסכם הגירושין חלה טעות בכל הנוגע לבעלות על הדירה והטעיה של בית המשפט הנכבד ושל התובעת ואביה".
לא ברור הכיצד הפירוט הדל שבכתב התביעה יש בו להקים עילת התביעה, לא ברור האם טוענת התובעת כי טעתה לענין זה ו/או הוטעתה והאם הנתבע ידע על טעותה אם לאו.
ו. ראש וראשון יש להתייחס לכך שהתובעת קראה את הסכם הגירושין ואף הופיעה
בפני בית המשפט אשר אישר הסכם הגירושין ונתן לו תוקף של פסק דין לאחר דיון בפרטיו, כמו גם יש בהסכם הגירושין התייחסות ספציפית לדירה ולתמורת השכירות. התובעת לא ניסתה משכך אף לא הצליחה להסביר הכיצד חתמה על הסכם המציין מפורשות כי הזכויות בדירה הם של הצדדים במשותף אם אין הדבר כך. יתר על כן, הנתבע טוען כי הם רכשו הזכויות מאבי התובעת, אם אין הדבר כך יכולה היה התובעת בנקל ועל מנת להרים הנטל המוטל עליה להביא האב לעדות בפני בית המשפט.
בדיון מיום 1.4.2014 הפנה בית המשפט ושאל את התובעת:
"ש. לשאלת ביהמ"ש, למה לא הבאת את אבא לעדות?
ת. הוא מאד מקובע ב**********.
ש. הוא איש צעיר ויכול לשפוך אור על כל ההתנהלות במיוחד בהתייחס לכך שבמועד אישור ההסכם שאל ביהמ"ש לגבי היכולת שלך להסתדר עם סכומים כאלה ולגבי שכה"ד אמרת שתוכלי להשתמש בסכומים האלה?
ת. זה הכל היה תחת לחץ של גט .." – עמ' 13 לפרוטוקול שורות 21-25.
- א. התובעת טענה גם כי ההסכם נחתם על ידה תחת "עושק" ו/או "לחץ" האם כך
הדבר?
סעיף 18 לחוק החוזים מגדיר מהו "עושק":
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל – רשאי לבטל את החוזה"
ב. שלושה הם היסודות העומדים בבסיסה של "עילת העושק":
(1) מצבו הירוד של העשוק – זאת מחמת מצוקתו, חולשתו השיכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו.
(2) קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרותו של העשוק בהסכם.
(3) היותו של ההסכם – בלתי סביר וחורג מהמקובל.
התנאים האמורים הם תנאים מצטברים והנטל להוכחתם מוטל על הטוען להם.
ראה לעניין זה:
- ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פדי לו(1) 762, 767;
- ע"א 1912/93 שחם נ' מנס פדי נב(1) 119, בעמ' 130-131:
- תמ"ש 3351/07 (כ"ס) מ.נ. נ' מ.ש, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 08.03.2009).
ג. הלכה היא כי הנטל המוטל על המבקש לבטל הסכם ממון מחמת עושק הוא נטל כבד.
- א. בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי:
"התובעת טוענת כי במחצית שנת 2010 הגיע האב עם הסכם גירושין מוכן והגיש ולאם. האב אמר לאם כי אם ברצונה להתגרש הרי שעליה לחתום על ההסכם הזה שהביא...".
ב. התובעת טוענת כי הנתבע איים שילשין לרשויות כי הדירה נבנתה בלא היתר, ולה לא היתה אפשרות ליטול ייעוץ משפטי ועל כן חתמה על ההסכם כמות שהוא.
אלא שטענותיה אלו של התובעת באות בסתירה לאשר נטען על ידה לעובדת הסוציאלית אשר טיפלה במשפחה. ראה הפניית התובעת לכך בחקירתה:
"ש. כשהתגרשתם היית בלחץ?
ת. מאד.
ש. מפנה לתסקיר בעמ' 1 שורה 7. שם כתוב שהגירושין נעשו ברוח טובה וידידותית ?
ת. לאור האמור אני חתמתי על ההסכם שכן הכל נעשה באווירה טובה וברוח טובה. היינו נשואים 12 שנה ואין לי עניין שזה לא יהיה כך. הוא לא עבד באותה תקופה במעמד הגירושין. לא היה לו שקל הכנסה ובאתי ממקום של הבנה. לצערי אני מבינה היום שזה נפל על הילדים. היה לו גם נשק אז, הוא מדי פעם היה מאבטח והוא אמר לאביאל חבר שלו שהוא רוצה גם להתאבד ולא יכלתי לשאת את כל הנטל של הילדים וגם שאם חלילה יקרה לו משהו. התקשרתי גם לאימו ואמרתי שיעזרו לו מבחינה נפשית ורציתי שהכל יהיה באווירה טובה" – (מעמ' 9 שורה 31 לפרוטוקול ואילך.)
ג. משכך גם טענות הלחץ והעושק להן טוענת התובעת נסתרות מפי דבריה היא.
עוד לציין כי ההסכם נחתם ע"י הצדדים ביום 23.05.2010 וישיבת בית המשפט לאישור ההסכם נקבעה אך כחודש לאחר מכן (ב- 29.6.2010).
לו הופעל לחץ על התובעת, כנטען על ידה, לענין חתימת ההסכם היה סיפק רב בידיה ועד לישיבת בית המשפט לשוחח עם אביה ו/או עם עו"ד מטעמה ו/או עם צד ג' מקצועי אחר לענין הוראות ההסכם ועמידה על הנתונים האמיתיים להם היא טוענת ו/או הצגתם לבית המשפט בישיבה אשר התקיימה.
ד. לא זו אף זו, התובעת הודתה כי היא זו שרצתה להתגרש והנתבע לא שיתף עימה פעולה. לטענתה היא לחצה על הנתבע במשך כשנתיים ימים עד אשר הסכים למהלך אותו רקחה התובעת - משכך לא ברורה לי טענת התובעת כי הנתבע הוא שלחץ והוביל לחתימת ההסכם.
עוד לציין כי אם אכן כטענת התובעת , הפרטים העובדתיים שבהסכם לא היו נכונים , וכגון בהתייחס לבעלות בדירה – מצופה היה כי עתירתה ו/או פנייתה של התובעת לענין זה היתה נעשית מיד לאחר סדור הגט בין הצדדים – ולא היא!
- א. כאמור, הלכה פסוקה היא, כי חזקה על בעל-דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה
שהיא לטובתו, וככל שנמנע בעל דין מהבאת ראיה שהינה רלוונטית ובהישג ידו, מבלי שיש באמתחתו הסבר סביר לכך, חזקה היא שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע"מ [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 27.7.08):
"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה...".
כן ראה דברי כב' השופטת ה' בן-עתו : ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה(1) 736, 720 :
"... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה".
ב. מכאן, שיש לראות את התובעת כמי שבחרה , מטעמיה היא , שלא להביא ראיות
הכרחיות לבית המשפט, ראיות אשר היו יכולות ללמד על מצבה בעת עריכת הסכם הגירושין כמו גם ללמד האם כנטען על ידה בעלי הזכויות בנכס אינם הצדדים להסכם הגירושין כפי שמוצהר ומופיע בו, ובהמשך לנטען על ידה כיום.
- אבי התובעת יודע על ההוראות שבהסכם הגירושין ולטענת התובעת אף כעס על כך שהנכס שלו הוכנס להסכם והוגדר כנכס של הצדדים , למרות זאת עד היום לא ראינו כי הוגשה תובענה על ידו לעניין זה.
לא זו אף זו, חרף העובדה כי התובעת אוחזת בשאלת בעלות הצדדים בדירה, הרי שדודיה של התובעת ה"ה ---- הם בעלי הזכויות הרשומים בנכס, לא צורפו הם להליך וכן לא נפתח כל הליך נפרד מטעמם לעניין.
היעלה על הדעת כי התובעת תטען בהליך שבפניי יען כי בעלות הדודים בדירה הינה "פורמאלית" גרידא, מבלי לצרף להליך את הבעלים הרשומים ואת אביה או לכל הפחות להביא את שלושתם לעדות בפניי?!.
- נוכח כל אלו, נחה דעתי כי התובעת לא עמדה בנטל הכבד המוטל עליה על פי הדין להוכיח כי נפל פגם בכריתת ההסכם . בהעדר ראיות כאמור, לא הוכח גם כי בפנינו הסכם למראית עין ו/או הסכם הנוגד את תקנת הצבור – אלא נראה כי ההסכם שיקף את הנתונים העובדתיים עליהם הסכימו ואותם ידעו הצדדים.
תובענה להגדלת מזונות – תמ"ש 20869-06-13
- כאמור , לענין המזונות הוסכם בין הצדדים בהסכם הגירושין אשר נחתם על ידם כי :
סעיף 4 להסכם הגירושין:
"הבעל מתחייב לשלם לידי האישה למזונות הילדים וסיפוק צורכיהם השונים עד להגיעם לגיל 18 שנה וכל עוד הילדים בחזקתה וברשותה סך 3,000 ₪ לחודש על פי חישוב של 1,000 ₪ עבור כל ילד עד הגיעו לגיל 18 (להלן: "דמי המזונות")."
סעיף 5 להסכם הגירושין:
"מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי סכום המזונות כפי שפורט בסעיף 4 לעיל כולל את כל צרכי הילדים לרבות מדור, ביגוד, כלכלה, חינוך, בילויים, צעצועים, ספרים, רהיטים, פעוטון, גן, שמרטף, דמי טיפול וכל יתר ההוצאות הדרושות לצרכי הילדים, למעט הוצאות חריגות שאינן צפויות מראש ושבהן יישאו שני הצדדים במשותף שווה בשווה."
סעיף 11 להסכם הגירושין:
"שני הצדדים מסכימים כי הדירה השייכת להם ברח' א. 5 --, תישאר בחזקת שניהם ודמי השכירות יחולקו בשווה בין הצדדים כאשר חלקו היחסי של הבעל בדמי השכירות יישאר בידי האישה ויופחת מסך דמי המזונות שהתחייב לשלם, במידה ויוחלט על מכירת הדירה תחולק התמורה שווה בשווה בין הצדדים". - (הדגשות בקו תחתון לא במקור – מ.ד)
- במועד אישור הסכם הגירושין ולשאלת בית המשפט הובהרו ההסכמות שבין הצדדים באופן הבא:
"המבקשים:
לעניין סעיף 5 – כאשר כתבנו שהוצאות חריגות שאינן צפויות מראש יתחלקו בינינו שווה בשווה, הכוונה ל :
א. הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי קופ"ח.
ב. קייטנות, מחזור אחד לכל ילד.
ג. מחצית שכר לימוד לילדים, ואם הם ילמדו במגזר הפרטי, המסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים תקבע בהסכמת הצדדים .
ד. מחצית שיעורים פרטיים – על פי קבלות.
לעניין הסדרי הביקור שקבועים בסעיף 8 ב' – פעמיים בשבוע הילדים הולכים ממסגרות החינוך ישירות לאמו של בעלי, ומשכך זה הפתרון שאליו יש התייחסות בסעיף 8 ב' .
לעניין סעיף 11 – דמי השכירות שמתקבלים מהדירה הינם על סך 3,300 ₪ שמחציתם לבעל ומחציתם לאישה.
אני גרה ברמת-גן בשכירות, ההורים מסייעים לי כאמור."
- א. מהוראות ההסכם עולה כי סכומי המזונות אשר נקבעו הינם ע"ס של 1000 ₪ לילד
לחודש "כולל את כל צרכי הילדים לרבות מדור, ביגוד, כלכלה, חינוך, בילויים, צעצועים, ספרים, רהיטים, פעוטון, גן, שמרטף, דמי טיפול וכל יתר ההוצאות הדרושות לצרכי הילדים – סע' 5 להסכם הגירושין, ובסה"כ עבור 3 הילדים – 3,000 ₪ לחודש.
ב. אולם הוסכם כי הואיל ולנתבע זכות לקבל מחצית מדמי השכירות עבור הדירה – תגבה האישה דמי השכירות המתקבלים מהשכרת הדירה, כולל חלקו של הנתבע והוא ישלים הפער לתובעת ועד לסך המזונות שנקבע.
ג. במועד אישור ההסכם עמד סכום דמי השכירות המתקבלים מהדירה ע"ס של 3,300 ₪ (חלקו של הנתבע – 1,150 ₪ לחודש) כיום עומדים דמי השכירות ע"ס של 3,800-4,000 ₪ לחודש, דהיינו חלקו של הנתבע 1,900-2,000 ₪ לחודש ומשכך ועל מנת לעמוד בחיוב המזונות נדרש הוא להשלים ולשלם 1,000 ₪ -1,100 ₪ לחודש בלבד.
- א. בדיון שהתקיים לעניין אישור ההסכם ובהמשך לשאלות בית המשפט הסכימו
הצדדים כי בהוצאות החריגות של הקטינים וכפי שיפורטו להלן, יישאו הם בחלקים שווים:
"א. הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי קופ"ח.
ב. קייטנות, מחזור אחד לכל ילד.
ג. מחצית שכר לימוד לילדים, ואם הם ילמדו במגזר הפרטי, המסגרת החינוכית שבה ילמדו הילדים תקבע בהסכמת הצדדים .
ד. מחצית שיעורים פרטיים – על פי קבלות." – ראה פרוטוקול הדיון מיום
29.6.2010 תמ"ש 145-06-10.
ב. הסכמות הצדדים לענין המזונות קיבלו תוקף של פסק דין , כיום עותרת התובעת להגדיל המזונות בגין שינוי נסיבות כמו גם טוענת כי אם ייקבע שאין שינוי נסיבות העובדה שהמזונות שנקבעו הינם מתחת לרף המינימלי אשר נקבע בפסיקה יש בה להשליך על חובתו של בית המשפט לבחון שנית גובה המזונות שנקבעו.
המצב המשפטי:
- א. סכום המזונות, אותו מבקשת התובעת להגדיל, נקבע במסגרת הסכם בין הצדדים,
הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לפיכך ,על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה עם התובעת, העותרת לשינוי סכום המזונות שנקבע, וליחס ערך מוסף לעובדה שהמדובר הוא בהסכם אשר במהותו הינו הסכם פשרה בין הצדדים, אשר אף קיבל תוקף של פסק דין לאחר שהצדדים באו בפני בית המשפט.
בע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 13.6.94) נקבע:
"עניין סמכות ההתערבות של בית המשפט בסכום המזונות שנקבע בהסכם מחייבת הבהרה והדרכה: בתחום המזונות רשאי בית המשפט אמנם לבחון בנסיבות ראויות את קיומו של שינוי נסיבות; אולם, כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים".
במיוחד נכון הדבר עת עסקינן , כאמור, בהסכם גירושין אשר מלבד שאלת המזונות התייחס גם לאיזון רכושי , סדור גט, משמורת הקטינים והסדרי ראיה וכיוב'.
ב. הפסיקה הכירה באפשרות של שינוי פסק הדין למזונות בשל שינוי נסיבות מהותי
לאור תנאי מכללא בענין זה אותו יש לקרוא לתוך הסכם הגירושין.
ראה: "... תנאי מכללא, לפיו ניתן לשנות פסק דין מזונות בשל שינוי מהותי בנסיבות, משולב בהסכם לפי עצם טיבו כהסכם מזונות. הווי אומר, זהו תנאי, המתווסף לחוזה בשל סיווגו ומהותו, והמסקנה העולה, כביכול מכללא, מן ההתייחסות המפורשת לנושא מוגדר אחד בלבד, אין בה כדי להוסיף או לגרוע לעניין זה." – ע"א 5651/91 לב-רן נ' לב-רן [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 29.6.93 ) .
ג. מגמת היסוד בבחינת עתירה לשינוי סכום מזונות שנקבעו בהסכם בין צדדים,
הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, הינה איזון בין שני אינטרסים: אינטרס הסופיות של פסק הדין והאינטרס, שלא יישאר על כנו פסק דין שאכיפתו הינה בלתי צודקת לחלוטין ועקב שינוי נסיבות.
משכך כאשר מדובר בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין וכעת מבקש אחד הצדדים לשנותו מוטל על התובע שינוי נטל שכנוע חזק , זאת לאור המאפיינים הייחודיים של הסכם גירושין:
"בתחום המזונות רשאי בית המשפט אמנם לבחון בנסיבות ראויות את קיומו של שינוי נסיבות; אולם, כאשר מדובר על סכום מזונות שנקבע בהסכם בין ההורים, אין לשנות את המזונות כפי שנקבעו על נקלה אלא אך ורק במקרים בולטים. הסכם גירושין הוא בדרך כלל בגדר הסדר כולל של נקודות רבות שבמחלוקת ויש לבחון אותו כשלמות אחת; יש לנסות ולהקנות לו יציבות ואמינות כדי לטפח הסדרים מוסכמים בין בני זוג שנפלה ביניהם מחלוקת שאינה ניתנת ליישום, אחרת לא יהיה ערך להסכם גירושין וכל הסכם יהיה רק בגדר שלב ביניים עד לפניה חוזרת לבית המשפט.
סיכומו של דבר, אפשר לשנות גם סכומים של דמי מזונות שהוסכם עליהם בחוזה בין ההורים, אולם בטרם יוכרע בכך דרוש שכנוע חזק שאכן יש שינוי מהותי בנסיבות המצדיק התערבות במה שהוסכם."
ראה: ע"א 4515/92 שטיין נ' שטיין [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 13.6.94) סעיף 3 לפסק דינו של כב' הנשיא שמגר.
ד. שינוי הנסיבות צריך להיות מהותי ומתייחס לתקופה שממועד פסק הדין הקודם והנטל להוכיחו הינו על מבקש שינוי הסכומים שנקבעו:
"מי שמבקש להוכיח גידול בצרכים ושינוי מהותי בהם, כאשר בעבר ניתן פסק-דין בהסכמה, מתחייב על ידי כך בהוכחתו של המצב ששרר בעבר בעת שהגיעו הצדדים להסכמה ובהצבעה על השינוי שחל מאז, אשר אף אותו יש, כמובן, להוכיח. הווה אומר, בית המשפט אינו פועל בחלל ריק, בו פתוח הכול לבדיקה מחדש מראשיתו, וכאילו לא היו קיימות נסיבות, אשר את שינוין מבקשים להוכיח.
המצב בעבר הוא בגדר נקודת מוצא מחייבת, והבהרתו היא בגדר חובתו של מי שטוען להתהוותו של שינוי. כל פירוש אחר יוליך לכך, שצדדים לא יסכימו לעולם להגיע לפשרה או להסכמה, המוליכה לפסק-דין שבהסכמה, פן יהיה פירוש הדבר, כי לא הושג כביכול מאומה, וכי ניתן יהיה לפנות ולבקש למחרת היום, כי ייערך לראשונה "דיון לגופו של ענין בצרכיו והרגליו של התובע".
ראה: ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו(3), 187, 189.
- א. הפסיקה הורתה כי כאשר מוגשת תובענה להגדלת מזונות קטינים, יש לבחון האם
הסכומים שאותם מבוקש לשנות, עומדים בקנה המידה של "המזונות ההכרחיים" המקובלים בפסיקה.
כך חברי, כב' הש' א. שני בתמ"ש (ת"א) 45124-02-12 א.ז. נ' ג.ס.[פורסם בנבו](פס"ד מיום 29.05.2013 ) אשר הגדיר את סכום המזונות ההכרחיים הקבועים בהלכה הפסוקה כ- "קו פרשת המים" ובלשונו:
"קו פרשת המים:
- סבור אני, כי משך הזמן הלכו בתי המשפט וגיבשו מדיניות משפטית ראויה המתייחסת בשונה לפסיקת מזונות שהם נמוכים מן הסך ההכרחי וזאת להבדיל מפסיקת מזונות הגבוהים ממנו. את קו התיחום בין סך נמוך מהמינימום, לבין סך שהוא הסך המינימלי או למעלה מכך מכנה אני "קו פרשת המים" מעברו האחד דין מסוים ומעברו האחר קיים שוני.
- אם רצוני להקדים מסקנה להסבר, אומר, כי אדם אשר חויב בדמי מזונות נמוכים מן הסך ההכרחי וזאת מכוח הסכם (להבדיל מהליך אשר ברר, לפחות אגב קדם משפט, את צרכי הקטין ויכולות הוריו) צריך לראות עצמו כצפוי לדרישה להגדלת סך המזונות לפחות עד לגובה הרף של מזונות הכרחיים.
- שונה הוא המצב לחלוטין, כאשר מדובר בדמי מזונות שהם בגדר הסך ההכרחי או גבוהים ממנו...
אין חולק עוד היום בכך שאב החייב במזונות ילדו, בין מכוח הדין האישי ובין מכוח החוק, אינו יכול לעבור את מה שכיניתי קו פרשת המים של הסך ההכרחי אל התחום הנמוך ממנו ללא הצדק אובייקטיבי ומשמעותי (וראה ע"מ 789/05 ע.ד. נ' ע.י. (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו])."
ב. בבג"צ 4407/12 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול ואח' (פורסם בנבו), (פס"ד מיום
07.02.2013) , עת בחן כב' הש' י. עמית ההבחנה בין תביעה להגדלת מזונות לבין
תביעה עצמאית של הקטינים הפנה הוא וקבע גם:
"הגענו אפוא למסקנה שהפסיקה אוחזת עדיין במבחן הבדיקה המהותית. לטעמי, הבדיקה המהותית היא דו-שלבית:
בשלב הראשון יש לבחון האם התקיים דיון ענייני במזונות הקטינים. כאמור, בהיעדר אינדיקציה לסתור, נקודת המוצא היא שבית המשפט בחן גם את עניינים של הקטינים כאשר אישר את הסכם הגירושין. כוחה של נקודת המוצא "חזק" יותר כאשר בית המשפט אף גילה מעורבות בגיבוש ההסכם. עם זאת, נוכח סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לאשר הסכם גירושין גם מבלי שהוגשה תביעה, חזקה על בית המשפט כי גם במסגרת אישור הסכם שלא היה מעורב בגיבושו, בחן בית המשפט אם יש בהסכם מענה לצרכי הקטינים. אם התמלאה דרישה זו, בכך מסתיים מסענו והתביעה תיבחן במסלול של תביעה לשינוי מזונות עקב שינוי נסיבות מהותי.
[במאמר מוסגר: מכאן האחריות המיוחדת המוטלת לפתחו של בית המשפט המאשר הסכם גירושין הכולל מזונות ילדים. אישור ההסכם, כשלעצמו, מפחית כאמור הסיכוי לתביעה עצמאית].
בשלב השני יש לבחון האם בפועל הקטינים אכן קופחו בסכום המזונות שנפסק לזכותם בעת אישור הסכם הגירושין. במסגרת זו, על בית המשפט לבחון את גילו של הקטין, צרכי הקטין הבסיסיים, צרכיו המיוחדים והכנסות כל אחד מההורים. ככל שנמצא כי הקטין לא קופח במזונותיו, הרי שאין טעם "לפתוח" את ההסכם, אף אם לא נתמלאה הדרישה הראשונה של דיון ענייני במזונות הקטינים.
עם זאת, במקרה של קיפוח מהותי הזועק על פניו לגבי מזונות הקטין, מה לי תביעה עצמאית ומה לי תביעה להגדלת מזונות, בשני המקרים, שומה על בית המשפט לבחון מחדש את מזונות הקטין. תימוכין לכך אני מוצא בדבריו של המלומד פנחס שיפמן בספרו דיני המשפחה בישראל כרך ב (1989). המחבר גורס כי נדרשת רביזיה בפסיקה על מנת להחזיר את האיזון בין הצורך בכיבוד ההסכם לבין הצורך בהגנה על הילד. המחבר אינו מבחין לעניין זה בין תביעה עצמאית לבין תביעה להגדלת מזונות עקב שינוי נסיבות:
"אם הקטין יכול לקבל די מחסורו מן האם, לא מתקפחות זכויותיו אם לא ניתנת לו זכות תביעה כלפי האב. לעומת זאת, שלילת זכות התביעה כלפי האב נהפכת לקטין לרועץ, אם אימו איננה מסוגלת לפרנסו כדרוש. לענין זה אין נפקא מינה אם כבר בעת עריכת ההסכם, ברור היה שהילד לא יוכל לקבל את מלוא מזונותיו מן האם וההסדר פסול מראשיתו, או שמא רק עקב שינוי הנסיבות מתבקשת פניה אל האב" (שם, עמ' 267)". (הדגשה בקו תחתון לא במקור – מ.ד.)
ג. יוצא אפוא כי על בית המשפט לבחון גם האם אותו סכום מזונות המבוקש לשנותו,
הינו בבחינת "סכום מקפח"; היה ומדובר בקיפוח מהותי הזועק על פניו, שומה על בית המשפט לבחון מחדש את מזונות הקטין.
האם שינוי נסיבות?
- א. במקרה זה שבפנינו ותוך סיכום טענות התובעת בעניין הרי שלטענת התובעת חל
שינוי נסיבות מהותי באלו:
- הקטינים גדלו וצרכיהם גדלו גם הם.
- הכנסת האב גדלה.
- האב אינו עומד בהסדרי הראיה.
- הורי התובעת אינם מסוגלים לסייע לה
נבחן אחד לאחד הנושאים בהם לטענת התובעת חל שינוי נסיבות, נבחן האם כטענת התובעת הווה והאם עסקינן בשינוי נסיבות שניתן להגדירו כשינוי נסיבות מהותי ו/או משמעותי.
ב. הקטינים גדלו וצרכיהם גדלו אף הם:
(1) האם לזאת ייקרא שינוי נסיבות מהותי? גדילת הילדים וצמיחתם בשנים זה דבר צפוי ומבורך ולא ניתן להגדירו שינוי נסיבות מהותי.
(2) ואולי נאמר – מבחינת התובעת ההיפך הוא הנכון. הואיל ועסקינן בבני זוג שהדין
האישי החל עליהם הוא הדין העברי גדילת הילדים וצמיחתם ועם הגיעם לגיל 15 שנים ואילך משמעו ביטול חיוב האב במזונותיהם ההכרחיים של הקטינים וגם אלו ייבחנו על פי דיני הצדקה הן בהתייחס לאם והן בהתייחס לאב.
התובעת לא הצביעה על כל הוצאה חריגה ובלתי צפויה אשר התלוותה לגדילתם של ילדי הצדדים ומשכך לעניין זה , לא מדובר בשינוי נסיבות מהותי.
ג. הכנסת האב גדלה:
(1) ביום מתן פסק הדין, 29.6.2010, הצהיר הנתבע לפרוטוקול כי הוא מרוויח 4,500 ₪ לחודש. התובעת לא העירה דבר לעניין זה במהלך הדיון. הנתבע צירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו בתיק זה 12 תלושי שכר שהממוצע שלהם עומד על 4,905 ₪ לחודש.
(2) במועד חקירת הנתבע הוברר כי הכנסתו של הנתבע עלתה והיא עולה לשעורים של כ-5,500 – 7,000 ₪ לחודש נטו. לטענת הנתבע משכורת זו כוללת גם גילום הוצאות רכב ובהתייחס לק"מ אותם נוסע הוא במסגרת עבודתו, דהיינו החזר הוצאות.
ראה לעניין זה עמ' 18 לפרוטוקול.
"ש. בתצהיר של מ. יש את הפס"ד שם אתה אומר לביהמ"ש כמה אתה מרוויח?
ת. 4.5.
ש. ועכשיו אתה מרוויח 9, זה כפול?
ת. יש לי כאן את האסמס של המשכורת האחרונה – 5470 זו המשכורת שלי.
ש. היה שינוי כלשהו בהכנסות שלך מאז יוני 2010?
ת. שינויים קלילים, לא מרחיקי לכת.
ש. יש לך עכשיו גם הכשרה מקצועית?
ת. נו?
ש. הפוטנציאל הכנסה שלך גדל?
ת. הוא כבר היה קיים, הייתי מתמחה כשהייתי פה.
ש. בא-- שרדת שנתיים וכרגע יש לך עבודה קבועה ב---?
ת. כרגע אני לא ב--.
ש. בסדר, אבל התמדת?
ת. מה אני יכול לעשות עם זה. מבקש להציג לביהמ"ש את האסמס לאחר שהפלאפון נדלק. במקביל אפשר לראות אסמסים שהתקבלו מהבנק המראים 17 אלף ₪ מינוס. חיובים לכרטיסי אשראי מינימליים של 200-400 ₪.
ש. הגדלת את מסגרת האשראי שלך?
ת. פשוט צירפתי את אשתי לחשבון.
הערת ביהמ"ש:
רואים הודעת אסמס משכורת 9.3 – 5,474. זיכוי לפברואר – 6,297. זיכוי
7,651 מה-9.1.
הנתבע:
המשכורת היא נמוכה יותר. בתוך הסכומים שאפשר לראות בזיכוי
מופיעים גם גילום הוצאות רכב, אני מקבל שקל לקילומטר ועבודתי
כוללת שימוש ברכב."
(3) הנתבע אמנם סיים את לימודיו ואת התמחותו כחוקר פרטי אך לא נראה
כי השתכרותו עלתה משמעותית. התובעת טוענת כי פוטנציאל הכנסתו של זה עלה משמעותית אולם לא הובאו ראיות המלמדות מהו פוטנציאל הכנסתו כיום של הנתבע ובהתייחס לתחומי התעסקותו האפשריים כיום. עוד לציין כי כבר בעת אשור הסכם הגירושין התמחה הנתבע בהמשך ללימודיו כחוקר פרטי, משכך עיסוקו בתחום אין בו כשלעצמו להוות שינוי נסיבות ובוודאי לא שינוי נסיבות מהותי.
(4) הנתבע נישא שנית. אשתו עובדת אף היא ועימה גדל בנה, עבורו מקבלת היא מזונות. אולם לא מציתי באלו ללמד כי יכולתו הכלכלית של הנתבע השתפרה מהותית ומשמעותית באופן המקים בסיס כשלעצמו להוות שינוי נסיבות מהותי כמשמעו בדין.
ד. האב אינו עומד בהסדרי הראיה:
(1) סעיף 8 להסכם הגירושין שבין הצדדים קובע כי הסדרי הראיה של האב
עם ילדיו יתקיימו בימי שני ורביעי משעות אחר הצהריים עד הערב (ללא לינה כלל באמצע השבוע) וכל שבת שניה.
(2) האב הגיש תובענה להרחבת הסדרי הראיה (תמ"ש 11223-10-13) ובדיון
שהתקיים ביום 01.04.14 נקבע כי הנתבע ייקח את הקטינים אליו בשתי שבתות בחודש כולל לינה וכן בימי שני ורביעי – ללא לינה.
(3) מכאן שהסדרי הראיה כיום רחבים מהסדרי הראיה כפי שנקבעו בפסק
הדין המקורי, ואם חל שינוי נסיבות לעניין זה הרי שהוא דווקא הפוך מזה לו טוענת התובעת.
ה. הורי התובעת אינם מסוגלים לסייע לה:
(1) כאמור, סכום המזונות המסוכם בהסכם הגירושין עולה לשיעור של 1,000 ₪ לחודש לכל אחד מהילדים(ללא הצמדה) כולל מדור (לא כולל הוצאות חנוך והוצאות חריגות).
(2) כבר בדיון שנקבע לאשור ההסכם ביקש בית המשפט התייחסות התובעת למצבה הכלכלי וליכולה לממן צרכי הקטינים ובהתייחס לסכום המזונות אשר הוסכם בין הצדדים. התובעת השיבה:
"אני עובדת, מרוויחה כ – 5500 ₪. כמו כן, אני מקבלת מחצית מדמי השכירות בדירה ברח' -----, הסכום הזה בנוסף לסכום המזונות יספיק לי לכלכלת הילדים. אני גם מתכוונת להיעזר בהורים שלי."
עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בתה"ס 145-06-10.
בהמשך הדיון ולשאלת בית המשפט, הבהירו הצדדים עוד:
"לעניין סעיף 11 – דמי השכירות שמתקבלים מהדירה הינם על סך 3,300 ₪ שמחציתו לבעל ומחציתו לאישה.
אני גרה ב---- בשכירות, ההורים מסייעים לי כאמור."
(3) משכך, כבר בישיבת בית המשפט אשר עסקה באישור ההסכם – הודע לבית המשפט כמו גם לנתבע כי התובעת מתכוונת להסתייע בהוריה.
(4) דהיינו, מהסכומים אותם השתכרה התובעת ומסכומי המזונות לבדם , לא
יכולה היתה התובעת לממן צרכי הקטינים והיא נזקקה לסיוע הוריה. במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט עובר לאישור ההסכם ולשאלות בית המשפט, השיבה התובעת כי סיועם של הוריה מאפשר ויאפשר לה להסתפק בסכומים אשר נקבעו כמזונות בהסכם שביניהם.
(5) אולם, הורי התובעת לא היו צד להסכם הגירושין והם לא לקחו על עצמם כל מחויבויות ישירה לשאת בצרכי הקטינים באופן שיש בו להפטיר האב ממחויבותו שבדין. משכך, ומשהנתבע היה מודע להיזקקותה של התובעת להוריה על מנת לכלכל הילדים ומשלא דאג הוא לעיגון משפטי של התחייבות הורי התובעת בהסכם עצמו ו/או בהסכם נלווה אחר יכול וצריך היה הוא לצפות לכך שאם תיפסק אותה עזרה, מכל סיבה שהיא ואפילו אם תחליט האם עצמה להפסיק לבקש עזרת הוריה יהא הוא צפוי לעתירה לעניין מזונות הקטינים.
נהיר כי אם חל שינוי מהותי לעניין זה מצופה היה מהתובעת להעיד לעניין זה את הוריה ועל מנת לאמת שינוי הנסיבות לעניין זה. אף לא אחד מהורי התובעת הובא לעדות וכבר סקרנו לעיל ההלכה שבדין לפיה אי הבאת עד זמין לעדות, חזקה כי אילו היה מובא היתה עדותו פועלת לרעת אותו צד , אולם יש ליתן הדעת גם לגרסת התובעת בענין עת נשאלה בעדותה וכדלקמן:
"ש. אביך קבלן?
ת. ההימורים והאלכוהול חיסלו אותו לגמרי. אין לו שקל היום.
ש. בן כמה הוא?
ת. 60.
ש. מתנהל נגד אביך הליך פש"ר.
ת. לא שידוע לי. אני יודעת שהוא חי בשכירות ואין לו דירה על שמו"
עמ' 13 לפרוטוקול מיום 01.04.2014.
הנתבע לא הכחיש בעיית ההימורים של האב. ראה עמ' 21 לפרוטוקול.
"זו דירה ששילמתי עבורה כסף ותיאור האלכוהול וההימורים הוא ישן. עוד לפני שהגעתי למשפחה שם. ההימורים זה חלק מהמשפחה. זה מה שעזר לי לקנות את הדירה, כי כשהוא צריך כסף כל האמצעים כשרים".
דהיינו, הנתבע ידע כי הסתמכות התובעת על העזרה המשפחתית אינה כה יציבה לנוכח המורכבות כאמור.
ראה גם נספח ב' לכתב התביעה הוא מסמך החתום לכאורה על ידי אבי התובעת ובו מציין זה כי אינו מעוניין בכל מתן עזרה.
(6) ראוי להפנות כאן להוראות סע' 6 להסכם הגירושין , סעיף אשר לא קיבל תוקף של
פסק דין במסגרת הדיון שהתקיים ואשר בו קבעו הצדדים כדלקמן:
"האשה מתחייבת בזה לא להגיש באמצעותה ו/או באמצעות כל אדם אחר מכוחה ו/או מטעמה ו/או מיוזמתה כל תביעה בשמה ו/או בשם הילדים ו/או בשם כל אדם אחר נגד הבעל ו/או נגד כל אדם אחר מטעמו עבור מזונות מכל סוג שהוא מעבר למזונות אשר אותם חייב הבעל על פי האמור בהסכם זה.כמו כן מתחייבת האשה כי לכל תביעה עבור מזונות הילדים מעבר לאמור בהסכם זה היא תהיה בעל הדין הנכון.
האשה גם מתחיבת בזה לשפות את הבעל עבור כל הוצאותיו ו/או כל סכום אשר ייפסק נגדו ו/או אשר יחויב לשלם , לרבות, בין השאר , הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בגין כל תביעה שהיא שתוגש נגדו עבור מזונות הילדים מעבר למזונות אשר הבעל חייב בהם עפ"י האמור בהסכם זה"
בהעדר עתירה מטעם מי מהצדדים ליתן משקל להתחייבויות לשיפוי ו/או כיוב' במסגרת הליך זה – איני נדרשת לכך .
(7) יחד עם זאת, נכונותה של התובעת להסתייע בהוריה והצהרתה לעניין זה בישיבה
שהתקיימה לאשור ההסכם אין בה כשלעצמה להוות מחויבות של התובעת לפנות להוריה ולבקש עזרה. דווקא הצהרת התובעת במועד אישור ההסכם כי היא מתכוונת לבקש עזרה , מלמדת וכאמור, כי סכום המזונות כפי שנפסק והוא כשלעצמו אין בו די לזון ולכלכל הילדים הקטינים של הצדדים והצדדים שניהם ידעו על כך.
החבות במזונות והסכומים הנדרשים
- א. הצדדים להליך הינם יהודים אשר נשאו זל"ז כדמו"י והתגרשו זמ"ז בג"פ.
סעיף 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 [להלן: "חוק המזונות"] קובע כי:
"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".
משכך, הדין החל על הצדדים, הורי הקטינים הינו הדין העברי.
ב. הדין העברי קובע כי יש מספר מעגלי חבות במזונות: מעגל מזונות החובה ומעגל מזונות צדקה.
עד לגיל 15 שנים, חב האב חבות מוחלטת במזונות ילדיו הקטינים, בין מתקנות חכמים, בין מתקנת אושא של הרבנות הראשית משנת תש"ד ובין מכוח פרשנות הדין העברי בפסיקת בית המשפט העליון. מעבר לגיל 15 שנים, חל דין צדקה על שני ההורים.
ג. עוד לומר כי ראה לעניין זה גם דברי כב' הש' א. רובינשטיין בבע"מ 8719/13 פלוני
נ' פלוני [פורסם בנבו] ,(פס"ד מיום 05.02.2014), כפי שהובאו גם בפסק דינה של כב' השופטת וילנר בעמ"ש 54256-09-14 א.כ. נ' ב.כ. [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 08.02.2015):
"המצב דהאידנא הוא כי קיימת חובה מוחלטת על האב לתשלום מזונותיהם ההכרחיים של ילדים עד גיל 15, חלוקת נטל המזונות שמעבר לכך היא על פי דין צדקה על האב והאם".
ד. עם זאת, גם מקום שחלה על האב חבות מוחלטת לשאת במזונות ילדיו, אין היא
כוללת ומקיפה את כל צרכי הקטין. הדין העברי מבחין בין מעגל צרכי הבסיס של הקטין לבין מעגל של צרכים שאינם הכרחיים והחיוב בהם הוא מדין צדקה לפי ההכנסות הפנויות של ההורים.
ה. בשנים האחרונות קיימת מגמה של צמצום מעגל הצרכים ההכרחיים למינימום, על
מנת להביא לכך שעיקרון השוויון בין בני הזוג ימצא ביטוי ככל שניתן גם בחיוב בדמי מזונות על פי הדין האישי.
ו. במקום שלא מובאות ראיות מספקות ו/או מדוייקות קובעת הפסיקה כי צרכיו ההכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות ואשר מצויים בידיעה כללית שיפוטית, עומדים כיום על סך של 1,250 – 1,400 ₪ ללא הוצאות מדור וללא הוצאות חינוך (לעניין זה ראו:
רמ"ש (י-ם) 17808-05-10 פלוני נ' המל"ל [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 8.8.2011);
ע"מ (י-ם) 525/04 י.ב. נ' ל.ב., [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 20.10.2014) ;
ע"מ (י-ם) 789/05 ע.ד. (קטינה) נ' ע.י. [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 16.01.2006) ;
בר"ע (ת"א) 1895/02 בן עמי נ' משיח, [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 20.01.2003);
תמ"ש (ת"א) 451-02-12 א.ז. נ' ג.ס. [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 29.05.2013 );
תמ"ש (נצ) 35921-05-13 ש.ל. נ' מ.ג. [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 01.02.2015);
עמ"ש 32632-10-13 ר.מ. נ' פ.מ. ואח' [פורסם בנבו], (פס"ד מיום 26.3.2015);
עמ"ש 1180-05-14 א.א. נ' מ.א. [פורסם בנבו] ,(פס"ד מיום 26.3.2015)ׂ.
ז. קיומם של מספר קטינים במשפחה אינה מביאה להכפלה אוטומטית של הסך
שנקבע לקטין אחד במספר הקטינים הזכאים (ראה ע"א 552/87 ורד נ' ורד פ"ד מ"ב (3) 599).
על סך זה יש להוסיף, במקרה שיש צורך בשכירת דירה ו/או תשלום משכנתא משכנתא , חיוב סך 30% מהסכום המשתלם עבור קטין אחד, 40% לשני קטינים ו-50% למעלה משני קטינים כסכומים המהווים השתתפות במדור הקטינים. ראה:
תמ"ש 14993-02-11 ה.ד.(קטין) ואח' נ' ד. [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 01.01.2013 ) עמ"ש 32632-10-13 ר.מ. נ' פ.מ.ואח' [פורסם בנבו](פס"ד מיום 26.3.2015);
עמ"ש 1180-05-14 א.א. נ' מ.א. [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 26.3.2015 ).
אף נוסף לאלו חלק יחסי בהוצאות החזקת מדור תוך החלת השתתפות בשווה גם בהוצאות רפואיות חריגות ובהוצאות חינוך חריגות וחיוניות.
ח. התובעת עתרה לחיוב האב במזונות ילדיו וע"ס 5,940 ₪ לחודש (לא כולל חינוך)
עלויות דיור 3,096 ₪ ובנוסף 480 ₪ עבור שמרטף.
התובעת לא צירפה קבלות המלמדות על ההוצאות להן היא עותרת (מלבד קבלות לאימות הוצאות החזקת הבית וחוגים לילדים).
- א. בעניינם של הצדדים שבפנינו הועמדו מזונות הקטינים בהסכם על סך של 3000 ₪
לחודש ל-3 קטינים , כולל הוצאות מדור.
האם מדובר בסך הנמוך מהמזונות ההכרחיים אשר נקבעו בפסיקה ונכנסים אנו בגדרם של מזונות מקפחים?
ראה לעיל והאמור בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פורסם בנבו] בסעיף 17 לפסק הדין של כב' השופט עמית (7.2.2013).
ב. הנתבע מפנה וטוען כי טענות האם למצב כלכלי קשה אינן עומדות במבחן
המציאות, שכו זו נסעה מספר פעמים לחו"ל בשנה האחרונה ואף לומדת משפטים במכללה, עת טענתה לקבלת מילגות לשם מימומן לא הוכחה .אולם בעדותה הבהירה והסבירה התובעת מקור המימון של כ"א מההוצאות אליהן הפנה הנתבע דבריה ניכרו כדברי אמת.
ג. עוד הופנתה התובעת לעניין השתכרותה והעידה כי בזמן שהתגרשה והיום היא מרוויחה כמעט אותו דבר, בסביבות 4,500 ₪ נטו לחודש (עמ' 6 שורה 8 לפר'). דא עקא שמיד בהמשך אותו, הופנתה התובעת לכך שהתלושים שצירפה מעלים כי היא מרוויחה נטו 7,700ש"ח.
ד. התובעת נישאה שנית ומשכך אדם נוסף משתתף בהוצאות התא המשפחתי. לענין
זה לא צירפה התובעת נתונים מלאים. עפ"י עדות התובעת משתתף עמה הבעל בהוצאות השכירות והמדור.
ראה לעניין זה בסייפא של עמוד לפרוטוקול הדיון:
"ש. האם את משלמת שכ"ד?
ת. כן
ש. איך את משלמת?
ת. בעלי מסדר את זה
ש. זה יורד מחשבונו?
ת. ביחד. חלק הוא וחלק אני"
ה. יחד עם כל אלה , לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת שמשכורתה עומדת ע"ס של כ-
7000 ₪ נטו , ושוכרת דירה למגוריה מקבלת למזונות 3 קטינים סכום הנמוך
משמעותית מסכומי המזונות ההכרחיים כהגדרתם לעיל ובהתחשב בזכאות
להשתתפות בדמי המדור.
סוף דבר
- א. לאחר שבית המשפט קבע כי הסכם הגירושין שריר ותקף, מצוי בפנינו הסכם
גירושין אשר בו מחויב האב לשלם לכ"א מילדיו סך של 1000 ₪ נומינלית לחודש
(כולל מדור) ובתוספת השתתפות ההורים בחלקים שווים בהוצאות חינוך
ובהוצאות חריגות.(יצוין כי בסע' 4ב' להסכם הגירושין נקבע כי פיגור בתשלום המזונות ישא הפרשי הצמדה וריבית, אולם סכום המזונות השוטף לא הוצמד למדד.)
ב. הואיל ועסקינן ב-3 קטינים (כאשר הגדולה בהן חגגה בימים האחרונים יום הולדת
15 ), וראינו לעיל שהסכום המינימלי למזונות (1300-1400 ₪ לחודש) אינו מוכפל
עת עסקינן במספר קטינים ובמיוחד עת עסקינן בזוג אשר רמת חייהם לא היתה
גבוהה, ובנוסף לסכום זה הסכימו הצדדים כי יישאו בחלקים שווים בהוצאות
רפואיות והוצאות חינוך – מצאתי כי אין להתערב בסך זה וכי אין המדובר בסכום מקפח.
יחד עם זאת, העובדה שסכומי המזונות אינם מוצמדים למדד המחירים לצרכן יש בה לטעמי להוות קפוח מהותי , שכן ערכם הכלכלי של הסכומים המשתלמים נשחק ומשכך הספקת צרכי הקטינים בסכומים שנקבעו מצטמצמת, כמו גם העובדה שהסכם הגירושין אינו מטיל על הנתבע השתתפות במדורם והחזקת מדורם של הקטינים , ועת התובעת נדרשת לשכור דירה למגוריה ומגורי הקטינים תוך שדמי השכירות אשר מקבלים הצדדים מהשכרת הדירה שברח' ---- מתחלקים מהותית ביניהם – יש בה להוות קיפוח ממשי של הקטינים ומשכך יש להורות על השלמת צרכיהם של הקטינים לענין זה.
ג. נוכח זאת מצאתי להוסיף לפסק הדין ולהורות כי סכומי המזונות שנקבעו בהסכם
הגירושין יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן הידוע ביום אשור ההסכם והם
יעודכנו אחת ל-3 חודשים וזאת מיום הגשת התביעה.
ד. באשר למדור – מצאתי מקום להתערבות בית המשפט ולהוספת חיובים לנתבע בעניין זה וכדלקמן:
הנתבע ישתתף בעלות מדורם של הקטינים והוצאות אחזקתו בסך של 1350 ₪ לכל חודש וזאת החל מיום הגשת התביעה ומידי חודש בחודשו (1/3 עבור כל ילד).
סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע היום ויעודכן אחת לשלושה חודשים, ללא הפרשים למפרע.
קבעתי סכום זה בהתחשב בהכנסתו של הנתבע ובצורך להותיר לו סכומים סבירים לכלכלתו ומחייתו כמו גם העובדה שעם התובעת מתגורר בן זוג (לאחרונה נישאו אלו זל"ז ) כבר חודשים ארוכים.
ה. סכומי המזונות והמדור ישולמו עד הגיע כ"א מהקטינים לגיל 18 שנים ו/או סיום לימודיו התיכוניים ולפי המאוחר. בתקופת השירות הצבאי – ישולם 1/3 מסך זה.
ו. קובעת כי הנתבע יהא רשאי לשלם סכומי חיוב העבר עפ"י פסק דין זה ב- 10 תשלומים.
ז. נוכח תוצאות ההליך – קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.
ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ה, 15 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.