ביה"ד הרבני מוסמך לדון בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין גם מקום שהתובע אינו אזרח או תושב ישראל

תיק זה הוחזר אלינו על ידי בית הדין הרבני הגדול, על מנת שנחליט במחלוקת שבין הצדדים בשאלת סמכותו של בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הבעל לגירושין.

הצדדים, שהינם בני זוג חרדים, נישאו בישראל כדמו"י ביום כ' אדר תשס"ב (4.3.02). בעת הנישואין היתה האשה אזרחית ישראל ותושבת בה, והבעל היה אזרח קנדה ותושב בה. מנישואי בני הזוג נולדו שתי בנות קטינות, שהינן כיום בגילאים 4.5 ו-3.5 שנים. לאחר הנישואין התגוררו הצדדים כשנה בירושלים ולאחר מכן עברו להתגורר בניו-ג'רזי. בחודש מאי 2006 נסעה האשה יחד עם שתי הבנות לחתונת אחיה בישראל. מאז היא מתגוררת בישראל והיא לא שבה לחיים משותפים עם הבעל.

ביום ט"ו אלול תשס"ז (29.8.07) הגיש הבעל לבית הדין הרבני האזורי בירושלים תביעת גירושין ובה כרך את עניני משמורת הקטינות ושאר עניניהן, לרבות ענין האפוטרופסות, מקום המגורים והחינוך, מזונות הבנות - ככל שהן ניתנים לכריכה בתביעת גירושין, מזונות האשה ועניני הרכוש של הצדדים.

מנגד, האשה עתרה לבית הדין ביום 19.11.07 בבקשה להקדים את מועד הדיון בתיק הגירושין "ולסדר הגט על אתר ויפה שעה אחת קודם".

במסגרת הליכי ביניים בבית הדין האזורי, ניתן לבקשת הבעל עיכוב יציאה מן הארץ נגד בנות הצדדים שבוטל בשלב מאוחר יותר. נגד החלטת ביטול עיכוב הנסיעה הוגש ערעור לבית הדין הגדול, ובמסגרתו עלתה במלוא חריפותה שאלת סמכות בית הדין לדון בעניינים הכרוכים, והצדדים הגישו סיכומיהם בסוגיה זו. לנוכח טענת ב"כ האשה כי שאלת הסמכות צריכה להיות מוכרעת בשלב ראשון על ידי בית הדין האזורי, החליט ביה"ד הגדול להחזיר אלינו את התיקים להכרעה על פי החומר שהצטבר, תוך מתן הוראה כי אין צורך לקיים דיון נפרד בשאלה זו.

נעיר כי בינתיים חלו שינויים בהרכב בית הדין האזורי הדן בענייני הצדדים. לאחר שנוכחנו לדעת שאין מחלוקת עובדתית בסוגיית הסמכות, והמחלוקת היא משפטית בלבד, ומאחר והצדדים עצמם לא בקשו להוסיף דברים בפנינו מעבר לחומר ולסיכומים שהוגשו לבית הדין הגדול ושהועברו להכרעתנו, החלטנו לדון בסוגיה זו על פי החומר שבתיק.

נפנה תחילה לעניינים שאין לגביהן חולק: הבעל-התובע אינו אזרח ישראל ואינו תושב בה. האשה-הנתבעת הינה אזרחית ישראל ותושבת בה. כן אין מחלוקת כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת הגירושין, אך יש מחלוקת בדבר הסעיף המתאים בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן - החוק), שמכוחו יש לבית הדין סמכות לדון בתביעת הגירושין, וכן חלוקים הצדדים, כאמור, בשאלת הסמכות לדון בעניינים הכרוכים.

לטענת ב"כ הבעל, קיימים שני מקורות לסמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין ובעניינים שנכרכו בה. ראשית, הבעל היה זכאי להגיש תביעת מכח סעיף 4א לחוק. בתביעה שכזו רשאי הבעל לכרוך במפורש עניינים הטעונים הכרעה עם הגרושין. לדבריו, אף שנאמר בסעיף 4א(ה) לחוק כי "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין", הכוונה היא כי העניינים הכרוכים בגירושין אינם בסמכות בית הדין מכח עצם הגשת תביעת הגירושין, ללא כריכתם במפורש. אך אין בכך כדי למנוע כריכה מפורשת על פי סעיף 3 לחוק בהתאם לכללים הנהוגים.

שנית, טוען ב"כ הבעל, סעיף 4א אינו בא לגרוע מסמכות בית הדין לפי סעיף 1 לחוק. כדי שבית הדין יהיה מוסמך לדון בתביעת הגירושין של הבעל שאינו אזרח ותושב ישראל, די בכך שהאשה הינה אזרחית או תושבת ישראל ושהבעל מכפיף עצמו לסמכות בית הדין. ממילא, הואיל ויש לבית הדין סמכות בתביעת הגירושין מכח סעיף 1 לחוק, ניתן לכרוך בתביעה עניינים נוספים בהתאם לסעיף 3 לחוק.

לטענת ב"כ האשה, הפרשנות הנכונה לסעיף 4א(ה) לחוק היא, שלא ניתן לכרוך עניינים בתביעת גירושין המוגשת מכח סעיף 4א לחוק. כמו כן, על פי סעיף 1 לחוק צריכים שני הצדדים להיות, כל אחד בנפרד, אזרח או תושב ישראל, והסכמה של תושב זר להכפפת ענין הגירושין שלו לסמכות בית הדין, אינה מספקת כדי לתת סמכות לדון בגירושין מכח סעיף 1 לחוק.

לאחר העיון נראה לנו כי בית הדין מוסמך לדון בתביעת הגירושין מכח סעיף 1 לחוק, ולא רק מכח סעיף 4א לחוק (שהוא מקור חוקי המקובל גם על ב"כ האשה). למעשה שאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעת גירושין כאשר רק הנתבע אזרח או תושב ישראל, נדונה בהרחבה על ידי בית הדין הגדול בתיק 1625-21-1 (פורסם באתר נבו):

• "כאמור, פגם נוסף מבחינה משפטית, על פי טענת המערער, הוא העובדה שחוק שיפוט בתי דין רבניים מתנה את סמכותו של ביה"ד הרבני בהיות הצדדים "אזרחי המדינה או תושביה" - לשון רבים ולא לשון יחיד, ולא ניתן להסתפק בצד אחד.
• אמנם כך נפסק  בבג"צ 10/71 גורדון נ' בית  הדין הרבני, פ"ד כה (1) 485, שעל שני הצדדים להיות אזרחי המדינה או תושביה, וזאת בעקבות דברי כבוד השופט מני בבג"צ 129/63, מטלון נ' ביה"ד הרבני פ"ד יז 1640, אך כבר העיר מ"מ הנשיא לנדוי בבג"צ 297/77 חן נ' בה"ד הרבני, כי דברי כבוד השופט מני הנ"ל הם דעת יחיד בלבד.
• גם פרופ'  מ' שאווה, תנאי הסמכות של בית-הדין הרבני בעניני נישואין וגירושין, הפרקליט, לב א, מאי 78, 39 55, מתח בקורת על פסק הדין בבג"צ גורדון :

"עם כל הכבוד, יורשה לנו להעיר, כי "הלכת מטלון" הנ"ל, כפי שמתוארת בפסק דין זה, אינה אלא הלכתו של השופט מני בפסק דין מטלון. ברם, דעתו של השופט מני היתה שם דעת יחיד, כששני השופטים האחרים, שישבו בהרכב, השופט זילברג והשופט ח. כהן, או שחלקו עליה, או שלא מצאו צורך לחוות דעתם עליה נוכח המסקנה אליה הגיעו. לפיכך, בצדק, מעיר מ"מ הנשיא לנדוי בבג"צ 297/77 (חן) הנ"ל, כי בית המשפט העליון בבג"צ 10/71 (גורדון) הנ"ל "לא דק פורתא באיזכור דעת היחיד של השופט מני בבג"צ 129/63, כאילו היתה זאת דעת הכל באותו פסק דין".

• ביקורת דומה נמתחה גם על ידי פרופ' שרשבסקי, דיני משפחה, מהד' רביעית מורחבת, תשנ"ג, עמ' 5, הערה 15, שם הוא מפרש את לשון החוק :

"... גם כאן אנחנו סבורים שאין החוק מצדיק את הפירוש שניתן לו ע"י שופטי הרוב. לשון הרבים, שם, פירושה רק שמדובר בסוג אנשים ואין בה משום ראיה כי הכוונה לדיון שבו כל הצדדים הנם תושבי המדינה...

...זאת ועוד: לא מדובר בסעיף על עניני נישואין וגירושין "בין" יהודים וכו' אלא "של" יהודים וכו', כלומר כל יהודי ויהודי כפוף בענייני נישואין וגירושין לשיפוט היחודי  של בתי הדין הרבניים, בתנאי שהוא אזרח או תושב המדינה ונמצא בישראל (ר' לזה לעיל). פירוש הדבר שאם קיימים לגביו כל התנאים הדרושים כנ"ל, הוא כפוף לשיפוט הייחודי הנ"ל. במילים אחרות, טענת חוסר סמכות ייחודית תישמע רק מפי אותו צד שלגביו חסר אחד מהתנאים הנ"ל, בעוד שהצד השני שלגביו קיימים התנאים הדרושים כנ"ל, לא יוכל להשתחרר מהסמכות היחודית הקיימת לגביו. מאידך, שום דבר אינו מונע בעד הצד שרשאי כנ"ל לטעון טענת חוסר סמכות ייחודית, ליצור סמכות לבית הדין ע"י זה שיביע את הסכמתו לכך בהתאם לסעיף 9 לחוק. כי הרי נישואין וגירושין הינם  בין ענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצתו על א"י, 1922-1947, שלגבי צד כזה, בגלל היעדר אחד מהתנאים הדרושים כנ"ל, אין לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין  שלו ולכן הוא נוגע בדבר במובן סעיף 9 הנ"ל. אך רק הוא ולא הצד השני נוגע בדבר, כי רק אלה שלגביהם אין סמכות ייחודית כנ"ל נוגעים בדבר במובן החוק, כלומר בדבר הצורך  בהסכמה לשיפוט בית הדין. הבעת הסכמה כנ"ל מצד התובע כאשר הצד הנתבע כבר כפוף לשיפוט ייחודי בהתאם להנ"ל, יש לראות בזה שהוא מגיש את תביעתו לבית הדין וע"י זה נוצרת סמכות ייחודית לבית הדין, כי אין בידי המסכים לחזור בו מהסכמתו."

• צודק כמו כן ב"כ המשיבה, כי קיימת אפשרות נוספת לפירוש לשון הרבים בסעיף 1 לחוק הנ"ל, זאת על פי הוראת סעיף 5 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, אשר קובע: