אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שרותים משפטיים | פורום
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> חיוב תובע זר במתן ערובה להוצאות הנתבע המקומי

חיוב תובע זר במתן ערובה להוצאות הנתבע המקומי

מאת: איתי כרמון, עו"ד | תאריך פרסום : 22/03/2006 12:00:00 | גרסת הדפסה

מבוא

החלטה שיצאה לאחרונה מלפני בית המשפט המחוזי בחיפה כחלק משורה ארוכה של החלטות בהתדיינות מסועפת הנובעת רובה ככולה מהסתבכותו של איש העסקים רובי אסא (נשיאת בית המשפט בילהה גילאור בת.א. 11263/97 (בש"א 16495/05)   Polska Zegluga Morskaואח' נ' מנחם פריהר ואח',) מספקת פיתרון אפשרי לבעיה לא קלה שעמדה בפני נתבעים ישראלים אשר מצאו עצמם נתבעים ע"י תובע זר (כגון חברה זרה). ההחלטה, בה חויבה קבוצת חברות זרות להפקיד סך של 500,000$ כערובה להוצאות הנה החלטה חדשנית ומעניינת, ובכך יעסוק מאמר זה.

יצוין כי לאחר ההחלטה נשוא מאמר זה לא הפקידו התובעות את הערובה האמורה במועד אותו קצב בית המשפט המחוזי, ובפסק דין שניתן מועד קצר לאחר מכן נדחתה התביעה, והתובעות חויבו בתשלום הוצאות לנתבעים בסך של 400,000 ₪ בצירוף מע"מ.

חשיבות ההחלטה אינה רק בניתוח השיטתי של המצב החוקי הקיים והמחייב בקשר עם חיוב תובע זר בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, אלא גם בעיגון בפסיקה (בפעם הראשונה) של אופן והיקף שיקול הדעת של בית משפט ישראלי המתבקש לחייב תובע זר (במקרה הנוכחי, קבוצת חברות ספנות פולניות אשר תבעו לדין את מרשו של הח"מ, שישב באותה עת בבית כלא אמריקאי) בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע הישראלי, לאור תקנה 28(א) לתקנות האג מחד ולאור החקיקה הנוגדת לכאורה מאידך, כפי שיפורט להלן.

הח"מ השתתף בייצוג הנתבע פריהר בתיק זה, וניהל עבורו את שלב הראיות שהוביל להחלטה האמורה.

הצגת הבעיה

ככלל, בעל דין הנתבע ע"י תובע זר, עלול למצוא עצמו במצב בעייתי במידה ויזכה בדין, וייפסקו הוצאות משפט שונות לזכותו. מצב בעייתי זה עלול למצוא ביטויו בקושי האמיתי והמוחשי לגבות את החוב הפסוק במדינה זרה, ובצורך (הלא דמיוני והאפשרי בהחלט) לצלוח את המסננות העלולות להיות קיימות במערכת המשפטית שבאותה מדינה זרה להכרה ואכיפה של פסק זר באותה מדינה.

בפשטות, הזוכה הישראלי המאושר שמצא עצמו ביום אחד נתבע ע"י תובע זר, ולמחרת נושה לחייב זר, עלול למצוא עצמו מנהל מערכה לא פשוטה ולא זולה במערכת בתי המשפט של מדינה זרה, על מנת לאכוף את פסק הדין שניתן לטובתו, מערכה שסופה ועלותה מי ישורנו.

המחוקק ומתקין התקנות הישראלי לא הקל עם הנתבע המקומי הנאלץ להתמודד עם בעיה זו, משהצטרפה מדינת ישראל לאמנת האג ותיקנה תקנות מתאימות (תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), תשכ"ט-1968), ולענייננו – תקנה 28(א) לתקנות אלה (להלן "התקנה"). התקנה קובעת כך:

28. פטור מערובה להוצאות המשפט

תובע או מתערב, שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא תצווה עליו רשות שיפוטית, מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, ליתן בטחון או ערובה לפירעון הוצאות משפט שנתבע עלול להוציא ושהתובע או המתערב עלולים להתחייב בהן כלפיו במשפט.

לכאורה, התקנה עומדת בסתירה לכלל לפיו בית המשפט נדרש לשוות לנגד עיניו לא רק את זכות הצדדים לגישה לערכאות, כי אם גם את זכות צד שלא ייפגע קניינו, ולערוך את האיזון המתחייב. זאת, הואיל ומצד אחד נמצאת תקנה 28(א) הנ"ל, אך מצד שני בהלכה הפסוקה קיימת חזקה, לפיה לא רק שאל לו לצד שזכה בדין לצאת בחסרון כיס כלשהו, אלא שבנוסף יש לחייב חברה בהפקדת ערובה להוצאות מעצם היותה חברה ומעצם היותה ישות משפטית נפרדת, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור:

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה, שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות...

דעתי היא שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור."

(רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647, 650 ו- 652 (להלן: "פרשת אויקל"))

ההלכה קובעת שנטל ההוכחה בדבר קיום של טעמים לסתור מוטל על החברה התובעת ולא על הנתבע:

"מקום שמדובר בתביעה המוגשת בידי חברה - לא הנתבע-המבקש צריך להוכיח שאין החברה האמורה מסוגלת לפרוע את סכום ההוצאות שייפסק לחובתה, אם וכאשר ייפסק, אלא החברה עצמה צריכה לשכנע את בית המשפט כי אין מקום, בנסיבות העניין, להטיל עליה חיוב כמבוקש".

(בש"א (חי') 2411/99 פרמינגר נ' אבני בועז בע"מ )

שיקול דעת בית המשפט הישראלי

נראה כי המסקנה החשובה ביותר מהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה היא, כי לבית המשפט הישראלי שיקול דעת בפרשנות סעיף 28(א) לתקנות האג הנ"ל, ובאופן החלתו של סעיף זה על התדיינות מקומית לאור התנגשות לכאורה בין שני מעשי חקיקה: האחד בתקנות והשני בחוק.

מחד, כלל עליון במשפט הבינלאומי המינהגי הוא כי המשפט הבינלאומי המינהגי הנו חלק מן המשפט הישראלי. מאידך, לכלל זה סייג, והוא כי המשפט הבינלאומי המינהגי ייסוג מפני חוק חקוק הנוגד אותו.

רע"א Canada 7092/94 נ' שלדון ג. אדלסון:

"לפי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, המשפט הבינלאומי המינהגי הוא חלק ממשפט הארץ, וזאת בכפיפות לדבר חקיקה ישראלי הקובע הוראה סותרת" (בג"צ 1, עפו נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מב(35 ,1 (2).

נשאלת השאלה, כיצד אמור בית המשפט ליישב סתירה אפשרית בין שני מעשי חקיקה, כאשר מצד אחד משקלה של הוראה בחוק (חוק החברות בעניין הנוכחי) גדול ממשקלה של תקנה, אך בעניין הנוכחי התקנה האמורה באה דווקא מכח אמנה מולטילטראלית שמדינת ישראל צד לה, ושחיקתה עלולה לפגוע ביחס שאר מדינות האמנה כלפי מתדיינים ישראלים באותן מדינות הואיל והמשפט הבינלאומי בכללותו בנוי על הדדיות.

ניכר בבית המשפט המחוזי בחיפה, שבחר לתת משקל רב לשיקול הדעת הרחב שבסעיף 353א לחוק החברות, ובמקרה בו נותרו כפות המאזניים מאוזנות לעניין חיוב התובע הזר בהפקדת ערובה, לנגד מצבו הכלכלי של התובע הזר כפי שיוכח, יטה בית המשפט לחייב את התובע הזר במתן ערובה, אלא אם יסבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. בית המשפט מציין שדומה כי הבהרה זו של המחוקק בסעיף 353א לחוק החברות מציבה קושי פרשני חדש והוא – מה גדרו של שיקול הדעת מקום בו הוכיח התובע הזר כי ביכולתו לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה הנתבע בדין.

לדעת בית המשפט, נראה כי המחוקק הישראלי לא התכוון לשנות מהתכליות העומדות בבסיס הסמכות החוקית לחייב כל בעל דין במתן ערובה, והן: השאיפה למנוע תביעות סרק, והרצון להבטיח את יכולתו של הנתבע לגבות את הוצאותיו במידה ויזכה בדין.

לכן, כך מציין בית המשפט (ולדעת הח"מ בצדק רב), יש לבחון מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, ולא לצאת מנקודת הנחה מוטעית לפיה תקנה 28(א) היא אבסולוטית ושוללת שיקול דעת.

הדין המקומי

בכמה מישורים יש לדין הישראלי "המקורי" נגיעה לתקנה 28(א) לתקנות האג: הן בתקסד"א, הן בחוק החברות והן בפסיקה שמקורה בפקודת החברות אשר שרדה את הפיכת פקודת החברות לחוק החברות העכשווי. ברם, עד עתה שלטה הסברה כי הדין התייחס אך ורק לחברות ויחידים ישראלים או לזרים שאינם ממדינות האמנה, אך יש מקום לסברה שהחלטת בית המשפט המחוזי שונה מסברה זו וכי הדין הנ"ל חל גם על חברות ויחידים ממדינות האמנה.

הגם שכאשר נחקק חוק החברות, התשנ"ט 1999 (להלן: "חוק החברות") בוטל סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג 1983 (להלן: "פקודת החברות"), אשר הסמיך בעבר את בית המשפט הנכבד להורות כי חברה תיתן ערובה לתשלום הוצאות (מקום שראה יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין), הרי שהחזקה שנגזרה מסעיף זה על ידי בתי המשפט נותרה עומדת גם לאחר ביטול סעיף 232 הנ"ל. כך פסק כב' בית המשפט העליון בפרשת אעדילי לאחר חקיקת חוק החברות:

"התובעת 7 היא חברה. סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, אמנם בוטל... אבל אין טעם טוב לגרוס כי חזקה שנגזרה ממנו... בטלה אף היא מניה וביה, כל עוד לא הוכח כי לחברה נכסים שמהם ניתן להיפרע. לפיכך תתן היא ערובה כאמור, בסך 25,000 ש"ח".

(רע"א 6066/00 אעדילי נ' סלקום ישראל בע"מ )

בתי המשפט המחוזיים צעדו בתלם שחרשה הלכת אעדילי ופסקו, בשורה ארוכה של פסקי-דין, שחרף ביטול סעיף 232 לפקודת החברות, הרי שהחזקה והרציונל שבבסיס החזקה, עומדים בעינם:

"בהחלטת בית המשפט העליון ברע"א 2808/00, שופרסל בע"מ נ' אורי ניב ואח', החלטה מיום 18.6.00 (מפי כב' השופטת פרוקצ'יה) אכן נפסק, כי לאחר ביטול סעיף 232 לפקודת החברות חלה על הסוגיה רק הוראת תקנה 519 לתקנות. ואולם, אין בכך כדי לשלול את האמור לעיל, לפיו בגדר הפעלת שיקול הדעת לצורך תקנה 519 הנ"ל, רשאי בית המשפט להתחשב בעובדה שהתובעת היא חברה בע"מ, הנתונה בקשיים כלכליים..."

(בש"א 5922/01 מוזס ואח' נ' חב' לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ)

"דברים אלו נאמרו לפי פקודת החברות שבה היה קיים סעיף 232 אשר בוטל עם חקיקת חוק החברות החדש.

עם זאת נקבע בפסיקה ברע"א 6066/00 אעדילי נ' סלקום ישראל בע"מ כי החזקה לטובת חיוב חברה בערובה להוצאות, ממשיכה להתקיים גם לאחר ביטול הסעיף הנ"ל לחוק".

(בש"א 17934/02 הכשרת היישוב נ' או. בי. די).

"השאלה הנשאלת היא מה משמעות ביטול סע' 232 לפקודת החברות. ברע"א 6066/00 חאלד אעדילי ואח' נ' חברת סלקום ישראל בע"מ ובבש"א (חיפה) 4676/00 אסניר עבודות הנדסה נ' צוקית הכרמל נקבע שביטול סע' 232 אינו מביט בהכרח לביטול החזקה העולה ממנו.

ההיגיון העומד בבסיס החזקה האמורה- שריר וקיים גם לאחר ביטול סע' 232 - והכוונה לאבחנה בין אדם בשר-דם לבין חברה בע"מ שיכולה, בכל עת, לחדול מפעילות או מאפשרות לפרוע חובותיה".

בר"ע 2692/02 סינרגיה ועוד- חברה לייעוץ עסקי ותפעול שיווקי בע"מ נ' סי.בי.אס. עסקי מדעי המחשב בע"מ

מהלכת אעדילי ומפסיקת בתי המשפט המחוזיים ההולכים בעקבותיה, ברור כי החזקה שהונחה בבסיס סעיף 232 לפקודת החברות נותרה חיה ונושמת גם עם חקיקת חוק החברות וכי גם עם חקיקתו וכניסתו לתוקף היה ויש לפסוק לפיה, ולמצער, כי יש לפסוק לפי הרציונל העומד בבסיסה, כאשר נשקלת סוגיית חיוב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

לפני שנים אחדות, הפיץ משרד המשפטים את תזכיר חוק החברות (תיקון), תשס"א 2001. בתזכיר זה הוצע להוסיף סעיף 353א לחוק החברות החדש, בנוסח כדלקמן:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומצא בית המשפט יסוד סביר להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן ערובה".

בדברי ההסבר לתזכיר נאמר, כי תכלית ההצעה היא להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות, אשר בוטל שלא במתכוון, לאמור:

"להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות אשר בוטל שלא במתכוון ואשר לפיו החילה הפסיקה כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה להוצאות הנתבע".

צעד נוסף לקראת הוספת סעיף 353א לחוק החברות נעשה עם פרסום הצעת חוק החברות (תיקון), תשס"ב 2002, אשר הרחיבה את ההסדר שנקבע בתזכיר הצעת החוק, כך שיחול גם על חברת חוץ. לפי סעיף 69 להצעת החוק, אחרי סעיף 353 לחוק החברות הובא סעיף 353א שכותרתו "ערובה להוצאות משפט" ונוסחו כדלקמן:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ומצא בית המשפט יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".

דברי ההסבר לסעיף 69 שבהצעת חוק החברות (תיקון) התשס"ב 2002 מבארים את פשר התוספת:

"מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא היתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע; כמו כן מוצע להחיל את ההוראה על חברת חוץ בשונה מן הפסיקה שניתנה בעניין זה (בש"א 6294/99 (חי') איגור זימנקוב נ' S.R. International Ltd. ואח',)".

(הצעת חוק החברות (תיקון) התשס"ב2002-, קובץ הצעות חוק 3132, 18 ביוני 2002)

בשוליים יצוין, כי העובדה שהתובעת היא חברה זרה שלא התאגדה על-פי דיניה של מדינת ישראל, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין החזקה בחיובה בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע המקומי.

בעניין זה כבר נפסק, כי החזקה בדבר חיובן של חברות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעינה עומדת גם כאשר הדברים אמורים בחברות זרות, ותקנה 28(א) לתקנות האמנה אינה יכולה לפטור את המשיבות מחיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש, ככל שיסוד החיוב הוא בחזקה הנעוצה בשורש היות המשיבות חברות; אם לא תאמר כן יימצא מצבה של חברה זרה מאחת המדינות בעלות האמנה טוב יותר ממצבה של חברה ישראלית - ולכן ניתן לבית המשפט הדן בעניין שיקול דעת.

לאמור:

"הגורם האחד הוא העובדה ש S.R.I. LTD הינה חברה. עצם היותה של התובעת חברה, בין אם נוסדה ונרשמה על פי הפקודה ובין אם נוסדה ונרשמה על פי דיני מדינה ממדינות הים, מקימה את החזקה שיש מקום לחייבה בערובה להוצאות אלא אם קיימים בנסיבות העניין טעמים לסתור: רע"א 544/89 הנ"ל, שם, בעמ' 652."

(בש"א (חי') 6294/99 זימנקוב נ' S.R International Ltd ואח' (להלן: "פרשת זימנקוב"))

אמנם התקנה שוללת מבית המשפט את האפשרות להטלת ערובה על תושב אחת המדינות הנמנות על האמנה מחמת היותו אזרח זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים,

אולם, אין בקיומה של התקנה, כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להטיל ערובה על תושב שכזה, שלא מחמת היותו תושב זר, אלא מטעמים אחרים המצדיקים הטלת ערובה. מסקנה זאת עולה בבירור מלשונה של התקנה, שלא מטילה איסור גורף לגבי הטלת ערובה על אזרח זר, אלא מסייגת את תחולתו של האיסור לטעמים ספציפיים. דברים ברוח דומה נאמרו זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי בעניין ברקורק בזו הלשון:

"מלשון התקנה 28 עולה ברורות שבית משפט ישראלי לא יחייב אזרח כזה במתן בטחון מחמת היותו אזרח זר; לא נאמר בה, שאין לחייב אזרח זר במתן בטחון. היוצא מהנ"ל, שאם קיימים שיקולים היכולים לשמש בסיס לחיוב אזרח זר במתן בטחון (פרט לעצם היותו אזרח זר ותושב חוץ) רשאי בית משפט ישראלי לחייב גם אזרח אחת ממדינות האמנה במתן הביטחון..."

מטרתה של תקנה 28 לתקנות הנ"ל, הינה השוואת מעמדו של התובע, אזרח מדינת האמנה, למעמדו של מתדיין ישראלי לעניין הטלת ערובה, ואין בה כוונה להעניק לו זכויות יתר. על-כן, ואף שעצם היותו של אדם תושב זר אינו מהווה כשלעצמו טעם להטלת ערובה, הרי שיכולות להיות נסיבות קונקרטיות אחרות שיצדיקו זאת, ממין אלה שיש בהן כדי להצדיק הטלת ערובה על אזרח ישראלי, מכח תקנה 519 לתקנות.

כל זאת, לשיקוף המצב החוקי בעבר. מאז, הפכה הצעת החוק לחלק מחוק החברות, וסעיף 353א הפך לחלק אינטגראלי מחוק החברות.

לאמור:

"כנגד זכותו החוקתית של התובע עומדת זכותו של הנתבע, שלא ימצא עצמו בסופו של יום, אם התביעה נגדו תדחה או אם תיפסקנה לטובתו הוצאות, ללא סיכוי לממש את אותן הוצאות. גם מצב זה מהווה פגיעה בזכות חוקתית, הפעם זכותו של הנתבע."

(בש"א (י-ם) 3149/03 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח' נ' אריק זמיר ואח' )

"זכות הגישה והפנייה לבית משפט היא כאמור זכות שאינה ניתנת לערעור, ואולם לצד זכות זו, עומדת וקיימת גם זכות נתבע להיות מפוצה על הליכים שלא היתה סיבה להגשתם. הטעם לכך הוא שמימוש זכות התביעה גורר את הנתבע לבית משפט ומטיל עליו הוצאות. אין סיבה שהאחרון יצא וידיו על ראשו, כשמדובר בתביעה שנדחתה. זכות הנתבע להיות מפוצה במקרים מתאימים, היא אפוא צידה השני של מטבע הזכות של התובע להגיש תביעה, והיא מאזנת את האינטרסים בין הצדדים".

(ת"א (י-ם) 1331/96 עזבון מוחמד ואח' נ' מדינת ישראל )

גם בתקסד"א סיוע מסוים לבעיה המוצגת במאמר זה, בדמות תקנה 519(א), שזו לשונה:

519. ערובה לתשלום הוצאות

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) ..."

הלכה היא כי כאשר מקום מושבו של התובע הנו מחוץ לישראל ואין בידו להצביע על נכסים בארץ מהם יוכל להיפרע הנתבע, אזי מתקיים הרציונל העומד בבסיס תקנה 519 לתקנות ועל בית המשפט להשית על התובע ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתובענה, לאמור:

"מקובל עלינו כי בית המשפט משתמש בסמכותו לפי תקנה 519 (א) לתקנות בעיקר בשני מקרים: א) כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, מחוץ לתחום השיפוט, ומשום כך יתקשה הנתבע לגבות את המגיע לו, אם יזכה בהוצאות; וכן אין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ שמהם יוכל הנתבע להיפרע..."

(רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח' )

"תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבותן ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש..."

(פרשת אויקל הנ"ל, בעמ' 650-651)

"הגורם השני הוא העובדה שמקום מושבה של S.R.I. LTD הוא באודסה שבאוקראינה: לעובדה זו יש משקל נכבד בשיקולי בית המשפט אם לחייב את החברה בהפקדת ערובה להוצאות אם לאו..."

(פרשת זימנקוב הנ"ל)

זה המקום לציין כי בעניין אויקל, נקבע על ידי כב' השופט ש. לוין (כתוארו אז) כי בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול הדעת (משום שתקנה 519 איננה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור).

אחד מהכללים הוא כאשר התובע מתגורר בחו"ל והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה לגבותן ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ואשר מהם יוכל הנתבע להיפרע או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש. אם כך, הלכת אויקל מכירה בקושי לגבות כנתון שיש להתחשב בו, במכלול הנסיבות הכללי.

תכלית האמנה- השוואה בין מעמדו של תובע זר למעמד של תובע ישראלי

תקנה 28 לתקנות לביצוע אמנת האג, 1954 (סדר-הדין האזרחי) תשכ"ט 1968 אינה פוטרת בפטור מוחלט ובלתי ניתן לערעור את התובע הזר מחיוב בהפקדת ערובה (בנסיבות המיוחדות של כל מקרה), באם לא הוכיח התובע הזר כי הוא אזרח של מדינה בעלת אמנה.

זאת, גם כיוון שהאמנה אינה יכולה להעמיד את התובע הזר במצב טוב יותר משל תובע ישראלי. תקנה 28 לתקנות האמנה, הקובעת כי תובע שהוא אזרח אחת המדינות בעלות האמנה ושמקום מושבו באחת מהן, לא יצווה ליתן בטחון או ערובה לפירעון הוצאות משפט מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים, למעשה משווה בין מעמדו של תובע זר לתובע ישראלי, וקובעת שאין להטיל על תובע זר נטל מיוחד רק בשל זרותו.

ברם, תקנות האמנה אינן יכולות לסייע לתובע הזר, באם לא הוכיח שהוא אזרח או תושב של מדינה בעלת האמנה, ולמצער בשל החלת החזקה החלה בדין הישראלי על חברות, בין ישראליות ובין זרות. לפיכך, תובע זר המגיש תביעה בישראל, טוב יעשה אם יוכיח שהוא אזרח (ויש להניח שבמקרה של חברה זרה – מאוגד) במדינה ממדינות האמנה.

סיכום

תקנה 28(א) לתקנות האג אינה מהווה מחסום בלתי עביר, ובשום פנים ואופן אין משמעותה שתובע זר לא יחוייב בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע.

לבית המשפט הישראלי מוקנה שיקול דעת, ולבקשת הנתבע הישראלי יפעיל שיקול דעת זה, לפי נסיבות העניין, ולפי ראיות שיובאו לפניו לעניין כושר הפירעון של התובע הזר, ולאחר שיוכיח כי האמנה חלה עליו.

במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו, נקודת הפתיחה של בית המשפט הישראלי היא ככל הנראה הוראת סעיף 353א לחוק החברות, ורק אח"כ הוראת סעיף 28(א) לתקנות האג. אין בקיומה של התקנה, כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להטיל ערובה על תושב שכזה, שלא מחמת היותו תושב זר, אלא מטעמים אחרים המצדיקים הטלת ערובה.


לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:

לחקיקה שאוזכרה במאמר:


* הכותב הוא שותף במשרד כרמון וכרמון הפעיל בת"א ובניו יורק (www.carmonlaw.com ittai@carmonlaw.co.il) העוסק בעיקר במשפט בינלאומי פרטי ופומבי, מייצג בין השאר מדינות זרות וחבר בוועדת קשרי חוץ ויחסים בינלאומיים שליד וועד מחוז תל אביב והמרכז.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

חוקים קשורים

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ, עיצוב: סטודיו מילינק'ה