אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> דמי שימוש ראויים - מחלוקת פוסקים בבית המשפט לענייני משפחה

דמי שימוש ראויים - מחלוקת פוסקים בבית המשפט לענייני משפחה

מאת: אלינור ליבוביץ, עו"ד | תאריך פרסום : 24/09/2003 11:00:00 | גרסת הדפסה

תביעה לדמי שימוש ראויים נסמכת על חוק המקרקעין. כאשר מדובר בבני זוג נשואים או בין ידועים בציבור שיש להם אחריות וחובות האחד כלפי השני מכוח הדין האישי החל עליהם )דין תורה כאשר מדובר ביהודים( - פסיקת דמי שימוש ראויים או שלילתה - צריכה להיבדק גם על סמך דינים אחרים המתייחסים לחיובים שבין בני זוג.

שתי סוגיות משפטיות עקרוניות מתעוררות תדיר בתביעות מסוג זה: דמי שימוש ראויים )חוק המקרקעין( ועשיית עושר שלא במשפט.

סעיף 33 לחוק המקרקעין התשכ"ט - -1969 קובע כדלקמן:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש"

על פניו, לשון הסעיף מאד פשוטה וברורה. לכאורה )אך לכאורה בלבד( עולה כי בן הזוג שנותר בבית ומשתמש בו - צריך לשלם לבן הזוג השני מחצית משכר דירה על פי שווי הדירה להשכרה. אולם רק לכאורה.

החיוב אינו ברור לחלוטין ואינו מובן מאליו, כאשר מדובר בבני זוג הנשואים זה לזו או חיים כידועים בציבור, ולא בשותפים זרים שכל עניינם הוא עסקי וכלכלי. על בני זוג מסגרת חיובים שונה ונוספת. כך למשל, בעל שעזב את הבית, אך חויב במזונותיה של אשתו - סביר כי לא יוכל לדרוש ממנה דמי שימוש ראויים מאחר ומדורה הינו חלק ממזונותיה. במקרה כזה האפשרות לשימוש בבית הינה חלק מהחובות המושתות על בעל, שכן עליו להעמיד מקום מגורים לשימושה של אשתו, מכוח הדין האישי החל עליו, ואם כך - כיצד הוא יכול לתבוע ממנה דמי שימוש עבור חלקו בדירה?

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979 קובע כדלקמן:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...... חייב להשיב למזכה את הזכייה ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה, לשלם לו את שוויה........."

הרציו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט הוא מניעת התעשרות שלא כדין על חשבון הזולת.

תביעה לדמי שימוש ראויים של בעל מאשתו -פסק הדין של כב' השופט גוטזגן

פסק דין חדש )תמ"ש 59523/96 גוטנטג נ. גוטנטג( מבית מדרשו של כב' השופט גוטזגן אשר פרש מכס השיפוט, ואשר יהיה מן הסתם, אחד מפסקי הדין האחרונים שנתן ערב עזיבתו את השפיטה - דן בסוגייה של דמי שימוש ראויים.

בפסק הדין בו עסקינן בעלי הדין הינם בני זוג אשר היו נשואים מ- 1971 ועד 1999, וההליכים המשפטיים ביניהם החלו משנת 1990, והתנהלו משך 13 שנים! מאז 1990 אין התובע מתגורר בבית ועל כן הגיש תביעה לדמי שכירות ראויים בגין מחצית הזכויות בבית משנת 1990.

הסוגיה המרכזית שבפסק דין זה הינה תביעתו של הבעל, אשר עזב את הבית, כאמור, לפני שנים רבות, לקבלת דמי שימוש ראויים, דהיינו מחצית שכר דירה, בגין דירה המצויה בבעלות משותפת שלו ושל אשתו, גרושתו לימים.

המסקנה הסופית ותוצאת פסק הדין של כב' השופט גוטזגן הינה כי יש לראות בבעל כמי שהסכים כל מהלך השנים לשימוש בלעדי של האשה בבית, וכי לא היתה מניעה לכך שהבעל ייכנס לבית וישוב להתגורר בו, לפחות עד לגירושין. ואם היתה מניעה כזאת - הרי הדבר בשל צווי הגנה וצווי מניעה שהוצאו כנגדו בשל אלימותו והתנהגותו כלפי אשתו, ואזי אין לו אלא להלין על עצמו בנדון.

עוד מוסיף בית המשפט וקובע כי גם לאחר הגירושין העדיף הבעל את חייו עם בת זוגו הנוכחית ולא שב אל הבית למרות שלא היתה כל הגבלה כי יעשה כן. בנסיבות אלו מגיע בית המשפט למסקנה, כי לא קמה לתובע-הבעל הזכות לקבל שכר ראוי עבור שימושה של האשה, אשתו כל השנים, וגרושתו בשנים האחרונות בדירה.

כנאמר בפתיח למאמר זה, לא זיכה כב' השופט גוטזגן את הבעל בדמי שימוש ראויים, לא לתקופה של לפני הגירושין ולא לתקופה שלאחריה ושלל באופן גורף את זכותו של הבעל לשכר ראוי עבור חלקו. גישתו זאת של כב' השופט גוטזגן עומדת בסתירה לפסק דין שניתן על ידי כב' השופט שוחט.

לגישתו יש לנקוט בגישה המצמצמת ולא בגישה המרחיבה. וכי נכון להיום נוקט בית המשפט העליון בגישה המצמצמת, הבודקת את הסיבה מדוע לא עשה השותף הנוסף שימוש בנכס.

בפסיקת בית המשפט העליון הובעה הדעה כי החובה לשלם שכר ראוי לפי סעיף 33 לחוק המקרקעין רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי באופן שנמנע מיתר השותפים מלעשות כן. במידה ולא מנע מהם מלהשתמש - אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים )ע"א 1492/90 זרקא נ. פארס(. לדידו דעה זו הינה בבחינת ההלכה מחייבת.

פרשת זידאניכב' השופט גוטזגן קובע כי הגישה המרחיבה אליה כיוון כב' השופט אנגלרד ב )ע"א 891/95 זידאני נ. אבו אחמד( ושאותה אימץ כב' השפט שוחט בפסק דינו שיפורט להלן, אינה ההלכה המחייבת. עוד מציין כב' השופט גוטזגן כי ספק בעיניו אם ראוי לאמץ את הגישה המרחיבה במקום בו מדובר בבעלות משותפת של בני זוג בדירה ששימשה למגוריהם עד שנפל ביניהם דבר[, וכי ניתן לראות בין בני זוג הסכמה מכללא כי שניהם יעשו שימוש בדירת מגוריהם המשותפת ואם מי מהם בוחר לחדול מלעשות שימוש בדירה בניגוד להסכמה - אין לזכותו בשכר ראוי אלא במקרה החריג בו נמנע ממנו השימוש ואותה מניעה הוכחה כדבעי.

עוד מציין כב' השופט גוטזגן כי יש להתריע מפני הסכמה העלולה לצץ בשל שימוש לרעה בפרשנות מרחיבה, שהרי אם תאומץ הגישה המרחיבה שאינה שמה דגש מיוחד על סיבת העזיבה של הבית נוכל להגיע לתוצאות חמורות הפוגעות בצדק.

בנתחו את חוק המקרקעין מול חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כב' השופט גוטזגן כי יש להחיל סימולטנית את שני הסעיפים.

בהסתמכו על סעיף 2 לחוק עשיית עושר שלא במשפט הקובע: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 כולה או מקצתה אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה לבלתי צודקת" - מוצא הוא לנכון לדחות את התביעה לדמי שכירות ראויים הן לגבי תקופת הנישואין והן לגבי התקופה בה בני הזוג התגרשו.

תביעה לדמי שימוש ראויים של אשה מבעלה - פסק הדין של כב' השופט שוחט

סוגיה זו של חיוב בתשלום שכר דירה, נדונה בהרחבה בפסק דין של כב' השופט שוחט גם הוא (, ותוצאתו אףתמ"ש 73932/98, קיסרי נ. קיסרימבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ) משנה הלכות קודמות. הדגש מושם על זכותה הקניינית של האשה ועל זכויותיה כאדם לאור חוקי היסוד.

בהליך זה נדון מקרה שעובדותיו שונות, שכן בו האשה עזבה את בעלה והותירה אותו להתגורר בדירתם המשותפת. התביעה לדמי שימוש ראויים התבססה על יסוד זכות הקניין של האשה ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט.

כב' השופט שוחט קובע כי שאלת ה"אשם" לדידו הינה פחות רלוונטית מבעבר. אם בעבר היו בתי המשפט בודקים האם היה בהתנהגותו של הבעל כדי להצדיק את עזיבתה של האשה, ורק אם נמצאה עילה מוצדקת לעזיבת הבית היו פוסקים לה דמי שכירות ראויים, הרי שכיום לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו הרי שיש להקל ברמת האלימות שיש בה כדי להצדיק את עזיבת הבית על ידי האשה.

בית המשפט קובע כי די בכך שיש סכסוך, ואין זה חשוב מי אשם בו, כדי להכיר בזכותו של שותף למקרקעין להפריד את הרכוש ולחייב את השותף שהשתמש בדירה שימוש ייחודי, בדמי שכירות ראויים.

עוד קובע בית המשפט כי לאור חוקי היסוד והפרשנות החדשה שיש ליתן להם אין זה משנה מי מהצדדים יצר את המניעה להתגורר יחד, ובכל מקרה חייב הצד הנשאר בדירה לשלם לשותפו דמי שימוש, שכן הצד המשתמש בדירה יוצא נשכר מכך ומתעשר כתוצאה מכך שהוא עושה שימוש בכל המקרקעין ללא הפרעה או חלוקה עם השותף, ועל כן מדיני עשיית עושר ולא במשפט עליו לשלם לו את חלקו הראוי.

יחד עם זאת יש לבחון מצב בו ייתכן והשותף שעזב נתן הסכמה לשימוש של האחר במקרקעין, ואזי אין לחייב את השותף הנהנה מן הדירה בדמי שימוש ראויים. בית המשפט קובע כי על מנת שבית המשפט יקבע כי השותף העוזב נתן את הסכמתו לשימוש ייחודי של האחר - יש צורך בראיות פוזיטיביות לכך.

הוא שהוא מקל בחשיבות הסיבה לעזיבת האשהפסק דינו של כב' השופט שוחטהחידוש של וכמעט שאינו נותן משקל לסיבת העזיבה או למידת הצידוק שלה ומעלה על נס את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו המגן על חירויות האדם ועל החופש שלו לבחור בחירה חופשית )לעזוב את הבית ולרצות להתגרש גם ללא סיבה מוצדקת( ועל קניינו של אדם )הזכות לקבל דמי שכירות עבור החלק היחסי בדירה(.

את הגישה החדשה של כב' השופט שוחט הבאה לידי ביטוי ניתן לתמצת בציטוט קצר מפסק הדין:

"...די יהא בקיומו של סכסוך בין בני הזוג שאינו מאפשר חיים תחת קורת גג אחת בנפרד משאלת האשם, כדי להכיר בזכותו של שותף להפריד את המגורים והתנגדותו של השותף האחר תחייבו בדמי שכירות ראויים. גישה זו מתיישבת לעניות דעתי עם מציאות החיים בימינו אנו ועולה בקנה אחד עם זכותו של הפרט לכבוד ולחירות אישית, לבד מזכותו לשמירה, הגנה ומימוש קניינו הפרטי".

גם בחינה של זכותה של האשה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, מביאה לאותה המסקנה. שותף המשתמש בכל הדירה או הבית עושה שימוש גם בחלקים שאינם שלו אלא של השותפים האחרים ועל כן הבסיס לתשלום נובע מהשימוש עצמו ולא מעשיית מעשה עוול כלשהו כלפי הזולת.

בע"אחיזוק לגישה החדשנית של השופט שוחט ניתן למצוא גם בדבריו של כב' השופט אנגלרד , פסק דין בו הוא מציע לבחון מחדש את891/95 יוסף זידאני נ. סעיד מוחמד אבו אחמד ההלכה הקיימת. בהערת אגב הנאמרת בפסק דין זה )אשר ניתן בשנת 1999(, מציע כב' השופט אנגלרד לבחון מחדש את ההלכה שנקבעה בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס לפיה החובה לשלם שכר ראוי חלה "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים".

שם נאמרבע"א 1411/92 ידיד נ. ידידחיזוק לגישתו מוצא כב' השופט שוחט בהערת אגב כלדקמן:

"....כך שכל מניעה כנה, אמיתית ונמשכת, כשאין זה משנה מי מהצדדים יצר אותה, ואשר כתוצאה מכך לא ניתן לומר שהשותף במקרקעין יכול וחייב להישאר עליהם, תגרום לכך שהצד הנשאר ישלם לשותפו דמי שימוש ראויים בגין חלקו של השותף"

לאחר סקירת עובדות המקרה בו דן פסק הדין של השופט שוחט מגיע הוא למסקנה כי האשה נאלצה לעזוב את הבית מפאת התנהגותו ואלימותו הנפשית של הבעל.

לפיכך חויב הבעל לשלם לאשה דמי שימוש ראויים החל משנת 1986 ועד למכירת הבית בפועל.

פסקי דין קודמים בערכאות שונות

בעבר הוכרה זכותו של שותף לדמי שכירות רק על יסוד התנהגותו של השותף האחר. אלימות נפשית או פיסית היוו עילה "טובה" לעזיבת הבית ולפיכך נפסקו דמי שכירות ראויים. עזיבה ללא סיבה נראית לעין הביאה לדחיית התביעה לדמי שימוש ראויים. פסק דינו המפורט לעיל של כב' השופט גוטזגן נוקט בגישה זו, ואילו פסק דינו של כב' השופט שוחט אשר מעדיף את הגישה המרחיבה - שם דגש קטן יותר על המניע לעזיבה ושם דגש רב יותר על זכות הקנין של האדם.

פסקי דין נוספים התומכים בגישה המצמצמת בה נקט כב' השופט גוטזגן, הינם:

בע"א 219/89 מוריה נ. מוריה נקבע כי מאחר והאשה עזבה את הבית משיקוליה שלה לאחר שהצטרפה לכת דתית, אין היא זכאית לדמי שכירות מבעלה. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה לדמי שכירות עבור חלקה ובית המשפט העליון אישר קביעה זו.

במ.א. 2230/91 סיגורה נ. סיגורה מצא בית המשפט כי שימושו של הבעל מנע מהאשה לעשות שימוש בזכויותיה בדירה, ועל כן מצא כי ראוי שייפסקו לה דמי שכירות ראויים וכלשון בית המשפט:

"...ניתן לקבוע כי התובע מונע מן הנתבעת שימוש דומה בדירה. בנסיבות אלה, אין ספק בזכותה של הנתבעת - השותפה בנכס - לדמי שימוש ראויים, שישולמו לה מן התובעת - השותף המשתמש - כשיעור חלקה בבעלות".

פסקי דין אלו בחנו קודם כל את נסיבות העזיבה ואת מידת ההצדקה לנטישת האשה. בעבר נאלצה אשה להוכיח כי המשך מגוריה בבית הינו בלתי אפשרי או גורם למצוקה נפשית בלתי סבירה עבורה.

פסקי דין רבים קובעים כי עזיבת האשה בשל אלימות רוחנית, או פיסית הינה מוצדקת וכי אשה זכאית למגורים סבירים הן מכוח זכות הקניין והן מכוח הדין האישי המחייב את הבעל ליתן לאשתו מדור שלו )ע"א 328/72 לנגל נ. לנגל וכן ע"א 458/79 ניר נ. ניר(.

כך גם בע"מ 202/00 רוקשנסקי נ. רוקשנסקי, אשר נדון כערעור בפני כב' השופט שווילי קובע כי "בגידה של בן זוג כשלעצמה ... אינה סיבה טובה לעזיבת הבית על ידי האחר" ועל כן דחה תביעתו של בעל לדמי שימוש ראויים לתקופה שבה רק האשה התגוררה בבית.

סיכום

ראינו, אם כן, כי קיימת מחלוקת פוסקים בסוגיה זו בבית המשפט לענייני משפחה, כאשר לכל גישה - המרחיבה והמצמצמת - תימוכין בפסקי דין שניתנו בערכאות גבוהות יותר. גישות שונות של שופטים מחד יוצרות חוסר וודאות באשר למצב המשפטי אולם מאידך מפרות את עולם המשפט, ויוצרות בסיס אקדמי לשינוי במידת הצורך, של הלכות קיימות.

פסקי דין שהוזכרו במאמר:

תמ"ש 59523/96 גוטנטג נ. גוטנטג

ע"א 1492/90 זרקא נ. פארס

ע"א 891/95 זידאני נ. אבו אחמד

תמ"ש 73932/98, קיסרי נ. קיסרי

ע"א 1411/92 ידיד נ. ידיד

ע"א 219/89 מוריה נ. מוריה

מ.א. 2230/91 סיגורה נ. סיגורה

ע"מ 202/00 רוקשנסקי נ. רוקשנסקי


* המחברת הנה עורכת דין המתמחה בדיני משפחה, גישור וגירושין.


** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ