חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובע, שנפגע בתאונת עבודה ב-9/9/93 בעת שעבד כמנהל עבודה באתר וחפר בטרקטור מחפר, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקים גוף. המחלוקת המרכזית נסבה סביב שאלת תוקפה של פוליסת ביטוח תקפה למחפר בעת התאונה, וכן האם התביעה תתבסס על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים או על עילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין, בהינתן כי המחפר אינו רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים. הנתבעת כלל טענה שאין פוליסה תקפה בשליות שונות בנתוני הפוליסה ולטענתה המקרה אינו תאונת דרכים. לאחר בחינת העדויות, נקבע כי היתה פוליסת ביטוח תקפה למחפר שרכשה כלל, ולכן לפי פס"ד חמאדה, קיימת זכאות לתביעה לפי חוק הפיצויים, אולם התובע ביקש לערער על כך ולהתבסס על תביעתו ברשלנות לפי פקודת הנזיקין. בית המשפט אישר את שינוי הטענה לטובת התובע. נקבע כי קיימת אחריות של המעביד והנהג על התאונה, עם רשלנות תורמת מצדו של התובע בשיעור של 15%. בית המשפט פירט את שיעור הנזק, כולל נכות רפואית ותפקודית, הפסד השתכרות, עזרת צד ג', הוצאות ניידות, ציוד ועזרים וכן דיור. רוב הטענות לגבי הפרשי הוצאות וציוד נדחו, לאור כיסוי הביטוח הלאומי. בסיכום, נקבע הסכום לפיצוי בפועל לפי פקודת הנזיקין לאחר ניכויים והפחתת רשלנות תורמת בכ-1,933,166 ש"ח. בנוסף הוטלו הוצאות משפט ושכר טרחה על הנתבעים. התביעה כנגד חברת הביטוח קרנית נדחתה.

תוצאה: בית המשפט קיבל את תביעת התובע לפיצוי על פי עילת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין למרות קיומה של פוליסת ביטוח תקפה, וחייב את המעביד וחברת הביטוח המשנה לשלם סך כולל של כ-1.9 מיליון ש"ח, תוך ניכוי רשלנות תורמת של התובע ואינו מקבל את התביעה נגד חברת הביטוח בהתאם לחוק הפיצויים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, שנפגע בתאונת דרכים בילדותו, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהוכרו כחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במהלך הדיון התובע הגיע לבגרות אך הורי התובע לא הוצאו מהתביעה. התובע אושפז 23 ימים בשל פגיעות שונות, כולל פגיעה אורטופדית בברך ימין, חבלה מוחית והשפעה על הכושר הנפשי. מומחים רפואיים, ביניהם מומחים בתחום האורתופדיה, הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה והכירורגיה, קבעו נכות צמיתה בסך כולל משוקלל של כ-25%. הוגשו טענות שונות לגבי קיומם של קשרים סיבתיים לנכות, אך בית המשפט קיבל את טענות התובע לרבות את ההשפעה של הפגיעה המוחית על התפקוד. בנוסף, נדונו ראשי נזק נוספים: כאב וסבל, הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, פיצוי עבור עזרת צד ג' שניתנה על ידי בני משפחה, הוצאות רפואיות, הוצאות פה ולסת והוצאות נסיעה. בית המשפט קבע בסיס שכר מותאם לתובע, והוריד חלק מהטענות של הנתבעת ביחס לכושר ההשתכרות ולקשר לנכויות. כמו כן נדון נושא ההוצאות הרפואיות והפסדי הפנסיה ועל פי רוב לא נתפסו כראויים לפיצוי משמעותי. הפיצוי הכולל שהוקצב הוא בסך של 492,469 ש"ח לפני ניכויים נוספים, כולל הפרשי הצמדה וריבית. הוצגו הוראות מפורטות לגבי תשלום הפיצוי, חלוקתו בין התובעים, תשלום הוצאות משפט ושכר טרחה. הנתבעת מחויבת לשאת בהוצאות רפואיות עד כה, ובעניין האגרה נקבע כי תוטל על הנתבעת.

תוצאה: הנתבעים חייבים לשלם לתובע פיצוי מלא בסך של כ-492,469 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לאחר ניכוי תשלומים קודמים; כמו כן חייבים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה, ובהוצאות רפואיות שנגרמו עד כה; האגרה תוטל על הנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המשיבה הגישה שתי תביעות נגד המבקש, במהלכן הוגשה בקשה להתיר המצאה לחו"ל אשר אושרה, אך לא בוצעה המצאה כדין עם אישור מסירה. המבקש הגיש תובענה להחזרת ילד חטוף לפי חוק אמנת האג, ובית המשפט קיים דיון בנושא. ב"כ המבקש טען לקשיים כלכליים בהגעה לישראל לחקירה, והבקשות לדחות את מועד הדיון נדחו. בית המשפט הדגיש את חשיבות יישום הוראות אמנת האג המחייבות טיפול מהיר בתביעות החזרת ילדים, עם לוחות זמנים קצרים לכל השלבים, על מנת להבטיח את החזרת הילד וזכויות המשמורת. המבקש לא הציג תצהיר כנדרש והאריך במסירת מסמכים וגעש למקום הדיון, מה שמנע את תפקוד ההליכים בהתאם לחוק. לאור כך, בית המשפט הורה על מחיקת התובענה להחזרת הילד, תוך שאר שהמבקש רשאי להגיש תביעה חדשה בעתיד בהתאם להתפתחויות. תביעות המזונות והמשמורת של המשיבה הותרו להמשיך וזכה אותן תזכורת לבדיקה של מצבן בשל אי המצאה כדין. הוחלט שלא לחייב בהוצאות משפט, למרות השיקולים שהועלו.

תוצאה: בית המשפט הורה למחוק את תובענת המבקש להחזרת הילד עקב אי עמידה בדרישות החוק ואי קיום הליכים מסודרים, תוך השארת תביעות המזונות והמשמורת פתוחות להמשך טיפול. המבקש רשאי להגיש תביעה מחדש בעתיד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק הדין נדונה בקשה של תושבי ישוב שילה ובני משפחות נוספות, העותרים כנגד הקמת מתקן סלקום הכולל מגדל, אנטנות ומתקנים סלולריים באתר ביישוב. המבקשים טענו כי המשיבה החלה בעבודות הבניה ללא היתר בניה כדת וכדין, בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה הירדני, החלים באזור, וכן התקנון והתב"ע של היישוב. לטענתם ההסכם בין אגודת שילה למשיבה בוצע מבלי ליידע את התושבים ותוך עקיפת הליכים סבירים. המבקשים הציגו טענות לפרת חובה חוקית ולמטרד בריאותי ומטרד כללי, המגיעים לכדי סכנת בריאות ופגיעה בנאי השכונה ומגרשי ספורט בסמוך. בפועל, לאחר התערבות משטרת ישראל והיעדר היתר תקף, נעצרו העבודות בעמדת האנטנה, נותר בסיס יצוק בלבד. בית המשפט בחן את שאלת היתר הבניה, קבע כי יש להחיל את הדין הישראלי במבחן הזיקה האמיצה ביותר רבתי על המקרה, וקיבל כי המשיבה פעלה ללא היתר בניה כדין באזור היישוב. לטענות הנזיקיות והשימוש בחוק התכנון הירדני, השופטת הצביעה על חשיבות חזקת שוויון הדינים בין הדין הישראלי לירדני, וקיבלה את הרעיון כי הקמת מתקן שלא תואם לתב"ע ולתכנון העירוני מהווה הפרת חובה חוקית עם פוטנציאל לנזקי מטרד. עם זאת, בנוגע לטענות המטרד הבריאותי לא הוצגו מסמכים או הוכחות לכאורה כי האנטנה תשדר קרינה ברמת סיכון בלתי חוקית, וכי המשיבה הציגה אישור סביבתי מחטיבת הקרינה. לכן, לעניין המטרד ליחיד ובו נזק בריאותי, הבקשה נדחתה בשלב זה. לבסוף, בית המשפט הוציא צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להמשיך בהקמת והפעלת המתקן עד להכרעה בתביעה העיקרית, תוך חיוב המשיבה בהוצאות וטענת ביטחונות מצד המבקשים. החלטה זו באה על רקע זכות התושבים לשמירת הסביבה והבטחת התהליך המשפטי תקין.

תוצאה: צו מניעה זמני ניתן האוסר על המשיבה להמשיך בעבודות להקמת מתקן סלקום ולהשתמש בו, עד להכרעת דיון פסק הדין בתביעה העיקרית, תוך חיוב המשיבה בהוצאות ומינוי של ערבויות על ידי המבקשים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המבקשת היא בעלת בניין חנויות ברחוב פינסקר בתל אביב, בה המשיבים הם דיירים מוגנים המנהלים חנות-קיוסק. עד 1996 החזיקו המשיבים בחנות ישנה בשטח 18 מ"ר, ולאחר מכן קיבלו חנות חדשה ומשופרת בשטח 30 מ"ר במסגרת פרויקט בנייה חדש. ביקשו להעלות את דמי השכירות בעקבות השיפורים והשינוי בתנאים, תוך התייחסות להליכי החקיקה ולפסיקה הקודמת. הפלגנות נסובה סביב השאלה האם יש להחיל הוראות סעיף 52א או סעיפים 55-57 לחוק הגנת הדייר, והאם ניתן לקבוע דמי שכירות חדשים ללא קשר לדמי השכירות הקודמים, וכן האם יש מגבלה בשיעור העלאת דמי השכירות. המבקשת טענה כי קיימת סמכות לשנות את דמי השכירות מכוח סעיף 57 לאחר שהסכם דמי השכירות בין הצדדים אינו מוגבל בזמן, וכי החנות החדשה היא משופרת ומשמעותית יותר. מצד שני, המשיבים טענו כי חלים דמי שכירות בשיעורים המרביים כפי שנקבעו בהסכמים ולכן לא ניתן לחרוג מהם. בית המשפט קבע כי קיימים שינויים מהותיים לאחר מעבר למשכנים החדשים, וכי יש בסיס לסמכות לפסוק דמי שכירות חדשים לפי סעיף 57, אך תוך שמירה על ההוראות החוקיות של תקרת דמי השכירות המרביים, שלא ניתן לחרוג מהם אלא בהחלטת המחוקק בלבד. השופט ציין כי ההלכה הרווחת היא כי הסכם דמי שכירות לתקופה בלתי מוגבלת נחשב לפסיקה שניתן לשנותה, וכי יש לבחון את השינוי בנתונים העובדתיים כדי לקבוע אם קיימת סמכות לשינוי דמי השכירות, מה שאכן קיים במקרה זה. להשגה זו מצטרפים גם טעמים של הגנה על זכויות בעלי הנכסים וניהול ריאלי של דמי השכירות בהתאם לנסיבות החדשות.

תוצאה: בית המשפט קיבל את הבקשה להעלות את דמי השכירות על פי סעיף 57 לחוק הגנת הדייר, תוך שמירה על תקרת דמי השכירות המרביים על פי החוק והתקנות, והורה לצדדים להגיע להסכמות או לפנות לשמאי לצורך קביעת גובה דמי השכירות החדשים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: ביהמ"ש לענייני משפחה דן בתביעה שהגישה המשיבה נגד בעלה, שבה נקבע שיתוף בנכסים. המערער הגיש ערעור בשתי נקודות, אך בתחילת הדיון הסכים למחוק את הערעור, כך שנושא המחלוקת היחיד נותר שאלת ההוצאות המשפטיות. ב"כ המערער טען שיש למחוק את הערעור ללא פסיקת הוצאות, והסביר כי המחיקה נעשתה בהסכמה. ב"כ המשיבה טען כי הערעור היה חסר ממש ותום לב, וכי בשל ההוצאות שנגרמו בעקבות הגשתו מגיע לה פיצוי. בית המשפט הסביר כי יש לעודד מחיקת ערעורים חסרי תכלית או תום לב, אך במקביל לא ניתן להותיר את המשיבה לשאת במלוא ההוצאות. לפיכך נקבע שיש לפסוק הוצאות חלקיות. בית המשפט קבע שהערעור נמחק כמבוקש וכמוסכם, וחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט חלקיות בסך 2,500 שקלים חדשים בתוספת מע"מ, ריבית והצמדות עד למועד התשלום. הסכום ישולם מהפיקדון שהופקד להבטחת הוצאות הערעור. המהלך נעשה במעמד כל הצדדים, ופסק הדין ניתן ביום 12 בספטמבר 2000.

תוצאה: הערעור נמחק, וניתנה פסיקת הוצאות חלקיות למען המשיבה בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה, שתשולם מהפיקדון שהופקד.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבקשה להארכת מעצרם של שלושה חיילי משמר הגבול, מפקד ושני חיילים נוספים, נאמר כי הם חשודים בביצוע מעשי אלימות, התעללות והשפלה כלפי שלושה נוסעים ערבים שנתפסו במחסום בירושלים אבו דיס. לפי כתב האישום, החיילים עיכבו את הנוסעים, היכו אותם תוך שימוש באמצעים אלימים כולל נשק ואבנים, מנעו מהם לירוק את דמם ואף צילמו את ההתעללות. המפקד כתב אישום כי ישב וצפה מבלי להתערב. לאחר שהוגשה תלונה, המשיבים ניסו לתאם גרסאות ולשבש את החקירה אך בהמשך שיתפו פעולה והודו במרבית המעשים. טענת המדינה היא כי מדובר במקרה חמור של ניצול שררה תוך הפגנת אכזריות וסדיזם שנעשו במהלך מילוי התפקיד הצבאי, ולכן קיימת סכנה למשפט ולבטחון הציבור שבה אפשר ליישם מעצר עד תום ההליכים ללא אפשרות לחלופת מעצר. לעומת זאת טענו הסניגורים כי ניתן להתמודד עם הסכנה באמצעות תנאים מגבילים וערבויות. בית המשפט דן במקרים דומים בעבר וקבע כי לשיקול חומרת העבירה יש להשוות את נסיבות הנאשם והתנהגותו הצפויה בעתיד ולבחון אם חלופת מעצר תוכל למנוע את המסוכנות. במקרה זה, בית המשפט הגיע למסקנה כי מסוכנותם של המשיבים גבוה מאד וזאת נוכח ההתעללות החסרת תקדים לאורך זמן, הניסיון לשיבוש משפט והקשר לשירותם הצבאי שבו ניצלו את סמכותם לרעה. לפיכך נקבע כי יש להאריך את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים.

תוצאה: בית המשפט הורה על הארכת מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, מכיוון שהסתבר כי מעשיהם מסוכנים לבטחון הציבור ואי אפשר להשיג תכליות מעצר חלופיות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: חברת קבלנות ראשית זכתה במכרז להקמת בניין רב-תכליתי ומינהה קבלני משנה לביצוע חלק מהעבודות. קבלני המשנה התקשרו עם קבלן המשנה שביצע את עבודות האבן והשיש כנגד תשלום בשיעור 90% מכספים המגיעים להם מהמזמינה. בעקבות אי תשלום חיוב כספי בסך כ-652 אלף ש"ח, הגישה קבלנית המשנה תביעה כספית ועתרה לעיקול זמני על כספים מקבלני המשנה מהקבלן הראשי. צו העיקול ניתן במעמד צד אחד, נמסר באיחור למבקשים שהגישו בקשה לביטולו בטענה לפקיעתו בשל האיחור במסירת הצו. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי מועד ספירת הימים להגשת המסמכים מתחיל ממועד קבלת הצו על ידי התובעת ולא ממועד מתן הצו, בשל נסיבות שאינן תלויות במשיבה.

תוצאה: צו העיקול המקורי נדחה בחלקו תוך הורדת סכום העיקול והמרתו באופן חלקי למשיכת תשלומים עתידיים, בקשת ביטול העיקול נדחתה, ובית המשפט הורה למוטבים להפקיד ערבות צד ג' להבטחת נזקי הנתבעים במקרה של דחיית התביעה. הבקשה לא בוטלה בשל האיחור במסירת הצו, והוחלט לשמור על איזון בין האינטרסים לשם שמירת זכויות הצדדים במסגרת ההליכים המתנהלים.

לצפייה לרכישה הזדהה

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע נפל במהלך משחק כדורגל בספורטק בתל אביב, וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות. התביעה הוגשה נגד המחזיקים והבעלים של הספורטק וחברות הביטוח המבטחות אותם. בעדותם של שני עדים מטעם התובע התברר כי במהלך הריצה אחרי כדור, התובע נפל לתוך בור חריג במגרש, שהיה מכוסה במכסה ברזל ושהיה שקוע מעט מתחת לפני הקרקע, ולא נראה בבירור לעין. עדים ציינו כי הבור היה ידוע וקיים כבר לפני התאונה, והיה חריג במגרש. התובע עצמו ואחד העדים הביעו שהם הכירו את הבור מראש אבל לא הפנימו את הסיכון במאה אחוז, והיחס אליו בלהט המשחק היה פחות זהיר. התובע לא היה מקצועי ולא נטל בחשבון את הסיכון המפורט במלואו. היעדר ראיות מנגד מצד הנתבעים והעובדה שהתובע ידע על הסיכון גרמו לבית המשפט לקבוע כי אין אשמת רשלנות מצד הנתבעים, והוא התרעם על הסיכון בעצמו, מה שנחשב למה שנקרא "הסכמה מדעת" על החשיפה לסיכון. בית המשפט הסתמך על סעיף 5א לפקודת הנזיקין שמגן על הנתבעים במקרה בו התובע ידע והסכים להיחשף לסיכון. כמו כן הוזכר סעיף 68 לפקודה המאפשר יחס של רשלנות תורמת של התובע. בסופו של דבר בית המשפט דחה את התביעה, חייב את התובע בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ והריבית.

תוצאה: התביעה נדחתה בשל ידיעת התובע וקבלתו על הסיכון שבבור, ובשל הפגיעה ביכולתו להוכיח רשלנות של הנתבעים; החל פסק דין לטובתם וקיבל אותם להוצאות המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה