חיפוש פסקי-דין

תקציר AI: התובע, פראמדיק מטעם מד"א, נפגע בתאונה בעת שסייע לפצוע ירי בשולי כביש חוצה שומרון. תוך כדי ירידה במדרון ליד הכביש, נפל התובע לתעלת ניקוז מוסתרת בצמחייה ונחבל. התביעה הוגשה נגד מד"א, שטוענת כי לא הייתה עליה חובה לברר פרטים מדויקים על מיקום הפצוע ומדרכי הגישה, ומול המדינה, הנתבעת על אחזקת הכביש ותעלות הניקוז. המדינה טענה כי אין לה חובה לגדר את התעלה או להצביע על דרך הגישה החקלאית, כי כביש 5 הוא כביש מהיר שאסור בו לעבור הולכי רגל, וכי התובע עבר במקומות אסורים ומסוכנים. בית המשפט קבע כי קיימת חובת זהירות מושגית מצד המדינה כלפי אנשי שירותי ההצלה, אך לא חובת זהירות קונקרטית במצב זה, לאור סיכון חריג ובלתי צפוי שבו עבר התובע מעל מעקה הבטיחות וירד במדרון לתעלה. לגבי מד"א, נקבע כי היא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע כמעבידה, וכי לא קיום חובת בדיקה יסודית של מיקום הפצוע ודרכי הגישה הוא הפרת חובה. מוקדן מד"א לא בירר את פרטי המיקום והגישה עם המשטרה, וכתוצאה מכך התובע לא קיבל מידע על דרך הגישה הבטוחה, וירד במדרון המסוכן. טענה של הסתכנות מרצון נדחתה, כי התובע לא ידע על הסיכון והסתכן מתוך מחויבות לעזור. כמו כן, לא נמצאה רשלנות תורמת מצד התובע. לפיכך, האחריות לנזק הוטלה על מד"א בלבד. התביעה נגד המדינה נדחתה.

תוצאה: התביעה נגד מד"א התקבלה, והחבות להתקבלה אחריותה לנזק. התביעה נגד מדינת ישראל נדחתה שכן לא נמצאה חובת זהירות קונקרטית כלפיה. התובע ישלם הוצאות משפט למדינה למעט הוצאות הודעה לצד שלישי, שהן של מד"א.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: החברה המתלוננת, America Online Inc., היא חברה אמריקאית גדולה המספקת שירותי אינטרנט ומשתמשת בסימן המסחר "ICQ" מאז 1996, סימן אשר רשום ב-10 מדינות ויש לו בקשות רישום ב-50 מדינות נוספות. כמו כן, הסימן מפורסם ברחבי העולם ומשמש כשם לשירותים מקוונים רבים. הנתבעת, חברה סינית בשם Chinese ICQ Network, רשמה את שם המתחם "4icq.com" בשנת 1999 ללא קשר או רישיון מהמתלוננת. המתלוננת פנתה אליה בבקשה להפסיק את השימוש, אך הנתבעת לא הגיבה. הנתבעת מפעילה אתר דומה למערכת השירותים של המתלוננת ויוצרת בלבול לגבי קשר בינה לבין America Online. המתלוננת טענה כי שם המתחם דומה במידה מבלבלת לסימן המסחר שלה וכי הנתבעת פועלת שלא בתום לב, לרבות ניתוח אחרי פרטי ההפעלה, אי תגובה לפניות, ניסיון להוות שלוחה למתלוננת ושימוש בשירותים דומים. הנתבעת לא הגישה תגובה כלשהי. הוועדה הקביעה כי יש דמיון מבלבל, שהנתבעת אינה בעלת זכות לשם וכי השימוש בוצע שלא בתום לב. בהסתמך על כל הראיות, הוחלט להורות על העברת שם המתחם למתלוננת.

תוצאה: התביעה התקבלה, ובהתאם לכך שם המתחם "4icq.com" הועבר לבעלות המתלוננת, מאחר שהנתבעת רשמה ושימשה בשם בצורה מבלבלת וללא זכויות, וכן פעלה שלא בתום לב.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשני התחייבויות שהתקבלו כתוקף פסק דין בהקשר להסכם גירושין ולהתחייבות תובע כלפי שלושת ילדיו למתנה עתידית. ההתחייבות הראשונה כוללת התחייבות של התובע לשלם לכל ילד חלק משווי דירה במקרה של מכירתה. ההתחייבות השנייה דורשת רישום הערת אזהרה במקרקעין שמגבילה את מכירת הדירה או משכנתה ללא הסכמת "נאמן" שמונה לטפל בעניינים אלה בשמם של הילדים. התובע הגיש תביעה נגד ילדיו בבקשה להצהיר כי התחייבותו בטלה ולמחק את הערת האזהרה, בטענה להפרת התחייבות והתנהגות מחפירה מצד הילדים.

תוצאה: התביעה נדחתה בהחלטותיו של בית המשפט, והוחלט כי התובע אינו רשאי לבטל את ההתחייבויות שניתנו לו ולילדיו בפסק הדין שניתן, בשל הפרתו את התחייבותו לפנות ל"נאמן" ואניוה בתום לב, שבהמשך גם הסתכמה באישור משכנתה נוספת. התובע חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין לצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בתביעה שהגיש אדם לשעבר בעלי מספר חלקות בקרקע בעיר חיפה. הקרקעות הופקעו לטובת העירייה בשנות ה-70 במסגרת תכניות בניין עיר שונות למטרות ציבוריות, והן נרשמו על שם העירייה לאחר תשלום פיצויים. התובע טוען כי הפיצויים שקיבל נמוכים בהרבה משווי הנכסים בהתאם לתכנית חדשה משנת 1981 שאינה כוללת כבר צורך בהפקעה, וכי במקום להציע לו לרכוש את הקרקעות בחזרה, השתמשו בהן למטרות מסחריות ושיווקיות. כמו כן, טען כי ביהמ"ש הוטעה וההליך התנהל בחוסר תום לב.

תוצאה: בית המשפט קבע כי פסק הדין הקודם מהווה מעשה בית דין חלקי ביחס לעירייה ולועדה המקומית, ואילו חברות נוספות שלא היו צד להליך הקודם זכאיות להעלות טענותיהן בהליך הנוכחי. נקבע כי טענות ההתיישנות ודחיית משנת הייעוד יחולו על המשיבות מהליך קודם, אך לא על שאר המשיבות. הוטל על המשיבות 2-1 לשלם הוצאות משפט לתובע, וההליך יימשך לבירור שאר הטענות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: מדובר בתביעה שהוגשה נגד מנהל מקרקעי ישראל בעקבות מבצעי היוון שנערכו בשנת 1996, במהלכם נשלחו לחוכרים חוברות מידע עם הצעות לתשלום במחירים שונים, כאשר מחיר ההיוון בתשלומים היה גבוה יותר מהתשלום במזומן. בחוברות הוצג מחיר המזומן כ"מחיר לאחר הנחה", אך בפועל לא הובהר התוספת שהתווספה למחיר במזומן במסלולי התשלום בתשלומים, כך שהחוכרים לא קיבלו מידע מלא ואמיתי בנוגע לשיעורי הריבית והמחיר. המשיבים הגישו תובענות ייצוגיות על בסיס חוק הגנת הצרכן, לצד טענות להטעיה במחיר והריבית שנגרמה עקב חוסר גילוי נכון. המינהל טען שהטעות נעשתה בתום לב ושינה את דרך הצגת הריבית, וטען גם כי תקנות חישוב הריבית אינן חלות על מבצעי ההיוון של זכויות במקרקעין. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המינהל ומחק את התובענות על הסף, אך עיכב את המחיקה ל-60 יום למתן אפשרות לתיקון. הערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל, ובית המשפט קבע כי חובת הגילוי בתחום עסקות בקרקע לפי חוק הגנת הצרכן כוללת גם חובת גילוי התוספת למחיר ואין להסתפק בתקנות חישוב הריבית בלבד. נקבע כי המינהל הפר חובות גילוי ונדרש להוכיח את טענת ההגנה. העותרת ביקשה דיון נוסף בטענה כי מדובר בהטבה ציבורית וכי שימוש בחוק הגנת הצרכן במקרה זה איננו נכון, אך בקשה זו נדחתה כיוון שאין טעם בדיון נוסף והלכה שנקבעה היא מתוקף הסוגיה שהובאה בפסק הדין. בית המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי אין מקום לדיון נוסף, והטיל על העותרת הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

תוצאה: בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ביטל את מחיקת התובענות על הסף ונמצא כי קימות עילות תביעה לטענה להטעיה בעת היוון זכויות מקרקעין, תוך חובת גילוי מלאה עפ"י חוק הגנת הצרכן; בקשת דיון נוסף נדחתה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע, עובד במחסן, טען כי נגרם לו נזק גוף (אוטם לב) בעקבות עבודה מאומצת בתנאים בלתי סבירים במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991. התביעה הוגשה כנגד המעביד בגין עוולת רשלנות בשל אי הנחת שיטת עבודה בטוחה ותנאי עבודה לקויים, לרבות טענה על היעדר חדר אטום והתרגשות מיוחדת בעקבות חשש לאזעקה. ביהמ"ש בחן את הצדדים, את הטענות העובדתיות ואת ההלכה הפסוקה לגבי חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המעביד. נקבע כי אמנם קיימת חובת זהירות מושגית, אך לא הוכחה חובת זהירות קונקרטית מצידה של הנתבעת, ולכן לא הוכחה רשלנותה. לגבי טענת התובע על עבודה מאומצת, נמצאה הפרזה בטענה זו, שכן עבודתו כללה פעילות פיזית מקובלת, והיתה לו אפשרות לקבל סיוע או לדחות את קבלת החביות. לצד זאת, המל"ל הכיר באירוע כתבונת עבודה וקבע נכות לצמיתות בשיעור 25%, אך לא הוכח קשר סיבתי משפטי בין ההתנהלות לבין האירוע לנזק. לגבי הטענה על עדר חדר אטום, לא הוכח מחדל מצידה של הנתבעת ונתקבלה גרסת הנתבעת כי קיים מקלט תקין. בסופו של דבר, ביהמ"ש דחה את תביעת התובע מאחר שלא הוכחה רשלנות, ובהתנהלות משנית דחה התביעה גם בשל עליית סכום תגמולי המל"ל על פיצוי הנזק. כמו כן, נדונו חישובי נזקים, הפסדי השתכרות, פיצוי על כאב וסבל, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג', כאשר היקף הפיצויים הכולל הוערך וסוכם בסכום של כשש מאות אלף ש"ח, אך נוכה מסכום תגמולי המל"ל הגבוה יותר. לבסוף, התובע חייב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה.

תוצאה: התביעה נגד המעביד נדחתה מחוסר הוכחת רשלנות, ובנוסף נדחתה בשל עליית תגמולי הביטוח הלאומי על גובה הפיצוי; התובע חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה לנתבעת.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובע הגיש בקשה להוצאה לפועל על בסיס שיקים שהופקדו על ידי הנתבעת ונמסרו לנתבע, שהוגבלו במפורש בסחירותם באמצעות מחיקת המונח "לפקודת" והוספת המילה "בלבד". הנתבע טען כי השיקים נמסרו לו על ידי החברה ומדובר בשיקים למוטב בלבד, וכי קיימת תביעה נפרדת בעסקת ההלוואה שבגינה ניתנו השיקים כבטוחה. בית המשפט בחן תחילה את מעמדם השטרי של השיקים וקבע כי בהתאם לשטר עצמו הם אינם סחירים, מאחר ומפורש בהם כי התשלום ייעשה לאדם מסוים בלבד, דבר המונע את הופכתם לנסבים חופשיים. כמו כן, אין ראיה לשייכות ישירה בין הצדדים שיכולה לבטל את הגבלת הסחירות במישור השטרי. לאחר מכן, נדונה טענת המניעות, לפיה נתבעים המחזיקים בשיקים כבטוחות להלוואה אישית, מנועים על פי עקרון תום הלב להתכחש להסכמה שבתוכה הועברו השיקים. הנתבע הודה כי השיקים נמסרו לו כביטחון להלוואה ותיאר כי הוסכם כי עם פירעון ההלוואה יוחזרו השיקים אליו. בהתאם לכך, הגבלת הסחירות נועדה להבטיח את ביטחונם של הצדדים ומנעה מהבנק להמירם לשיקים סחירים לאחר. בית המשפט קבע כי למרות שלא ניתן להתעלם מעיצוב השטר, יש להביא בחשבון את ההסדר המהותי בין הצדדים, שבתוך כך התקבלה הלווה שהפקיד את השיקים כיועדה של בטחון. בהתחשב בכך, וכפועל יוצא מעקרון תום הלב, הנתבעים מנועים לטעון שהשיקים אינם רלוונטיים לתביעה, וכי יש לאתגר את תוקפם על סמך הגבלת סחירותם. לפיכך התביעה התקבלה והתובע יכול להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל.

תוצאה: פסק הדין קבע כי השיקים אינם ניתנים לסחירה אך הנתבעים מנועים על פי עקרון תום הלב להתכחש למסירתם כבטוחות להלוואה אישית, ולפיכך התביעה התקבלה והנתבעים חייבים לשאת בהוצאות המשפט.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: התובעת, אם הקטין, ובנה הקטין הגישו תביעה נגד הנתבע שבה דרשו פסק דין שיכריז כי הנתבע הוא אביו של הקטין. התביעה הוגשה באופן לא פורמלי ובתחילה הנכון להורות רישום האבהות היה משרד הפנים. התובעת אינה יהודיה, והייתה נשואה לבעלה בעת הריונה, ולכן משרד הפנים סירב לרשום את הנתבע כאב הקטין, וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק מרשם האוכלוסין. במהלך הדיונים התברר כי הנתבע הכיר באבהותו בפורום רפואי בעת לידת הילד וכי התובעת ובעלה לא מתנגדים להכרה זו. פקידת הסעד הכינה תסקיר שלא כלל המלצה ברורה, בעקבות התרחקות בעלי הדין מהליך התסקיר. ב"כ הפמ"מ דרש קיומה של בדיקת רקמות DNA טרם מתן פסק הדין, אך הנתבע סירב לבצע את הבדיקה ומצבו הכלכלי מנע ממנו מימון לבדיקה. למרות זאת, השופטת קבעה כי לא ניתן לכפות בדיקת רקמות על הנתבע וכי הודאת הנתבע באבהות והתצהירים שהוצגו מהווים ראיה מהימנה והכרחית להכרעת הדין. אף כי נמצאו סתירות במועד תחילת היכרות התובעת והנתבע, נראה כי השופטת קיבלה את עדויות הצדדים והעריכה את אמינותם, וכן קבעה כי הנתבע פעל בכנות כשהצהיר על אבהותו של הקטין. לפיכך, נפסק כי הנתבע הינו אביו החוקי של הקטין.

תוצאה: בית המשפט פסק כי הנתבע הוא אביו של הקטין ומאשר את התביעה, תוך שמירת זכות הנתבע לסרב להיבדק בבדיקת רקמות DNA, התיק נסגר בפסק דין והנדון ניתן ללא שמות הצדדים.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור הוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תיק פירוק שיתוף בדירה של בני זוג בגירושין. בית המשפט חייב את המערער בתשלום דמי שימוש למשיבה בעד השימוש במחצית הדירה המשותפת בסכום שפסק ההכרעה קבע, החל מיום עזיבת המשיבה את הדירה ועד למכירתה או עזיבת המערער את הדירה. הטענות בערעור כללו בין היתר התנגדות לחיוב דמי השימוש, טענות כי לא מתקיימים התנאים בחוק המקרקעין לקבלת דמי שימוש, דרישה להחיל את תחילת החיוב רק מתאריך הגשת התביעה וטענות שלא הוכח גובה דמי שימוש ראוי. בית המשפט המחוזי קיבל את הממצאים של בית משפט המשפחה כי עזיבת הדירה נעשה בתום מבצעים בקשות צווי הגנה שהודרו בשל מצב בלתי נסבל ואלימות, וכן על בסיס תסקירי סעד שהזהירו מפני נזק חמור לילדים אם ימשיכו לגור עם שני ההורים יחד. בית המשפט דחה את טענות המערער לגבי אי הוכחת שכר הראוי וקיבל את חוות דעת המתווך לפיה דמי השכירות ההולם קרובים ל-525 דולר לחודש, סכום שנמצא סביר גם יחסית לערך הדירה. נקבע גם כי חיוב התשלום יחל מיום עזיבת המשיבה את הדירה ולא מיום הגשת התביעה, מאחר שהעילה נוצרה אז. התייחסות נוספת ניתנה לטענות בעניין קלטות הקשר בין הצדדים, שכן אף שהאישה התבטאה בקללות, לא היה צורך להסתמך על קלטות אלה משום שהתסקירים ותהליכי הנזקקות המחישו את חומרת המצב וקושי המגורים המשותפים. לפיכך, עזיבת המשיבה לא נבעה מרצונה הבלעדי אלא מהצורך להגן על טובת הילדים ולמנוע פגיעה בהם. על כן דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי יש לחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה, ובהתאם לכך ישוחרר הערבון שהופקד להבטחת הוצאות הערעור.

תוצאה: הערעור נדחה, המערער חייב בתשלום דמי שימוש למשיבה החל מעזיבת הדירה וכן בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה, עם קבלת פסיקה שמחזיקה בחיוב זה כסביר ומוצדק בתנאים שהוצגו.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בשלוש תובענות שהוגשו בין בני זוג גרושים בנושא דירה משותפת ברחוב שרת בחולון. התובענה הראשונה עסקה בטענות לפיצויים בגין הפרת חוזה – לטענתו של מריו, טובה הפרה את הסכם הגירושין בכך שטירפדה את מכירת הדירה. בעניין זה נדחה התביעה מכמה סיבות: זכרון הדברים שנחתם בין הבן של הצדדים לקונים לא היה מחייב מכיוון שלא ניתן יפוי כוח מתאים למינוי השלוח, מריו לא הוכיח נזקים כספיים, ושלא הוגדר מועד סביר למכירת הדירה. כמו כן, נקבע כי מריו הסכים לשימוש הנתבעת בדירה ללא תשלום שכר דירה. בנוסף, התביעה התאפיינה בחוסר תום לב עקב שהות ממושכת שבה לא נקט בפעולות למכירת הדירה.

תוצאה: כל שלוש התביעות נדחו. מונו כונסי נכסים למכירת הדירה במסגרת ההסדר שנקבע, ולא הוטל צו תשלום הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה