חיפוש פסקי-דין - פסקדין

תקציר AI: פסק הדין דן בעבירות חדירה לחומר מחשב שלא כדין ושיבוש או הפרעה לחומר מחשב לפי חוק המחשבים. הנאשם הודה בעבירת החדירה וכפר בשיבוש, אך הורשע בשתי העבירות לאחר הוכחות. הדיון מדגיש את חשיבות מחשבים ורשתות מחשבים בחברה המודרנית, את הנזקים הכלכליים העצומים האפשריים מעבירות מחשב ואת הצורך בתגובה תקיפה כלפי עבריינים אלו. אחד הנימוקים המרכזיים להחמרת הענישה הינו העובדה כי הנאשם כיהן כעובד בעבר בחברה הנפגעת וכי הוא ניצל את הידע הטכני שברשותו, מה שמחמיר את האמון שהופר והשפיע על חומרת הפגיעה. עם זאת, נלקחו בחשבון נסיבות מקלות לטובת הנאשם, ביניהן הודאתו בשיתוף פעולה עם החוקרים, היותו בעל משפחה ואישיותו כפי שהוצגה עדויות. הפרקליטות ביקשה עונש מאסר של שישה חודשים, כולל מאסר על תנאי וקנס, בעוד הסניגור ביקש שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. הנאשם הביע חשש להשפעת העונש על משפחתו. לבסוף, נקבע כי העונש הראוי הינו מאסר בפועל של שישים יום, שנועד בעיקר לסמל ולהרתיע, מאסר על תנאי עשרה חודשים בשלוש שנים, וקנס כספי שניתן לפרוסו על תשלומים. לא הוטלו פיצויים לנפגעת על פי עמדת מנכ"ל החברה. ביצוע המאסר הועבר לעיכוב עד למועד קבוע או עד להכרעה בערעור.

תוצאה: הנאשם נגזר מאסר בפועל של 60 יום, מאסר על תנאי של 10 חודשים לשלוש שנים, וקנס כספי שניתן לפרוסו לתשלומים, ללא פיצויים לנפגעת החברה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הערעור דן בשאלה האם יש לחייב את המערער, שהוא בעל מניות וניהול בחברות קשורות, בתשלום חובותיה של אחת מהמשיבות, כך שהמערער יחויב באופן אישי לבצע את התשלום למשיבה הפרטית בסכום של כמאה עשרים אלף ש"ח, בעקבות חוב בגין סחורה שסופקה. פסק הדין הראשון קבע כי הסחורה סופקה בפועל למשיבה והמערער, שהשתייך להנהלת החברות, פעל בחוסר תום לב לריקון נכסי החברה ולהעלמת חובותיה. ביהמ"ש דחה את טענות המערער שלא סופקה הסחורה לאותה חברה וכי אין לייחס לו חבות אישית עקב פיקוח לא אישי בלבד. נקבע כי קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות – חריג לפסיקה המקובלת אצל חברות בע"מ – לאור פעולותיו של המערער שהוציאו את נכסי החברה והביאו להונאה ולנזק לנושה. הערכאה קמא מצאה כי התנהלותו של המערער הינה של חוסר תום לב, תצלומי מסמכים המעידים על תרמית ותעודות המעידות על אספקת סחורה. הערעור על חיובו האישי נדחה, תוך אישור חיוב המערער לשלם את החובות, ריבית והצמדה כולל הוצאות משפט. השופטים הדגישו את חשיבות עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, אך הביעו כי במקרים חריגים בהם יש פגיעה בזכויות נושים וניצול לרעה של הארגון הפורמלי יש מקום להרמת המסך.

תוצאה: הערעור נדחה. המערער חויב באופן אישי בתשלום חובות החברה למשיבה לספק הסחורה, כולל ריבית והצמדה, והמחמיר שהוגש נגד שותפים אחרים נדחה. הוצאות משפט שולמו למשיבה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: העתירה עוסקת בהחלטת המשיבות לאשר תוכנית מחצבה במתחם נחל עציונה, במסגרת הליך שהחל בהפקדת התוכנית ובאישורה. העותרת, המתיימרת להיות "מעוניינת בקרקע" על פי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, הגישה התנגדות באיחור למתן היתרים להרחבת המחצבה הפועלת על ידי שפיר. הוועדה דחתה את בקשתה להארכת מועד להגשת ההתנגדות בשל אי הצגת טעמים מספיקים ודחתה גם את בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת למועצה הארצית. העותרת טוענת לפגמים בפרסום התוכנית, במיוחד בפרסום בעיתונים ובפרסומים בשפה הערבית, וטוענת לפגיעה בזכותה להשמיע טענות בשל אישור מהיר של התוכנית. המשיבות טענו כי העותרת אינה עומדת בקריטריונים להיחשב ל"מעוניינת" וכי טענותיה אינן תכנוניות אלא כלכליות בלבד. בית המשפט בחן את שאלה האם לעותרת זכות עמידה, האם הפרסום היה כנדרש על פי החוק, והאם הבקשות להארכת מועד נדחו באופן בלתי סביר. נקבע כי הפרסום היה פגום אך העותרת לא הוכיחה שהדבר מנע ממנה הכרה במועד להגשת ההתנגדות, וכי פגרת הפסח נחשבת כחלק מהמניין לתקופת ההגשה למעט היום האחרון שנדחה אחריה. לצד זאת, הוועדה שלנוכבגדר שיקול דעתה נכונה וכי ההחלטות נדחו עקב התרשלות העותרת שהגישה את ההתנגדות באיחור, לא ביקשה הארכת מועד בזמן, ואף לא הוכיחה פגיעה מהותית. בנוסף נדחו הטענות בדבר אי-הוגנות הפרוצדוראלית שהועלתה על התנהגות הוועדה במהלך הדיון בעתירה לאור העובדה שזה לא פוסל את החלטותיה המנהליות המוסמכות.

תוצאה: העתירה נדחתה; העותרת תשלם הוצאות לשפיר ולמשיבות. בית המשפט לא מצא כי נפלה טעות מהותית בהחלטת הוועדה או בהתנהלותה, ותקופת ההגשה למתנגדים הובנה ככשרה ומועד האישור הוא בהתאם לסמכות הוועדה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: המערער הגיש תביעה בגין פיצויי פיטורין כנגד מעבידתו, חברת ברק, כפי שניתן צו עיקול זמני על נכסיה הכספיים אצל אמיגל. אמיגל טענה כי ברק מסרה לה בעבר שיקים דחויים שהוסבו לבנק למשיב 2 במסגרת הסדרי אשראי. בית הדין פסק על ביטול שיקים אחדים, אך אישר את העיקול הזמני על יתרת הסכום. הבנק, לצד אמיגל, פנה לבית משפט קמא בבקשה לסעד לטובת עיקול הכספים שברשות אמיגל לטובת החוב של ברק. המערער טען כי הבנק לא אוחז כשורה בשיקים, מכיוון שהשיקים לא ניתנו בתמורה לאשראי אלא כהקטנת חוב, אך בית משפט קמא מצא שהבנק "אוחז כשורה" בהתבסס על הסכם פתיחת חשבון שהקנה לבנק זכויות עיכבון וקיזוז, וכן הוכיח יתרת חובה גבוהה בחשבון ברק בזמן ההפקדה. כמו כן התקבלה הטענה שהשיקים הוסבו לפני העיקול, כך שהעיקול לא הגיע לבנק אלא רק לסכום שעדיין עוקל. בית משפט קמא דחה את הטענות, חייב את המערער בהוצאות ובשכר טרחה של אמיגל, ואישר את העברת הכספים לבנק. הערעור על ההחלטה נדחה, עם חיזוק לפסיקה לפיה העיקול הינו זכות דיונית בלבד, שאינה מקנה זכויות קנייניות בנכס המעוקל, וציין כי זכות המשכון של הבנק על הכספים עדיפה על העיקול.

תוצאה: הערעור נדחה; הוחלט כי הבנק מחזיק כשורה בשיקים וכי עליו לקבל את הכספים; המערער חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבה 1 – אמיגל.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: פסק הדין דן בתאונת דרכים שבה התובע נפצע בעת נהיגה באופנוע כבד שנרכש על ידי צד שלישי ("וולף"). ביום התאונה נרכשה פוליסת ביטוח חובה על האופנוע, אך הפוליסה כיסתה רק את שם הקונה ולא נהגים אחרים, כולל התובע ואחיו שסמי נהגו בו ללא רישיון מתאים. התובע הגיש תביעה לפיצוי נגד חברת הביטוח ("קרנית") והנתבעת הפול, כשהחברה הפול דחתה את התביעה בטענה שמכוסה רק שם הרוכש ונהיגה של התובע לא הייתה בכיסוי ביטוחי. התביעה הייתה מבוססת על סעיף 7א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שמסדיר פיצוי לנוהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי בתנאים מסוימים – נהיגה בהיתר, אי ידיעה על העדר ביטוח וכי לא היה סביר לדעת. הדיון עסק גם בשאלה אם וולף, בעל האופנוע, נתן לתובע רשות לנהוג והאם התובע ידע או היה סביר שידע על מיעוט הכיסוי הביטוחי. בפני ביהמ"ש הוצגו עדויות סותרות הן של התובע, אחיו, וולף ועדים אחרים. בית המשפט דחה את טענות התובע על בסיס אי-הוכחת אי ידיעה סבירה ורכיב של התרשלות בבירור הביטוח, וקבע שבתנאי המקרה לא מגיע לו פיצוי מחברת הביטוח. בנוסף נדחתה דרישת קרנית לצירוף וולף כנתבע נוסף לאור הדיונים המוקדמים והטענות שהועלו. כך נפסק כי התובע נהג באופנוע ברשות ראשונית אך היה עליו לבדוק את היקף הכיסוי הביטוחי, ועצם אי-בירורו והסתמכותו הובילו לדחיית הפיצוי. על אף דחיית התביעה, לא הורה בית המשפט על הוצאות נגדם.

תוצאה: התביעה לפיצוי נדחתה בשל כשלון התובע לעמוד בתנאי אי ידיעה סבירה על העדר הכיסוי הביטוחי, והודעת הצד השלישי נדחתה; כל צד ישא בהוצאותיו. התובע יישא בהוצאות משפט לחברת הביטוח.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הבקשה עוסקת בחברה המבקשת להטיל עיקול זמני על חברה אחרת שחדלה לשלם ביטוחי חיים לעובדיה בהתאם להבטחות בחוזה ביניהן. המבקשת, חברה בתחום הביטוח, ביטחה את עובדי המשיבה לפי פוליסות ביטוח חיים, והמשיבה התחייבה להעביר תשלומים חודשיים בסך כולל של 33% משכר העובדים, כולל הפרשות מעביד ועובד. בפועל המשיבה חדלה להעביר את התשלומים בניגוד להסכמות ולפי פרטים שבנספח לתביעה. נכון למועד הגשת התביעה, החוב המצטבר עמד על סכום של כ-4,480 ש"ח. המבקשת הגישה תצהיר המאשר את דרישתה וציינה כי כל הפניות לנתבעת לא נענו, וכי יש חשש ממשי כי היא מתמודדת עם קשיים פיננסיים ואף עומדת בפני חדלות פירעון. תצהיר זה טוען כי אי מתן צו עיקול עלול לפגוע בזכויות העובדים ולסכן את אפשרות גביית פסק הדין. המבקשת גם התחייבה לפצות את המשיבה אם תידחה התביעה או אם הצו יפקע. בית הדין, לאחר שבחן את הראיות, העניק את צו העיקול הזמני לבקשה, ללא צורך בערבות בשל היות המבקשת מוסד פיננסי איתן, והציין כי המשיבה תוכל לבטל את הצו אם תפקיד במזומן את הסכום הנדרש בבית הדין. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים.

תוצאה: צו עיקול זמני הוטל על המשיבה בגובה 4,480 ש"ח במטרה להבטיח את תשלום חוב הביטוח לעובדים, והמשיבה תוכל לבטל את הצו בתשלום הסכום בבית הדין.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: הבנק הגיש בקשה למינוי כונס נכסים זמני על נכסי החברה, שמפעילה מלון בנצרת, לטובת מימוש השיעבוד שהוענק לו להבטחת חוב במסגרת הלוואה שניתנה לפרויקט בנייה. החברה חתמה על אגרת חוב וברישום השיעבוד יצר הבנק זכות ראשונה על נכסיה, אולם קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקצב שחרור האשראי שהוחתם במכתבים ובהסכמים נלווים. החברה טוענת כי הבנק פעל בחוסר תום לב וכי האשראי לא שוחרר כמתוכנן, מה שגרם לנזק כלכלי ולדחיית סיום הבנייה. מעבר לכך, החברה טוענת כי לא מתקיימים התנאים למינוי כונס נכסים זמני שכן הנכס העיקרי – המלון – אינו ניתן להברחה, וכי אין חשש להברחת נכסים. כמו כן, היא טענה לזכות לקיזוזים בגין הנזקים שנגרמו לה, ולחשש כי מינוי כונס נכסים יפגע בזכויותיה כמפעל מאושר. בית המשפט דחה את טענות החברה, וקבע כי הבנק הוכיח את זכותו לממש את השיעבוד לנוכח חוב שלא שנוי במחלוקת, וכי מהלכי הבנק נועדו להבטיח תשלום החוב. הוא הדגיש כי הסעד של מינוי כונס נכסים זמני הוא נחוץ ומוצדק גם ללא חשש להברחת נכסים, וזאת לאור חוסר המעש של החברה במימוש ההסכם. עוד נקבע כי הטענות המהותיות שהועלו על ידי החברה ראויות להידון במסגרת תביעה נפרדת, אולם אינן חוסמות את מינוי כונס הנכסים במקרה זה. בנוסף, נקבע כי מינויו של עורך דין כממונה יקנה לו סמכויות לתפוס, לכנס ולשמור על הנכסים המשועבדים, תוך ערובה בסך 150,000 ש"ח. מינוי זה ייכנס לתוקפו תוך 45 ימים, כשבקת המשפט יישאר פתוח לקבלת התנגדויות.

תוצאה: בית המשפט הורה על מינוי כונס נכסים זמני מטעם הבנק לנכסי החברה כנגד השיעבוד על המלון, במטרה לממש את ההלוואה, ופטור את הבנק מהגשמת תביעה כספית נפרדת בשלב זה, למרות טענות המחלוקת שהועלו על ידי החברה.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בתביעה זו דרש בעל חלקה לציווי להריסת תוספת בנייה שבנה הנתבע בחלקתו הסמוכה, בטענה שהנתבע בנה ללא היתר והפר את חוק התכנון והבנייה, וכן פגע בפרטיותו והקשה עליו לבנייה בחלקתו. הנתבע טען כי התובע הסכים מראש לתוספת הבנייה במסגרת הסכמה בין הצדדים, שכללה וויתור על זכויות בעבר ועל התנגדות לעתיד לבנייה בקרבת הגבול בין החלקות. מוצג מכתב חתום מצד הנתבע, המאשר את הסכמה זו, שנכתב לפני תחילת הבנייה. התובע הכחיש את ההסכמה, אך לא העיד בעצמו בדיון ולא הציג ראיות רפואיות התומכות במצבו הרפואי שהופך אותו לאי-כשר לפעול. עדי הצדדים העידו בנוגע למגעים בין הצדדים, כולל מגעים שכוונו להגיע לפשרה, והוסכמו התנאים להמשך הבנייה. בית המשפט מצא כי קיימת הסכמה מוקדמת בין הצדדים לתוספת הבנייה, ולמרות שהבנייה בוצעה ללא היתר, התובע מנוע מלדרוש צו הריסה או פיצויים מכח הסכמה זו. עוד צוין כי בנייה ללא היתר מהווה עבירה על חוק התכנון, אך במקרה זה יחסי השכנות וההסכמה גברו על הזכות להתנגד לתוספת. התביעה נדחתה בהתאם.

תוצאה: בית המשפט דחה את התביעה למתן צו הריסה מכיוון שהתובע נתן הסכמתו המוקדמת לתוספת הבנייה של הנתבע, ועל כן מנוע מלהתנגד לבנייה אף כי זו נעשתה ללא היתר רשוי.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בבקשה זו נשקל עיון חוזר בהחלטה שסירבה בקשה לרשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, בשל איחור במועד ההגשה. המבקש טען כי מכוח תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, ייחשב מועד ההמצאה ליום בו הומצא לו העתק פסק הדין ולא יום מתן ההחלטה שניתנה שלא בנוכחות הצדדים. בנוסף, טען כי מועד ההגשה חל בתוך פגרת הפסח ולכן יש לדחות את המועד האחרון ליום העסקים הראשון לאחר הפגרה. השופטת בחנה את ההליכים וקבעה כי אין אישור מסירה בתיק, ועל כן מבוססת ההמצאה על טענת המבקש, שקיבל את פסק הדין בדואר רשום בתאריך מסוים. עם זאת, ביטלה את טענתו לגבי דחיית המועד האחרון בשל הפגרה, והסתמכה על סעיף 10 לחוק הפרשנות שקובע כי יום המועד לא נחשב, אך הימי פגרה או שבתון נכללים במניין הימים, אלא אם הם היום האחרון בתקופה. לפיכך, המועד האחרון המקורי להגשת הבקשה חל ביום פגרה, שהוביל לדחייה ליום העסקים הבא, אך המבקש הגיש את הבקשה באיחור של שלושה ימים מהמועד החדש. בעקבות זאת, נדחתה הבקשה לעיון חוזר, והוחלט להשאיר על כנה את ההחלטה הקודמת. המבקש חייב בתשלום הוצאות בסך 300 ש"ח.

תוצאה: הבקשה לעיון חוזר נדחתה בשל איחור בהגשת בקשת רשות הערעור; החלטה קודמת נשארה בתוקף, והמבקש חויב לשלם 300 ש"ח הוצאות.

לצפייה לרכישה הזדהה

תקציר AI: בפסק דין זה מאוחדים שני ערעורים וערעור שכנגד בהקשר למקרה טביעתו של מישהו צעיר, בן פחות מ-23 שנים, שנסחף ונקלע למוות בעת שניסה להציל ילד מטביעה בחוף הים בנתניה שנקרא חוף הרצל, חוף שזוהה כחוף לא מוסדר ולא הוצב בו שילוט האוסר על הרחצה באזור המסוכן. המנוח הגיע עם חברים לחוף הרצל, שם טבע באזור באזור שובר גלים. בית המשפט קמא קבע כי העירייה אחראית ישירות על חוף הרצל והמדינה אחראית על הפיקוח עליו, וכי הן הפרו חובה חקוקה שלא הציבו שלטים לצד אי פיקוח הולם שהוביל למוות. בנוסף, נפסק כי התנהגות המנוח וחבריו לא הייתה בלתי סבירה, אך היה בהם אשם תורם שהוטל במידה מסוימת. הערכאות הגבוהות יותר ביטלו את ההוראה הזו וקבעו כי אין לייחס למנוח אשם תורם לאסון.

תוצאה: בית המשפט קבע כי העירייה והמדינה חייבות במלוא האחריות בטביעה וגרימת המוות, תוך דחיית הטענות להפחתת אחריות המנוח. המשיבים יקבלו פיצויים בסך כולל של 150,000 ש"ח בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים וכן הוצאות קבורה והוצאות משפט. העירייה והמדינה ישאו במלוא העלויות יחד, והערעורים התקבלו במידה מסוימת בהתאם לסיכומים אלו.

לצפייה לרכישה הזדהה