תנאי סמכויות בית הדין בתביעת גירושין ובתביעת כתובה כשאחד הצדדים אינו אזרח ישראל או תושב בה ומהות הזיקה ההלכתית בין שתי התביעות

א.הבקשה שלפנינו והרקע

לפנינו בקשה להבהרת פסק דינו של בית דיננו (בהרכבו הקודם) בעניינם של הצדדים, הבהרה שהיא למעשה השלמה, כפי שיתבאר להלן, של ההכרעה בחלק מטענות הערעור שנדון בשעתו ושלא הוכרעו בפסק הדין משום שאותה העת נראה היה כי הדיון בהן התייתר.

נזכיר בקצרה את הרקע ומתוך כך גם יתבארו הדברים דלעיל:

הצדדים הם יהודים תושבי בלגיה שנישאו כדת משה וישראל, המבקשת מחזיקה באזרחות ישראלית, לא כך המשיב, מקום מושבם הקבוע של שני הצדדים הוא מכל מקום בבלגיה, בה חיו השניים את חייהם המשותפים ובה מרכז חייהם. לפני כשנתיים ומחצה הגיעו הצדדים, שהוריהם מתגוררים בארץ, לחוג בארץ את חג הסוכות. בעודם בארץ הגישה המבקשת לבית הדין הרבני האזורי בחיפה תביעת גירושין נגד המשיב ואיתה ביקשה גם סעד ביניים של עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ. לתביעתה כרכה המבקשת גם תביעות בענייני הילדים המשותפים ותביעה למזונות אישה. באותה העת לא הגישה המבקשת תביעת כתובה, אך בתוך תביעתה הכרוכה האמורה, בפרק העוסק במזונות ביקשה כי בית הדין יקבע גם את זכאותה לכתובה, תוספת כתובה ופיצוי. בית הדין נעתר לבקשה לעיכוב היציאה, דן בתביעת הגירושין, בשאלת סמכותו העניינית לדון בה ובתביעות הכרוכות, וקבע בהחלטתו כי יש לו סמכות לדון בהן, קיבל את תביעת הגירושין והתביעה למזונות אישה לגופן וחייב את הבעל במתן גט לאשתו ובמזונותיה. הבעל, משיב דנן, נתן גט לאשתו אך ערער לפנינו על פסיקותיו האמורות של בית דין קמא.

ערעורו של המשיב נסמך על שתי רגליים, על טענות נגד החלטתו של בית הדין כי מוסמך הוא לדון בתביעת הגירושין עצמה לפי סעיף 4(א) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג – 1953 (להלן: החוק), ועל הטענה כי גם לו היה מוסמך בית הדין לדון בתביעת הגירושין מכוחו של סעיף החוק האמור לא היה מוסמך לדון בתביעות הכרוכות שכן באותו סעיף עצמו נאמר כי אין בו כדי להעניק סמכות בתביעות הכרוכות.

בפסק דיננו קיבלנו את הטענה השנייה והסקנו מכך את בטלותה של פסיקת בית דין קמא בעניין סמכותו לדון בתביעות הכרוכות. קבענו בפסק הדין כי משקיבלנו את הטענה השנייה כאמור ומאחר שהמערער, משיב דנן, כבר נתן גט לאשתו, התייתר הדיון בטענה הראשונה הנוגעת גם לעצם החיוב בגירושין.

ברם המבקשת עתרה לבית דין קמא ותבעה לחייב את המשיב בכתובתה, תביעה שכאמור לעיל לא הגישה מלכתחילה – אף שהזכירה אותה כאמור לעיל בתוך פרק המזונות בתביעתה הכרוכה, אזכור שאינו עומד בתנאי הסף המאפשרים דיון לגופה של תביעה, היינו פתיחת תיק מתאים ותשלום אגרה – ושמשכך לא עסק בה פסק דיננו האמור.

בהחלטתו מיום כ"ה בתמוז התשע"ח (8.7.18) קבע אב בית הדין כי נוכח פסק דיננו מנוע בית דינו מליתן החלטה לגופה של תביעה. המבקשת לא נואשה וטענה לפני בית דין קמא – במסגרת התנגדותה לבקשת המשיב לביטול העיקולים שהוטלו על רכושו להבטחת תביעותיה – ולכאורה בצדק, כי פסק דיננו אינו נוגע לשאלת הכתובה, ומשכך ביקשה מבית הדין לעיין שנית בהחלטתו האמורה, ותוך שציינה כי ככל שיסבור בית הדין אחרת תפנה לבית דיננו בבקשה להבהיר את פסק דינו. בית דין קמא אכן נעתר לבקשתה של המבקשת שלא להסיר את העיקול שהטיל ולגופה של בקשתה לעיין שנית, בהחלטתו קבע כי אכן צריכה המבקשת לפנות לבית דיננו בבקשה להבהרה.

בקשת הבהרה זו היא הבסיס להליך שלפנינו עתה.

1. ב.התעלמות פסק הדין משאלת הסמכות בעניין הכתובה בהעדר תביעה בעניינה באותה עת

   כבר בראשה של הבהרה זו ייאמר כי אכן צדקה המבקשת בטענתה כי פסק דיננו לא עסק בשאלת הסמכות לדון בכתובה, וכאמור, לעיל. אכן כפי שכבר הערנו לעיל תביעת כתובה לא הוגשה מלכתחילה, בית דין קמא בהחלטתו שבעניין הסמכות לא עסק בה, וממילא אף הערעור שהוגש לפנינו לא נגע בה. זאת, מאידך גיסא, שלא כדברי המבקשת בתגובתה לבקשה להסרת העיקול (עוד לפני בקשתה מבית דין קמא לעיין שנית בהחלטתו) שבה נאמר כי תביעת הכתובה הוגשה "בתאריך 15.10.17" – המועד שבו הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה, אמירה שאומנם התבססה על הציטוט של המובא לעיל מסעיף המזונות בתביעה הכרוכה, אך אינה נכונה משפטית משום שהגשת תביעה אינה מסתכמת באזכור בתוך כתב תביעה, תביעה 'מוגשת' מן הבחינה המשפטית משהוגש לבית הדין כתב תביעה כדין, שולמה בעבורו אגרה כמתחייב ונפתח תיק.

   עתה מכל מקום הוגשה גם תביעת כתובה ונזקקים אנו לבחון אפוא את שאלת סמכותו של ביה"ד לדון בתביעה זו – וממילא אף ליתן לה סעדי ביניים.

   טרם נדון בשאלה המשפטית שבדבר מוצא בית הדין להקדים ולברר את מהות תקנת הכתובה וחיובה, בהיבט ההלכתי, ואת הנגזר מכך ענין סמכותו של בית הדין, והרשות שיש לו או אף החובה שמוטלת עליו לדון בתביעת הכתובה כפי שנראות הללו מן המבט ההלכתי הטהור. בהקשר זה תתבררנה שאלותיהן של חובה, רשות וסמכות אלו בעניינה של כתובה בכלל, ושל מועד הדיון בה – עם הדיון בגירושין או במדויק ממנו – בפרט, ושוב בעניינה של כל תביעת כתובה בכלל ובעניינה של תביעת כתובה של צדדים שאחד מהם או שניהם תושבי חו"ל בפרט. מהדיון ההלכתי בטהרתו נעבור להבהרת ההשלכות של המסקנות המשפטיות האפשריות בסוגיית הסמכות ושל נגזרותיהן לעניין יכולת האכיפה על סמכותו של בית הדין, וזו – אם ישנה – כוללת, כאמור, רשות לדון ואף חובה לדון, כפי שהיא משתקפת במשקפיים ההלכתיות.

   משנכלה לדבר בהיבטים ההלכתיים האמורים נעבור לדון בסוגיה המשפטית.

   ג.משמעותה ומהותה של הכתובה

   (א)מקור תקנת הכתובה ותוקפה

   תקנת כתובה היא תקנה קדומה מתיקון הקדמונים (ולחלק מהשיטות מן התורה וכדלהלן) ליצירת יציבות הנישואין.