תנאי חיוב מדין 'נהנה' ו'יורד' ותנאי חיוב שבועת השותפין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י' באדר ב' תשע"ט (17.3.19). להלן נפרט את נקודות הערעור ונדון בהן:

1. התשלום עבור חוות הדעת

הצדדים שלפנינו התגרשו בי"ג בשבט תשע"ז (9.2.17) וזאת על בסיס הסכם גירושין שאליו הגיעו בי"ט בשבט תשע"ה (8.2.15) בבית הדין.

בהסכם זה נאמר כי כספי הפנסיה וחסכונות הצדדים יחולקו בשווה ביניהם. הצדדים פנו בראשונה לאקטואר אלי אייל שהוציא חוות דעת לגבי צורת החלוקה. האישה לא קיבלה את חוות דעתו וביקשה כי תינתן חוות דעת של האקטואר אבי יחזקאל, בית הדין אישר את קבלת חוות דעתו אולם תוך שהאישה התחייבה כי היא תשלם את שכרו.

האישה תבעה כי האיש ישלם את מחצית השכר העולה לסך 5,150 ש"ח, ובית הדין האזורי קיבל את דבריה בנימוק שסוף סוף נהנה האיש מחוות הדעת השנייה [ראה להלן] ועל כן עליו להשתתף בעלותה.

על כך מערער האיש בטענה כי האישה היא שהתחייבה לשלם עבור חוות הדעת ואין זה נכון לחייב אותו בהשתתפות.

דיון והכרעה

עיון בפסק בית הדין האזורי מוביל למסקנה כי החיוב מבוסס על העובדה כי בחוות הדעת השנייה הסכום שחויב האיש לשלם הוא פחות מהסכום שבו חויב בחוות הדעת הראשונה. מכאן הסיק בית הדין האזורי כי יש לחייב את האיש מדין 'נהנה' או מדין 'יורד'.

אומנם עיון בשתי חוות הדעת האמורות יש בו כדי להטיל סימן שאלה לגבי הקביעה שהאיש הרוויח מחוות הדעת השנייה, ומכאן כי גם יש להטיל ספק בקביעה כי עליו לשלם בעבור הוצאות חוות הדעת.

למעשה ישנו הבדל מהותי בין שתי חוות הדעת, בעוד חוות הדעת הראשונה מעמידה את מועד הקרע על יוני 2014 הרי שחוות הדעת השנייה מעמידה את מועד הקרע שנתיים מאוחר יותר, היינו בשנת 2016.

מאחר שכן ישנם שתי נפקויות מהותיות בין חוות הדעת הראשונה לשנייה:

האחת בנוגע לסכומי הכסף שהיו בחשבונות הפנסיה של הצדדים כאשר סכום הקרן אצל האישה ירד בכ־45,000 ש"ח והסכום אצל האיש ירד בכ־35,000 ש"ח. נתון זה פועל לטובת האישה בסדר גודל של כ־5,000 ש"ח.

הנתון השני נוגע לכספים שמשך האיש מהחשבון המשותף באוקטובר 2014. כספים אלו לא עלו כלל לדיון בחוות הדעת הראשונה שכן במועד הקרע עדיין היו בחשבון, לעומת כן במועד הקרע המופיע בחוות הדעת השנייה כבר לא היו בחשבון המשותף, ועל כן הדבר היה נתון להכרעת בית הדין אם יש לחייב את האיש במחצית הסכום שלקח. כאן, בסופם של דברים חייב בית הדין את האיש להחזיר רק כ־50,000 ש"ח, לעומת מה שנקבע בחוות הדעת הראשונה כי עליו להחזיר 60,000 ש"ח.

נמצא כי הרווח שנוצר לאיש כתוצאה מחוות הדעת השנייה מסתכם בכ־5,000ש"ח.

אומנם ישנו עוד נתון אחד שנוצר כתוצאה מחוות הדעת השנייה, והוא קביעת בית הדין כי הצדדים לא יתחשבנו לגבי הוצאות הבית עד למועד הקרע השני ב־2016, ובכן לדברי האיש הוא שיצא ניזוק מקביעה זו, ובפועל אף זו אחת מטענות הערעור. אף שבפועל דחינו את הערעור בנקודה זו [ראה להלן], מכל מקום קיים קושי לקבוע כי אכן הרוויח האיש מחוות הדעת השנייה, ומשכך גם אין לחייבו מדין נהנה.

גם לגופה של הלכה יש מקום לדון אם בשל חוות דעת זו אפשר לחייב מדין נהנה שהרי אף אם נאמר כי בחוות הדעת השנייה היה צריך האיש לשלם פחות עדיין אין כאן 'רווח' ממוני שנוכל לדון מדין יורד, וכל שניתן לומר הוא כי האיש נהנה שממונו 'ניצל' על ידי חוות דעת זו.

ועיין בתוספות בבבא קמא (נח, א): "והיכא שמשביח נכסי חברו אינו דומה כלל למבריח ארי, כגון יורד לשדה חברו." ובתוספות בכתובות (קז, ב) ביארו יותר: "דהתם [ביורד] השבח בעין, ודין הוא שיטול, אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו."

ובר מהכי עיין בנתיבות המשפט (סימן רלו ס"ק ז) שדן שאין לחייב מדין יורד אלא באופן שעשה על דעת הנאת חברו, אבל בעושה בשביל עצמו – אין לחייב את חברו אף על פי שנהנה גם הוא. והביא שם שדעת קצות החושן אינה כן, ומכל מקום מכלל ספקא דדינא לא נפיק ולא נוכל להוציא כסף מהאיש במקרה שלפנינו, שברור שהאישה לא השקיעה בחוות דעת השנייה לטובת האיש, אלא רק לטובתה היא.