סמכות ביה''ד לדון באכיפת סעיף של תשלום כתובה בהסכם גירושין

בפנינו תביעה לאכיפת הסכם, ומנגד טענה של חוסר סמכות.

א.  רקע עובדתי

הצדדים חתמו על הסכם גירושין ביום ז' כסלו תשס"ג (12.11.02), והתגרשו כדמו"י בו ביום. בסעיף ד של ההסכם, נאמר:

האשה תקבל סך 52,000 ש"ח תמורת כתובתה בתשלומים כדלהלן: כספי הפיצויים שיקבל הבעל יעברו לאשה והיתרה תשולם בהסדר בין הצדדים ובאם תתעורר בעיה כלשהי ביה"ד יסדיר את הסדרי התשלומים הנ"ל.

 ביום ח' בתמוז תשע"ו (14/07/2016) הגישה ב"כ האישה תביעה לאכיפת ההסכם, עפ"י סעיף 6 לפקודת בזיון וסעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות). לטענתה, כספי הפיצויים לא הועברו לידי האישה וטרם הוסדר תשלום דמי הכתובה, ובכך הבעל הפר את סעיף הנ"ל בהסכם.

לטענתה, האישה פנתה כבר להוצל"פ למימוש ההסכם, אך הבקשה נדחתה לאור הכתוב בהסכם: "ובאם תתעורר בעיה כלשהי ביה"ד יסדיר את הסדרי התשלומים הנ"ל".

בדיון שהתקיים ביום ה' במרחשון התשע"ז (06.11.2016) טען ב"כ הבעל לחוסר סמכות של ביה"ד. על אף זאת, הסכימו הצדדים להשמיע את טענותיהם באותו דיון, כאשר החלטה תינתן רק אם יתברר שיש לביה"ד סמכות. כמו כן נתנו את הסכמתם שהנושא ידון בדיין יחיד, כמובא בפרוטוקול הדיון.

לגופו של ענין, מדברי הצדדים עולה שכספי הפיצויים, שהיו בסך 12,605 ₪ ביום 1.4.2003, עדיין מופקדים במקום עבודתו של הבעל. בנוסף, הבעל הציג קבלות בכת"י על סכומים שנתן לאשתו בתאריכים שונים, חתומות בכת"י האישה. הסכום המצטבר של הקבלות הוא כ-25,000 ₪.

הבעל וב"כ טענו שהבעל כבר שילם את מלא הסכום לאשה, במזומנים ובהעברות בנקאיות. מנגד, האשה טוענת שלא קיבלה את כל הסכום, וגם ביחס לחלק מהקבלות מעלה טענות שונות. בכל מקרה, גם אם נצרף את הסכום הרשום בקבלות וסכום הפיצויים שנותר במקום עבודתו של הבעל, לא הגענו לסכום הנקוב של 52,000 ₪.

לאור עמדת ב"כ הבעל שביה"ד נטול סמכות לדון בתביעה לאכיפת ההסכם, ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים בנושא הסמכות.

ב.  טענות הצדדים

ב"כ הבעל טען שאין מקום למהות התביעה, "מפני שאין עוררין כי המבקש ציית להוראות בית הדין אלא הוויכוח הוא האם נסתיים החוב או לא". בנוסף, בסעיף הנ"ל בהסכם אין תאריך לסיום החוב, שאמור להשתלם בהסדר בין הצדדים. זאת ועוד, המקום למימוש פסק דין ובירור ביצוע התשלומים הוא בהוצל"פ, לפי סעיף 19(א) בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967:

חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין.

מאידך, אם מדובר בתביעה חדשה, לפי סעיף 3 לחוק בתי הדין הרבניים, לבית הדין סמכות לדון בוויכוח בין בני הזוג רק בתנאי שהנושא נכרך כדין בתביעת הגירושין, ותובענה זו לא נכרכה. זאת ועוד, בבג"צ 2898/03 פלונית נ' ביה"ד הגדול נקבע שאם תביעת הגירושין הסתיימה ובני הזוג התגרשו, שוב לא קיימת סמכות הכריכה בידי בית הדין לדון בסכסוכים בין בני הזוג.

לעומתו, ב"כ האישה טענה שהבעל שילם רק חלק מהחוב, ובכך הפר את ההסכם, אשר ניתן לו תוקף פסק דין. יש לראות בו כמי שהפר צו של בית דין רבני, בהתאם לסעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956, הקובע כי כאשר ביה"ד דן בדבר שבשיפוטו יהיו לו סמכויות עפ"י סעיפים 6 ו-7 לפקודת בית המשפט. שם נקבע בסעיף 6:

"בית המשפט [...] תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה."

עוד טענה, כי כאשר ביה"ד הרבני מאשר הסכם גירושין הוא קנה סמכות לדון בכל שאלה שתעלה בגין הסכם זה. היא ציינה לפסקי דין מאת ביה"ד בחיפה (תיק 100749/5) מיום כ"ז בשבט התשע"ג (7.2.2013) וכן (תיק 531026/9) מיום ה' בכסלו התשע"ג (19.11.2012), אשר הביאו את דברי השופטת נאור בבג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני:

אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט, וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד.