תוקפו של גיור שנערך תוך שהמתגייר מטעה את בית הדין בנוגע לזהותו, שעה שלוּ ידע בית הדין את זהותו לא היה נזקק לו בשל רמאותו ובשל מגבלות שבחוק ושבנוהל

רקע עובדתי ופסק דינו של בית דין קמא

לפנינו ערעוריהם של ארבעת המערערים הרשומים מעלה, ארבעה ערעורים בארבעה תיקים שהוגשו כך בשל היותם של ההליכים בבית דין קמא, בענייננו בית הדין לגיור, כאלה. אולם למעשה השאלה הניצבת לפנינו ושניצבה לפני בית דין קמא אחת היא, הן הלכתית־משפטית והן עובדתית, לפיכך גם ההכרעה בעניינם אחת היא ותאוחד בפסק דין זה.

עיקרי העובדות הן כדלהלן:

ארבעת המערערים הם יוצאי אתיופיה שנכנסו לארץ וקיבלו את אזרחותם הישראלית על פי חוק השבות בהיותם כביכול בניו ובנותיו של יוצא אתיופיה אחר – ולענייננו אין חשיבות לשאלה אם היה הוא מבני קהילת 'ביתא ישראל' או מבני ה'פלאשמורה' – שהוכר כזכאי חוק השבות. 'אביהם' זה של המערערים וכמותו (אף כי לא בה בעת) גם הם עצמם גוירו בארץ לאחר לימודים לקראת הגיור ובמסגרת מערך הגיור. גיור זה נעשה כגיור גמור שמעיקר הדין ולא 'לחומרא' בלבד. דא עקא, בהמשך התברר כי זהותם של המערערים הייתה זהות שאולה או בדויה כפי שדייק בית דין קמא – וכבר עתה נאמר כי לעניין זה אין כל נפקות כיצד התברר הדבר ומי עורר את בית הדין לבחון את העובדות ואת הגיור מחדש, וזאת בניגוד לעמדת בא כוח המערערים. לא נאריך בעניין זה שאינו נוגע למסקנתנו ושכבר ניתנו בו החלטות חלוטות אך חובה לציינו למען הסר ספק. משמעותן של העובדות שהתבררו היא כי אליבא דאמת לא היו המערערים זכאי עלייה על פי חוק השבות (אם כי ייתכן שהיו יכולים להיכנס ארצה על פי חוק הכניסה לארץ) וכי לא היו מתקבלים לגיור על פי הנהלים הקיימים. זאת משום שאין מגיירים בארץ ובמסגרת מערך הגיור הממשלתי את מי שאינו אזרח ישראל או תושב קבע בה, ולמצער שוהה בה כדין, וכן שהוועדה הדנה בבקשות לגיור בישראל של נתינים זרים אישרה את התחלתו הליך גיור – ועל דרך כלל נדחית על הסף בקשה של שוהה בלתי חוקי או מסתנן לארץ – ונוסיף כי גם בסופו של ההליך צריך גם בית הדין להתרשם כי הגיור נעשה לשמו ולא רק למטרת קבלת האזרחות.

בית הדין קמא (בית הדין המיוחד לגיור, לא במותב שבו התגיירו הארבעה שחלק מדייניו כבר אינם מכהנים בבית דין זה) בחן את העובדות החדשות שנודעו ובעקבותיהן פסק כי גיורם של הארבעה בטל. הערעורים שלפנינו – כאמור ערעור אחד שהוא ארבעה – הם על קביעה זו.

את מסקנתו זו השתית בית הדין קמא על שלוש רגליים:

האחת, כי היה בהליך הגיור פגם היורד לשורשו של ההליך כיוון שלולי המרמה שבה נקטו המערערים לא היה בית הדין לגיור נזקק להם ומגייר אותם, שכן אליבא דזהותם האמיתית לא הייתה להם זכות עמידה לפניו שכן הנהלים המחייבים הם כי אין בתי הדין של מערך הגיור מגיירים, כאמור, אלא את מי שהוא אזרח ישראל.

השנייה, כי תנאי סף לגיור הוא כנותו של המתגייר ברצונו להיספח בנחלת ה', בפנייתו לבית הדין לצורך זה ובעיקר בקבלתו עליו את המצוות. לדעת בית הדין אי אפשר להאמין לכנותם של המתגיירים – המערערים שלפנינו – שבמשך תקופה לפני הגיור, במהלכו ולאחריו הונו את רשויות המדינה בכלל ואת בית הדין בפרט בנוגע לזהותם, ומשכך יש לקבוע כי הליך הגיור בכלל וקבלת המצוות בפרט לא היו כנים, או למצער כי כנותם מוטלת בספק.

והשלישית, ונקדים כאן ונאמר כי מדברי בית הדין עולה כי ראה בה סניף בלבד לדבריו הקודמים ולא טעם מספיק כשלעצמו, כי המרמה שבה נקטו המערערים גרמה שלא יודרכו כראוי בכמה פרטי הלכה, וכי לאחר הגיור – ולכאורה בשל כך – המשיכו המערערים לדור בבית אחד תוך שהם עוברים על איסור 'ייחוד' שמהם לא הוזהרו כיוון שזהותם כפי שהוצגה לבית הדין הייתה של אחים ואחיות, ואלה מהם שבדיעבד מתברר כי היו בני זוג אף המשיכו לחיות יחד ללא זהירות מאיסורי נידה שגם בעניינם לא הוזהרו שהרי "הלֹא הוא אמר לי אחֹתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא" כלשון הכתוב בבראשית (כ, ה) ומופנית אליהם האצבע המאשימה "מה זאת עשית [...] למה לא הגדת [...] כי אשתך הוא [קרי: היא] למה אמרת אחֹתי הוא [קרי: היא]" (שם יב, יח–יט).

בעניין זה נאמר כבר כעת יש למערערים גם טענות עובדתיות, ולאו דווקא הלכתיות (אף שגם כאלה יש), נגד קביעת בית הדין. הללו טוענים כי אף שלא הוזהרו על כך בהקשר זה למדו ונזהרו בהלכות נידה, ולעניין איסור הייחוד כי שוגגים היו (כפי שעולה גם מדברי בית הדין עצמו אף שהוא מטיל עליהם את האשמה העקיפה, שכן תרמיתם היא שהביאה לאי אזהרתם בעניין, ורואה שגגה זו כעומדת לחובתם ולא לזכותם). לטענתם שגגתם מביאה למסקנה כי אין מקום לפקפק בשל מעשיהם שמייד לאחר הגיור בכנותה או במהותה של קבלת המצוות שקיבלו בעת הגיור וכי אין מקום לפוסלו בשל מעשים אלה. נעיר כי מכל מקום לית מאן דפליג כי בני הזוג שבמערערים המשיכו לחיות יחדיו ללא חופה וקידושין לאחר הגיור, דבר האסור בפני עצמו, אף כשחומרתו פחותה מחומרת איסור נידה.

הכרעה

לאחר העיון בחומר, שמיעת דברי המערערים ואשר הועד לפנינו בעניינם ולאחר שלנו בעומקה של הלכה אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור, לבטל את קביעתו של בית דין קמא ולשוב ולאשר את גיורם של המערערים.

להלן ננמק את הדברים, אולם תחילה יובהר: אין אנו מקילים ראש בממצאים. תרמיתם החמורה של המערערים הייתה ועודנה עילה שבשלה ראוי לנקוט נגדם סנקציות פליליות, אולי חמורות, הן בהקשר של התרמית כלפי רשויות המדינה בכלל והן בהקשר של הונאתו של בית הדין לגיור בפרט.

בית הדין לגיור הוא רשות מִנהלית – והונאתה תוך שהדבר נועד להביא לתוצאה משפטית שונה משהייתה לולי ההונאה – היא עבירה לכאורה על כמה סעיפים של חוק העונשין. הצגת מסמכים מזויפים לפני בית הדין לגיור היא לכאורה עבירה נוספת. מן הראוי היה – ודומה שעדיין הדבר אפשרי ונחוץ, ללא תלות בשאלה אם ננקטים הליכים נגד המערערים בשל הונאתן של הרשויות האחרות, כי בית הדין שגילה כי נעברו עבירות אלה בהליך שהתקיים לפניו יסב את תשומת ליבם של משטרת ישראל ופרקליטות המדינה לצורך לקיים חקירה ולהעמיד לדין את העבריינים.

אולם המסקנה כי הגיור משולל תוקף הוא – שגויה היא. אף אם ההחלטה לגייר את המערערים התברר בדיעבד כהחלטה שגויה שהתקבלה בשל אי ידיעת זהותם האמיתית, אין בכך כדי לבטל את הגיור עצמו שאינו החלטה ופסיקה של בית הדין אלא מעשה עשוי שנעשה ושאין ממנו דרך חזרה.

נימוקים

נרחיב עתה בביאורם ובביסוסם של דברים.

גיור בזהות בדויה של מי שלו נודעה זהותו האמיתית לא היה מתקבל לגיור – גיורם של הגבעונים