אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תביעת לשון הרע של עובדת נגד נאשם בגין משלוח מכתב למקום עבודתה הטוען כי ביצעה האזנת סתר נגד

תביעת לשון הרע של עובדת נגד נאשם בגין משלוח מכתב למקום עבודתה הטוען כי ביצעה האזנת סתר נגד

תאריך פרסום : 27/12/2018 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
32368-02-16
04/12/2018
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
התובעת:
ל' ל'
עו"ד אחז אגם
הנתבע:
א' ק' צ'
עו"ד איילת בן גור כהן
פסק דין

 

לפני תביעה  מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, במסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסך של 200,000 ₪ בגין משלוח מכתב למקום עבודתה דאז, בו נטען כי התובעת מבצעת האזנת סתר כלפי הנתבע, תוך עשיית שימוש במשאבי החברה ובמהלך שעות עבודתה.

 

רקע עובדתי ודיוני:

 

  1. התובעת והנתבע (להלן ביחד: "הצדדים") ניהלו במשך כ-8 שנים קשר זוגי ללא נישואין, ממנו נולד להם בן משותף אשר בקרוב ימלאו לו 11 שנים.

 

  1. יחסי הצדדים עלו על שרטון, ובמהלך חודש אוגוסט 2012 עזבה התובעת עם בנם המשותף של הצדדים את הדירה בה הם התגוררו אותה העת.

 

  1. לעת פרידת הצדדים הייתה התובעת מועסקת אצל חברת "ב' ת' בע"מ" (להלן: "החברה").

 

  1. ביום 11.9.12 שלחה באת כוחו דאז של הנתבע, עו"ד מ' ס', בשם הנתבע, את המכתב העומד במוקד התובענה דנן וממוען ל-"מר י' פ' – ב' ת' בע"מ". וזו לשון המכתב:

" הריני לפנות אליך בשם מרשי, מר א' ק'-צ' (להלן: "מרשי") בעניין שבנדון, כדלקמן:

  1. מרשי הינו בן זוגה בנפרד של הגב' ל' ל', המועסקת בחברת ב' ת' בע"מ (להלן: "החברה"), ולמיטב הבנתי הנך משמש כממונה על עבודתה של הגב' ל' בחברה, ומשכך פנייתי זו אליך ישירות.
  2. למרשי נודע אך לאחרונה, כי הגב' ל' התקינה האזנות סתר במחשבו האישי ובמכשיר הטלפון הנייד שברשותו.
  3. למרשי אף נודע, כי הגב' ל' ביצעה האזנות סתר כמפורט לעיל, תוך שימוש במשאבים של החברה, לרבות מכשיר טלפון נייד שניתן לה מהחברה, ושימוש בשאר משאבי החברה, אף בשעות עבודתה.
  4. מרשי פנה לגב' ל' בבקשה שתסיר את אמצעי ההאזנה שהתקינה, אך הוא סבור שהגב' ל' ממשיכה לבצע האזנות סתר ולפגוע בפרטיותו.
  5. להווה ידוע, כי שימוש הגב' ל' במשאבים של החברה לצרכים פרטיים ולביצוע עבירות פליליות, עלול לפגוע אף בחברה, בייחוד לאור אופייה של החברה ועיסוקה.
  6. משכך, הנך מתבקש להורות לגב' ל' לחדול משימוש במשאבי החברה לשם ביצוע האזנות סתר ופגיעה בפרטיותו של מרשי.
  7. אציין, כי עד למועד זה מרשי לא הגיש תלונה במשטרה נגד הגב' ל', מכיוון שלצדדים ילד משותף והוא אינו מעוניין לפגוע בה, על אף מעשיה כאמור. ואולם, אם מעשיה אלה לא ייפסקו, לא תוותר בידו הברירה אלא לפעול בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו, אף באמצעות הגשת תלונה במשטרה.
  8. לתשובתך בהקדם".

 

(להלן: "המכתב").

 

  1. במכתב מיום 24.9.12 השיבה החברה, כדלקמן:

"1.          ממכתבך שבנדון לא ברור אילו משאבים של מרשתי מנצלת גב' ל' לטובת ביצוע המעשים הלא חוקיים כמתואר במכתבך (למשל ובניגוד לאמור שם, גב' ל' אינה מחזיקה בטלפון נייד של החברה). ממילא, מבירור שנערך עמה, הוכחש שימוש שכזה במשאבי החברה.

  1. לפיכך מרשתי דוחה את טענות מרשך, ורואה בהן ניסיון לחבל במעמדה ובעבודתה של גב' ל'. יתרה מזאת, מרשתי מבקשת את מרשך מפורשות, שלא לגרור אותה לתוך הסכסוך המצער שבין בני הזוג.
  2. אין באמור לעיל כדי לגרוע ו/או כדי למצות את טענות מרשתי בעניין שבנדון".

 

(להלן: "מכתב התשובה מהחברה").

 

  1. ביום 1.1.14 פוטרה התובעת מעבודתה בחברה.

 

  1. בסמוך לפרידת הצדדים, הוגשו ביניהם תביעות הדדיות הנוגעות לבנם המשותף וכן תביעה כספית אותה הגיש הנתבע כנגד התובעת על סך של 500,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות, ביצוע האזנות סתר, הפרת חובה חקוקה ורשלנות (תמ"ש 52771-09-12, להלן: "התביעה הכספית"). באשר לתביעות הנוגעות לבנם המשותף השכילו הצדדים להגיע להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק דין, אך לא כן באשר לתביעה הכספית. בפסק הדין מיום 1.2.15 נדחו מרבית רכיביה של התביעה הכספית, למעט טענת הנתבע לפגיעה בפרטיותו באמצעות השמעת הקלטות של השיחות בינו ובין התובעת לבני משפחתה הקרובים וחברותיה, ובשל כך חויבה התובעת בתשלום פיצוי בסך של 2,000 ₪ (להלן: "פסק הדין מיום 1.2.15").

 

  1. ביום 15.2.16 הגישה התובעת את התביעה דנן, בה כאמור, היא עתרה לחיוב הנתבע בסך של 200,000 ₪ בגין שליחת המכתב הנ"ל.

 

  1. ביום 28.3.16 הגיש הנתבע את כתב הגנתו, בו הוא טען כי דין התביעה להידחות מכל וכל. לכתב הגנתו צירף הנתבע מכתב מיום 10.3.16 הממוען למר י' פ' ובו נשאל מר פ' אם הפסקת עבודתה של התובעת בחברה היא תוצאה ישירה או עקיפה של המכתב, וכן צירף הנתבע דוא"ל תשובה מיום 17.3.16 מאת מר פ', בו נכתב כי "...ל' ל' פוטרה בנסיבות שאינן קשורות למקרה זה במישרין או בעקיפין".

 

  1. ביום 2.6.16 התקיימה לפני ישיבת קדם המשפט בתובענה, וביום 17.7.17 התקיימה לפני ישיבת ההוכחות במהלכה נחקרו הצדדים.

 

  1. ועתה, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, בשלה העת למתן פסק הדין.

 

טענות הצדדים:

 

  1. התובעת משתיתה את תביעתה על יסוד עיקרי הטענות הבאות:
  • א. לטענת התובעת, לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון הפעיל עליה הנתבע לחץ במטרה להכניעה לדרישותיו השונות, ובכלל זה הגיש הנתבע כנגדה את התביעה הכספית על סך של חצי מיליון ₪, שלח את המכתב לחברה ואף פרסם את דבר תביעתו הכספית ב-"כלכליסט".
  • ב. לטענתה, בגדר המכתב האשים הנתבע את החברה שהיא שותפה למעשים פליליים אותם טען הנתבע שביצעה התובעת, תוך שהוא מנסה להלך אימים על החברה כדי שזו תירתע מלהמשיך ולהעסיק את התובעת, ובכך למעשה חרץ את גורלה התעסוקתי. התובעת טוענת כי מערכת היחסים בעבודתה החלה להתדרדר מהיום בו נשלח המכתב וענייניה האישיים נחשפו, כך שהיא לא יכלה להמשיך ולעבוד בחברה בשל היחס המנוכר והקר כלפיה והמבטים הפוגעניים שחוותה. לשיטתה, גם אם יהיה קושי לקבוע בוודאות כי המכתב הוא שהוביל בסופו של דבר לסיום העסקתה, ברי כי לכך התכוון הנתבע לעת שליחת המכתב. בקשר לכך מפנה התובעת למסרון בו כתב לה הנתבע "...תחשבי על שינוי קריירה" וכן לטענתה בוודאי שהחברה לא תודה בכך שפיטרה אותה בשל מעשים אשר כלל לא הוכחו.
  • ג. עוד טוענת התובעת, כי אישור המסירה אשר הוצג על ידי הנתבע תמוה ביותר, שכן נרשם בו התאריך 10.9.12, בעוד שהתאריך המופיע על גבי המכתב עצמו הוא 11.9.12. לטענתה, הנתבע אף שלח את המכתב ללא ציון המילים "אישי בלבד" כשהוא ממוען למר י' פ', על אף שדווקא מנהל החברה, מר א' ג', הוא ידיד קרוב של הנתבע והוא זה שדאג לקבלתה לעבודה. לשיטתה, הנתבע יכול היה להעלות את הדברים בשיחה חברית עם ידידו הקרוב או בשיחת טלפון אישית עם מנהלי החברה אותם הוא מכיר אישית, אלא שמטרתו האמתית הייתה להזיק לה. כן לטענתה, אומנם היא אינה יכולה להצביע בוודאות על מי שקרא את המכתב נוסף למר פ', אך די במבטים התמוהים כלפיה והלחשושים סביבה כדי להבין שתוכן המכתב נודע והתפרסם, ומכל מקום די בכך שהנמען, מר י' פ', נחשף לו.
  • ד. אדרבא, לטענת התובעת הראיה הטובה ביותר לכך שמטרתו היחידה של הנתבע הייתה להזיק לה היא העובדה שמיד לאחר ששלחה החברה מכתב תשובה לקוני המסיר ממנה את האחריות – לא עשה הנתבע דבר וכלל לא טרח להשיב לו.
  • ה. זאת ועוד, התובעת טוענת כי הנתבע כלל לא הצליח להסביר כיצד יכולה הייתה לבצע את הפעולות להן הוא טוען במכתב, שעה שחודש קודם לכן היא עזבה את הדירה המשותפת. כך גם לטענתה הנתבע טען במכתבו שהחברה "טכנולוגית", אך לא טרח לבקש מבעליה – חבריו הקרובים, לבדוק האם יש שחר לטענותיו כלפיה.
  • ו. לבסוף, טוענת התובעת כי הנתבע פגע במקור פרנסתה, ערער את בטחונה, הביא להתמוטטותה הנפשית והכלכלית, כאשר מאז פיטוריה היא לא הצליחה להחזיק מעמד במקום עבודה אחד לתקופה זמן משמעותית, בעוד שבחברה היא עבדה למעלה מחמש שנים. התובעת מסכמת וטוענת כי משלוח המכתב לחברה נעשה ללא צורך והיה בו כדי לבייש, להכפיש, להשפיל, לבזות, ולפגוע במשלח ידה, באופן קיצוני ומתוך כוונת מזיד.

 

  1. ומנגד, טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות מכל וכל, ואלו עיקרי טענותיו:
  • א. הנתבע מקדים וטוען כי מדובר בתביעה קטנונית ונקמנית אשר הוגשה בחוסר תום לב ובמטרה אחת ויחידה – לנקום בנתבע על שבחר להיפרד מהתובעת והמשיך הלאה בחייו.
  • ב. לגופם של דברים, טוען הנתבע כי המכתב נשלח בעקבות דברים אשר התובעת עצמה אמרה לו, בהיותה בגילופין, לפיהם היא התקינה מכשירי האזנה וכיו"ב. להבנתו, מעשים אלו נעשו תוך שימוש במשאבי החברה, ומאחר שהתובעת סירבה להפסיק את מעשיה הוא שלח את המכתב לחברה כשמטרתו היחידה היא לגרום לתובעת לחדול מכך. לטענתו, אף אין כל היגיון בטענת התובעת כי הוא ניסה לגרום לפיטוריה, שכן אין לנתבע כל אינטרס לפגוע בתובעת כלכלית כאשר הצדדים בעיצומו של הליך מזונות. כך גם לטענתו העובדה כי לא השיב למכתב התשובה מהחברה דווקא מחזקת את טענותיו, שכן אם אכן מבוקשו היה לפגוע בתובעת הוא היה ממשיך בהתכתבויות אלו ובליבוי האש.
  • ג. כן טוען הנתבע כי משלוח המכתב אינו עונה על הגדרת עבירת לשון הרע, לרבות באופן בו הוא נשלח במסירה אישית באמצעות שליח לידי מר י' פ' בלבד אשר העביר אותו ליועצת המשפטית של החברה, ולא "לשני בני אדם או יותר"; תום ליבו של הנתבע במועד משלוח המכתב; אמונתו הכנה באמור במכתב; ומטרת המכתב – לגרום לתובעת לחדול ממעשיה הפוגעים בענייניו האישיים, ולא רצון לפגוע בתובעת. בעניין ההבדל בין התאריך הרשום על גבי אישור המסירה (10.9.12) והתאריך הרשום על גבי המכתב (11.9.12), טוען הנתבע כי ראוי היה שטענות המטילות דופי ביושרה המקצועית של ב"כ הנתבע כלל לא היו מועלות, ומכל מקום לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בטעות דפוס של כותבת המכתב או בטעות קולמוס של השליח מבצע המסירה.
  • ד. עוד טוען הנתבע כי אין כל קשר בין משלוח המכתב ובין עזיבת התובעת את עבודתה, כפי שניתן לשיטתו ללמוד מעצם העובדה שבין מועדים אלו חלפה שנה וחצי; מעדות התובעת עצמה על תחושות סובייקטיביות של עלבון אישי, כאשר לטענתו התובעת נוטה להציג עצמה כקורבן בכל הזדמנות; מתוכן מכתב התשובה מהחברה, והדוא"ל הנ"ל מיום 17.3.16 מאת מר י' פ'; מהצהרות וטענות סותרות אשר העלתה התובעת בנוגע לעזיבת מקום עבודתה במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים; מכך שהתובעת סירבה לבקשת הנתבע לזמן לעדות את מעבידה לשעבר בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים ואף בהליך דנן היא לא טרחה לזמנו לעדות, ולבסוף טוען הנתבע כי כלל לא ברור האם התובעת פוטרה או שמא התפטרה והוא מדגיש כי התובעת סירבה לצירוף פרוטוקול השימוע כראיה.
  • ה. ולבסוף, טוען הנתבע כי התובעת העמידה את סכום התביעה על סך של 200,000 ₪, מבלי ליתן כל הסבר או פירוט כיצד הגיעה לסכום זה.

 

דיון והכרעה:

 

  1. המתווה הדיוני הנדרש לצורך הכרעה בתובענה הוא כדלהלן:
  • א. תחילה, יש לבחון ולהכריע האם משלוח המכתב הוא בגדר פרסום לשון הרע.
  • ב. היה והתשובה לכך חיובית, יש להמשיך ולבחון האם עומדת לנתבע הגנה מפני התביעה.
  • ג. לבסוף, ככל שלנתבע לא עומדת הגנה, יש לקבוע את גובה הפיצוי אשר יושת על הנתבע.
  1. קודם שאפנה לדון בדברים לגופם, יובהר ויודגש כי בפסק הדין מיום 1.2.15 לא התקבלה טענת הנתבע כי התובעת ביצעה את האזנת הסתר לה הוא טוען.

 

  1. ועתה, אפנה לדון בעניינים המפורטים לעיל על פי סדרם.

 

א.           האם משלוח המכתב הוא בגדר פרסום לשון הרע?

 

  1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מגדיר לשון הרע, כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

...".  

 

  1. כפי ששני הצדדים ציינו, הסטנדרט אותו אימצה הפסיקה הוא אובייקטיבי במהותו ונבחן מנקודת מבטו של האדם הסביר (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555; ע"א 7380/06 חטר-ישי נ' גילת ואח' (פורסם במאגרים, 2.3.11).

 

  1. להשקפתי, האשמת התובעת כי היא מבצעת האזנת סתר כלפי הנתבע – בן זוגה לשעבר, תוך עשיית שימוש במשאבי החברה ובשעות עבודתה, בהחלט עלולה להשפיל את התובעת, לבזותה ואף לפגוע במשרתה. במכתב נטען מפורשות כי התובעת מבצעת "עבירות פליליות" (ס' 5), נעשתה התייחסות ל-"ביצוע האזנות סתר ופגיעה בפרטיותו של מרשי" (ס' 6), וצוין כי הנתבע אף עשוי להגיש כנגד התובעת תלונה במשטרה (ס' 7). לטעמי, פשיטא כי האשמת התובעת בביצוע האזנות סתר העולה לכדי מעשים פליליים, כמו גם העלאת האפשרות כי תוגש נגד התובעת תלונה עתידית במשטרה – אינו עניין של מה בכך, בפרט כאשר הדבר נעשה בפני מעסיקה, אלא בגדר לשון הרע בעיני האדם הסביר. במכתב אף צוין כי המעשים הנטענים עלולים "לפגוע אף בחברה, בייחוד לאור אופייה של החברה ועיסוקה" (ס' 5) ודומה כי אמירה שמעשיה של עובדת עלולים לפגוע במקום עבודה בוודאי שעלולה לפגוע במשרתה של עובדת זו – התובעת. אומנם, כאמור, המבחן הוא אובייקטיבי, אך לא מן הנמנע לציין כי גם החברה סברה כי הטענות המועלות במכתב הן "ניסיון לחבל במעמדה ובעבודתה של הגב' ל'" (ס' 2 למכתב התשובה מהחברה), ויש בכך כדי לתמוך במסקנתי לעיל.

 

  1. ובעניין הפרסום, מורה הוראת סעיף 2 לחוק כך:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

    (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

     (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

 

  1. מכאן, כי בצדק טוענת התובעת שדי בכך שהמכתב הגיע לנמען, מר י' פ', בהיותו "אדם אחר זולת הנפגע" על מנת שיבוצע פרסום כהגדרתו בחוק. בקשר לכך יוער, כי טענת הנתבע לפיה על הפרסום להגיע לשני בני אדם או יותר נוגעת לעבירה הפלילית הקבועה בסעיף 6 לחוק, אך לעניין העוולה האזרחית קובע סעיף 7 לחוק מפורשות כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...". לפיכך, לצורך התביעה שלפני אין צורך כי המכתב יגיע לידיעת שני בני אדם או יותר כפי טענתו של הנתבע.

 

  1. מבלי לגרוע מכך יובהר כבר עתה, כי למעט מר פ' וכן היועצת המשפטית של החברה החתומה על מכתב התשובה, לא הוכיחה התובעת כי המכתב או תוכנו הגיעו לידי בני אדם נוספים בחברה. אומנם, התובעת העידה כי מהמבטים וההתלחששויות סביבה ניתן היה להבין אנשים נוספים נחשפו למכתב (עמ' 10, ש' 1-12 לפרוט'), אך מדובר בתחושתה הסובייקטיבית גרידא ועל מנת להוכיח כי המכתב או תוכנו אכן הגיעו לידי אנשים נוספים היה על התובעת להביא ראיות ממשיות. בהתחשב בכך שהמכתב נשלח לנמען באמצעות שליח (ולעניין זה ר' אישור המסירה אשר צורף וכן עדותו של הנתבע, תוך שאיני מוצאת כי יש בשוני בין התאריך על גבי אישור המסירה והתאריך על גבי המכתב כדי להעיד שהמכתב נשלח בדרך אחרת), איני סבורה כי היה מקום לשער שתוכנו של המכתב יגיע לידיעתם של אנשים רבים נוספים ולא ישמר בדיסקרטיות. אכן, מוטב היה לכתוב על גבי המכתב מפורשות שהוא אישי ומיועד לנמען בלבד, אך אין בעניין זה בלבד די על מנת לקבוע שהמכתב או תוכנו הגיעו לידי אנשים נוספים. ודוק, לעניין זה אין נפקות לעצם ביצוע פרסום לשון הרע, אך תפוצת הפרסום היא חלק מהשיקולים הרלבנטיים לעת בחינת גובה הפיצוי, ועל כך בהמשך פסק הדין.

 

ב.           האם עומדת לנתבע הגנה מפני פרסום לשון הרע?

 

  1. טענותיו של הנתבע מתמקדות בהגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק, בו נקבע, כי:

"במשפטי פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;".

 

  1. הוראה משלימה לכך היא זו הקבועה בסעיף 16 לחוק, לפיה:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)          הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

 (2)          הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)           הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

 

  1. אקדים ואומר, כי במקרה דנן אני סבורה כי משלוח המכתב לא נעשה בתום לב הדרוש והמצופה בנסיבות העניין, ולהלן יפורטו הטעמים אשר על יסודם מושתתת מסקנה זו.

 

  1. ראשית, כבר בתכתובת המסרונים בין הצדדים מיום 16.8.12 איים הנתבע על מקום עבודתה של התובעת (תכתובת זו צורפה לתצהיר עדותה של התובעת בתביעה הכספית), כדלקמן:

"אם שמת לב שנכנסת למחוק את המילים שלך שך (צ"ל – "של") א' ושל י' א' של העבודה בשחור שנעשתה"

"בשעות העבודה שלך בב' כולל השעות שבהם (צ"ל – "שבהן") קיבלת מהחברה נשלחו החוצה"

"כך שכל הכניסות והמחיקות נעשו מאוחר תחשבי על שינוי קרירה".

 

דברים אלו של הנתבע אינם הולמים את טענתו כי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע במקום עבודתה של התובעת, והאיום המפורש שבהם דווקא מלמד ההיפך.

 

  1. שנית, בתביעתו הכספית טען הנתבע כי טרם פרידת הצדדים סיפרה לו התובעת בעת שהיא שרויה בגילופין כי היא "התקינה האזנות", וכן כי בתחילת חודש אוגוסט 2012 עזבה התובעת את הדירה (ס' 13 ו-18 לכתב התביעה). אם כך ואילו משלוח המכתב אכן נעשה בתום לב ומתוך רצון כן ואמיתי להפסיק את ההתנהגות הנטענת גרידא, אין זה סביר כי הנתבע ישתהה למעלה מחודש ימים עד לפנייתו לחברה.

 

  1. שלישית ונוסף על האמור לעיל, בתביעתו הכספית גם טען הנתבע כי רק בחודש נובמבר 2012 פנה לחברת חקירות על מנת שתבדוק אם אכן הותקנו מכשירי האזנה בדירתו וביום 22.11.12 נערכה הבדיקה בדירתו (ס' 13 ו-14 לתצהיר עדותו הראשית וכן ת/3). לשיטתי, אילו אכן סבר הנתבע כי התובעת מבצעת האזנת סתר בדירתו, עד כדי כך שהוא חש צורך לפנות לחברה אצלה היא מועסקת בעניין זה, תמוה ביותר שהוא המתין במשך תקופה כה ארוכה עד לביצוע הבדיקה. בקשר לכך אף יוער כי בדיקה פרטית זו עשויה הייתה להוות אמצעי סביר להיווכח האם אכן יש ממש בטענותיו אותן העלה הנתבע זאת קודם למשלוח המכתב, כנדרש בהתאם לסעיף 16(ב)(2) לחוק.

 

  1. רביעית, הן במסגרת המכתב והן בחקירתו לא ידע הנתבע להסביר ולפרט כראוי את טענותיו בנוגע לקשר בין מעשיה הנטענים של התובעת ובין החברה. תחילה, טען הנתבע כי "בחברה היו אנשים שמבינים בטכנולוגיה, לדוגמה פרצו לה את הטלפון להוריד לה משחקים ללא תשלום" (עמ' 13, ש' 17-18 לפרוט'); בהמשך טען כי "היה לה טלפון של החברה" (עמ' 13, ש' 20 לפרוט'), אך ממכתב התשובה מהחברה עולה כי טענה זו כלל אינה נכונה; ולבסוף טען הנתבע כי "מהטלפון שלי זה ירד למחשב שלה בעבודה, למייל" (עמ' 17, ש' 31 לפרוט'), ברם ממילא יכולה הייתה התובעת להמשיך בכך בכל מקום אחר וטענה זו אף לא נכללה במסגרת המכתב עצמו ומכאן שכלל לא ניתן היה לצפות מהחברה לבדוק זאת. ויושם אל לב, כי אף במכתב התשובה של החברה צוין כי "ממכתבך שבנדון לא ברור אילו משאבים של מרשתי מנצלת גב' ל' לטובת ביצוע המעשים הלא חוקיים כמתואר במכתבך (למשל ובניגוד לאמור שם, גב' ל' אינה מחזיקה בטלפון נייד של החברה)". בכל הכבוד, לא ניתן לקבל פנייה למעסיק של אדם בגדרה הוא מואשם בביצוע מעשים פליליים, תוך עשיית שימוש במשאבי המעסיק ובשעות העבודה, מבלי שלפחות מסוגל התובע להבהיר את טענותיו כדבעי. הרושם המתקבל הוא כי משלוח המכתב נעשה כלאחר יד, מבלי שנלקחו בחשבון ההשלכות והמשמעויות של מעשה זה.

 

  1. חמישית, אני מוצאת כי העובדה שהנתבע מצא לנכון לכלול במסגרת המכתב את הטענה לפיה התובעת מבצעת את הנטען "אף בשעות עבודתה" (ס' 3) מהווה ניסיון ברור לפגוע במעמדה של התובעת בחברה, שכן כל שיש באמירה זו הוא לפגוע במעמדה של התובעת כעובדת בעיני מעסיקה, ללא תרומה ממשית לבירור טענותיו של הנתבע.

 

  1. ושישית, לשיטתי במקרה דנן מן הראוי לבחון את תום הלב גם בהתייחס לנמען – מקום עבודתה של התובעת, כמו גם לאופן הפרסום באמצעות מכתב. בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (פורסם במאגרים, 19.5.14) צוין כי "כאשר עסקינן בסכסוך משפחתי, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע. סכסוכים מסוג כזה הם מטבע הדברים טעונים מאוד מבחינה רגשית, ועלולים לגרור ביטויים חריפים שנאמרים בסערת רגשות. גם כענין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על ידי הצד שכנגד, שאם לא כן, בתי המשפט לעניני משפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב. יחד עם זאת, לכלל הזה ישנם יוצאים מהכלל, ודומה כי המקרה הנוכחי הינו דוגמא מובהקת ליוצא מן הכלל. אין המדובר בפרסום אקראי ובלתי מכוון של לשון הרע מתוך סערת רגשות, שראוי לנהוג בסלחנות ביחס אליו, אלא במסכת שיטתית, עקבית ומרושעת של פרסומים, שכל תכליתם היתה, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, לפגוע במשיבה ובשמה הטוב בקרב בני משפחתה, חבריה וכן מעבידה" (בפס' 64). אומנם, המעשים אשר נידונו בפסק דין זה חמורים משמעותית לעומת משלוח המכתב דנן (ויוער כי הפיצויים אשר נפסקו שם עומדים על סך כולל של 400,000 ₪), אך באופן דומה אני סבורה כי עירוב מקום עבודתו של אחד מבני הזוג בסכסוך הזוגי מצריך נקיטת משנה זהירות כפולה ומכופלת, תוך בחינת תום הלב של הנתבע בשים לב לכך. לעמדתי, מקום עבודתו של אדם אינו זירה "טבעית" לסכסוך הזוגי, דוגמת בני משפחה או חברים קרובים עימם נוהגים בני זוג לשתף את המתרחש בחייהם. בשונה מכך, במקום העבודה בוחר כל אדם עד כמה ואת מי לשתף בחייו האישיים, ועצם משלוח המכתב הצריך מתן הסברים מצד התובעת ופגע בחירותה לבחור שלא לערב את מקום עבודתה בסכסוך הזוגי המתרחש בחייה. לא זו אף זו, פעמים רבות עבודתו של אדם המצוי בעיצומו של סכסוך זוגי מהווה עבורו מקום ניטראלי בו הוא אינו נדרש להתעמת עם הקשיים הרבים הפוקדים את חייו בתקופה זו, ועירוב המעסיק בסכסוך הזוגי פוגע גם בכך. יתרה מכך, לעירוב מקום העבודה בסכסוך הזוגי עשויות להיות השלכות נוספות, כגון סברה כי בשל המתרחש בחייו האישיים של העובד תפקודו במקום העבודה יפגע וכיו"ב. ולבסוף, יודגש, כי משלוח מכתב למעסיק אינו שקול לאמירות בלהט הרגע או בעידנא דריתחא, שכן מטבע הדברים הייתה לנתבע שהות מספקת לשקול זאת, והוא בחר לשלוח את המכתב.

 

  1. בשולי הדברים יוער, כי איני מוצאת שהיה על הנתבע לפנות בשיחה דיסקרטית לחברו מר א' ג' או בשיחה טלפונית ואישית עם מנהלי החברה, כפי טענת התובעת, שכן לא מן הנמנע כי לו היה הנתבע עושה שימוש בקשריו האישיים הדבר היה מועלה כטענה לחובתו. טענה זו אף נוגעת לתפוצת המכתב בלבד, אך לא לעצם המעשה, וממילא לא מצאתי כי הוכח שהמכתב הגיע לידי אנשים נוספים, למעט הנמען והיועצת המשפטית של החברה. כך גם אין לשיטתי לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שלאחר קבלת מכתב התשובה מהחברה הוא לא פנה פעם נוספת לחברה, שכן לא ניתן לשלול את טענתו כי לאחר שהבין שאין בכוונת החברה לפעול ביחס לטענותיו הוא החליט לחדול מלהמשיך ולפעול בכיוון זה. ולבסוף, אף איני מוצאת כי פרסום הכתבה באתר "כלכליסט" (בימ"ש/1) רלבנטית לענייננו, שכן הנתבע טען שאין לו כל קשר לכתבה וזו נועדה ליחסי ציבור של המשרד (עמ' 15, ש' 5-12 לפרוט'). למקרא הכתבה, אכן עולה כי אין בה פרטים מזהים ביחס לצדדים וטענת הנתבע כי היא נועדה ליחסי ציבור מתיישבת עם שורת ההיגיון.

 

  1. לסיכום עניין זה, לאור המקובץ לעיל, אני מוצאת כי משלוח המכתב לא נעשה בתום לב הדרוש והמצופה בנסיבות העניין, ולכן לא עומדת לנתבע הגנה כנגד פרסום לשון הרע.

 

ג.            גובה הפיצוי אשר יושת על הנתבע

 

  1. סעיף 7א לחוק שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק" מורה, כך:

"...

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

...".

 

  1. א' שנהר בספרו "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997, בעמ' 369-370, מתאר כי הפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות לשון הרע נועד לשרת מספר מטרות:

האחת – השבת המצב לקדמותו, באופן כזה שניתן להעניק לנפגע מפרסום לשון הרע פיצוי כספי שיאפשר לו לרכוש בעתיד אושר ושמחה שיהיו משקל נגד לסבל וליסורים שעבר. כן, לפיצוי הכספי יש ערך הצהרתי והוא יכול גם לבטא הכרה שיפוטית בכך נעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה. הכרה שיפוטית זו עשויה לשקם במידה מסוימת הן את רגשותיו הפגועים של התובע והן את מעמדו בציבור.

השנייה – הענשת מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם.

והשלישית – חינוך הציבור בכללו ולהרתיע אותו מפני פגיעה בכבודו של אדם.

 

  1. ברע"א 10530/03 בן גביר נ' דנקנר(פורסם במאגרים, 12.11.06) עמד בית המשפט העליון על השיקולים אותם ייבחן בית המשפט לעת פסיקת שיעור הפיצויים, כדלקמן:

"שיעור הפיצוי נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה. ככל שאופי ההאשמות המיוחסות לנפגע חמורות יותר, כך ראוי להגדיל את סכום הפיצוי... עשיית שימוש בתיאורים פוגעניים במיוחד יצדיקו החמרה בפסיקת הפיצויים... עוד יתחשב בית המשפט בתפוצת הפרסום, והיא תהווה שיקול חשוב בקביעת גובה הפיצוי... פרסום בתפוצה גדולה, כגון פרסום באמצעי התקשורת, מחמיר את הפגיעה ומצדיק הגדלת הפיצוי... להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לארוע הפגיעה ולאחריו ינתן משקל בהערכת הפיצוי. כן יינתן משקל להתנהגות הפוגע בעת הפרסום, לפניו ולאחריו. ינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן... בית המשפט יתחשב בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה, יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים... בצד כל אלה, בית המשפט עשוי להתחשב לצורך פסיקת פיצוי בנתונים שיובאו לפניו בדבר שמו הרע של הנפגע, או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע".

 

  1. במקרה דנן, אבהיר כי נקודת המוצא היא שלא עלה בידי התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי בין משלוח המכתב ובין פיטוריה מעבודתה. בעניין זה, בצדק טוען הנתבע כי בגדר ההליכים הקודמים אשר התקיימו בין הצדדים טענה התובעת שההחלטה לעזוב את החברה התקבלה במשותף עם הבוס שלה אשר נפגע מאוד מהיעדרויות שלה מהעבודה ומיציאות מוקדמות (עמ' 58 לפרוט' מיום 28.4.14), ובמקום אחר טענה התובעת כי היא מחפשת חודשים עבודה אחרת ומכניסה יותר ב--- (ס' 14 לבקשה מס' 5 בתמ"ש 37134-02-13). יוער, כי אין בדוא"ל התשובה מיום 17.3.16 מאת מר י' פ' אותו צירף הנתבע לכתב הגנתו, באי-זימונו לעדות להליך דנן או באי-צירוף השימוע אשר נערך לתובעת כדי להוות שיקול במסקנה זו, שכן לטעמי בצדק טוענת התובעת כי ספק רב שמעסיק לשעבר יודה על הקשר בין מכתב אשר תוכנו לא הוכח ובין הפיטורין. עם זאת, די בכך שטענותיה של התובעת בהליכים הקודמים היו שונות, כמו גם בפרק הזמן המשמעותי שחלף בין משלוח המכתב ובין הפיטורין, כדי להביאני לכלל מסקנה שלא הוכח הקשר הסיבתי כאמור.

 

  1. ולגופם של דברים, בענייננו, מחד גיסא – יש לקחת בחשבון כי התובעת העידה שמשלוח המכתב גרם לה לתחושות קשות והיא הרגישה שהנתבע "פגע בי במקום הכי רגיש ורציף שלי" (עמ' 9, ש' 8 לפרוט'), והתרשמתי כי עדותה כנה ותחושותיה סבירות ומתקבלות על הדעת בנסיבות העניין, וכי הן אינן מוגזמות ומופרכות כפי שמתאר זאת הנתבע; כי משלוח המכתב אינו חוסה תחת הגנת תום לב, אלא נעשה "כלאחר יד", מבלי שהנתבע כלל יודע להסביר כדבעי את טענותיו ומבלי שהוא נקט באמצעים סבירים לבירורן קודם לכן, כל זאת תוך עירוב זירה שאינה "טבעית" לסכסוך הזוגי ושלא בלהט הרגע; וכי עד היום הנתבע לא התנצל על משלוח המכתב או על תוכנו. ומאידך גיסא – יש ליתן את הדעת על כך שתפוצת המכתב מצומצמת ולא הוכח כי המכתב או תוכנו הגיעו לידי אנשים נוספים למעט הנמען והיועצת המשפטית; וכי לעת פסיקת הפיצויים לנתבע בגין פגיעה בפרטיות במסגרת פסק הדין מיום 1.2.15 כבר נלקח בחשבון משלוח המכתב דנן.

 

  1. לאחר שקלול האמור דלעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי סכום הפיצויים ההולם והמתאים בנסיבות דנן אותו על הנתבע לשלם לידי התובעת עומד על סך של 20,000 ₪, וכך אני מורה.

 

סוף – דבר:

 

  1. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כדלקמן:
  • א. התביעה מתקבלת באופן חלקי, ואני מורה כי על הנתבע לשלם לידי התובעת פיצויים בסך של 20,000 ₪.
  • ב. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,500 ₪ (כולל מע"מ).סכום זה ישולם בתוך 30 ימים, ואם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.
  1. ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
  2. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתן היום,  כ"ו כסלו תשע"ט, 04 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ