תביעה רכושית, לאיזון משאבים ע"פ חוק יחסי ממון

לפניי תביעה רכושית, לאיזון משאבים ע"פ חוק יחסי ממון, בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "החוק", ומתן פס"ד הצהרתי לפיו מחצית מן הזכויות בבית בו התגוררו הצדדים, ברח' _____ שייכות לתובעת  (להלן: "הבית"). יצוין כי בכתב התביעה עתרה האישה לאיזון בלתי שוויוני, לנכסי קריירה ומוניטין אולם טענותיה אלו נזנחו בהמשך בסיכומיה.

רקע

1. התובעת והנתבע, נישאו כדמו"י ביום 24.09.03. נולדו להם שלושה קטינים: י' כבן 11 ש', ר' כבן 5 וחצי ש' ות' כבת 4 ש'.
2. בני הזוג הכירו זה את זו עוד בצעירותם , בשנת 1988 ובשנת 1994 נקשרו ביניהם קשרים אשר על טיבם חלוקים הצדדים.
3. הנתבע עובד ב___ והתובעת כמנהלת פרויקטים בחב':__ לנתבע תואר ראשון במנהל עסקים ולתובעת תואר ראשון בטכנולוגיית BED, ,כהנדסאית תוכנה.
4. במהלך היכרותם ולאחר נישואיהם התגוררו הצדדים בבית, נכס שנרכש בשנת 1995 על ידי הנתבע ורשום על שמו.
5. אמו של הנתבע נפטרה בשנת 1995 (בהיותו חייל בן 18 ש') לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. לפי מותה ,ציוותה  שיירכש   הבית עבור הנתבע ובית דומה עבור אחותו .בקשתה התמלאה  ולכ ,לאחר מותה הסתלקו הנתבע ואחותו  מחלקם בעזבונה.

טענות התובעת

1. במבוא לכתב התביעה מציינת התובעת שהתביעה הוגשה עקב הסלמה במערכת היחסים הזוגית ולאחר שהנתבע הבהיר לה שאין לה זכויות בבית הצדדים.
2. בשנת 1995, בסמוך לקשר הזוגי שנוצר ביניהם, רכש הנתבע  את הבית בעיר __ . לצורך רכישתו נטל משכנתא בסך של כ-180,000 ₪.  את  החזרי  המשכנתא הם שילמו  יחד עוד טרם נישואיהם. סכום המשכנתא הוגדל בהמשך לסך של 390,000 ₪ עקב שיפוץ שנערך בבית, בשנת 2013 בבית. הבית רשום על שם הנתבע.
3. בשנים שקדמו לנישואיהם הפ התגוררו ,ביחידה נפרדת בבית הוריה. היא תמכה בו ובאחיו לאחר מות אמו.
4. מהכספים והמתנות שהתקבלו מחתונתם בשנת 2003 קנו מוצרי חשמל והשקיעו בשיפוץ הבית.
5. הנתבע החל לעבוד ____ ויצא לקורס אינטנסיבי במסגרת עבודתו למשך תשעה חודשים, בתקופה זו טיפלה לבדה בבנם.
6. בשנת 2007 נקלעו למשבר זוגי עקב קריסת עסק עצמאי שפתחה.
7. בשנת 2009, עם לידת בנם השני ערכו שיפוץ בביתם, בעלות  של כ- 150,000 ₪. שיפוץ שכלל הרכבת דק ופרגולה, ריצוף הכניסה, גידור הבית והתקנת שער חשמלי.
8. בשנת 2010 החלה לעבוד כמנהלת פרויקטים בחב':___, בהיקף משרה בשיעור 80%.
9. בשנת 2012 סיימה לימודי עיצוב פנים ובשנת 2013 הוציאה לפועל פרויקט לשיפוץ ביתם , באופן ששונו פני המקרקעין באופן משמעותי, לאחר שהושקעו בו למעלה מחצי מילון ₪ (סכום שמומן מחסכונותיהם ומהגדלת הלוואת המשכנתא).
10. ההסלמה במערכת היחסים חלה כ-שנה לפני הגשת התביעות.
11. הבית המשותף רשום באופן פורמלי על שם הנתבע .הוא  מוערך כיום לאחר השיפוץ בסך של 3,000,000 ₪. על הבית רובצת משכנתא בסך 390,000 ₪ שמשולמת מחשבונם המשותף. הבית מהווה רכוש משותף היות ובמהלך השנים נשאו במשותף בהחזר המשכנתא ובהשקעות שהשקיעו  להשבחתו.
12. הלכה למעשה, מעולם לא התקיימה ביניהם הפרדה רכושית.
13. היא עותרת לאיזון בזכויות סוציאליות, במיטלטלין ובבית.
14. לצדדים רכב מסוג ***הנמצא בבעלותה, בהחזקתה ובשימושה הבלעדי.
15. כמו כן, מבקשת מבית המשפט לפעול על פי שיקו"ד בהתאם לסעיף 7-8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג (להלן: "חוק יחסי ממון") ולאזן את משאבי הצדדים בצורה בלתי שוויונית, זאת לאור ההפרש בפוטנציאל השתכרותם. היא עותרת להכרה בחלקה בנכסי הקריירה ולקבלת פיצוי בשל אותם הפרשים, שכן המוניטין וכושר השתכרותו של הנתבע , נצברו במהלך החיים המשותפים. יש לציין כי טענה זו נזנחה בסיכומיה.

טענות הנתבע

1. הבית נרכש טרם הנישואין, מכספי ירושה של אמו המנוחה, אשר חודש לפני  מותה ממחלת הסרטן ביקשה מאביו להעביר לו  מכספי העיזבון סך של 264,000 דולר  לקניית הבית. האב מילא אחר צוואת האם ונתן לו הסכום לרכישת הבית. מבקש  להחריג את הנכס ממסת איזון הנכסים בין הצדדים.
2. הבית נרכש שמונה וחצי שנים לפני הנישואין. עד מועד הנישואין הוא נשא לבדו בתשלומי המשכנתא. סכום המשכנתא שנותר עובר לנישואין, עמד על סך של 130,000 ₪ כאשר הסכום אותו שילמה האישה במהלך הנישואים הוא סכום זעום (ביחס לשווי בית המגורים היום) בסך של 45,000 ₪. כלומר, סך המשכנתא ששולמה על ידי הצדדים במשותף במהלך נישואיהם היא בסך של 90,000 ₪.
3. לפני נישואיהם הקשר ביניהם התאפיין בפרידות חוזרות. הם התגוררו לסירוגין ביחידה נפרדת בבית הוריו וביחידה נפרדת בבית הוריה. בין השנים 2000-2002 התגוררו בעיקר בבית הוריה של התובעת.
4. התובעת הסתירה מבית המשפט את העובדה כי הצדדים חתמו על הסכם ממון, ביום 04.07.03, כשלושה חודשים לפני נישואיהם (להלן: "ההסכם"). הסכם אשר לא אושר על ידי נוטריון. אולם עובדה זו אינה מבטלת את התחייבות הצדדים לתנאי החוזה ולמשמעותו, לפיו הסכימה האישה כי מלוא הזכויות בבית שייכות לנתבע בלבד.
5. לאורך השנים, על אף השתתפותה בתשלומי המשכנתא היה ברור לה כי אין לו כוונה  לשתף אותה   בבית וכך גם בעת עריכת השיפוץ  (הוא מוסיף כי  לא היה צורך בשיפוץ והוא בוצע אך ורק למען שלום בית). הוא הדגיש בפניה כוונתו ל"אי שיתוף ספציפית" (מפנה לפסיקה בנושא). התובעת נהגה לפנות אליו בדרישה לביטול ההסכם (בהתאם לנקבע בסעיף 5 להסכם). דרישתה הייתה ידועה בחוג המשפחה ובקרב המכרים והחברים. יתר על כן, במהלך שנת 2012 ביקשה התובעת שיקנו בית נוסף להשקעה שירשם על שניהם.
6. התובעת פעלה באופן חד צדדי כשמכרה את הרכב שבשימושה ביום 13.12.14 ללא ידיעתו והסכמתו.
7. בניגוד לטענתה, לא הושקעו כספים ממתנות החתונה בשיפוץ הבית שכן הבית היה בן חמש שנים וסויד מדי שנה.
8. בשנת 2010 ערכו שיפוץ בגינת הבית שמומן מכספים שלו מאחר והתובעת הייתה באותה עת בחופשת לידה, ללא תשלום.
9. בניגוד לטענתה, בית המגורים מוערך בסך של 2,400,000 ₪.
10. הוא משתכר סך של 26,000-28,000 ₪ ברוטו כאשר שכר הנטו עומד על סך של 14,300 ₪ בממוצע. לטענתו, שכרה עומד על סך של 18,000 ₪ ברוטו (החל מחודש אוגוסט 2014).
11. במהלך חייהם המשותפים התובעת הייתה מרוכזת בפיתוח הקריירה האישית שלה. היא התקדמה במקום עבודתה והגיעה לרמת שכר נאותה, יש לו חלק בכך מאחר ותמך בה. לא קיים פער ביניהם בשיעור ההכנסות,  שניהם מרוויחים  סך של 14,500 ₪ נטו לחודש.
12. לתובעת פוטנציאל השתכרות גבוה משלו בגין עבודתה בחברת היי טק בעוד שהוא מועסק במשרד ממשלתי.
13. בסיכומיו מבקש הנתבע לפסוק לטובתו הוצאות גבוהות בשל התנהלותה לאורך ההליך המשפטי.

ההליך הדיוני

1. בקדם משפט שהתקיים ביום 10.5.15 מונה אקטואר, מר __ לשום את זכויות הצדדים. במסגרת הקד"מ הנ"ל נקבע מועד לשמיעת ראיות . באותו דיון הסכימו הצדדים שמועד הקרע יקבע למועד הגשת התביעה בחודש  ספטמבר 2014. חוות הדעת הוגשה ביום 10.1.16.

דיון

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב בית המגורים שנרכש על ידי הנתבע (בהיותו נער בן 18) כשמונה שנים טרם נישואיהם, כאשר עיקר מימונה היה מכספים שביקשה אמו המנוחה  למסור לו עוד בחייה  על מנת שירכוש בית.

הנתבע הציג מסמך שלטענתו מהווה הסכם מחייב שנכרת בין הצדדים, חודשים ספורים עובר לחתונתם. ולפיו בית המגורים איננו נכס בר איזון. (צורף כנספח א לכתב ההגנה).

"ההסכם" מיום 04.07.03

כאמור עובר לנישואין חתמו הצדדים על הסכם ביחס לדירה הסכם. על מנת שההסכם יוגדר כ- "הסכם ממון", על פי חוק יחסי ממון,עליו להיות בעל מאפיינים המייחדים אותו מהסכם רגיל. בנוסף לכך , הגדרת "בני זוג" על פי חוק  יחסי ממון, מתייחסת לבני זוג נשואים או כאלה העומדים להינשא. ניתן לומר  כי ע"פ החוק קיימת הבחנה בין הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי הממון שביניהם, לבין הסכם אחר המתייחס לנכסים שיוצאו ממסת האיזון על פי סעיף 5(א)(3) (ראה: שלם, "חוק יחסי ממון ורכוש-הדין והפסיקה",הוצאת תותי ענתות בע"מ, בעמ' 304). הראשון טעון אישור בית המשפט או בית הדין והשני אינו טעון אישור, אם כי עליו להיות בכתב. הפסיקה והספרות הציעו מספר מבחנים על פיהם  יוכרע האם מדובר בהסכם רגיל או בהסכם ממון. כך למשל פרופ' אריאל רוזן צבי, בספרו "יחסי ממון בין בני זוג", בעמ' 303) הציע שני תנאים לקביעה האם מדובר בהסכם ממון והם: כלליותו של ההסכם ומגמתו הצופה פני עתיד. מבחן זה נדחה בחלקו על ידי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט (3),776,782-ב (1985). ראה דברי כבוד השופטת מרים בן פורת אשר דחתה את "מבחן הכלליות" עליו  עמד פרופ' רוזן-צבי אך אימצה את מבחן ה "מטרה של ההסכם". המלומד נסים שלם בספרו לעיל, מציע שיש לקבוע כי הסכם ממון הוא הסכם שסממניו המצטברים הם: כלליותו ומטרתו הצופה פני פקיעת נישואין. הסכם שאינו כללי ושאין מטרתו צופה פני פקיעת הנישואין איננו "הסכם ממון" ובשל כך איננו טעון אישור ואו אימות בית המשפט, אלא מהווה  הסכם רגיל, שאם נעשה בכתב יבוא בגדר סעיף 5(א)(3) לחוק. (שלם, שם בעמוד 306).

במקרה דנא, מדובר בהסכם מיום 4.7.03 (כחודשיים וחצי לפני מועד הנישואין) שמהותו היחידה בית הצדדים.

המסמך נושא כותרת:  "הסכם" . הצדדים להסכם  הם הנתבע ואביו  מצד אחד (ליד שמותיהם מספרי תעודות הזהות שלהם) התובעת ואביה מהצד האחר, על יד שמו של אביה לא מופיע מספר תעודת הזהות. בתחתית המסמך הודפסו שמות ארבעת הצדדים אלא שבפועל חתומים על המסמך התובעת והנתבע בלבד. מטרת המסמך כפי שנוסחה: הואיל  והצדדים עתידים להתחתן ביום 24.9.03. ולנתבע זכויות הבעלות ואו החכירה בבית  לכן ,בסעיף 2 להסכם מצוין כי: "לצדדים ידוע כי הבית נקנה עבור ע.ה. בלבד על ידי הוריה (צ"ל-הוריו, הערה שלי ו.ב.ש) ו- י.ה ממקורותיהם הכספיים וסך ההוצאות לרכישת הבית ומימון ההוצאות הראשוניות הסתכם ב-264,000 $."

סעיפים 3-4 מעגנים את זכויותיו הבלעדיות של נתבע בבית . סעיף 5 דן במקרה שבו התובעת תשתתף במימון עלות הבית ואו השתתפות בהחזרי ההלוואה לבנק אוצר החייל: "במידה ו-ב.ד ישתתפו במימון עלות הבית ואו ישתתפו בהחזרי ההלוואה לבנק אוצר החייל יוכלו הצדדים לערוך הסכם חדש ולהסדיר מערכת זכויות שונה בהתאם לתשלומים שייפרעו בפועל על ידי ב.ד (התובעת ואביה).

 בסעיף 6 התייחסו למצב שבו ייכרת הסכם חדש ושם צוין שלאותו הסכם יהיה תוקף אם ייחתם על ידי הצדדים.

מעדויות הצדדים ועדות אביו של הנתבע עולה כי היוזמה לעריכת ההסכם הייתה יוזמתו של אבי הנתבע  בלבד (ראה תצהיר י.ה –אבי הנתבע בסעיף 8, 19).

האב נחקר ולמעשה חזר על הדברים כשהוא מדגיש שהסכם זהה נכרת בין בתו לחתנו ביחס לדירה שנרכשה עבורה בסמוך לבית הצדדים.

לטענת אבי הנתבע המסמך נערך על ידי עו"ד ג.ג, שייצג אותו גם בעניין עיזבונה של אשתו המנוחה (עמ' 21 מול שורות 16-17) חודש לפני פטירת אשתו נחתמו החוזים לרכישת שני הבתים: של הנתבע ואחותו , משום שזה היה רצון אמם ולאור זאת השניים הסתלקו מקבלת חלקם בעיזבונה של אמם שהלכה לעולמה בסמוך לכך (ראה: צו ירושה שניתן בבית הדין הרבני בירושלים, מוצג 2 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע,עמ' 25 מול שורות 10 ואילך).

ביולי 2003 לפני נישואי הצדדים, פנה לטענתו אל התובעת וביקש שתחתים את הוריה על ההסכם, אולם התובעת אמרה לו שאביה מסרב לחתום ,אך מבחינתה ניתן להסתפק בכך שהיא תחתום לבדה והיא אכן חתמה על ההסכם, כפי  שבנו חתם עליו.

בחקירתו בבית המשפט הערים העד  קשיים, סרב לענות על השאלות וחזר פעם אחרי פעם על כך שבתו וחתנו (לשעבר),חתמו על הסכם זהה. בתצהירו לא התייחס העד לשאלה האם התובעת חתמה בנוכחותו אלא ציין שביקש שתחתים את הוריה (סעיף 10 לתצהיר) בבית המשפט העיד על כך: "אני לא יודע. אם ע.ה חתומה עמ.ה צריך להיות חתום. אבא שלה היה צריך להיות חתום והוא סירב לחתום וזה לא המקרה הראשון כי, סליחה יש לי בת לפניו לא אני לא צועק. אבל סליחה יש לי בת שאותו דבר החתמתי אותה...(עמ' 21 מול שורות 4-11 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו עמד על כך שדיבר עם התובעת על ההסכם ודרש שאביה יחתום עליו וכן טען שהתובעת חתמה על ההסכם בפניו (עמ' 24 מול שורות 10 ואילך).

לגבי השאלה מדוע הוא איננו חתום  על המסמך (למרות ששמו מופיע באזור המיועד לחתימה בתחתית העמוד) התחמק ממתן תשובה: "לא זוכר את זה, למרות המסמך חייב כפי שחייב  המסמך אותו הדבר לבת שלי" ( פרוטוקול מיום 22.2.15 ,עמ' 22 מול שורות 10-13 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו סירב העד לענות לשאלות ב"כ התובעת לגבי  נסיבות עריכת ההסכם טען שמכשילים אותו והרבה לספר על מסמך דומה שנערך ביחס לבתו שאיננה בעלת דין, לא צורף מסמך מטעמה והיא אף לא הובאה לעדות.

העד נשאל כיצד פעל לכשאבי התובעת סרב לחתום והשיב :

ת. לא. לא הייתי בתוך העניינים שזה חייב לעבור, אחרי מה שמספרים לי עכשיו שזה צריך לעבור חתימות ובית המשפט לענייני משפחה. (עמ' 22 מול שורות 8 ואילך).

הוא העיד שהמסמך נשאר אצלו  אולם לא פעל כדי  להכשירו מבחינה משפטית משום  שהוא אינו בקיא  לדבריו בענייני גירושין, הפנייה לעו"ד נעשתה לשם ניסוח המסמך בלבד. הוא לא זכר אם המסמך הועבר בסופו של יום לעו"ד.

הנתבע  אישר בעדותו  שאביו דרש  שיערך  ההסכם. לטענתו כל השנים לאחר עריכת ההסכם שוחחה אתו התובעת על כך שהיא מבקשת שיוותר על ההסכם ותשובתו אליה הייתה: "אמרתי לה שההסכם הזה יישאר כי זה רצון של אבא שלי וצוואה של אמא שלי .גם באיזה שהוא שלב כשחיפשנו בית אחר לעבור איליו .... אמרתי לה שההסכם יעבור מהבית שיימכר. שאם נקנה בית אחר ונמכור את הבית הזה. הסכם הממון, ערך מכירת הבית יופיע בהסכם  החדש שייכרת" (עמ/ 17 משורות 30 ואילך ובעמ' 18 מ1 ואילך).

לשאלה מדוע לא שונה ההסכם בהתאם לסעיף 5 הקובע שניתן לשנותו אם משפחת ב.ד  תישא בתשלום המשכנתא, אף כי במהלך חיי בני הזוג התובעת הייתה שותפה לתשלום המשכנתא  השיב שאכן, כל שנתיים התובעת הייתה מעלה את נושא ההסכם אך מאחר והתובעת לא פעלה בצורה אקטיבית לשינויו  כלומר לא פנתה מיוזמתה לעו"ד לשינוי ההסכם הוא לא שונה. יתר על כן טען שהתובעת כלל לא הייתה שותפה בעת הנישואין לתשלום המשכנתא משום שהתשלום בוצע מחשבון על שמו (ראה פרוטוקול עמ' 17 מול שורות 1-6). בהמשך חקירתו היה מוכן ל"קבל " שגם התובעת שותפה להחזר המשכנתא (עמ' 19 מול שורות  12-21 לפרוטוקול).

בנוגע לאותו "הסכם " הביא הנתבע לעדות את הגב' א.ק, חברת משותפת של הצדדים ואשת  חברו  של הנתבע. העדה צירפה תצהיר המהווה מעין תמליל שיחה שהתקיימה בינה לביו התובעת במהלך חופשה משותפת במלון בבולגריה באוגוסט 2012. אין מדובר בהקלטה שתומללה ,אלא בציטוט מתוך זיכרונה של העדה  אותו ערכה כתמליל  ציטוט שיחה, מפגישה שהתקיימה שלוש שנים וחצי שנים לפני מועד מסירת עדותה. על פי הדברים שצוטטו לכאורה מפי התובעת טוענת העדה שהתובעת הלינה בפניה  שהסכם הממון "תקוע לה כמו עצם בגרון". "אני לא יכולה להגיד לך שזו ציטטה מילה במילה, אך משפטים כמו-תקוע לי עצם בגרון או זה לא נבלע לי אני לא יכולה לשכוח משפטים כאלה. (עמ' 28 מול שורות 1-5 לפרוטוקול).

מצאתי לקבוע  שאני מטילה ספק בדברים שמסרה העדה .לא השתכנעתי שהתובעת הציפה נושא ההסכם באופן מקרי בפני העדה .במיוחד לאור העובדה שבתצהירה כתבה העדה שלה ולבעלה הסכם ממון ובעדותה בבית משפט טענה שהיא ובעלה כלל לא ערכו הסכם ממון. על מנת ליישב הסתירה העידה: "יש איזושהי  הנחה שאני חתומה על הסכם ממון. זה כנראה סיקרן. כנגד שאלתי האם מפריעה לה העובדה שהיא חתומה על הסכם ממון כי אני יודעת שהיא כן חתומה עוד מלפני הנישואין". (עמ' 28 מול שורות 20 ואילך).בהמשך אישרה שההסכם לא נבע מרצון הנתבע אלא : אבא שלו התנה את זה, זה מה שאת יודעת? ת. זה מה שאני יודעת. ש. כתוצאה מזה עלתה השיחה בבולגריה ת. כן. ש. כי הם עמדו להיפרד. ת. ממש לא. ש. אז למה זה עלה. ת. עלה. גם אני הייתי מופתעת (עמ' 29 מול שורות  1-25 לפרוטוקול).

התובעת  העידה  שמעולם לא התקיימה שיחה בינה לבין העדה. "כל השיחה היא מאוד מוזרה. כל מי שמכיר אותי יכול להעיד שזו לא הדרך בה אני מתנסחת, מדברת או שואלת וא.ק יכולה להגיד מה שהיא רוצה אבל אני לא זוכרת שהתקיימה בינינו כזו שיחה." (עמ' 11 מול שורות 23 ואילך ועמ' 12 מול שורות 1-2 לפרוטוקול).

מצאתי לדחות עדות זו שהתיימרה להציג  מעין תמליל שיחה  שהתנהלה לכאורה  במרפסת מלון. העדה  אישרה שאלה אינם ציטוטים מדויקים. אלא "ציטוטים" שנכתבו  לקראת משפט, על ידי עדה מטעם הנתבע, שהתגלו סתירות בין עדותה בבית משפט לתצהירה כשהיא מאשרת שהיא עצמה איננה יודעת להסביר מדוע הנושא עלה באותה שיחה כשנושא של פרידה בין התובעת לנתבע כלל לא עמד על הפרק.

עדה נוספת שזימן הנתבע  זוהי  הגב' ט.צ, אשת  אביו מאז  שנת 2006. העדה מסרה שהתובעת יודעת שהבית איננו שלה ואף אמרה לה שהייתה מעדיפה להתחיל את חייה עם הנתבע כמו כל זוג צעיר ולא במצב שאבי הנתבע רכש עבורו דירה (עמ' 22 מול שורה 18 לפרוטוקול).

התובעת העידה שאת המסמך קיבלה כחודשיים לפני החתונה. לאחר קשר של  9 שנים עם הנתבע כששניהם כבר התגוררו בבית הזה: "גרים בו, מסיבת  הרווקות הייתה בבית הזה, חיינו בבית הזה לפני שנישאנו. אביו של עמ.ה הביא את הרעיון הזה, הוא לא בא אלי באופן ישיר אלא עמ.ה בא ופנה אליי ואמר לי שאביו רוצה שנחתום על מסמך כזה. אני לקחתי את זה מאוד קשה, אני חונכתי אחרת, יצא לך כבר להכיר את אבא שלי, אני מאמינה בחיי שותפות ולא רציתי להתחיל כך את חיי הנישואין שלי. מה גם שהתחתנו כי אהבנו אחד את השני, לא הייתה שום סיבה אחרת... ולקחתי את זה מאוד קשה ועמ.ה בא ואמר לי- תשמעי זה נועד לרצות את אבא שלי, אנו צריכים להרגיע אותו, אין מבחינתי למסמך הזה שום תוקף, אנחנו נחייה בחיי שותפות ביחד, נקים משפחה ביחד, זה נועד בשביל שאבא שלי יאפשר לנו להתחתן. והייתי צעירה ומאוהבת ונכנעתי לדרישה הזו שלו, אך מתוך הבנה ברורה  שאין לו שום משמעות. אני ועד.ה חיינו בחיי שותפות בנושא הבית וכל שאר התחומים, מהרגע הראשון שהכרנו".

היא הוסיפה "היה ברור לי אגב שאבא שלי לא יסכים לחתום על מסמך כזה "(עמ' 12 מול שורות 27 ואילך ועמ' 13 מול שורות 1-11 לפרוטוקול).היא הדגישה שבניגוד לעדות הנתבע ,אבי הנתבע לא פנה אליה בקשר למסמך "זה היה ביני לבין עמ.ה ולראיה רק אני ועמ.ה חתומים על המסמך הזה" (עמ' 13 מול שורות 12-18 לפרוטוקול).בנוסף ציינה שבפועל הם  לא פעלו  ע"פ ההסכם. היא שילמה יחד עם הנתבע את המשכנתא שרבצה על הבית לבנק אוצר החייל. אם  היו רואים במסמך  הסכם  מחייב  היו פועלים בהתאם לסעיף  5 להסכם והיו עורכים הסכם חדש המסדיר את הזכויות בבית.

מכל המקובץ עולה כי אין מדובר בהסכם ממון שכן המסמך נערך עובר לנישואי הצדדים  ולכן אם רצו לראות בו הסכם ממון היה עליהם לפעול על פי חוק יחסי ממון ולאשרו כנדרש על פי  סעיף 2 לחוק.

לפיכך מדובר במסמך הנחזה  כהסכם מתוקפו של הדין הכללי . דא עקא, שההסכמות המצוינות בו  אמורות היו להתקיים  בין  הנתבע ואביו לתובעת ואביה. אך אבי הנתבע  לא אישר הסכמות אלו בחתימתו אף שהיה מעוניין בהן ואילו אבי התובעת לא רק שלא הסכים לתוכן המסמך אלא שכלל לא ידע על קיומו וממילא לא חתם ולא היה חותם עליו  מכאן שלא הייתה הסכמה בין מי שנרשמו כצדדים להסכם ומשאין הסכמה הרי שיש לאיין ה"הסכם " בנוסחו זה.

יתר על כן, ההסכם מתייחס לדירה הרשומה על שם הנתבע בעוד שהוא כלל לא  ביקש  לטענתו לכרות ההסכם , הוא העיד על כך  שהיה זה רצונו של אביו. אך אביו כאמור   כלל איננו בעל הדירה וכל הרצון לרצות אותו היה כדי שייתן הסכמתו לנישואי הצדדים.

 עוד הוסיף שהצדדים  לא נהגו על פי ההסכם, שהרי התובעת נשאה  במשותף עם הנתבע, במשך תקופה ממושכת בתשלום החזרי המשכנתא, הייתה שותפה להשקעות שהושקעו בשיפוץ הדירה מהכספים המשותפים, יזמה בעצמה שיפוץ משמעותי של הבית  ואף השקיעה מהידע המקצועי שלה ומזמנה לתכנון השיפוץ והייתה אמונה על ניהולו. אין ספק שפעלה להשבחת הבית. האם ייתכן שהייתה משקיעה כל זאת לו האמינה שיש תוקף להסכם במתכונת בו נחתם ולא הייתה דואגת לעגן לפחות את זכויותיה בהתאם לסעיף 5 להסכם?

עוד אציין שבסעיף 6 להסכם נכתב שלהסכם חדש (ככל שישונה לפי סעיף 5 להסכם) יהיה תוקף רק אם ייחתם ע"י כל הצדדים רוצה לומר שהצדדים עצמם הבינו שמתן תוקף להסכם מותנה בהסכמת כל הצדדים ובאישורם.

מכאן אני קובעת שאין תוקף למסמך הנחזה כ"הסכם" יחד עם זאת כמובן שההסכם עשוי לשמש כראייה ביחס לדיון בשאלה האם הייתה לנתבע כוונת יצירת שיתוף ספציפית ביחס לבית.

בית המגורים ב__

הצדדים  נישאו  כאמור  בשנת 2003 ולפיכך חל עליהם המשטר הרכושי המפורט בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 של איזון משאבים.

כפי שנקבע בסעיף 4 לחוק: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקינינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" ובסעיף 5 (1) נקבע אילו נכסים אין לאזן ובכלל זה אלה  שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה ובירושה בתקופת הנישואין.

אף על פי כן, מאז נחקק החוק  התפתחו במהלך השנים  הלכות המאפשרות הכרה ב"שיתוף ספציפי" בנכסים "חיצוניים" למסת הנכסים שיש לאזן על פי החוק  ולהכריז עליהם  כנכס בר איזון.

הלכה ידועה ומוכרת ביחס לשיתוף ספציפי בנכסים שלא נרכשו או נצברו על ידי הצדדים במהלך הנישואין או מהווים "נכסים חיצוניים" נקבעה לראשונה בדעת הרוב בהלכת "קנובלר יעקובי" (ע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט (3) 529 (1995). באותו עניין הביעו כב' השופטים טל ושטרסברג כהן לראשונה עמדתם ביחס לאפשרות להכרה בשיתוף בנכסים מסוימים חרף היותם "נכסים חיצוניים" וחרף העובדה שמדובר בהסדר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון. כב' השופט טל סבר, שהגם שלא ניתן לקבל הצהרה על בעלות במחצית כלל נכסי בני-הזוג במהלך נישואיהם לפי חוק יחסי ממון, ניתן לקבל הצהרה על בעלות בנכסים ספציפיים שהבעלות בהם נובעת מדיני הקניין ואילו כב' השופטת שטרסברג כהן סברה, כי לצורך זיהוי הבעלות על הרכוש יש לפנות לדין הכללי תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין.

מאוחר יותר, הרחיבה הפסיקה את השימוש בדוקטרינה משפטית זו ביחס לדירת המגורים שמהווה "גולת הכותרת הרכושית של התא המשפחתי". בע"א 8672/00 אבו רומי קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן דלהלן: "מכאן, שלכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. ברוח זו ציינתי באותו עניין כי בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני-הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי - דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב ועוד - באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני-הזוג, ו"במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני-הזוג" (עניין יעקובי [1], בעמ' 627). ......עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח הדין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" ......על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים.רע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' חאלד אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 181 (2002).

בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח, [פורסם במאגרים ב- בנבו], 11/8/2011, נקבע שכאשר בדירת מגורים עסקינן לא תידרש הוכחת כוונת שיתוף ספציפית, אלא די בהתקיימות התנאים המקימים את חזקת השיתוף (הכללית) בכדי להוביל למתן הסעד ההצהרתי המבוקש.

כך פסק כב' השופט י. עמית בעניין בן גיא: "נכונות בית המשפט להכיר בהלכת השיתוף בנכס ספציפי–מכוח חזקת השיתוף, שהיא חזקה נורמטיבית-ראייתית פרי ההלכה הפסוקה – יפה במיוחד לגבי דירת המגורים של בני הזוג, שהוגדרה לא אחת בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח (3) 685, 690 (1994)) או כ"נכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד" (עניין אבו רומי, בעמ' 183; בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 670 (2004)). זאת, גם במקרים בהם דירת המגורים הובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.6.2006)".

פסיקתו זו של כב' השופט עמית לא התקבלה  כהלכה, כב' השופט א. רובינשטיין חלק באותה פרשה  על  גישת כב' השופט עמית וקבע  כי ניתן אמנם לטעון ולהוכיח שיתוף ספציפי ביחס לדירת המגורים, אך אין לטעון שהשיתוף נובע מ"חזקת שיתוף בין בני זוג" אלא מכוח הדין הכללי:

"מעבר לטענות המבוססות על סעיף 5 לחוק יחסי ממון, יכול בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) [פורסם בנבו] ; בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); עניין שמחוני; לסקירה ראו ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים  ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009) 227, 260-256; להלן ליפשיץ). אפשרות זו, של שיתוף מכוח הדין הכללי, חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים "הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין" (בג"צ 1727/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם) [פורסם בנבו] - השופט ג'ובראן; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). הדברים ידועים, ותכליתם עשיית צדק "ספציפי"." (בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני (10/02/2010, פורסם במאגרים [פורסם בנבו])........יש לבחון אם חרף מקור המימון הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בדירות או באחת מהן מכוח הדין הכללי. בן זוג יכול לרכוש נכס באמצעות משאבים פרטיים, ולתנו במתנה לבת זוגו או לשתף אותו בנכס - ואלה דברים שאינם נדירים. במיוחד חזקה הנחת השיתוף שעה שמדובר בדירת מגורים...רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובמיוחד דירת המגורים...

יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל - נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי... ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים הללו 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתיחסות לחזקת השיתוף, במיוחד על נכס כמו דירת מגורים, קן המשפחה" (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 672-671)."

הוכחת כוונה ספציפית ,ככל כוונה של דבר שבעובדה , מהווה שאלה עובדתית תלוית נסיבות (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו ביום 18.04.07]). נבחנת "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן בהתאם  לנסיבות חייהם בהקשר לאותו  נכס הספציפי. (פרשת בן גיאת בפסקה ט"ו לפסיקתו  של כב' השופט רובינשטיין וכן, דבריו בבע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני,  21/08/2013, (פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

בפסיקה נקבעו מספר פרמטרים שיכולים לסייע להכרעה בשאלה האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית. אותם פרמטרים  יוכלו להוות את אותו "דבר מה נוסף" שיש להוכיח , זולת נישואין ממושכים, כדי להצדיק השיתוף הספציפי בדירת המגורים:

1. מספר שנות הנישואין, מועד רכישת הדירה ביחס לנישואין, מספר השנים בו התגוררו הצדדים בנכס וייעוד הנכס - למגורים או למטרה אחרת (תמ"ש (חי') 3737207-12 ס.מ. נ' ב.מ. [פורסם בנבו] (10/09/2014, כב' השופטת אלה מירז).

2   השתתפות כספית במימון הבית, למשל באמצעות משכנתא (בע"מ 2991/13 לעיל)

3    השתתפות בת הזוג בשיפוץ הדירה ובהרחבתה ומערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג בכל מקרה ומקרה (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14/3/2007, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]))

4    שיקולי הגינות הכרוכה בהתנהגות הצדדים ביחס לנכס (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני 26/12/2012  (פורסם במאגרים [פורסם בנבו])).

5. מצגים נמשכים מצד הבעלים הרשום המעידים על שיתוף שמתבטאים ב"גילויים אובייקטיביים חיצוניים" יגברו על כוונות סובייקטיביות כמוסות (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005)) + בע"מ 1398/11 + פרשת קנובלר).
6. מגורים של בני הזוג והילדים בדירה גדולה שנוצרה כתוצאה מאיחוד של שתי דירות, (אחת רשומה על שם הצדדים והאחרת על שם הבעל בלבד) מעידה על כוונת שיתוף ספציפית בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד (פרשת בן גיאת).

7     כשהדירה התקבלה בתקופת הנישואין כירושה או במתנה, נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה (השופט עמית בבע"מ 1398/11 לעיל). עם זאת הדגש הושם  על דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

8. כשלבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו?

יש לציין שנטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאיננו רשום כבעלים אך אין מדובר בנטל כבד (ראה דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בפסק הדין ב רע"א 8672/00 אבו רומי בעמ' 183).

 המלומד פרופ' ליפשיץ במאמרו: "יחסי משפחה וממון: אתגרים  ומשימות בעקבות תיקון 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 264-261 (2009): מציע להבחין בין הרציונל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסי המאמץ המשותף לבין הרציונל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסים "החיצוניים". ככל שמדובר בנכסים החיצוניים שאינם תוצר של מאמץ משותף, מציע ליפשיץ ליישם מודל שיתוף המכונה "מודל קישורי-קהילתי". על פי מודל זה תיקבע "ברירת מחדל של שיתוף המדגישה את ה"יחד" הזוגי" אך "תוך רגישות לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם". לפיכך מציע פרופ' ליפשיץ לקבוע, כי לגבי הנכסים החיצוניים לא די בעצם הנישואין לצורך החלת החזקה ויש לקבוע "תנאי סף קישוריים המעידים, כי מדובר בבני זוג שראוי להפעיל לגביהם את המודל המרחיב של השיתוף". .......

במקרים של משפחות שחיו באורח חיים קישורי (חיים ממושכים, יחסים תקינים פחות או יותר ואווירה של שיתוף במשפחה), על הבעלים הרשום להבהיר לבן זוגו כי אין הוא מתכוון לשיתוף בנכסים הפרטיים".

למעשה על פי המודל של פרופ' ליפשיץ נטל ההוכחה עובר לכתפי הבעלים הרשום  "לעמוד על המשמר" ולהביע כל הזמן באופן אקטיבי את כוונתו שהוא איננו מתכוון לשיתוף.כאמור רעיונות אלו לא התקבלו על ידי הפסיקה .

לאור ההלכה ,על התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בבית בו מתגוררים הצדדים, בבית שרשום על שם הנתבע, שנרכש לפני הנישואין, על פי רצון אמו המנוחה בסמוך למותה ולאור דרישת אביו לחתימתה על ההסכם המדיר אותה מכל זכות בבית.

 הצדדים הכירו אחד את השני עוד בצעירותם בגיל 12  וקשרו ביניהם קשר זוגי  בשנת 94 , כתשע שנים   לפני הנישואין. באותה עת שרת עדיין הנתבע בצה"ל.  גם התובעת הייתה מגויסת לצה"ל. במהלך אותם תשע שנים יחסיהם ידעו פרידות במהלך תקופות של חודשים ואף למשך שנה, אליבא דנתבע (עמ' 12 מול שורות 18 ואילך) ובהתאם לעדות התובעת הפרידות היו קצרות הרבה יותר ( עמ' 15 מול 7 ואילך עמ' 18 מול שורות 28 ואילך)התובעת מפנה לסתירות הנתבע בנושא זה (ראה: חקירת הנתבע בעמ' 13 מול שורות  17 ואילך). הם נישאו בשנת 2003 ,לאחר 9 שנים וחיו חיי זוגיות עד שנת 2014  כ-11 שנים. בין הצדדים קימת מחלוקת לגבי מספר השנים שגרו יחדיו בבית, האם משנת 2002 כטענת התובעת או מאפריל שנת 2003,כטענת הנתבע (לצורך כך הגיש חשבון ארנונה (נ/1) לפיו עד לחודש אפריל 03 חשבון הארנונה היה רשום על שמה של שוכרת. כמובן שנ/1 איננו מהווה ראייה לכך שהשניים לא התגוררו יחדיו בדירה במועד שטוענת התובעת, מה גם שעדותו סותרת את עדותו בכתב הגנתו ( עמ' 13 מול שורות 28 ואילך ובהמשך בעמ' 14 מול שורות 1 ואילך ). אינני מוצאת לקבוע האם המגורים בדירה החלו אפריל 2003, בסוף 2002 או בחלק משנת 2002 בכל מקרה מדובר במגורים משותפים בבית  במהלך כ-12 - 13 שנים . במהלך השנים  הללו להם נולדו שלושת ילדיהם הקטנים. להלן אעמוד  על מספר טענות שהעלתה התובעת לפיהן היא מבקשת את בית המשפט לקבוע שהייתה כוונה לשיתוף ספציפי בבית מצד הנתבע.

המערכת הזוגית בין הצדדים והשיתוף הכלכלי

בית המגורים נרכש בסוף שנת 1995 בסמוך לתחילת מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים שהחלה בשנת 1994.באותה  עת היו השניים בני כ- 18 לפני גיוס לצה"ל. הצדדים  כאמור נישאו כתשע שנים לאחר מכן.

התובעת העידה כי כאשר הפכה לבת זוגו של הנתבע החלו יחד להתלבט איזה סוג בית לרכוש וכך העידה: "אני ועמ.ה מכירים מגיל 12. הכרתי את המשפחה שלו, את אמא שלו, שהוא טוען שלא הכרתי כלל. בשנת 94 הפכנו לזוג. עמ.ה התגייס, אחריו אני. ואמו הייתה במצב קשה, הייתה חולה בסרטן. בעצם התחיל הדיבור על רכישת נכס. אני הייתי בתמונה גם בתקופה ההיא, ואני וע.ה התלבטנו יחד האם לרכוש פנטהאוז או בית קרקע. עוד העידה שהייתה שותפה לבחירת המטבח. הבית נרשם על שמו לטענתה, רק בשל העובדה שלא היו נשואים (עמ' 12 מול שורות 16-23).

התובעת העידה  על  ניהול  חיי זוגיות במשך  תשע שנים  עד  לנישואיהם. התגוררו יחד תקופה ארוכה, בבית  הוריה. אישור לכך בעדות אבי התובעת שסיפר על כך  שהצדדים התגוררו בביתו בזמן שבתו הייתה סטודנטית בין השנים 97-98 למשך שלוש שנים .הם  התגוררו יחד גם  בבית אבי הנתבע ובמהלך  התקופה גרו גם במספר דירות בשכירות (עמ' 17 מול שורה 7 ואילך).

התובעת נחקרה ונשאלה האם כשחיו כזוג לפני הנישואין הייתה להם קופה משותפת?

השיבה: "לא אבל התנהלנו בכלכלה משותפת. זה אומר שאמנם לכל אחד יש את החשבון שלו, אבל אחד עושה את הקניות, אחד משלם את השכירות, זאת אומרת היה שיתוף מלא בינינו" (עמ' 14  מול שורות 1-2 לפרוטוקול). ע"פ עדותה, ההתנהלות כלכלית משותפת החלה אחרי השירות הצבאי. הם סידרו יחד את היחידה בבית הוריה  לרווחתם המשותפת. הוריה לא גבו מהם דמי שכירות. היא הייתה עורכת קניות והנתבע שילם ממשכורתו כמאבטח חלק מההוצאות המשותפות. היו תקופות שהם גרו במשותף בדירות שכורות וביחד נשאו בתשלומי השכירות (עמ'  18 מול שורות 11 ואילך ועמ' 19 מול שורות 1-17 לפרוטוקול).

עוד העידה התובעת כי במהלך תשע השנים הם  נפרדו למספר חודשים (היא נסעה בגפה לחודש לתאילנד בשנת 2000) לשיטתה היתה שותפה להחזר המשכנתא שרבצה על הבית אך לא שילמה תשלומים אלו בזמן הפרידה (עמ' 15 מול שורות 7-12 לפרוטוקול).

מנגד טען הנתבע (ס' 28 לכתב ההגנה) כי  הקשר בין הצדדים לא היה  קבוע במהלך אותן 9 שנים.  הם נפרדו מספר פעמים (עמ' 12 מול שורות 9-10 לפרוטוקול). הפרידות נמשכו בין  חצי שנה לשנה  כשבאותן תקופות  לא התראו ואף לא דיברו (עמ' 12 מול שורה 12 ואילך  לפרוטוקול, (עמ' 13 מול שורה 28 ואילך).

יש לציין שבעדותו חזר הנתבע והדגיש מספר פעמים את נושא הפרידות שהיו להם גם כשהשאלות שהופנו אליו התייחסו לנושאים אחרים. מה גם שהתגלו סתירות בין כתב הגנה לבין עדותו ביחס לאותן תקופות של פרידה .לפיכך משנשאל  מדוע לא הציג  ראיות לעניין הפרידות הארוכות השיב: "לא חשבתי שיש צורך .. אפשר להביא את החברות שהייתי איתן, לזמן אותן ולראות שהיינו יחד. "היינו פרודים סך הכל 3 שנים במהלך 9 שנים (עמ' 16 מול שורה 9).

אינני מוצאת מקום לדון בטיב הקשר והשיתוף שהיה ביניהם בתקופה שלפני הנישואין שכן לא נטען שמערכת היחסים באותן שנים בין השניים הייתה מערכת יחסים של ידועים בציבור. יתר על כן כוונת שיתוף ספציפית בבית איננה מבוססת על חזקת השיתוף אלא על הדין הכללי (ראה בעניין זה פסק הדין בעניין יעקובי  וכן פס"ד של כב' השופט דנציגר ב-  בע"מ 993118 פלוני26.12.2012).

מכל מקום מדובר היה בשני צעירים שההכרות ביניהם נוצרה בגיל צעיר, אך חלף זמן עד שהחליטו לגבש קשר זוגי מחייב. במהלך אותה תקופה הם התגוררו ביחד וניהלו חיי זוגיות אך גם בדקו את הקשר  נפרדו וחזרו איליו מספר פעמים עד שהחליטו לגבש אותו לקשר מחייב. בכל אותה עת לא עלתה כלל שאלת הבית. התובעת גם לא הייתה שותפה ישירות לתשלום המשכנתא ששולמה בעיקרה מכספים שקיבל הנתבע מהשכרתו.

השיתוף בתשלום המשכנתא

הנתבע העיד ואף צרף מסמך לפיו  במרץ 1998 נלקחה משכנתא בסך של 175,000 ₪, למשך 20 שנה על אף שהבית נרכש על פי עדותו בחודש יולי 1995  ללא נטילת משכנתא (עדות הנתבע בעמ' 15 מול שורה 7 ומול שורה25 ואילך). אני מבקשת לציין שלא הובררה נקודה זו עד תום, לצורך מה נלקחה המשכנתא באותה עת אם הבית נרכש 4 שנים קודם לכן ללא משכנתא.

התובעת ביקשה לטעון שלמעשה השניים שילמו את החזרי המשכנתא במשותף עוד בטרם נישאו.

הנתבע טען שעד לנישואין הוא שילם לבדו את המשכנתא באמצעות שכר דירה שקיבל מהשכרת הדירה (עמ' 17 מול שורות 5-6) בתצהירו ניסה הנתבע להתכחש לכך שהתובעת שותפה להחזר המשכנתא החל ממועד הנישואין וטען שהתובעת שותפה לתשלום המשכנתא רק  משנת 2008 במועד שבו איחדו את חשבון הבנק.

אני דוחה טענה זו של הנתבע אך מקבלת את הטענה שהשניים נושאים בהחזר המשכנתא ממועד נישואיהם בשנת 2003 ולא ממועד נטילת המשכנתא בשנת 1998, זאת לאור קביעתי לעיל לפיה השניים לא ניהלו חשבון משותף  ולא חיו כידועים בציבור ואת גורלם המשפחתי כלכלי קשרו עם הנישואין.

שני הצדדים ניסו לתלות יתדות טענותיהם בהצטרפותה של התובעת לביטוח ריסק של המשכנתא   בשנת 2011. הנתבע מבקש לטעון ש"הדבר נעשה בטעות "ושאין הדבר  מצביע על כך שלתובעת חלק בבית  בעוד התובעת מבקשת לטעון, באמצעות אותו מסמך שתמיד ראה אותה הנתבע כשותפה מלאה בבית. היא לא ידעה להסביר מדוע  צורפה רק בשנת 2011 אך הוסיפה שהנתבע  הוא זה שטיפל בנושא הביטוחים.

לא מצאתי שיש לתת למסמך זה משקל משמעותי להוכחת  טענות מי מהצדדים שכן מדובר בבטוחה  שניתנה לתשלום המשכנתא וכבר קבעתי ששני הצדדים נושאים  כאמור בהחזר המשכנתא  ממועד נישואיהם בשנת 2003.

 ביקשתי לבחון מה היה חלקה של התובעת בהחזר המשכנתא לאורך השנים. בחנתי את הסכם הלוואת המשכנתא הנוספת שנטלו הצדדים  בשנת 2013 לצורך שיפוץ הבית. הצדדים ביקשו להוסיף ולהגדיל את המשכנתא בסכום נוסף של 300,000 ₪. הבנק ערך עם הצדדים הסכם בטחונות (נספח ה' לתצהיר התובעת) ממנו ניתן ללמוד שמאותה הלוואה בסך 175,000 ₪ שניטלה על ידי הנתבע בשנת 1998 נותר לתשלום עד תום תקופת ההלוואה בחודש מרץ 2018 ,סך של 91,000 ₪ זאת כשבמשך 11 שנה הייתה התובעת שותפה להחזרים החודשיים. בשנת 2013 נטלו הצדדים הלוואה נוספת של משכנתא. על פי  אותו מסמך החוב לבנק בחודש יולי 2013  עמד באותו מועד לאחר נטילת ההלוואה הנוספת  ע"ס 390,000 ₪. בסכום זה  נושאים שני הצדדים מאותו מועד עד היום (ראה אסופת מסמכים שצורפו לתצהיר התובעת מסומנים באותיות ד'- ו').

יש לציין שהגדלת ההלוואה הייתה לצורך שיפוץ הבית ולצורך כך נטלו הצדדים סכומים  משותפים נוספים, על כך אעמוד בהמשך.

מכאן אני קובעת שהתובעת הייתה שותפה לאורך שנים רבות להחזר המשכנתא ולתוספת המשכנתא כאשר הצטרפה להחזר ההלוואה הראשונה בשנת 2003 ומשנת 2013 היא שותפה להחזר שתי ההלוואות.

שיפוצים בבית המגורים

לטענת התובעת בית הצדדים שופץ ארבע פעמים במהלך השנים. השיפוץ הרביעי משנת 2013 הוא השיפוץ הגדול  והמשמעותי מבין כולם ונאמד בסך של כ-600,000 ₪ לדברי התובעת. בגין אותו שיפוץ  הגדילו הצדדים את הלוואת המשכנתא כפי שפורט לעיל ופדו כספים משותפים (קרן השתלמות של הנתבע בסך של 104,000 ₪,תוכניות חסכון של ילדיהם הקטינים בסך  25,000 ₪. קרנות השתלמות של התובעת בסך  60,000 ₪ והשתמשו בכספים נוספים, כל השיפוצים התבצעו מכספים משותפים

(כל הסכומים הללו מגובים במסמכים ראה נספחים ז'-י'ד לתצהיר התובעת).

השיפוץ הראשון בוצע לאחר נישואיהם.השיפוץ מומן מכספי החתונה והתבצע בעזרת אבי התובעת כדי לחסוך בעלויות. על פירוט אותו שיפוץ ניתן ללמוד מסעיפים 16-17 לתצהיר התובעת.

השיפוץ השני התמקד בחצר הבית (שכלל התקנת  הקמת "דק" ובניית גדר חשמלית) התובעת העריכה את עלות שיפוץ זה  בסך של 150,000 ₪, אך לא צרפה ראיות לכך. בשנת 2010 נערך השיפוץ השלישי באותו שיפוץ נבנתה גלריה לאחסון,רוצפה עליית הגג ונבנה גרם מדרגות שהובל לקומה הנוספת. התובעת צרפה מסמך אחד שמצאה ביחס לאותו שיפוץ (נספח ד' לתצהירה). השיפוץ המשמעותי ביותר בו היה הרביעי במספר כשנה לפני מועד הקרע ,בו  הושקע סך של  600,000 ₪ על פי טענתה והמסמכים שצרפה. את כלל השיפוצים במהלך כל השנים כימתה בסך של 800,000 ₪ .הנתבע טען שהשיפוצים הראשונים היו מינוריים והעריך את כלל השיפוצים בסך של  -550,000 ש"ח .

הנתבע לא הציג  ראיות הסותרות את טענות התובעת ביחס לעלות השיפוצים למעט ביחס למשכנתא שניטלה עבור השיפוץ הרביעי. צודק הנתבע שבסכום הנטען על ידה בסך 390,000 ₪ כלול סך של 90,000 ₪ בגין ייתרת המשכנתא הראשונה שנטל  כמו כן סכום זה כולל את  התמורה שקיבל  עבור מכירת רכב שרכש לפני הנישואין הרכב נמכר ב-50,000₪  לכן אני קובעת שסך כל השיפוצים עמדו על סך של  660,000₪ ולא כטענת התובעת ע"ס  800,000 ₪.

התובעת הדגישה שלמדה עיצוב פנים והייתה אחראית על פרויקט הבנייה, הכנת התוכניות רכישת החומרים והפיקוח  (עמ' 16 מול שורות 2-10 ושורות 21-28 לפרוטוקול  והמסמכים שצרפה לתצהירה  נספחים ד-י"א ).

הנתבע טען בתצהירו כי לא היה צורך בשיפוצים והוא הסכים לעריכתם למען שלום בית (סעיף 30 לתצהירו) כמובן שטענה זו אינה מעלה ואינה מורידה שכן השיפוצים בוצעו בהסכמה ומכספים משותפים והשביחו את ערך הבית.

בסעיף 28 לתצהירו ציין כי בשיפוץ הראשון לא הושקעו כספים רבים מאחר והבית היה בן חמש שנים. הוא  אישר שמכספי החתונה השניים רכשו מוצרי חשמל בסך כ-20,000 ₪ ושאבי התובעת סייע בשיפוץ (עמ' 24 מול שורות 19-23 לפרוטוקול). השיפוץ השני בשנת 2010  מומן לטענתו  מכספים שלו בסך של 80,000 ₪ (סעיפים 41-42 לתצהירו) כאשר בסכום הנ"ל הוא כולל התמורה ממכירת מכונית שהייתה שלו מלפני הנישואין ומהלוואה בסך של 32,000 ₪ שנטל במסגרת חשבונו הפרטי (הנתבע לארך כל עדותו התקשה לקבל את העובדה שכספים שנוצרו במהלך חיי הנישואין הם כספים משותפים). יש לומר שבעדותו התחמק מלתת תשובה ולהציג ראיות ביחס לרכב מצבו ולתמורת המכירה  (עמ' 23 מול שורה 27 ואילך ועמ' 24 מול שורות 7-12) בסופו של דבר אישר שהרכב נמכר ב-50,000 ₪ (עמ' 24 מול שורה 14).

 ביחס לשיפוץ הרביעי) אישר הנתבע שהתובעת הייתה אחראית על התכניות ובחירת אנשי המקצוע (עמ' 25 מול שורות 21-25). השיפוץ הוערך כל ידי  בסך של כ-400,000 ₪ היות ולטענתו סך של - 85,000  ₪ הוחזרו לטובת המשכנתא הראשונה  (עמ' 26 מול שורות  11-26).

על כך שהשיפוץ הרביעי היה שיפוץ רציני עמדתי מתוך התוכניות,המסמכים שצורפו עדות שני הצדדים ,עדות  אביו של הנתבע 2013 (עמ' 26 מול שורות 26-27) ועדותו של אשת  אבי הנתבע (עמ' 23 מול שורות 5-8).

בשולי הדברים אציין שהתובעת זימנה עדים נוספים מטעמה להוכחת היקף ומהות השיפוצים את  מר א.ר והקבלן א.מ (קבלן והנדסאי שביצעו את השיפוץ בשנת 2013) אך הם לא תייצבו למסירת עדות.היא תולה את הסיבה לאי התייצבותם באיומים שהטיל עליהם הנתבע  (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 22.12.15). אינני מוצאת לקבוע מדוע העדים לא התייצבו שכן התובעת ויתרה על עדים אלו וטענתה לא התבררה . אני מסתפקת בראיות שהציגה התובעת ביחס לשיפוצים וקובעת כאמור שההשקעה בכל השיפוצים הייתה בסך  660,000 ₪.אני מקבלת את הטענה בדבר ההשקעה הרבה שהשקיעה  בהכנת התוכניות ובביצוע השיפוץ גם אם לצורך כך שכרה שירותי קבלן עבור חלק מהעבודות ובעלי מקצוע נוספים.להשקעה מסוג זה יש לתת משקל ביחס במסגרת עלות השיפוץ בכללותו.

האם הייתה לנתבע כוונה לשתף התובעת בבית 

הבית נרכש כאמור בהתאם ל:"לצוואת אמו" של הנתבע בסמוך למותה  ובשל כך הסתלק הנתבע מחלקו בעיזבון אמו.

באותה עת נרכשה גם דירה לאחותו ואף היא הסתלקה מחלקה בעיזבון אמם.

אני דוחה את טענת התובעת לפיה משנרכש הבית הוא נרשם על שם הנתבע בלבד, אך  משום שהיה חייל  בן 19 ושכבר מלכתחילה הבית נרכש  עבור שניהם (פרוטוקול עמ' 12 מול שורות 17 ואילך, ראה  מנגד ראה דברי הנתבע הסותר טענה זו (עמ' 14 מול שורות 6-10 לפרוטוקול). אני קובעת חד משמעית שהבית נרכש עבור הנתבע בלבד וזו הייתה צוואת אמו בחייה. לא הייתה כל כוונה בעת רכישת הבית לרכוש אותו עבור שניהם, גם אם  הנתבע שיתף את התובעת בהליך הרכישה  ואו התייעץ אתה אין לתת לכך משקל ביחס לטענה שהבית נרכש עבור שניהם . מאז הרכישה ועד שהשניים גיבשו את הקשר  שלה לקשר מחייב חלפו למעלה מ- 8 שנים ,לא זו ואף זו ,התובעת ידעה עובר לנישואיה על הדגש שנתן אבי הנתבע לעובדה שהבית הוא בית בנו  בלבד, שנרכש מכספי הוריו.

השאלה איפה האם התנהלות הצדדים בהמשך מצביעה על כך שהייתה כוונה שיתוף ספציפית בבית.

במהלך עדותו טען בתחילה הנתבע שלתובעת אין כל חלק בדירה, גם את המשכנתא שילם לטענתו לבדו מהחשבון שלו אפילו שהיו נישואים הוא מוכן היה להסכים שהתובעת הייתה שותפה להחזר המשכנתא מאז איחוד חשבונות הבנק שלהם בשנת  2008  (עמ' 17 מול שורות 1 ואילך). הוא גם ניסה לגמד את ההשקעות בשיפוצים שנערכו בבית וטען שהוא לא רצה בכך אלא נתן הסכמתו כדי לשמר הזוגיות. עם התפתחות החקירה שינה הנתבע חלק מעמדתו ואמר: "גם לא הייתי רוצה שתצא מפה בשן ועין, אך לדרוש חמישים אחוז מהבית, זה מנותק מהמציאות." (עמ' 20 מול שורה 27 ואילך).

בסיכומו של דבר הופנה הנתבע לשאלה המשמעותית ביותר מדוע הסכימה לדעתו  התובעת להשקיע בבית בתשלום משכנתא ובשיפוצים  אם ידעה לטענתו שהבית איננו שייך לה? מה  למעשה הייתה כוונת הצדדים ביחס לבית  וכך השיב: "..היא לא בחורה טיפשה, את צודקת. היא ידעה כל הזמן שהבית הזה נקנה 8 שנים לפני הנישואים. היא לא חשבה שנפרד, כמו שאגב אני לא חשבתי שניפרד. חשבנו שהבית ישמש אותנו כזוג נשוי, הורים לשלושה ילדים, גם אני חשבתי" (עמ' 27 מול שורות 11-12 לפרוטוקול).

בכתב טענותיו ובסיכומיו  טען שלא רק שלא התכוון לשתף את התובעת בזכויות בבית אלא שהייתה לו  כוונת "אי שיתוף ספציפית" אותה הוא לומד מפסק דינה של כב' השופטת נילי מימון ב -(תמ"ש 20674/04, ב.א נ' ב.מ (פורסם בנבו ביום 24.07.08). מעיון בפסק הדין עולה כי נסיבות המקרה שתוארו באותו פסק דין  שונות במהותן מהנסיבות בענייננו. שם קבעה כב' השופטת כוונת אי שיתוף ספציפית בשל הנסיבות המיוחדות לאותו מקרה שבו השקיעו הצדדים במקרקעין שבמחלוקת בנפרד הנתבע לפני הנישואין ואילו התובעת אחרי הנישואין  מבלי שהתכוונו לשתף אחד את  רעהו בהשקעה (ראה: עמ' 22 לפסק הדין).

לסיכום:

בפסיקה נקבעו מספר משתנים לפיהם ניתן לקבוע האם הייתה כוונת שיתוף ספציפית אם לאו. בחנתי את המשתנים ביחס למקרה הספציפי ומצאתי שהתובעת והנתבע ניהלו חיי זוגיות אם כי לא חיי שיתוף מלאים במשך 9 שנים  טרם נישואיהם בשנת 2003.

עובר לנישואיהם חתמו השניים על הסכם ביחס לדירה במטרה לרצות את אבי הנתבע , קבעתי שאין מדובר בהסכם מחייב אך אינני יכולה שלא להתייחס איליו כראייה ביחס לכוונת השיתוף. השניים הכירו עוד בילדותם נישאו וקיוו לחיות יחד  בבית במשך שנים ארוכות, אלא שדרכיהם נפרדו בשנת 2014. תשע שנים חלפו מאז שנישאו ועד מועד הקרע ובכל אותה עת הם התגוררו בבית  (יש לציין שהם עדיין מתגוררים יחד בבית).

החל משנת 2003 נושאת התובעת בהחזרי המשכנתא ביחד עם הנתבע, המשכנתא ניטלה בתחילה על ידי הנתבע בשנת 1998, בסך 175,000 ₪ והסכום הוגדל על ידי הצדים ב-300,000 ₪ נוספים בשנת 2013 לצורך עריכת שיפוץ משמעותי בבית. במועד הגדלת המשכנתא הסכום שנותר לתשלום מהמשכנתא הראשונה היה 90,000 ₪,רוצה לומר שממועד הנישואין נושאת התובעת בחלק הארי של תשלום המשכנתא אותו אני  מעריכה  בכ- 70%מהסכום המקורי ובתוספת הסכום הנוסף של   300,000 ₪.

התובעת יזמה בהסכמת הנתבע שיפוצים נרחבים בבית שהסתכמו בסך של 650,000 ₪ כשהיא משקיעה זמן מרץ וידע בתכנון וביצוע בשיפוץ הגדול שנערך בשנת 2013.

הבית נרכש בחודש יולי 95 לטענת הנתבע בסך 264 אלף $ סכום שקיבל כאמור על פי צוואת אמו, בסמוך למותה ובשל כך ויתר על חלקו בעיזבונה (ראה צו ירושה  מוצג 3 לתצהיר הנתבע) יש לציין שהמשכנתא הראשונה נלקחה רק בשנת 1998, כלומר 4 שנים לאחר רכישת הבית כשלטענת הנתבע בעת רכישתו לא  רבצה משכנתא על הבית כפי שציינתי לעיל לא הובהר לצורך מה ניטלה המשכנתא 4 שנים לאחר רכישת הבית .מכאן  שהעסקה בקשר לרכישת הבית הושלמה בעת רכישתו של הבית למעלה מ-8 שנים לפני שהשניים נישאו בכספי ירושה של הנתבע.

התובעת ידעה כל השנים על קיומו של הסכם עליו חתמה ביחס לבית אך האמינה שאין לו משמעות ויש לה זכויות בבית , שאם לא כך לא הייתה נותנת הסכמתה להחזר המשכנתא ולשיפוצים (ראה עמ' 17 מול שורה 11 ) לנתבע היה לכאורה הסכם עליו התעקש אביו אך גם הוא לא ייחס  מלכתחילה חשיבות לאותו הסכם  וסבר כפי שהעיד שהשניים יחיו בבית שנים ארוכות ויגדלו בו את ילדיהם בבית וזה המסר שהעביר לתובעת  .הוא נתן הסכמתו לכל השינויים שביקשה התובעת לבצע בבית לצורך כך הסכים להגדיל את סכום המשכנתא. השניים ביחד נטלו משכנתא נוספת, פדו קרנות השתלמות השתמשו בחסכונות הילדים ,יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע שהנתבע העביר לתובעת מסר ברור שיש לו כוונה שהבית הוא של שניהם. אני נותנת אמון  בכך שהעביר לתובעת כל השנים מסר שהבית הוא "צוואה של אמו".יחד עם זאת אני דוחה את הטענה שלו "לאי שיתוף ספציפי ".

כששקלתי את מכלול הנסיבות אני מוצאת שלתובעת יש חלק מאוד משמעותי בבית מתוקף ההשקעות  שלה בתשלום המשכנתא לאורך השנים ובשיפוצים שהביאו להשבתחתו מבית שנכש בכ-276 אלף דולר לבית שערכו נאמד כיום בלמעלה מ -3 מיליון שקלים. לכן אני מוצאת לקבוע שזכויותיה בבית מגיעות ל-40% מערכו.

זכויות סוציאליות וכספיות אחרות

כאמור, ביחס לאיזון הזכויות הכספיות מונה אקטואר,הצדדים לא העבירו אליו  שאלות הבהרה או בקשה לחקירתו ועל כן אני מוצאת לקבוע כי חוות הדעת מחודש ינואר 2016 היא חלוטה.

באשר לנכסי קריירה, מוניטין ופערי השתכרות, כאמור טענות אלו נזנחו .הצדדים לא נחקרו ביחס לכך ובסיכומי התובעת לא מצאתי אזכור לכך , מה גם שכפי שהנתבע קידם את הקריירה שלו גם התובעת למדה עיצוב פנים והתקדמה.

סוף דבר

איזון המשאבים יתבצע בהתאם לחוות הדעת.

התובעת זכאית ל40% מערכו של הבית לאחר ניכוי המשכנתא הרובצת עליו.

הצדדים יודיעו לבית המשפט האם הם מבקשים למנות שמאי מקרקעין שיישום את ערך הבית לצורך  הערכת שוויו וזאת תוך  30 יום ממועד מתן פסק הדין.

הואיל וקבלתי את התביעה ביחס לבית הנתבע ישלם  לתובעת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ כל פיגור בתשלום החל ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

 פסק הדין יישלח לפרסום ללא  פרטים מזהים.

ניתן היום,  ז' אייר תשע"ו, 15 מאי 2016, בהעדר הצדדים.