אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תביעה לפיצויים עקב סירוב הנתבעת לקבל גט ולשון הרע

תביעה לפיצויים עקב סירוב הנתבעת לקבל גט ולשון הרע

תאריך פרסום : 15/05/2016 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה טבריה
8465-09-15
03/05/2016
בפני השופט:
מחמוד שדאפנה

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד יוסי נקר
הנתבעת:
פלונית
עו"ד כוכבית ששון
פסק דין
 

 

ההליך:

 

  1. מונחת בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי התובע עקב סירוב הנתבעת, לקבל גט וכן כספית לפיצויים, בגין פגיעה בשמו הטוב ולשון הרע בסכום כולל של 57,500 ש"ח.

 

  1. השאלה המצריכה את הכרעתו של ביהמ"ש הינה, האם ניתן לחייב בפיצויי נזיקין בגין סרבנות לקבלת גט וכן פיצויי בגין תלונה למשטרה שנסגרה ולא הוגש בעטיה כתב אישום כנגד התובע.

 

רקע עובדתי:

 

  1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2003 ומנישואיהם נולדה להם בת אחת.

 

  1. תביעה זו הנה תביעה לתשלום פיצויים בגין סירוב הנתבעת לקבל גט וכן פיצויי בגין תלונות שווא שהוגשו למשטרה, תלונות אשר נסגרו ולא הבשילו להגשת כתב אישום כנגד התובע.

 

  1. בדיון שהתקיים בפניי ביום 16/11/15 בבית המשפט הודיעו הצדדים כי נקבע מועד לגט ליום 19/11/15. לאחר שבית המשפט שמע את הצדדים המליץ להם לקבוע מועד נוסף לאחר שיינתן גט בבית הדין הרבני. הצדדים קיבלו המלצת ביהמ"ש ונקבע קדם משפט נוסף ליום 20/12/15.  

 

  1. ביום 24/11/15 הוגשה בקשה ע"י הנתבע אשר במסגרתה עתר מביהמ"ש למחוק את התביעה ולחייב בהוצאות לאור העובדה כי הצדדים התגרשו ביום 19/11/15 וניתן גט בין הצדדים.

 

  1. בתגובה שהוגשה מטעם התובע לבקשת המחיקה הודיע, כי הוא עומד על התביעה, אולם הוא ביקש לצמצם את הסעד עבור העיכוב במתן גט לתקופה מיום 9/7/15 ועד ליום מתן הגט והעמיד את סכום הדרישה ע"ס 22,155 לפי 5,000 ₪ לכל חודש.  

 

  1. בדיון שהתקיים ביום 20/12/15, חזר התובע על עמדתו הנ"ל והוסיף כי הוא עומד על שאר הסעדים שנתבקשו בתביעה בגין תלונות השווא שלטענתו הוגשו למשטרה. בתורה טענה הנתבעת כי אין ממש בטענות התובע וכי כתב התביעה קנטרני וטורדני וכי יש לדחות את התביעה.

 

  1. הצדדים הסכימו להמלצת ביהמ"ש לפיה יוגשו סיכומים בכתב בצירוף מסמכים וביהמ"ש יפסוק על סמך הסיכומים והחומר הקיים בתיק.

 

טענות התובע:

 

  1. בגדרי תביעתו טען התובע כי בעת הגשת התביעה השלום לא שרר בין הצדדים. ארבע שנים בטרם הגירושין טען התובע כי האישה לא קיימה איתו יחסי אישות, לא רצתה להביא עוד ילדים, לא בישלה ולא ניקתה והצדדים חגגו את חגי ישראל בתקופה הנ"ל בנפרד.

 

  1. התובע טען, כי הנתבעת ובני משפחתה הגישו תלונות שווא כנגדו בגין חשד לתקיפת סתם של בן זוג, איומים והיזק לרכוש במזיד. התובע הכחיש את כל הטענות שהופנו כלפיו במשטרה ולאחר חקירה נסגרה התלונה במשטרה. כתוצאה מהתלונה הורחק התובע 15 יום מהעיר ...... וכן הושם במעצר בית אצל הוריו ....... בהסכמה עם המשטרה ביטל בית המשפט את ההרחקה מעיר ....... עוד הוסיף התובע כי הנתבעת בעצמה אף ביקשה לבטל את התלונות.

 

  1. התובע טען כי הרחקתו ....... פגעה בפרנסתו שכן באותה עת עבד כפקח עיריית ...... במסגרת השיטור המשולב. בעקבות התלונה הועבר לתפקיד אחר דבר שפגע בשכרו. כמו כן כתוצאה מהתלונה נשלל נשקו של התובע. עוד טען התובע כי בעקבות התלונה מיום 15/1/14 סירבה הנתבעת לאפשר לתובע להתגורר עמה ולאור זאת הוא נאלץ לגור בבית הוריו המרוחק 60 ק"מ ממקום עבודתו ולכן נאלץ להוציא דלק ע"ס 1,500 ₪.

 

  1. במעשים אלו טען התובע כי הנתבעת הוציאה לשון רעתו והתרשלה וכי עליה מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ולכן מגיע לו פיצויי בהתאם לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), וכי לנתבעת לא עומדות הגנות המפורטות בחוק.

 

  1. הסעד השני לו עתר התובע הינו פיצויי בגין סירובה של הנתבע למתן גט בבית הדין הרבני ביום 9/7/15, כאשר הודיעה על כל בפני בבית הדין בדיון שהתקיים. התובע טען כי סירובה של הנתבעת למתן גט מהווה שימשו לרעה בהליכי משפט ועוולה הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות וכן עוולת הפרת חובה חקוקה, לרבות הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

 

  1. התובע עתר לחייב את הנתבעת בגין ההפרות הנ"ל בסכום כולל של 50,000 ₪ הן לפי עוולת הרשלנות והן לפי עוולת החוק איסור לשון הרע. בנוסף עתר התובע לחייב את הנתבעת בגין סרבנות למתן גט בסכום כולל של 22,166 ₪ בתעריף של 5,000 עבור כל חודש מיום 9/7/15 ועד ליום מתן הגט, קרי עד ליום 19/11/15.              

 

טענות הנתבעת:

 

  1. הנתבעת בתורה טענה, כי המדובר בהליך סרק, מיותר וחסר כל בסיס משפטי וכי המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית כאשר כל מטרתה להתישה. הנתבעת הכחישה, כי התלונה שהוגשה נגד התובע הייתה תלונת שווא וטענה כי מדובר בתלונת אמת. הנתבעת הוסיפה כי במהלך חייה המשותפים עם התובע נהג התובע לאיים ולקלל ללא הרף, לנבל את פיה, שבר כלים במטבח, התנתק ממשפחתה ובחגים אף סירב לחגוג עם משפחתה כל זאת על מנת לבודד אותה ולראיה אף צירפה תצהיר מטעם אמה לכתב ההגנה.

 

  1. לטענת הנתבעת, בעניין התלונות שהוגשה כנגד התובע, השכנים היו אלו שהזמינו משטרה לבית הצדדים לאחר ששמעו את התובע צורח עליה ולאחר שהמשטרה הייתה מגיעה הייתה מבקשת למחוק את התלונה מתוך פחד ואפקט של אישה מוכה.

 

  1. עוד טענה הנתבעת כי התובע נהג לשלוח לה הודעות של איומים וקללות ודברי נאצה וכך גם עשה בשיחות טלפון וכן השליט עליה טרור ועקב מעשיו אלו נוצרה בבית אווירה של פחד וטרור שגרמה לכך כי התובע הוא זה שמנע ממנה הנאה מיחסי אישות ולא סיפק את צרכיה.

 

  1. לעניין סרבנות הגט טענה הנתבע בסיכומיה כי כשנקבע מועד לגט בהתאם לבקשת הנתבעת, הנתבע בעצמו ביקש לדחות את הדיון. במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמה טענה כי היא רצה

 

יותר מכל להתגרש אולם התובע הקדים אותה והגיש תביעת גירושין כרוכה. לעניין הדיון שנקבע למתן גט סברה הנתבעת כי עד למועד הנ"ל יצליחו הצדדים להסדיר את כל הנושאים הקשורים הגירושין ומכיוון שעד למועד שהיה קבוע למתן גט ליום 9/7/15, שאר העניינים לא הוסדרו לא הסכימה לקבל גט.  

 

  1. לטענת הנתבעת סירובו של הנתבעת למתן גט בדיון שהיה קבוע ליום 9/7/16 נובע מכך כי קמה לה זכות לגיטימית להסדרת המזונות והמשמורת ושאר העניינים הרכושיים ורק אז לקבל את הגט. לכתב ההגנה צורפו בקשות לעניין בקשתה של הנתבעת לדון בשאר העניינים הנובעים מהגירושין.      

 

  1. לעניין התלונות שווא טענה הנתבעת כי התלונות שהוגשו כנגד התובע הינן תלונות אמת וכי עומדת לה טענות, אמת אמרתי והגנת תום הלב. לטענתה דבריה לא חרגו מן האמת ומגבולות הסביר ונאמרו לצורך שיקוף מצב הנתבעת וביתה ועל רקע מעשיו האמתיים של התובע.

 

  1. לטעת הנתבעת לא היה בה רצון לפגוע בתובע, אלא להתגונן מפניו שכן חיים במחיצתו משמעתו חיים עם האויב. לטענתה קיים אינטרס ציבורי מעבר לאינטרס הפרטי להגן על בני משפחה מפני אלימות בחדרי חדרים.

 

  1. לסיכום טענותיה טענה הנתבעת כי עסקינן באדם אלים, שקרן ומניפולטיבי שעד לרגע האחרון סחט באיומים ותוך מעשה מרמה כספים ממנה. לטענתה התובע הרים יד עליה תוך שגירש אותה מהבית, צעק, קילל ואיים עליה.

 

המסגרת הנורמטיבית:

 

  1. אדון תחילה במתווה הנורמטיבי לחיוב בפיצויי בגין סרבנות גט ולאחר מכן בעוולת לשון הרע.

 

בעניין סרבנות גט, השאלה המונחת בפני ביהמ"ש להכרעה הינה האם חרף העובדה שלא ניתן פסק דין המחייב הנתבעת  להתגרש  ניתן לחייבה בפיצויי נזיקין?

 

  1. בפסק דינו של כבוד השופט מנחם הכהן תמ"ש (י-ם) 21162-07 פלוני נ' פלונית מיום 21.01.10 נקבע על ידו בהקשר זה:

 

"אקדים ואומר לעניין היקף העוולה הנזיקית מבחינת התקופה הרלוונטית, כי עם הגעת התיק הראשון בעניין זה להכרעה בפני (תמ"ש 19270/03), סבור הייתי, כי רק בנסיבות בהן חויב בן הזוג להעניק הגט- קמה עוולה, אולם ככל שהפכתי בנושא, אין אני סבור עוד כי זהו רף מחייב להגשת תביעה מעין זו הניצבת בפני, ואין בית המשפט הדן בתביעה שכזו צריך להגביל עצמו במתן הסעד הנתבע למועד בו חייב בית הדין הרבני לראשונה את הבעל להעניק את הגט, אולם הלה המשיך לעמוד בסירובו. אני מסכים לעניין זה עם עמיתי כבוד השופט גרינברגר, כי ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט, גם בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה על ידי בית הדין, המחייבת, או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, (ההדגשה שלי מ.ש) וכי עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ויוכרע על פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה."

 

  1. ניתן לסכם ולומר שבעבר הכירו בתי המשפט בתביעות נזיקין רק במקרה ובית הדין קבע באופן מפורש שיש לחייב בגט את אחד מבעלי הדין. בשלב יותר מאוחר התפתחה הפסיקה למצבים של קבלת תביעתו מסוג זה כאשר קיימת המלצה למתן גט. לאחרונה פוסקים פיצויי נזיקין גם בתקופה שקדמה למתן גט ובמקרים אחרים אף ללא כל פסיקה של בית הדין הרבני.

 

  1. היינו מהדברים האמורים עולה, כי ניתן לחייב בפיצויי נזיקין בגין אי מתן גט אף בטרם ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני אשר מחייב מי מהצדדים בגירושין.

 

  1. תופעת סרבנות הגט הינה תופעה כואבת אשר משתמשת בחירותו ובכבודו של האדם ככלי מיקוח וניגוח בידי מי שהיה עד לא מזמן האדם הקרוב ביותר לניזוק. בבבג"ץ2123/08 פלוני נ' הנהלת בתי הדין הרבניים (ניתן ביום 06/07/2008 –פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] דנה כב' השופטת ארבל בעניין תופעת סרבנות הגט:

 

"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה (וראו: סעיפים 2, 4, ו-5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג"צ 7052/03עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם,14.5.2006) [פורסם בנבו].

 

  1. עוד נפסק לא אחת כי סרבנות-גט היא מעשה העולה כדי עוולת רשלנות, לפי הוראת סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). בשורת פסקי דין נקבע כי בן-זוג הממאן להתגרש, ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו זה, מבצע כנגד בן-זוגו עוולת

 

רשלנות (ראו למשל: עמ"ש (חיפה) 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש. (לא פורסם, [פורסם בנבו], 6.10.2011); וכן ראו למשל, תמ"ש (י-ם) 46820-03-10 אלמוני נ' פלונית, לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.9.2012; תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 ש.כ. נ' ש.כ. (לא פורסם, [פורסם בנבו], 5.9.2011); תמ"ש 22970-11-11 הנזכר).

           

יסודות עוולת הרשלנות הם: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; נזק; קשר סיבתי בין קרות הנזק להפרת חובת הזהירות.

 

חובת זהירות-קיומה והפרתה

 

  1. חובת זהירות מושגית קיימת מעצם טיבו של קשר הנישואין ומערכת היחסים הקיימת בין בעל ואישה והדברים ברורים וידועים ואיני רואה להכביר מילים בעניין זה. ראה דברי כב' השופטת ט' סיוון בתמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י, [פורסם בנבו] תק-מש 2008 (4) 292:

 

"בעניינן של מסורבות גט מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה" .

 

וכך כותבת השופטת שטמר בעמ"ש 23464-10-09,[פורסם בנבו] פסקה 18 לפסק דינה, שם היא מביאה מדבריו של המלומדים קפלן ופרי:

 

"סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו - ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר - לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט - גבר או אשה - מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב.

 

  1. כמו כן כבר נקבע, כי אין מקום לאבחנה בין גבר מסורב גט לבין אשה מסורבת גט, אלא רק ככל שמדובר בגובה הנזק (עמ"ש 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' (פורסם בנבו) פסקה 16; תמ"ש (י-ם) 21162/07פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] (21.1.10) פסקה 44; תמ"ש (י-ם) 46820-03-10 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (4.9.12).

 

 

 

עוולת לשון הרע:

 

  1. סע' 1 לחוק איסור לשון הרע' מגדיר 'לשון הרע' כדלקמן:

 

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

2.(א)פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

)ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

 

 

  1. הגדרת המונח פרסום לעניין לשון הרע מצויה בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי:

 

"(א) פרסום לעניין לשון הרע – הן בעל פה והן בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה,   צליל וכל אמצעי אחר.

 

(ב) רואים כי פרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1) אם הייתה מיועדת לאדם, זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת      הנפגע.

(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

 

 

  1. פרסום לגוף שלישי דבר מה, אשר יש בו כדי להשפיל, לפגוע ו/או לבזות ברבים, יש לראותו כלשון הרע בהתאם להגדרות סעיפי החוק דלעיל. הגשת תלונה במשטרה, נכנסת לגדר פרסום לגוף שלישי.

 

  1. כך, ראה עא 93/3199 קראוס‎ ‎נ' ידיעות אחרונות ואח'‏, פ''ד מט(2) 843 נקבע:

 

"זאת ועוד, משנקבע כי מסירת תלונה במשטרה על חשד שפלוני מעורב בביצוע מעשים פליליים באה, מבחינה עניינית, בגדרו של סעיף 1 לחוק (ובעניין זה ראה ע"א310/74 שיטרית נ' מזרחי[פורסם בנבו]  [2] ; ע"א 788/79ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר [3]),

 

  1. בד בבד עם מטרת חוק איסור לשון הרע, אשר בבסיסו הגנה על שמו הטוב של אדם ומניעת פרסום לשון הרע בעניינו, עומדות לו למפרסם, הגנות אשר נועדו להביא לאיזון עם זכויותיו לחופש הביטוי והגנה על ענייניו האישיים.

 

  1. בחוק איסור לשון הרע, ישנן הגנות לפרסומים שונים אשר נעשו בתום לב.

 

סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:

 

 

  1. "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

1)....

(8)        הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר"

 

  1. זכות הנתבעת להגיש תלונה במשטרה בגין עבירה שבוצעה כנגדה, נכללת במסגרת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אם נעשתה בתום לב.

 

  1. בהתאם לאמור בסעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע, על הנתבעת להוכיח שהפרסום לא חרג מגדר הסביר.

 

 סעיף 16 לחוק איסור לשון רע, קובע:

 

"(א)      הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב)        חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)        הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)        הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)        הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

 

  1. למעשה, נטל ההוכחה החל על הצדדים במסגרת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, הינו כדלהלן, כפי האמור ב ע"א 184/89 יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל רכב (1966) בע"מ, תקדין עליון, 1992 (2), עמ' 522, בעמ' 544):

 

"...כדי לבסס לכאורה הגנת תום לב מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע די לו לנתבע להוכיח שתיים אלו:

כי הפרסום נעשה  על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16 (א) לחוק.

אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16 (ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה, וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו כי אז יימצא חייב בדין".

 

  1. על מנת שדבר הפרסום, בענייננו -התלונה למשטרה ייכנס לגדרה של החזקה שנעשה שלא בתום לב, על התובע להוכיח אחת מהחלופות המנויות בסעיף 16 (ב). משמע, בענייננו, על התובע להוכיח שתלונתה של הנתבעת לא הייתה אמת והיא אף לא האמינה באמיתותה. במידה והתובע יוכיח במקרה דנן, כי דבר הפרסום לא היה אמת, וכי הנתבעת אף לא האמינה באמיתותו תקום החזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב, ויהא על הנתבעת לסתור העובדות עליהן ביסס החזקה על מנת שלא תחויב בדין.

 

 

  1. הגנת תום הלב במקרה של תלונה לרשות מוסמכת מתקיימת כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום.

 

בע"א 79/788 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב), פד"י ל"ו (2) 141, נקבע כי :

 

"בקביעתה של הגנה זו , ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני סיכון של תביעה בגין לשון הרע... נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".

 

מן הכלל אל הפרט – דיון והכרעה:

 

  1. במקרה הנדון נוהלה תביעת הגירושין בבית הדין הרבני, כאשר נקבע מועד למתן גט מועד שהיה ביום 9/7/15. בדיון שהתקיים חזרה בה הנתבעת מהסכמתה והודיעה כי היא אינה מסכימה למתן גט. נימוקיה של הנתבעת לאי הסכמתה נבע לטענתה מהעובדה כי עד למועד שנקבע לא הסדירו הצדדים את שאר העניינים הכורכים בתביעת הגירושין. בית הדין לא קבע כל קביעה שמחייבת את הנתבעת ליתן גט והדיון שהיה קבוע למתן גט נדחה.

 

  1. לאחר מכן ובחלוף מספר חודשים ממועד הדיון שהיה קבוע למתן גט הסכימה הנתבעת להתגרש והצדדים אף התגרשו וניתן גט ביום 19/11/15.

 

  1. בנסיבות המקרה סבורני, כי הסבריה של הנתבעת בדבר חזרתה ממתן גט הינם סבירים ולגיטימיים. עוד יש לציין ולהדגיש כי בתיק לא קיים פס"ד חלוט של בית הדין הרבני שקבע מפורשות כי על הנתבעת ליתן גט.

 

  1. התנהגותה ומעשיה של הנתבעת לא חרגו מגדר הסבירות בסירובה לקבלת גט בדיון שהיה קבוע לדיון ביום 9/7/15. מעיון בפרוטוקולי הדיונים שתנהלו בית הדין הרבני וכן מהחלטותיו

 

 

            וכן מהבקשות שהוגשו ע"י הנתבעת עולה באופן ברור כי הנתבעת מסרה את הסכמתה להתגרש אולם במקביל ביקשה להסדיר את שאר העניינים הכרוכים בין הצדדים.

 

  1. בית הדין הרבני בהחלטתו מיום 23/6/15 הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע על מנת שיעשו מאמץ להשלמת הסכם גירושין. במסגרת ההחלטה נקבע כי ככל והצדדים יגיעו להסכמות יידונו כלל התביעות העומדות והתלויות בין הצדדים.

 

  1. בהחלטה נוספת מיום 14/7/15, החלטה שניתנה לאחר הדיון שהתקיים ביום 9/7/15, החליט ביתד הדין הרבני, בעקבות בקשה שהוגשה מטעם הנתבעת לדון בעניינים ונושאים הקשורים לגירושין בטרם מתן גט, וקבע כי יזומן מועד להשלמת בירור התביעות התלויות ועומדות.

 

  1. ההשתלשלות הנ"ל ובעיקר החלטות בין הדין שניתנו מוכיחות כי מועד הגט נדחה על מנת לשמוע את בקשתה של הנתבעת לדון בשאר הנושאים העומדים והתלויים בטרם מתן גט. החלטות אלו אף מעידות כי הנתבעת כן רצתה להתגרש ולקבל גט אך התנתה את מתן הגט בהסדרת שאר העניינים התלויים ועומדים בעיקר כאשר תביעת הגירושין שהוגשה ע"י התובע הייתה תביעה כרוכה.

 

  1. הנתבעת, ועל מנת להוכיח את רצונו להתגרש וקבלת גט, עתרה מבית הדין לדון בשאר הנושאיים, דרישה שהינה סבירה ולגיטימית בנסיבות המקרה ואין סירובה לקבלת גט בדיון שנקבע למתן גט, נופל בגדר סרבנות גט שמצדיק תשלום פיצויי כלשהו לטובת התובע.

 

  1. התנהלות זו של הנתבעת אף מקבלת חיזוק ותמיכה לאור העובדה כי כבר לאחר חמשה חודשים, הסדירו הצדדים את עניין הגירושין וניתן גט בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 19/11/15.  מתן הגט נעשה תוך זמן קצר ביותר ולא נגרם לתובע כל נזק בעיכוב הקצר שנוצר בין הדיון מיום 9/7/15 לבין המועד בו ניתן הגט ביום 19/11/15.  

 

  1. סבורני כי על רקע ההתדיינות הקצרה ביותר של הצדדים בפני בית הדין, דרישתו המפורשת, החוזרת והנשנית של הנתבעת להתגרש, הצהרותיה הברורות והחד משמעיות שאינה מעוניינת בקשר עם התובע, כאשר היא מתנה את קבלת הגט בהסדרת כל העניינים הכרוכים בגירושין מתיישבות עם ההיגיון והשכל הישר והינם בגדר הסברים סבירים ולגיטימיים לעיכוב בקבלת גט ובפרט בכל מה שקשור לתקופה מיום 9/7/15 ועד למועד הגט.

 

 

  1. בנסיבות ולאור המפורט ניתן לקבוע, כי אנו נמצאים בטווח הזמן הסביר והלגיטימי לניהול משא ומתן ענייני לסיום כל הנושאים התלויים ועומדים בין הצדדים. המדובר בהתנהלות סבירה ולגיטימית תוך זמן סביר.

 

  1. אשר על כן אני קובע, כי התנהלות הנתבעת הייתה סבירה ומקובלת, הנתבעת לא נקטה בסחבת ממושכת, נהפוך הוא מספר חודשים לאחר הדיון שהתקיים ביום 9/7/15, התגרשו הצדדים וניתן גט בבית הדין הרבני. התנהלותה של הנתבעת הייתה כנה ואמתית ויכולה לעמוד לה כעילה מוצדקת לסירובה לקבלת גט והיא לא חרגה מהתנהגות ראויה של אדם סביר, ועל כן אינה מהווה הפרה של חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע.

 

  1. למעלה מן הצורך, ומבלי לפגוע בקביעותיי לעיל, אומר כי לא נגרם לתובע נזק ממשי כלשהו בעיכוב שנוצר במתן הגט, לא נגרם לו כל נזק כספי וטענתיו בדבר נזקים לרבות ירידה בשכרו נטענו בעלמא ולא היו מגובות במסמכים ובאסמכתאות כלל וכלל.   

 

עוולת לשון הרע:

 

  1. לצורך בחינת תחולתה של הגנת תום הלב, יש לבחון אמונתה של הנתבעת באמיתות תלונתה כנגד התובע.

 

  1. העובדות שבבסיס התלונה למשטרה, מצויות בידיעתם האישית של הצדדים.

 

  1. הגשת תלונה למשטרה בתום לב על ידי אדם המרגיש מאוים, הינה זכות חוקית.

 

  1. הנתבעת, על פי גרסתה, הגישה תלונתה במשטרה בגין איומי התובע עליה כפי שפורט לעיל.

 

  1. יודגש, כי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, לא נבדקים המניעים שבהגשת התלונה כנגד התובע, ואף קיומו של מניע פסול, כפי האמור בטענותיו של התובע לעניין רצון הנתבעת לפגוע בו ולגרום לו לנזקים ואין בכוחם למנוע תחולתה של הגנת תום הלב. אשר על כן, אף אם המניעים שהובילו את הנתבעת, נובעים מהסכסוך המתמשך בין הצדדים, יכולה לעמוד להם הגנת תום הלב, אם מסרה למשטרה מידע אמיתי, אשר האמינה בנכונותו.

 

  1. יש לציין ולהדגיש כי אמנם המשטרה סגרת את התלונה, משיקוליה, לא נקבע ככל וכלל כי  עדותה של הנתבעת בלתי אמינה. למותר לציין, כי העובדה שהמשטרה סגרה את התלונה 

 

אינה מצביעה על כך שהנתבעת בדתה את התלונה, ואין משמעה כי "הדבר שפורסם לא היה אמת" ואף אין בכך די על מנת להוכיח כי הנתבעת לא האמינה באמיתות תלונתה.

 

  1. משכך הם פני הדברים, כוונת הנתבעת, אשר הרגישה מאוימת, לפנות למשטרה בסמיכות להתרחשות- 'רגע האמת', יש בה כדי להעיד על אותנטיות תלונתה, אמונתה באמיתותה והיות ההתרחשות מצדיקה פנייתה למשטרה, אשר הינה זכותה החוקית ואינה מהווה חריגה מתחום הסביר.

 

  1. כבר נפסק כי אפילו הכרעת דין המזכה את התובע קבילה כראיה לעצם קיומה אולם אינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה בהליך האזרחי (ע"א 158/53 טננהולץ ושלב בע"מ נ' ו. פופלוביץ, פ"ד ח' 1570). מכאן שאין בעובדה שלא הוגש כתב אישום כנגד התובע והתלונה שהוגשה למשטרה נסגרה, כדי להצדיק קביעה אוטומטית שהתובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו על פי מבחן ההסתברויות שאכן המתלוננת שיקרה בתלונתה (לעניין זה ראה תמ"ש (נצ') 33511-12-11 מיום 24.12.14 פורסם בנבו).

 

  1. בסיכומם של דברים, שוכנעתי כי הנתבעת בתלונתה במשטרה דיברה אמת, האמינה בעת הגשת התלונה באמיתותה וכי הגשתה נעשתה בתום לב בשל רצון הנתבעת להגן על עצמה כנגד התנהגותו האלימה של התובע.

 

עוולת הרשלנות:

 

  1. ראשית יודגש, כי לא ניתן לפצות את התובע בגין נזק מכוח עוולת הרשלנות, שכן אחד מיסודות עוולת הרשלנות הינו קיומו של נזק, ואילו בענייננו, התובע עתר לסעד ללא הוכחת נזקיו כלל וכלל.

 

  1. לא זו בלבד, ניתן לייחס לנתבעת הגנת תום הלב שבחוק איסור לשון הרע אף במסגרת בחינת עוולת הרשלנות. בסופו של יום, אף אם יתקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות, עדיין ייתכן ושיקולי מדיניות שיפוטית יכריעו הכף כנגד חיוב בפיצוי בגין הפרסום הרשלני, ככל שיוכח. סבורני, כי כאשר בית המשפט מתרשם שמפרסם ידיעה או תלונה אכן האמין באמיתותה, וביצע פרסום סביר של הדברים, הרי שהדבר יהווה מחסום מלקבוע קיומה של התרשלות המפרסם בפרסום. על כן, בהתאם לקביעתי כי הנתבעת האמינה באמיתות תלונתה אשר הופנתה למשטרת ישראל, וחוסה תחת הגנת תום הלב, אין מקום לקבל תביעתו של התובע לעניין עוולת הרשלנות.

 

  1. אשר על כן, לאור האמור, הגשת תלונה במשטרה אינה מהווה עילה להגשת תביעה בגין עוולת הרשלנות ואין לקבל התביעה בגין עוולה זו.

 

  1. למעלה מן הצורך, לגופו של עניין, יוער כי משלא הוכח דבר היות תלונת הנתבעת כוזבת, דין טענה זו להידחות. אוסיף ואומר כי טעם נוסף שמכוחו יש להורות על דחיית התביעה בגין עוולת הרשלנות נעוץ בכך, שממילא אינני סבור כי יש בחומר שבפני די על מנת להוכיח כי לתובע נגרם נזק שהינו אחד מיסודות עוולת הרשלנות.

 

  1. לאור האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, מתקיימת מצדה של הנתבעת חזקת תום הלב. אשר על כן, אין לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עוולת הרשלנות.

 

סוף דבר:

 

  1. לאור האמור לעיל, בנסיבות המקרה דנן, לא ניתן לחייב בפיצויי בגין סרבנות גט, וכן לא ניתן לחייב את הנתבעת מכוח עוולת לשון הרע ועוולת הרשלנות שכן מתקיימת מצדה של הנתבעת חזקת תום הלב.

 

התוצאה:

 

  1. נוכח כל האמור לעיל, הרי שדין התביעה להידחות.

 

  1. בנסיבות העניין ולאור העובדה כי לא התקיים דיון הוכחות ופסה"ד ניתן על סמך החומר שבתיק אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת סכום כולל של 6,000 ₪. הסכום ישולם תוך 45 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום המלא בפועל.

 

  1. המזכירות תעביר פס"ד זה לצדדים בפקס ובדואר רשום ותסגור התיק.

 

            מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

 

ניתן היום,  כ"ה ניסן תשע"ו, 03 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

                                                                                   

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ