תשלום שגוי מהתובעת לנתבע המקים את שאלת היקף ההשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט.
-
הנתבע היה מבוטח אצל התובעת, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, בפוליסות שנפתחו ע"י מקום עבודתו הקודם (המעביד הקודם ייקרא להלן: "בית"ר" ופוליסות אלו יכונו "הפוליסות המקוריות").
-
בשנת 2002 פדה הנתבע את כספי שתי הפוליסות המקוריות שעמדו לזכותו, ולאחר פדיון זה לא נותרו כספים בפוליסות והן בוטלו.
-
לאחר סיום עבודת הנתבע בבית"ר התגלעו בינהם מחלוקות כספיות אשר הוכרעו בהליך בוררות. במסגרת יישום פסק הבורר פנה מפרק בית"ר לתובעת וביקש לדעת האם נפדו על ידי הנתבע פוליסות שפתחה עבורו בית"ר.
-
המפרק הודיע לנתבע שתשובת התובעת הייתה כי כבר נפדו על ידו פוליסות כאמור לעיל. הנתבע ביקש לוודא את הדבר, שכן לטענתו לא זכר כי פדה את הפוליסות, ועל כן פנה לתובעת וביקש פירוט מצב.
-
ביום 18.2.2013 שלחה התובעת הודעה לנתבע לפיה עומדים לזכותו כספים שונים בפוליסה דולרית מס' 903518 (נספח ג' לתצהיר הנתבע). בהודעה זו של התובעת לא נרשם מס' ת.ז. של הנתבע.
-
בעקבות הודעה זו ביקש הנתבע וקיבל מהתובעת טופס בקשה לפדיון, מילא בו את פרטיו לרבות מספר תעודת הזהות שלו, חתם עליו וקיבל בעקבותיו את כספי הפוליסה האמורה.
-
לטענת הנתבע ערך בא-כוחו בירור טלפוני נוסף ובעקבותיו סבר כי יתכן והאמירה שהפוליסות המקוריות לעיל נפדו הייתה לצורך איחודן בפוליסה החדשה שפרטיה הופיעו בהודעת התובעת לעיל. על כן פנה ב"כ הנתבע לתובעת, במכתב מיום 22.4.2013, ציין את מספר תעודת הזהות של הנתבע ואת מספרי הפוליסות נשוא הבירור וביקש למצות את הבדיקות ולקבל אסמכתא לפדיון הנטען.
-
ביום 19.6.2013 שלחה התובעת מכתב תשובה לב"כ הנתבע, ציינה את מספר תעודת הזהות של הנתבע ואת מספרי הפוליסות האמורות, והודיעה כי אכן הנתבע פדה את שתי הפוליסות המקוריות ואף הוסיף ופדה את פוליסה 903518, כך שהעברה בנקאית על סך 90,972.91 ₪ בוצעה לחשבונו ביום 27.2.2013.
-
בשנת 2015 גילתה התובעת כי ההעברה לעיל הייתה שגויה, שכן פוליסה 903518 אינה שייכת לנתבע אלא למבוטח אחר בעל שם זהה, אשר פנה וביקש את פדיון הפוליסה השייכת לו. לפיכך פנתה התובעת לנתבע ובמכתב מיום 15.6.2015 דרשה את השבת הכספים.
-
הנתבע לא השיב לפניות התובעת ומכאן התביעה שבפנינו, בה תובעת התובעת השבה מלאה של הכספים שהועברו לנתבע בטעות, וזאת מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "החוק").
-
להגנתו טען הנתבע כי פעל בתום לב ואף שינה מצבו לרעה, ועל כן יש להורות על פטור מלא מהשבה מכח סעיף 2 בחוק.
תום הלב של הנתבע בעת קבלת הכספים
-
לא ראיתי כי יש מקום להכביר מילים בסוגיה זו, לה התייחסה התובעת מעט בטענותיה.
ההודעה השגויה על קיומם של כספים העומדים כביכול לזכותו של הנתבע נמסרה לו ע"י התובעת ומיוזמתה, כאשר הנתבע פנה לברר את מצב הפוליסות שלו במסגרת סיום יחסי עבודה בבית"ר ולאור תנאי שנקבע בפסק בורר בעניינו שהצריך בירור כאמור.
-
לאחר הפנייה הראשונה וקבלת הודעת התובעת מיום 18.2.2013, מילא הנתבע טופס בקשת פדיון (נספח יד לתצהיר התובעת) בו ציין בכמה מקומות את מספר תעודת הזהות שלו ואף צירף לו צילום של תעודת הזהות.
-
לאחר מכן שב בא כוחו של הנתבע ופנה לתובעת במכתב בירור בו ציין שוב את מספר תעודת הזהות של הנתבע. התובעת בתשובתה ציינה אף היא את מספר תעודת הזהות של הנתבע וקשרה אותו לפוליסה 903518.
-
במצב דברים זה, כאשר מלכתחילה פנה הנתבע בעניין פוליסות שנפתחו ע"י מעסיק קודם והתובעת היא שהודיעה לו מיוזמתה על קיומם של כספים העומדים לזכותו בפוליסה מסוימת – יש להכיר בתום ליבו של הנתבע בעת קבלת הכספים האמורה.
-
הנתבע לא פעל להטעות את התובעת, מסר לה את מספר תעודת הזהות שלו בכל מקום בו נדרש למלאו בטופס וקיבל את הכספים על פי הנחיות התובעת. בא-כוחו של הנתבע אף המשיך ופנה לתובעת במכתב בו ציין שוב את מספר תעודת הזהות של הנתבע, וזאת אף לאחר קבלת הכספים נשוא אותה פוליסה, והתובעת עדיין השיבה לו וסברה כי הכספים הועברו לנתבע כדין.
-
העובדה כי הנתבע פעל בתום לב ולא ידע כלל על דבר הטעות אין בה כדי לשלול את זכות התובעת להשבה מכח סעיף 1 בחוק, אלא ששאלת ההשבה בענייננו נבחנת דווקא לאור הוראות סעיף 2 בחוק, כפי שיבואר להלן.
סעיף 2 בחוק עשיית עושר ולא במשפט – מסגרת הפטור מהשבה
-
סעיף 2 בחוק קובע כי:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
-
אין חולק כי חובת ההשבה היא הכלל והפטור ממנה הוא בבחינת חריג שיופעל במקרים מועטים. ההלכה היא כי במסגרת זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר לשקול שיקולים שונים במטרה להביא לתוצאה המשקפת צדק יחסי בין הצדדים. מבלי למצות, על שיקולים אלה נמנים תום ליבם של שני הצדדים; שינוי נסיבות שחל בינתיים במצבו של הזוכה שבגינו תהיה ההשבה בלתי צודקת ו"מאזן הנזק", קרי: השאלה אם הנזק שבחיוב הזוכה בהשבת הזכייה עולה על הנזק שייגרם למזכה אם לא תושב לו זכייתו (ע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה, נבו 24.8.2015).
-
ה'נסיבות האחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת' יוצאות, אם כן, מנקודת מבט על שיקולי צדק שונים ובהם צדק יחסי בין הצדדים (דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פד"י סה(1) 350)). הדגשות שלי, מ.ב.):
"הלכה היא כי במסגרת יישומו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר, לרבות דרך סעיף 21 לחוק החוזים כגישתה של בייזמן, נעשה מבחן של צדק יחסי בין הצדדים. מבחן הצדק היחסי מאפשר לבית המשפט לערוך איזון של מכלול השיקולים מתחילת הקשר ועד סופו מתוך מבט רחב. מבט רחב זה כולל שיקולים עליהם עמדו חברותיי בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף, לצד השיקול של שינוי המצב לרעה, והם: תום הלב של הצדדים (פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקאות 20 ו-24 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה), ניתוח נטילת הסיכונים של הצדדים (פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקה 20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה), שינוי מצב לרעה של מקבל התשלום והסתמכותו (פסקה 24 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקאות 22 ו-24 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). לכך ניתן להוסיף, ואין הדבר חדש או תקדימי, גם שיקולים שהם מעבר לצדדים עצמם, כגון השלכות חברתיות ופיזור נזק (פסקה 29 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). מטרתו של סעיף 2 לחוק היא "להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, בצד הסתכלות חברתית כוללת" (ראו: ענין פרג', פסקה 11 לפסק דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה; ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון, פסקה 15 לפסק דינו של השופט דנציגר והאסמכתאות שם ([פורסם בנבו], 15.7.2010))."
-
לפיכך, את סעיף 2 בחוק יש לפרש כמציב הגנה מטעמי צדק ויושר. הוראות הסעיף נותנות לבית המשפט שיקול דעת רחב וסמכות נרחבת לשקול קשת רחבה של שיקולים ואינטרסים רלבנטיים (ע"א 9631/05 ארד נ' מדינת ישראל, נבו - 16.12.2010):
"תכלית הוראת הפטור מהשבה נועדה לתת בידי בית המשפט כלים לעשות צדק יחסי בין הצדדים, מקום שחיובו של הנתבע בהשבה מלאה או חלקית עלול לגרום עוול גדול מזה שייגרם לתובע, אם יופטר הנתבע מהשבה מלאה או חלקית...".
-
בעבר התייחסו בתי המשפט למצב הטעות של המשלם כמעלה מניעות מתביעת השבה. כך, למשל, פסק בית המשפט העליון בעניינה של אלמנה של עובד עירייה שקיבלה קצבה מהעירייה, אך עקב טעות העיריה לא ניכתה מהקצבה סכומים שהנתבעת השתכרה בעבודתה במקום הנחשב ל"קופה ציבורית". התביעה להשבה נדחתה, שכן הנתבעת שינתה מצבה לרעה עת הוציאה למחייתה את הכספים שקיבלה, ואילו ידעה אודות הניכוי הייתה יכולה למצוא לה מקום עבודה אחר שאיננו בגדר "קופה ציבורית" (ע"א 780-70 עיריית תל אביב יפו נ' שולמית ספיר, כה(2) 486):
"המשיבה לא תרמה במאומה לטעות. להיפך, היא דיווחה מדי שנה על עבודתה והשתכרותה, כפי שנדרשה לעשות על-פי הוראות הקבע של המערערת. המערערת לא עמדה על הטעות אלא כעבור למעלה מחמש שנים. במשך הזמן הזה לא זו בלבד שהמשיבה הוציאה את הכסף שקיבלה על מחייתה ומחיית בנה, אלא שלו ידעה כי בשל עבודתה במוסד לבטיחות ולגיהות עלולים להפחית את קיצבתה, היא יכלה למצוא לה מקום עבודה אחר שאינו מהווה קופה ציבורית ולהשתחרר כליל מחובת הניכוי, כפי שעשתה אחרי שנתגלתה הטעות ונדרשה להחזיר את עודפי התשלומים. טעותה של המערערת היא שגרמה לשינוי מצבה של המשיבה לרעה, ולדעתי היא מנועה כעת מלתבוע את תיקון הטעות על חשבון המשיבה."
-
במקרה שבפנינו אין לומר כי הנתבע תרם לטעות בדרך כלשהי. הוא פנה כאמור לבירור, והתובעת, אשר לה מנגנוני בקרה ומחשוב (פרוטוקול הדיון מיום 31.3.19, עמ' 18, שורות 13-17), היא שהודיעה לו מיוזמתה על פוליסה נוספת בה עומדים כספים לזכותו.
האפשרות לתקן את הטעות שנעשתה בהעברת הכספים לנתבע עמדה לפתחה של התובעת אף כאשר ב"כ הנתבע שב ופנה בבירורים לתובעת, גם לאחר שהועברו הכספים לנתבע, ותוך שהוא מציין במפורש את מספר תעודת הזהות של הנתבע.
התובעת, אשר התבקשה כאמור לבדוק את הדברים היטב, שבה וענתה, תוך ציון מספר תעודת הזהות של הנתבע, כי הוא אכן פדה את כלל הפוליסות האמורות ואף ציינה את פרטי ההעברה שנעשתה לשם פדיון הפוליסה נשוא תביעה זו.
-
העדה מטעם התובעת הסבירה אומנם את הרקע לטעות ואת היות סוג הפוליסה האמורה פוליסה 'נשכחת' במובן מסוים, אך כל הסבריה אינם אלא נקודות ציון לבירור פנימי בין גורמי התובעת ולא לזקיפת דבר לחובת הנתבע (שם, עמ' 15, שורה 29 ואילך).
-
שינוי מצבו לרעה של הנתבע וחוסר הצדק בחיובו בהשבה מלאה ברורים בענייננו:
הנתבע העיד כי הוא בן 74, אינו עובד, ומתקיים מפנסיה של האוניברסיטה ומקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.
התובעת הראתה אמנם כי בתשובות לשאלון ציין הנתבע כי הוא מתקיים גם מדמי שכירות, אך הנתבע העיד שמדובר בדירה השייכת לבנו ואשר דמי השכירות בה נמסרים לאשתו של הנתבע על מנת לסייע למחייתם, שכן מוטלים עליו גם עיקולים ממס הכנסה (שם, עמ' 9 שורות 13-16, עמ' 14 שורות 10-11).
-
הנתבע הציג מסמכים שונים להוכחת מצבו הכספי (נספח ח' לתצהירו):
הסדר חוב שנערך לו ולבת זוגו עם בנק הפועלים בשנת 2017, ולפיו עמדו חובותיו לבנק באותה עת על סך 426 אלף ש"ח.
דו"ח תיקים מהוצאה לפועל ולפיו מתנהלים נגדו 7 תיקי הוצאה לפועל ע"י בנקים שונים, חברת אשראי, עירייה ועוד, בסך כולל של למעלה מחצי מיליון ₪ (החוב לעיל לבנק הפועלים אינו כלול בדו"ח זה).
דף חשבון עו"ש המלמד על יתרת חוב מתמשכת.
פירוט הלוואה עם יתרת חוב של למעלה מ 80 אלף ₪ תוך שמצוין כי ההלוואה אינה משולמת כסדרה ונמצאת ביתרת פיגורים.
-
התובעת טענה כי אין להיזקק לראיות אלו שכן היה על הנתבע להראות כיצד שינה מצבו לרעה מקבלת הכספים בשנת 2013 ועד לדרישה להשבתם בשנת 2015. דא עקא, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע כיום, לא ראיתי כי יש בטענה כדי לשנות את מהות הדברים לפיהם הנתבע העומד לפנינו הוא חסר כל ובוודאי אין באמתחתו את הכספים נשוא התביעה.
אין להניח כי הנתבע טרח לשנות מצבו לרעה רק בשל התביעה דנן. ההנחה המסתברת יותר היא כי התביעה דנן אינה אלא מעמסה נוספת בטרדותיו הכספיות וכי מצבו הכלכלי הידרדר לאורך תקופה עד שהגיע למצב המוצג לעיל.
מסירת הכספים לצד שלישי
-
הנתבע טוען כי לאחר שקיבל את הכספים מהתובעת הלווה סך של 100 אלף ₪ לחבר בשם ששון שם-טוב. לטענתו אותו חבר לא משיב לו את הכספים למרות פניותיו אליו.
-
הנתבע לא הביא בדל ראיה לדברים אלו – לא ביקש לזמן את מר שם-טוב לעדות, לא הראה העברת 100 אלף ₪ מחשבונו לחשבון מר שם טוב ולא הביא מסמך או עד כלשהו שיאמתו ולו מקצת מסיפורו. כל שהציג הנתבע בעניין זה הוא שתי המחאות, נספח ט' לתצהירו, המשוכות מחשבון מר שם טוב לשמו של הנתבע, על סך 100 אלף ₪ כל אחת וללא זמן פרעון.
-
לשאלה האם ניסה לפנות למר שם טוב לקבלת הכספים או לזימונו לעדות השיב הנתבע בשלילה (עמ' 9 שורה 32 ואילך). בתחילת עדותו אף רמז כי אותו 'חבר' נמצא בפשיטת רגל (עמ' 5 שורות 29-30).
-
טענות דומות שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון נדחו פה אחד:
"התובע ניזק על-ידי תשלום כסף שלא היה חב, ולכאורה זכאי הוא להשבה. הנתבע שבזמנו קיבל את הכסף ועכשיו הוא מתגונן מן היושר, אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים ובאפס מעשה ולהישאר אדיש כלפי הנזק שנגרם לתובע. הוא אינו פטור מחובת ההשבה על שום כך בלבד שההתעשרות אינה בידו עוד, אבל הוא יכול לזכות בפטור אם בגבולות סבירים השתדל להחזיר את המצב לקדמותו.
כללו של דבר: הטענה שבהרצאת העובדות המוסכמת, שלפיה מסר המערער את הכסף לאחר, אינה מגלה הגנה, שכן הוא לוקה בחסר בחלק העיקרי, היינו בתוספת, שלא עלה בידי המערער, בידיעה סבירה, לקבל את הכסף בחזרה. הדבר לא נטען ואף לא הוכח. המערער יכול היה באותו הליך לתבוע את האדם שנטל ממנו את הכסף על דרך של הודעה לצד שלישי, ואף זאת לא עשה."
(ע"א 827/76 גרשון ישראל נ' בנק הפועלים, לב(1) 153 (1977)).
-
לסיכום סוגיה זו, לא ראיתי כי הנתבע הוכיח את הטענה לפיה הועברו הכספים לצד שלישי ואף לא ראיתי כי לו הייתה מוכחת העברה כזו – היה בה כדי לסייע לנתבע, אשר לא הוכיח כי פעל מול אותו צד שלישי להשבת הכספים.
-
טענה זו והמחדל-לכאורה העולה ממנה אינם משנים את העקרונות עליהם עמדתי לעיל, ואין בהם כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי להלן.
סיכום
-
לאור האמור בפסק דין זה, צדק יחסי בין הצדדים מלמד כי חיובו של הנתבע בהשבה מלאה או ניכרת יגרום לו עוול גדול מזה שייגרם לתובעת, אם יופטר הנתבע מהשבה.
כאשר ענייננו מצד אחד בנתבע פנסיונר עתיר חובות ומצד שני בחברת ביטוח, הרי ש"תוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, בצד הסתכלות חברתית כוללת", כמוגדר בפסיקה לעיל, מחייבת לפטור את הנתבע מהשבה מלאה, ולחייבו בהשבת סך של 15,000 ₪, כשהם נושאים הצמדה בלבד מיום העברת הכספים לחשבון ועד להחזרתם לתובעת.
-
סך זה משקף כ-15% מהכספים שהועברו לחשבונו של הנתבע ובנסיבות העניין יש בשיעור זה כדי לאזן בין חובת ההשבה היסודית לבין רשלנות התובעת, תום לבו של הנתבע ושינוי מצבו לרעה לאורך השנים.
-
לפיכך, הנתבע ישיב לתובעת סך של 15,000 ₪ כשהם צמודים למדד מיום 27.2.2013 ועד להשבתם לידי התובעת.
-
לאור התוצאה אליה הגעתי ונימוקיה - יישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ט, 24 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.
