תא"מ 55654-12-16 אבו מיאלה נ' חליל

בפני בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה.

1.ראש וראשון יצוין כי החלטה זו ניתנה מכוח בסמכותי בהתאם להוראות תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין, תשמ"ד - 1984 על יסוד החומר המצוי בתיק, וללא שראיתי צורך בחקירת המצהירים או בבירור עובדתי שאינו דרוש לצורך הכרעה בהליך זה.

2.עסקינן בתביעה כספית בגין נזק לרכב שהוגשה ביום 27/12/2016, ופסק הדין בהעדר הגנה ניתן ביום 23/4/2017.

3.בהתאם להוראות תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, כאשר מבקשים לבטל החלטה או פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד או בהעדר הגנה ("באין כתבי טענות מצד שני"), על מבקש הביטול להגיש הבקשה בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה. (במאמר מוסגר אציין כי דומני כי שגתה ב"כ הנתבע המלומדת עת הפנתה להוראות תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, שחלות על הליכים בסדר דין מקוצר, ובהתאם לכך על פסק דין שניתן בהעדר בקשת רשות להתגונן).

4.המבקש טוען כי נודע לו על קיומו של פסק הדין לראשונה ביום 26/5/2017 עת קיבל עותק מפסק הדין (מבלי שצורפה כל ראיה להוכחת הנטען), ואילו המשיב טוען כי ההמצאה בוצעה ביום 21/5/2017 – כאשר צורף אישור מסירה הנחזה להיות תקין של דואר ישראל מיום 21/5/2017 בחתימת הנתבע עצמו.

בנסיבות אלה, אני נוטה לקבל טענת המשיב כי ההמצאה אכן בוצעה ביום 21/5/2017, ואולם אין בידי לקבל הטענה כי הבקשה הוגשה באיחור רק ביום 25/6/2017 משעה שב"כ המבקש הגישה עוד ביום 18/6/2017 (לפני חלוף אותם 30 ימים ממועד ההמצאה) בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול + בקשת ביטול (אשר אכן הוריתי לתקנה ומשכך הוגשה בקשה נוספת מתוקנת ביום 25/6/2017) ומשכך סבורני כי ההליך ננקט במועד ואין צורך לדון בבקשה להארכת מועד. למעלה מן הצורך יצוין בתמצית רבה, כי אף אם היה מדובר בהליך שננקט באיחור של מספר ימים, היה מקום ליתן ארכה, בשים לב לפסיקה העניפה בנוגע למעמדה החוקתי של הזכות לביטול פסק דין בהעדר הגנה, כאשר בית המשפט העליון אף קבע כי לאור חשיבותה של זכות הגישה של אדם לערכאות, גם במקרים בהם מחדליו של המבקש עולים כדי רשלנות, בית המשפט יעדיף את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת. ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431; רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, פ"ד נו (6) 918 מפי כבוד השופטת דורנר.

5.על אף שהמבקש טוען לביטול מחובת הצדק ושכתב התביעה מעולם לא הומצא לידיו, סבורני כי הוא לא עמד בנטל ולו הבסיסי והראשוני להפריך את ההמצאות שבוצעו לו בתיק זה.

בתיק קיימים 2 אישורי מסירה של דואר ישראל החתומים ע"י הנתבע עצמו מחודש ינואר ומחודש פברואר 2017, כאשר כל ההמצאות לרבות המצאת פסק הדין שלטענתו כן הגיע לידיו, בוצעו לאותה הכתובת של הנתבע, כאשר טענותיו של הנתבע לגבי אי קבלת כתב התביעה נותרו כטענות בעלמא, שאין בצידן כל גרסה מפורטת או ראיה להוכחתן, בניגוד לגרסה מוצקה נגדית ואישורי מסירה חתומים הנחזים להיות תקינים ואף קיימת לגביהם חזקת תקינות.

6.כידוע, שתיים הן העילות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד.

ביטול מתוך חובת הצדק, וביטול מכוח שיקול דעתו של בית המשפט.

ראה – רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישראל – צפון (פורסם בנבו); ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם בנבו);

7.כאמור, לדידי אין חובה לבטל את פסק הדין, ומשכך שאלת ביטול פסק הדין לגופו - מסורה לשיקול דעת בית המשפט כאשר לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים: סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל כאשר התשובה לשאלה השנייה חשובה יותר, לאור זכות הגישה לבית המשפט, עדיפות לעסוק במהות ועוד. משכך, אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול), כאשר בתי המשפט מעדיפים לעסוק במהות. רע"א 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט – נכסים ובניין בע"מ (פורסם בנבו).