כהן ואח' נ' סלקום ואח'

בשנת 2012 דיברו כל הכותרות על "מהפכת הסלולר". הכוונה הייתה להכניס מפעילים נוספים, להקל על ייבוא מכשירים מחו"ל, לפתוח את השוק לתחרות, ולהוזיל את המחירים לצרכנים. מהפכה דומה נעשתה עם כניסת הכבלים והלווין בתחום הטלוויזיה הרב ערוצית. כך קרה גם בתחום ספקי הגישה לאינטרנט. כיום יש חברות רבות בכל התחומים, וחלקן מציעות שירותים משולבים. חבילות הכוללות טלוויזיה, אינטרנט וטלפון (קווי וסלולרי).

המבקשים טוענים כי כל החברות המשיבות בבקשות נותנות תעריף מוזל ללקוחות מתמקחים המאיימים להתנתק משירותי החברה וכן ללקוחות חדשים (הטבות שלא ניתנות ללקוחות קיימים. להלן: לקוחות מתמקחים ולקוחות חדשים). לטענתם מדובר באפלית מחירים פסולה, על פי תנאי הרישיון של החברות, מכוחן הן פועלות. רישיון הניתן להם על-פי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 (להלן – "חוק הבזק"), המחייב אותן לספק את השירותים ללא אפליה ובתנאים שוויוניים, ובכלל זה בתעריף אחיד לפי "סוג המנויים" שאליו שייך הלקוח.

החברות מצידן טוענות כי הן עונות על תנאי הרישיון, וכי מתן הנחות ללקוחות מתמקחים וללקוחות חדשים, עונה על הגדרת סוג מנויים, ובנוסף, מעודדת את התחרות ומוזילה את המחירים לכלל הצרכנים בשוק הטלקום.

במסגרת ההליך, הוגשו לבית המשפט עמדות המאסדרים (הרגולטורים), לעניין פרשנות הוראות הרישיונות (הדומים זה לזה בלשונם ובמהותם). עמדת משרד התקשורת הייתה כי אכן מדובר בהפרת הרישיון, וכי מדובר באפליית מחירים אסורה. מנגד, המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין, בהתבסס על עמדת הרשות לתחרות וארגוני צרכנים, הייתה בדעה כי אין מדובר בהפרת הרישיון, וכי מתן הטבות ללקוחות מתמקחים ולקוחות חדשים מועילה לתחרות בשוק, ומביאה להוזלת השירותים לכלל הצרכנים.

על כן הדיון יתמקד בשתי שאלות מרכזיות. הראשונה, מיהו המאסדר הרלבנטי לבחינת התחרות בשוק הטלקום, והשנייה, היחס בין אפליית מחירים ותחרות.

מדובר בעשר בקשות לאישור תובענות ייצוגיות אשר הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב ולבית המשפט המחוזי מרכז בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), והדיון בהן אוחד עקב זהות בעילות התובענה ובשאלות העולות לדיון.

המבקשים מלינים על כך, שהמשיבות מציעות לחלק מלקוחותיהן מחיר מוזל עבור שירות מסוים - בין אם עקב פניה של הלקוח אליהן, בין אם עקב פניה מצדן אל הלקוח – אולם אינן מציעות את אותו המחיר ללקוחות האחרים "מאותו סוג" עימם הן נושאות ונותנות באותה העת. כך, שללקוחות, שלטענתם, אין ביניהם שוני רלוונטי, לא מוצע מחיר אחיד עבור אותו שירות. זאת, כך נטען, בניגוד לחוק הבזק ולרישיון המשיבות, המחייב אותן לספק את שירותיהן ללא אפליה, בתנאים שוויוניים ובתעריף אחיד לפי "סוג המנוי" אליו שייך הלקוח.

בקשות האישור עוסקות אפוא בשני תרחישים טיפוסיים: האחד, בו לקוחות חדשים קיבלו הטבות שונות, בעיקר מחיר נמוך יותר מהמחיר שנדרשו לשלם לקוחות קיימים עבור אותו שירות; השני, לקוחות קיימים שלא זכו לקבל הנחות והטבות שהוענקו ללקוחות אחרים אשר התמקחו ואיימו בהתנתקות ובעזיבת החברה. המבקשים טוענים כי בשני התרחישים כאחד מפרות המשיבות את חובתן להציע תעריפים שקופים ואחידים לכל לקוח "מאותו סוג", חובה המעוגנת הן ברישיונותיהן של המשיבות, הן בהיותן גוף שנמסר לידיו משאב ציבורי, הנושא ככזה בחובות שוויון מוגברות.

עילות התביעה מכוחן הוגשו בקשות האישור: הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה, חוסר תום לב במשא ומתן, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, הטעיה והפרת חובה הגילוי. נזקם הנטען של חברי הקבוצה הינו ההפרש בין המחיר ששילמו מדי חודש לבין המחיר שהיו משלמים לו הוצעה להם ההצעה הטובה ביותר שהוצעה למנויים "מאותו סוג".