יעקבי ואח' נ' עיריית גבעתיים

עניינה של תובענה ייצוגית זו בגבייה שלא כדין של של "ארנונה מיוחדת – שירותי כבאות", אותה גבתה עיריית גבעתיים בכובעה כרשות כבאות עירונית לפי חוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959. הארנונה המיוחדת נגבתה בגין שירותי כבאות, על פי חוק שירותי כבאות, במסגרתו נגבו אגרות בגין שירותי כבאות ע"י הרשויות המקומיות (עד שבוטל והוחלף בחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה).

ביום 28.5.12 אישרתי לתובעים המייצגים להגיש תובענה מינהלית ייצוגית נגד עיריית גבעתיים. בהחלטתי קבעתי כי לתובעים עומדת עילת תביעה לכאורה לפיה גבתה עיריית גבעתיים ארנונה מיוחדת כאמור, מבלי שקיבלה קודם לכן את אישור שרי הפנים והאוצר כנדרש על פי "דיני ההקפאה", וכי הארנונה המיוחדת נגבתה בסכום קבוע שאינו נגזר מאופן השימוש בנכס ומשטחו. על החלטתי הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה. לאחר מכן נשמעו הוכחות, וכעת נותר להכריע בשלוש סוגיות מרכזיות הנוגעות לקבוצה, להיקף ההשבה, ולייצוג על ידי התובעים המייצגים.

1. רקע הדברים וההליכים שלעניין 

התובעים המייצגים, ה"ה אמיר וענת יעקבי (להלן: התובעים), הינם המחזיקים של דירת מגורים המצויה ברחוב שינקין 13, בתחום שיפוטה של עיריית גבעתיים, עיריית גבעתיים (להלן: עיריית גבעתיים או העירייה), שהיא רשות מקומית המהווה גם רשות כבאות עירונית בהתאם לחוק שירותי כבאות, תשי"ט-1959 (להלן: חוק שירותי כבאות), שהיה בתוקף עד שנת 2012, עת נחקק חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, תשע"ב-2012 (להלן: חוק הרשות הארצית לכבאות).

בפתח הדברים יש להדגיש ולהבהיר כי עד חקיקת חוק הרשות הארצית לכבאות, ניתנו שירותי כבאות ע"י הרשויות המקומיות, ששימשו גם כרשויות כבאות מקומיות, וזאת על פי חוק שירותי כבאות. על פי אותו חוק הרשויות המקומיות היו גובות את התשלומים בגין שירותי כבאות מהתושבים (מחצית מתקציב שירותי הכבאות הגיע מהרשויות המקומיות ומחציתו ישירות מהאוצר). על פי החוק ניתנה לרשויות סמכות לגבות ארנונה בגין שירותי כבאות כארנונה מיוחדת, על סמך אמדן של שירותי הכבאות שידרשו, כפי שגבתה העירייה במקרה שלפניי: ארנונה מיוחדת – שירותי כבאות (להלן: ארנונה מיוחדת או ארנונה מיוחדת לכבאות) בנוסף, מכוח הסמכה בחוק הותקנו תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים), תשל"ה- 1975 (להלן: תקנות שירותי הכבאות), מכוחן רשאית הרשות המקומית, כרשות כבאות, לגבות אגרות בגין שירותי כבאות שניתנו בפועל, על פי תעריף שנקבע באותן תקנות. מדובר הן בביקורות והערכות מקצועיות של שירותי הכבאות, הן בטיפול בכיבוי שרפות ומקרי חירום אחרים. על פי התקנות דרך גביית האגרות הללו תהייה כדרך גביית ארנונה. עיריית גבעתיים לא גבתה אגרות מכוח תקנות אלו מאז 1985 (להלן: אגרת כבאות מכוח התקנות).

במהלך שנת 2010 התובעים חויבו על ידי עיריית גבעתיים בארנונה כללית ובנוסף, חויבו בארנונה מיוחדת לכבאות בסכום של 200.54 ₪, שאותה שילמו התובעים ביחד עם תשלומי הארנונה השוטפים (העתק מהודעות החיוב ואישור התשלומים צורפו כנספח ד' לתובענה). גביית הארנונה המיוחדת נעשתה מכוח סעיף 10.1 לצו הארנונה של העירייה, שבו צוין כי הארנונה המיוחדת הוטלה בהתאם להחלטת מועצת העיר שהתקבלה לפי סעיף 16(א) לחוק שירותי כבאות (צווי הארנונה הרלבנטיים צורפו כנספחים א'-ג' לתובענה).

ביום 26.12.10 הגישו התובעים תובענה מינהלית כנגד עיריית גבעתיים ובצדה בקשה לאישורה כייצוגית (להלן: בקשת האישור). בתובענה ובבקשת האישור נטען, כי הטלת ארנונה מיוחדת גרמה להעלאה חריגה של תעריפי הארנונה שחלו בתקופה הרלבנטית בהתאם לצווי הארנונה שהיו בתוקף, וזאת מבלי שנתקבל אישור מראש לגביית הארנונה המיוחדת מאת שרי הפנים והאוצר, כנדרש על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 (להלן: חוק ההסדרים או חוק ההקפאה), והתקנות שהותקנו מכוחו. נטען גם, כי עיריית גבעתיים גבתה את הארנונה המיוחדת בסכום קבוע לנכס, וזאת בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים הקובע, כי הארנונה תוטל בשיעור הנגזר משטחו של הנכס. הקבוצה שבשמה הוגשה התובענה היא: "כל מי שהמשיבה גבתה ממנו אגרת כבאות בכינוי "ארנונה מיוחדת – שירותי כבאות" ב-24 החודשים שקדמו להגשת התובענה". הסעד שהתבקש הינו סעד הצהרתי לפיו עיריית גבעתיים אינה רשאית להמשיך ולגבות את אגרת הכבאות, וכן סעד כספי של השבה, בסך כולל של 8,828,353 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

לאחר שהוגשה בקשת האישור, הגישה עיריית גבעתיים בקשה לסילוק בקשת האישור על הסף מחמת מעשה בית דין. עיריית גבעתיים טענה, כי בשנת 2006 הוגשה נגדה תובענה ייצוגית בעילה זהה, אשר הסתיימה בהסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.7.08, ע"י כב' השופט ע' מודריק, במסגרת ת"מ (ת"א) 108/06 כץ נ' עיריית גבעתיים (2008) (להלן: עניין כץ). בתובענה בעניין כץ נתבקשה השבת "אגרת אשפתונים ושירותים", שלטענת עיריית גבעתיים הינה הארנונה המיוחדת שנגבתה מכוח חוק שירותי כבאות, העומדת גם בבסיס ההליך הנוכחי.

המבקש בעניין כץ טען, כי "אגרת אשפתונים ושירותים" אינה ארנונה מיוחדת המוטלת לפי חוק שירותי כבאות, אלא אגרת אשפה המוטלת ללא כל הסמכה. במסגרת הסדר הפשרה בעניין כץ נקבע, בין היתר, כי מוסכם על הצדדים שהעירייה מוסמכת להטיל ארנונה מיוחדת לכבאות מתוקף סמכותה לפי סעיף 16(א) לחוק שירותי כבאות וזאת על ידי קבלת החלטה במועצת העיר, ללא צורך באישור חריג של שרי הפנים והאוצר; כי הצדדים חלוקים בשאלה אם כינוי הארנונה המיוחדת בדרישת התשלום כ"אגרת אשפתונים ושירותים", כפי שכונתה בטעות לטענת עיריית גבעתיים, הינו פגם טכני או מהותי, אך אין צורך להכריע בכך; וכי הסכומים שהעירייה גבתה כארנונה מיוחדת לכבאות בין השנים 2006-2005 לא יושבו לתושבים, אך העירייה תפצה את חברי הקבוצה בכך שלא תגבה מהם אגרות לפי תקנות שירותי הכבאות, החל מיום 1.1.08 ועד ליום 1.1.13. לעניין זה יש לשים לב כי במסגרת הסדר הפשרה לא התחייבה עיריית גבעתיים שלא לגבות ארנונת כבאות מיוחדת, אלא שלא לגבות אגרות מכוח תקנות הכבאות, אגרות שממילא לא גבתה שנים קודם לכן, כפי שיובהר בהמשך.

עיריית גבעתיים טענה בבקשתה לסילוק בקשת האישור על הסף, כי הטלת אגרת כבאות בלא אישור חריג של השרים, נעשתה בהתאם להסדר הפשרה בעניין כץ, וכי הסדר הפשרה בעניין כץ מקים מחסום דיוני של מעשה בית דין ולכן יש מקום לדחות את בקשת האישור על הסף.