ליואי ואח' נ' מדינת ישראל/משרד החקלאות ופיתוח הכפר

א

לפניי בקשה לאישור תובענה מנהלית ייצוגית על-פי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006. התובענה שאישורה מבוקש עוסקת בדרישה לחסן בעלי-חיים מפני מחלת הכלבת אחת לשנה ובאגרה שנגבית בעבור החיסון.

פתח דבר

1. בישראל חובה לחסן כלבים נגד כלבת. בפקודת הכלבת, 1934, ובתקנות הכלבת (חיסון), התשס"ה–2005 (להלן: תקנות החיסון), קבועה החובה לחסנם בגיל שלושה חודשים, ואחר כך מדי 12 חודשים. תקנה 3(א) לתקנות החיסון קובעת כי „לא יחזיק אדם כלב אלא אם כן הכלב חוסן לפי תקנות אלה, ובלבד שלא חלפה שנה מיום חיסונו האחרון“. לפי תקנה 5(ב) לתקנות הכלבת (רישוי וחיסון), התשל"ד–1974 (להלן: תקנות רישוי וחיסון),

בעד חיסון ישלם מחזיק הכלב אגרה בסך 29.00 שקלים חדשים ואם הכלב מעוקר – אגרה בסך 14.50 שקלים חדשים.

לטענת המבקשים הסכומים שנגבים בעבור חיסון הכלבת הם בלתי סבירים הן בשל הפער הניכר בין גובה האגרה ביחס לעלות תרכיב החיסון הן מכיוון שבעלי הכלבים נדרשים לחסנם מדי שנה אף שעל-פי הוראותיו של יצרן התרכיב, החיסון תקף לשלוש שנים. הבקשה נסמכת על מכתב ממשה שבתאי, מבקר הפנים של משרד החקלאות ופיתוח הכפר, למנהל הכללי של המשרד (10.12.2015) (נספח 2 לבקשה), שממנו עולה כי תרכיב של מנה אחת עולה 2.41 ₪, בתוספת מס ערך מוסף, אם נרכש בבקבוקונים המכילים מנה יחידה, ו-0.95 ₪ למנה, בצירוף מע"מ, אם נקנה בבקבוקונים המכילים עשר מנות. באותו מכתב ציין המבקר כי זהו „[...] מתח רווחים בלתי נתפס [...]“. המבקשים סבורים כי עמדתו של מבקר הפנים יוצרת השתק ומניעות כלפי משרד החקלאות בבואו להציג עמדה סותרת, וכי לפחות יש להעביר את הנטל אל כתפי המשיבה אם ברצונה לסתור את העמדה שהציג. אגרת החיסון משולמת לרשות המקומית; אליבא דמבקשים העברת כספים מהאגרה אל משרד החקלאות לשימוש שאינו מתמצה בכיסוי הוצאותיה של זריקת החיסון אינה כדין, והיא סותרת את לשון החקיקה ואת תכליתה.

המבקשים עותרים כי בית המשפט יצהיר ששיעור האגרה בגין רכיב החיסון הנגבה כיום הוא מופקע, ושכמו תדירות החיסון הוא איננו סביר. הם מבקשים צו שיורה למשיבה לקבוע כי סכום האגרה יהיה זהה לעלות התרכיב שהיא משלמת, ולחלופין – כי ייקבע על גובה עלויות הרכישה ועוד עשרים אחוז. לחלופי חלופין הם תובעים לקבוע סכום אחר. כמו-כן בית המשפט מתבקש לחייב את המשיבה להפחית את תדירות החובה לחסן בפני כלבת ולהשיב לכל חבר בקבוצה את הסכומים העודפים שנאלץ לשלם כאגרה בשיעור מופקע, ובכללם תשלומים על חיסונים שניתנו בתדירות גבוהה מהדרוש.

עילת התביעה המרכזית שעליה מתבססת התובענה שנתבקש אישורה היא עשיית עושר ולא במשפט. בבקשה נזכרה הטענה כי המשיבה מנצלת את מעמדה כבעלת מונופולין כאמור בסעיף 29א לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח–1988, וכי זו הפרה של חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. העילה של הפרת החובה נזנחה בשלב הסיכומים, כמו עילות הרשלנות וההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981, שנזכרו בבקשה בשפה רפה.

2. המשיבה טוענת כי אין לתקוף באמצעות תובענה ייצוגית את האגרה מושא תיק זה, הואיל והיא נקבעה בתקנות רישוי וחיסון לפי סמכותו של שר החקלאות, כמצוות סעיף 16(ב) לפקודת הכלבת. לשיטתה, באצטלה של תביעת השבה המבקשים מנסים לתקוף את דבר החקיקה תקיפה ישירה בלי שהוכרע קודם לכן אם האגרה חוקית, וסמכות ההכרעה היא של בית המשפט הגבוה לצדק. הגם שאגרה משולמת כנגד מתן שירות, המשיבה גורסת, שיעורה אינו מוכרח להלום את ערך השירות או את עלותו. המשיבה מוסיפה כי סכום האגרה ועלות השירות אינם תואמים משום שעליה לא רק לספק את החיסון ולהזריקו, אלא גם לאחסן את החיסונים ולשמור על מלאי, לשנעם ולהפיצם לרשויות המקומיות. לדבריה באגרה כלול גם מרכיב של מס, שמטרתו לממן חלקית את ההוצאות שהיא מוציאה על ההתמודדות עם הכלבת ועל מניעתה בכל הארץ. בכלל המשיבה סוברת כי האגרה, אף שגובות אותה הרשויות המקומיות, מיועדת אליה וכי המבקשים הרחיבו את חזית המחלוקת כשטענו שהעברת כספי האגרה אל המדינה אינה חוקית. היא מדגישה כי כלבים הם בעלי-החיים היחידים שהדין מורה לחסן מפני כלבת, וכי הלשכות הווטרינריות המחוזיות שהיא מפעילה מספקות לווטרינרים פרטיים את תרכיב החיסון לצאן, לבקר ולסוסים בתמורה לדמי שירות של 8.10 ₪ (הזרקת החיסון אינה כלולה; וטרינר ממשלתי ינפק את החיסון ויזריק אותו בעבור עשרה שקלים וחצי). מאחר שהאגרה קבועה בחוק וגבייתה היא לפי הדין, הקבוצה אינה אוחזת בעילת התביעה של עשיית עושר ולא במשפט, לגישת המשיבה.

התנאים לאישור תובענה ייצוגית