מונחת לפניי בקשה לאישור תובענה כייצוגית בסך 10,000,000 ₪, אשר הוגשה כנגד מדינת ישראל – רשות האכיפה והגבייה, מכוח חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). בבקשת האישור נטען, כי הוצאות משפט שנפסקו על ידי רשמי הוצאה לפועל בהליכים שונים, למעט בהליכים לפי סעיפים 19, 25, 48 ו-58 לחוק הוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), הוטלו על חייבים, זוכים וצדדי ג', ללא כל סמכות שבדין, ומשכך המדובר בגבייה שלא כדין. הבקשה לאישור הוגשה מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אשר קובע, כי ניתן להגיש "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר." המחלוקת המרכזית המתעוררת בפסק הדין הינה, האמנם ניתן לכלול את ההוצאות שנפסקו על ידי רשמי ההוצאה לפועל במסגרת פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.
1. רקע הדברים וההליכים
1.א. רקע עובדתי ובקשת האישור
המבקשים, מר אהרון אברהם ליפשיץ וגב' איריס שרה ליפשיץ, הינם בני זוג הנשואים זה לזו. המבקשים התגוררו בעבר בדירה הרשומה על שם המבקש המצויה בעיר רמת גן, עליה הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק טפחות בע"מ (להלן: הדירה ו-הבנק, בהתאמה). המבקש פיגר בתשלומי המשכנתא ובשנת 2006 נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-38900-06-1, בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. בהמשך, מונה עו"ד אברהם צבי רוזנברג ככונס נכסים לדירה. ביום 13.9.09 צורפה המבקשת כחייבת נוספת בתיק לצורך ביצוע הליך פינוי הדירה, אשר נקבע ליום 11.8.11.
ביום 2.11.11 הגישה המבקשת בקשה לרשם ההוצאה לפועל, שבגדרה העלתה טענות שונות הן לעניין צירופה לתיק והן לגופם של דברים, תוך שעתרה לביטול ההליכים נגדה, החזרתה לדירה ולחילופין לדיון בזכאותה לדיור חלופי. כך, בין היתר, טענה המבקשת, כי לא בוצעה אזהרה כדין, כי היא זכאית למעמד של דיירת מוגנת בדירה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), וכי לחילופין, היא זכאית לדיור חלופי מכוח הוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל.
ביום 3.11.11 דחה רשם ההוצאה לפועל, נועם רף, את בקשת המבקשת, תוך חיובה בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪, וזאת בין היתר בשים לב לעובדה שהמבקשת לא טרחה לציין בבקשתה, כי היא חתמה ביום 26.10.04, לפני עורך דין, על "אישור בן זוג הלווה על זכויותיו בנכס המשועבד", שבגדרו וויתרה על כל טענה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל (העתק ההחלטה מיום 3.11.11 צורף כנספח י' לבקשת האישור). ההוצאות שנפסקו כנגד המבקשת במסגרת ההחלטה מיום 3.11.11 שולמו לבנק לאחר שנפתח בגינן תיק הוצאה לפועל נפרד, שבעטיו שולמה אגרה בסך 109 ₪.
ביום 26.11.13, לאחר מכירת הדירה והשלמת הליך הכינוס, הורה ראש ההוצאה לפועל, מאיר עוזי, על סגירת תיק ההוצאה לפועל, תוך חיוב המבקש בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ לטובת כונס הנכסים, וזאת לנוכח התנהלות המבקש בהליך והיקף התגובות והבקשות להן נדרש כונס הנכסים כתוצאה מהתנהלות זו (העתק ההחלטה מיום 26.11.13 צורף כנספח י"ב). גם בגין הוצאות אלו נפתח תיק הוצאה לפועל נפרד, שבעטיו שולמה אגרה בסך 116 ₪.
לטענת המבקשים, הוצאות המשפט שנפסקו נגדם הוטלו על ידי רשמי ההוצאה לפועל ללא סמכות שבדין, ומשכך על המשיבה להשיב להם את ההוצאות שנפסקו נגדם, וכן את האגרות שגבתה המשיבה כפועל יוצא מפתיחת תיקי ההוצאה לפועל בגין ההוצאות, ובסה"כ על המשיבה להשיב להם סך של 7,400 ₪ בגין ההוצאות וסך של 225 ₪ בגין האגרות.
ביום 11.5.15 הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה כייצוגית בסך 10,000,000 ₪ כנגד המשיבה, בטענה כי רשמי ההוצאה לפועל מטילים הוצאות משפט על מי מהצדדים המתדיינים לפניהם ללא כל הסמכה מפורשת לכך בדין (להלן: בקשת האישור). לבקשת האישור צורפו נוסח התובענה הייצוגית המבוקש לאישור וכן תצהיריהם של המבקשים (נספחים א' ו-ב' לבקשת האישור, בהתאמה).
בבקשת האישור עמדו המבקשים בהרחבה על הסמכות המסורה לבתי המשפט לפסוק שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, המוסדרת בחלקה בפרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), ובחלקה האחר בהלכה הפסוקה. נטען, כי ככלל ברירת המחדל היא פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת הצד הזוכה, על מנת שלא ייגרם לו חיסרון כיס, ואולם פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעת בית המשפט ולא אחת מחליטים בתי המשפט שלא לפסוק הוצאות, הכל בהתאם לנסיבות. נטען, כי להבדיל מסמכותם של בתי המשפט השונים להטיל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על בעלי הדין, חוק ההוצאה לפועל קובע, כי מקום שבו זוכה מיוצג על ידי עורך דין, יהא עורך דינו זכאי לשכר טרחה על פי התעריף המינימאלי שנקבע בסעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, זולת אם קבע הרשם שכר טרחה אחר, על פי בקשה שהוגשה לו. זאת ועוד. חוק ההוצאה לפועל מגדיר באופן מפורש באלו מקרים יהיה רשאי רשם ההוצאה לפועל להטיל הוצאות משפט. כך, קובע סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, כי רשם ההוצאה לפועל יטיל הוצאות מיוחדות על חייב, אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו בטענת "פרעתי", וכך גם בסעיף 25 (אחריותו של נאמן), בסעיף 48 (חיובו של צד שלישי) ובסעיף 58 (אחריותו של כונס נכסים). נטען, כי בסעיפים אלו בחוק ההוצאה לפועל נקבע במפורש, כי ככל שרשם ההוצאה לפועל יטיל הוצאות כנגד מי מהגורמים המנויים שם, הרי שלעניין ההוצאה לפועל החלטתו ניתנת לביצוע כאילו הייתה פסק דין והחלטה זו ניתנת לערעור בזכות. נטען עוד, כי היה מקובל בעבר שראש ההוצאה לפועל רשאי להטיל הוצאות על הצדדים המתדיינים לפניו מכוח סמכותו השיפוטית, שכן כראש ההוצאה לפועל כיהנו שופטי ורשמי בית משפט השלום.