מונחת לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית בסך 44,108,203 ₪, שהוגשה כנגד עיריית תל-אביב-יפו וכנגד מי אביבים 2010 בע"מ, מכוח חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). בקשת האישור הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר הורה על העברת הדיון בבקשת האישור לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. התובענה שאישורה מתבקש עוסקת בהסכם למתן שירותי גבייה, אשר נכרת בשנת 2010 בין המשיבות, שבגדרו הוטל על העירייה לגבות את חובות הצרכנים בגין משקי המים והביוב (לרבות אגרות והיטלים) בשירות מי אביבים, וזאת בתמורה לסך בשיעור של 3.5% מההכנסות ברוטו של מי אביבים (כולל מע"מ) מאגרות מים וביוב. המבקש טוען בבקשת האישור, כי הסכם הגבייה נולד בחטא, שכן כל מטרתו להוות צינור להעברת כספים האסורים בהעברה על פי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, ממי אביבים (ולמעשה מכיסם של חברי הקבוצה) לעירייה, וכי ההסכם עומד בניגוד גמור להוראות חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001. אשר על כן, כך נטען, הסכם הגבייה בטל, ועל בית משפט זה להורות על השבת הכספים שנגבו מכוח ההסכם, לידי חברי הקבוצה.
המשיבות הגישו בקשות לסילוק על הסף של בקשת האישור, בין היתר מהטעם שבקשת האישור אינה מגלה עילה, וכן מהטעם שבית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט לעניינים מינהליים. כאמור, הטענה להעדר סמכות התקבלה והדיון בבקשת האישור נקבע לפני. במהלך הדיון המקדמי שנערך לפני שמעתי בקשב רב את טענות הצדדים ובסופו של הדיון המלצתי למבקש להסתלק מבקשת האישור, ובשלב זה ללא הוצאות. קבעתי, כי ככל שהמבקש לא יקבל את הצעת בית המשפט, כי אז תינתן החלטה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית ובבקשות לסילוק על הסף על בסיס החומר המצוי בתיק, בנוסף לטיעונים שנשמעו לפני בדיון. המבקש הודיע לבית המשפט, כי הוא עומד על בירור הבקשה, ומשכך אין מנוס מהכרעה בבקשת האישור ובבקשות לסילוק בקשת האישור על הסף.
1. רקע עובדתי ובקשת האישור
בלב בקשת האישור שלפני הסכם למתן שירותי גבייה (להלן: הסכם הגבייה), שנחתם ביום 10.1.10 בין המשיבה 1, עיריית תל-אביב-יפו (להלן: העירייה), לבין המשיבה 2, מי אביבים 2010 בע"מ (להלן: מי אביבים), אשר הוקמה ביום 4.1.10 על מנת לשמש כתאגיד המים והביוב של העירייה מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: חוק תאגידי מים וביוב או החוק). בהתאם להוראות הסכם הגבייה, העירייה מבצעת את שירותי גביית החובות בעבור מי אביבים ובתמורה לשירות זה הינה זכאית לעמלה בגובה 3.5% מההכנסות ברוטו (כולל מע"מ) של מי אביבים מאגרות מים וביוב, וכן להחזר הוצאות ישירות ועקיפות הנוגעות לגבייה (העתק הסכם הגבייה צורף כנספח ג' לבקשת האישור).
המבקש, מר עדי לייבוביץ, הינו תושב העיר תל-אביב-יפו. יש לציין, כי המבקש הגיש בעבר בקשות לאישור תובענה כייצוגית כנגד מי אביבים, במסגרת ת"צ 21832-02-12, וכנגד העירייה, במסגרת ת"צ 21899-02-12 ות"צ 10343-03-13. השאלה שהתעוררה בכל אותן בקשות אישור הייתה, האם העירייה ומי אביבים רשאיות לגבות הוצאות גבייה בגין חובות שונים של תושבים בסכום הוצאות אחיד וקבוע על-פי הרף המקסימלי שבתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), התשע"א-2011, או שהן רשאיות לגבות רק הוצאות ישירות בפועל בגין משלוח ההתראות, ללא עלויות עקיפות, כגון שכר פקידי העירייה. ת"צ 21832-02-12, שעניינה גביית חובות מים, אושרה כייצוגית ביום 27.11.12; ת"צ 21899-02-12, שעניינה גביית חובות חנייה, אושרה כייצוגית ביום 30.9.13; ת"צ 10343-03-13, שעניינה גביית חובות ארנונה, אושרה כייצוגית ביום 29.1.14. בבקשת האישור שלפניי צוין, כי חלק מהמסמכים שצורפו לבקשת האישור הגיעו לידי המבקש במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו בינו לבין המשיבות, כמפורט לעיל.
ביום 7.1.14 הגיש המבקש את בקשת האישור שלפני, בה נטען כי מכוח הסכם הגבייה מתבצעת העברת כספים אסורה מחברי הקבוצה לעירייה, באמצעות מי אביבים, וזאת תוך הפרת הוראותיו של חוק תאגידי מים וביוב. כאמור לעיל, הבקשה הוגשה, בתחילה, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. אולם, ביום 24.11.14 הורתה כב' השופטת שושנה אלמגור על העברתה לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.
בבקשת האישור נטען, כי הסכם הגבייה נולד בחטא, ב"סיכום עקרונות הקמת תאגיד מים וביוב על ידי עיריית תל אביב יפו", אשר נחתם בשנת 2009 בין העירייה, משרד האוצר והממונה על התאגידים (להלן: סיכום העקרונות. העתק סיכום העקרונות בנוסח חלקי, כפי שנמסר למבקש במסגרת ההליכים הקודמים, צורף כנספח א' לבקשת האישור). במסגרת סיכום העקרונות הוסכם, בין היתר, כי החל מיום הפעלת מי אביבים, העירייה היא שתבצע את הגבייה עבור מי אביבים (סעיף 11 לסיכום העקרונות), וכי בגין שירותיה תקבל העירייה ממי אביבים עמלה בגובה 3.5% מהכנסותיה ברוטו (כולל מע"מ) מאגרות מים וביוב, וכן תהא העירייה זכאית להחזר כל ההוצאות הישירות והעקיפות שהיו לה בקשר עם הגבייה (סעיף 14 לסיכום העקרונות).
המבקש טען בבקשת האישור, כי ניתן היה, אולי, לחשוב, כי מדובר בהסכם גבייה רגיל ואף סביר. אולם, בחינת תקציביה של העירייה לשנים 2011-2013 ודברי ההסבר של העירייה לתקציביה לשנים אלו מעלים את המסקנה, כי בין השנים 2011-2013 משכה העירייה לידיה, באמצעות מי אביבים, לא פחות מכ- 57,313,562 ₪ לערך מכספם של חברי הקבוצה כ"עמלה" בעבור שירותי גבייה שעלותם הכוללת לעירייה עמדה על כ-13,205,359 ₪ בלבד (העתק העמודים הרלבנטיים מתוך דברי ההסבר של העיריה להצעת התקציב לשנת הכספים 2013 צורפו כנספח ד' לבקשת האישור; העתק העמודים הרלבנטיים מתוך פירוט הצעת התקציב של העירייה לשנת 2013 צורפו כנספח ה' לבקשת האישור; העתק דברי ההסבר של העיריה להצעת התקציב לשנת הכספים 2012 והעתק פירוט הצעת התקציב לשנת 2012 צורפו כנספח ו'1 לבקשת האישור; העתק דברי ההסבר של העיריה להצעת התקציב לשנת הכספים 2011 והעתק פירוט הצעת התקציב לשנת 2011 צורפו כנספח ו'2 לבקשת האישור). מנתונים אלה, כך נטען, עולה, כי בשנים 2011-2013 העירייה התעשרה שלא כדין על חשבון חברי הקבוצה בסכום עתק של לא פחות מכ- 44,108,203 ₪.
בבקשת האישור נטען, כי התשלומים מכוח הסכם הגבייה היוו, הלכה למעשה, תשלום של "דמי לא יחרץ" לעירייה, על מנת שזו תסכים להקים תאגיד מים וביוב, שאותו ממילא היא הייתה חייבת להקים מכוח החוק, כאשר מי שנשא – ונושא עד היום – בעלות "דמי הלא יחרץ" בעבור "הסכמתה" של העירייה הם חברי הקבוצה. זאת ועוד. נטען, כי הסכם הגבייה עומד בניגוד מוחלט להוראות סעיף 1(א) לחוק תאגידי מים וביוב, אשר קובע, כי "מטרותיו של חוק זה.. להבטיח ייעוד של ההכנסות ממתן שירותי אספקת מים וביוב לצורך השקעות במערכות המים והביוב, הפעלתן ומתן השירותים", שכן בהתאם להוראותיו כ-3.5% מהכנסות מי אביבים הנגבות אינן מיועדות להשקעה במערכות המים והביוב, אלא מועברות לעירייה. בכך, כך נטען, נעקף למעשה ניתוק הזיקה הקבוע בסעיף 1 לחוק תאגידי מים וביוב.
נטען, כי הסכם הגבייה עומד גם בניגוד להוראות סעיף 26(ב)(4) לחוק תאגידי מים וביוב, הקובע כך:
"26. (ב) חברה לא תתקשר בעסקה עם רשות מקומית שבתחומה היא פועלת אלא מטעמים של יעילות כלכלית לחברה ושיפור השירות לצרכנים, ובלבד שהעסקה היא אחת מאלה המנויות בפסקאות שלהלן והתקיימו התנאים הקבועים בהן לגבי העסקה: