הראל נ' ועד מקומי עלי ואח'

תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

רקע כללי

1. תביעה זו עוסקת בפרסום שנעשה ביום 18.3.2012, שמהווה פרסום רביעי (להלן: "הפרסום הרביעי") מסדרה של פרסומים שנעשו בעניינו של התובע, אשר שלושה מהם נדונו בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט השלום בירושלים (ת"א 36757-04-12) (להלן: "ההליך הקודם").

    

2. בפסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופטת תמר בר אשר) בהליך הקודם מיום 26.1.2016, התקבלה התביעה, ונקבע כי שלושת הפרסומים מהווים פרסום לשון הרע כלפי התובע, וכי לא עומדות לנתבעים הגנות על פי החוק.

    

   בית המשפט השלום אף חייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין כל פרסום ובסה"כ 150,000 ₪, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪; בית המשפט השלום אף חייב את הנתבעים לפרסם הודעת התנצלות.

    

3. על פסק דינו של בית המשפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 15.1.2017 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א. פרקש, מ. דרורי, ע. שחם) את הערעור באופן חלקי וקבע כי לנתבעים עומדת הגנה מפני הפרסום הראשון, אך לא מפני הפרסומים השני והשלישי. לגבי הפרסום השני נקבע כי מדובר בלשון הרע בעוצמה נמוכה ולכן הפיצוי הופחת לסך של 20,000 ₪, בעוד שלגבי הפרסום השלישי אושרו קביעות בית המשפט השלום, לרבות לעניין גובה הפיצוי; סה"כ הועמד הפיצוי לטובת התובע על סך של 70,000 ₪.

    

4. הפרסום השלישי שנדון בהליך הקודם נעשה בגיליון עיתון "עליתון" מספר 516 מיום 24.2.2012, עליו חתומים חברי פורום רווחה; מפאת חשיבותו לצורך הכרעה בתביעה זו, נצטט את תוכנו:

    

   "בישובנו מסתובב בחור כבן 25 בשם קורן הראל, שהיה בן בית אצל משפחות רבות. במהלך השנים ארעו מספר ארועים של התנהגות לא הולמת של קורן בעיקר עם ילדות ואף הוגשו מספר תלונות למשטרה. החקירה לא הובילה לפתיחת הליך משפטי נגד קורן (כמובן ברוב המקרים מסוג זה, שהשטח 'האפור' בהם הוא רב).

   התרענו בפני קורן מספר פעמים, הצענו לא את עזרתנו והמלצנו לו לעבור טיפול אישי משמעותי.

   אנו מסבים את תשומת לב הציבור לעניין ומזכירים שבכל מקרה יש להרגיל את ילדיכם לנהוג בזהירות עם כל אדם ולא להיכנס למצבים המסכנים אותם.

   בשנה האחרונה התקיימו מספר הרצאות וסדנאות להורים, לילדים ולנוער בנושא. ניתן לקבל במייל או בדואר סיכום של ההרצאה (נא לפנות במייל ... או לניצה בטלפון ...) ובחודשים הקרובים תתקיים הרצאה נוספת לרענון.

   אנו קוראים להורים לקחת אחריות ולהיות מודעים. הסטטיסטיקה אינה פוסחת על אף ישוב או שכונה בארץ וחשוב להקנות לילדים הרגלים נכונים למען בטחונם האישי.

   חברי פורום רווחה – הרב אברהם שילר – מרא דאתרא, קובי אלירז – יו"ר הועד, אלי ניסנה ולץ – חבר הועד, נעה לוינגר – עו"ס, סימונה רדלר וניצר פרקש – מזכירה חברתית".

    

5. כאמור, תביעה זו מתייחסת לפרסום הרביעי מיום 18.3.2012, אשר נעשה במסגרת פרוטוקול ישיבה של ועד היישוב "עלי", שם נרשם במהלך ישיבת הוועד:

    

   "פורום רווחה – הפורום התכנס והחליט ליידע את הציבור לגבי אירועים שארעו בעבר עם קורן הראל. המידע פורסם בעליתון וחשוב לנו להזכיר לציבור כל הזמן שגם בישוב צריכה להיות מודעות לכללי התנהגות שימנעו מקרים של פגיעה בילדים, גם אם אין מידע קונקרטי על אדם ספציפי. אלה כללים בסיסיים לחיים ומודעות מונעת פגיעות"."

    

   פרוטוקול הוועד אף הוצמד כנספח לעיתון "עליתון" שמופץ ביישוב.

    

6. הצדדים הגיעו להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה מיום 10.10.2017 שבו צוין כי, מוסכם כי פורסמה התנצלות על ידי הנתבעים, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט השלום, אך לא פורסמה התנצלות ביחס לפרסום נשוא הליך זה; כמו כן מוסכם כי, בית המשפט ייתן פסק דינו על פי החומר בכתב שהוגש על ידי הצדדים בתיק, ללא צורך בחקירת המצהירים, זאת לאחר הגשת סיכומים בכתב מטעם הצדדים. הצדדים הגישו סיכומים בכתב וכעת הגיע הזמן למתן פסק הדין.

    

   תמצית טענות התובע

7. לטענת התובע, קיימת זהות כמעט מוחלטת בין הפרסום הרביעי לבין הפרסום השלישי, ולכן מה שנקבע לגבי הפרסום השלישי על ידי בתי המשפט השלום והמחוזי, חל מקל וחומר על פרסום זה אשר רק מוסיף ומגביר את הפגיעה בתובע.

    

   לטענת התובע, הנתבעים שוב שמו עצמם לשופטים וחרצו את דינו כאשר הפנו בפרסום ל"אירועים שאירעו בעבר עם קורן הראל", ואשר כבר פורסם לגביהם שמדובר באירועים של פגיעה מינית בילדות ביישוב, שמהווה עלילת שווא כפי שנקבע בפסקי הדין בהליך הקודם; הפרסום כולל דרמטיזציה כדי ללבות את ההסתה כנגד התובע, על ידי שימוש במונחים דמגוגיים כגון: "כללים בסיסיים לחיים" וכן "מודעות מונעת פגיעות", כאילו התובע מהווה סכנת חיים לילדי היישוב.

    

8. התובע ממשיך וטוען כי, אין חולק שפרוטוקול הוועד הוצמד לעיתון עליתון, ולכן הוא מהווה חלק אינטגרלי מהעיתון; העיתון עליתון הוא אמצעי תקשורת כאמור בסעיף 11(ג) לחוק איסור לשון הרע; הנתבע 1 הוא האחראי לפרסום מכוח היותו הוועד המקומי, והנתבעים 2 – 7 אחראים מכח היותם חברי פורום רווחה.

    

9. עוד נטען על ידי התובע כי, גם אם הפרוטוקול לא מהווה חלק אינטגרלי מהעיתון, עדיין עצם הפרסום בפרוטוקול מהווה פרסום לשון הרע; התובע נסמך על הקביעות בפסקי הדין בהליך הקודם של בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, כדי לבסס את העובדה שמדובר בלשון הרע אסור.

    

10. לטענת התובע, בנסיבות המקרה, לא עומדת לנתבעים כל הגנה; טענות הנתבעים להגנת "אמת דיברתי" ו- "תום הלב" נדחו בהליך הקודם, וקביעות בתי המשפט בעניין זה יפות גם לעניין פרסום זה.

     

11. אשר להגנה מכח סעיף 13(9) כנטען על ידי הנתבעים, בדבר פרסום שהמפרסם חייב או רשאי לעשותו על פי הדין, הרי גם להגנה זו אין בסיס, שכן, הנתבעים לא הציגו כל דין אשר חייב אותם להפיץ את הפרוטוקול לבתי האב בישוב, ולא הציגו הוראה כלשהי של רשות מוסמכת אשר חייבה אותם להפיץ את הפרוטוקול; העובדה שנתבע 1 הינו ועד מקומי אינה הופכת את כל פעולותיו באופן אוטומטי לפעולות לגיטימיות ומותרות;

     

12. התובע גם טוען כי, לא עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 13(11) לחוק, וזאת משום שהפרוטוקול אינו מהווה פרסום חוזר של הדיבה, אלא הוא פרסום הכולל את הדיבה; בנוסף לכך, הגנת סעיף 13(11) לחוק לא חלה משום שהפרסום לא היה נכון והוגן, שכן, שהפרסום יוצר רושם לא נכון שלפיו התובע פגע בילדות הישוב, דבר שאיננו נכון ואיננו הוגן כלפי התובע.

     

13. התובע ממשיך וטוען כי, הפרסום גרם לו נזק רב; הוא נעשה בכוונה לפגוע, כאמור בסעיף 7א(ג) לחוק, ולכן יש לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי בסך של 100,000 ₪ כשהוא צמוד למדד, וזאת משום שהנתבעים היו אדישים לפגיעה הצפויה בתובע; היחס שהעניקו לתובע היה אובססיבי וכפייתי; הנתבעים לא הסתפקו בפרסום עובדתי ובחרו לפרסם את דעתם האישית על התובע; הנתבעים פרסמו את שמו המלא של התובע; הם פעלו ביודעין בניגוד לחוק ובניגוד לדין תורה; הנתבעים בחרו לגנוז טיוטת פרסום שבה פרטי התובע היו חסויים; הם לא טרחו לסייג את הפרסומים ואף לא טרחו לציין לצדם את תגובת התובע; הנתבעים לא טרחו לפרסם התנצלות בגין פרסום זה.

     

    תמצית טענת הנתבעים

14. הנתבעים טוענים כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, קיבל בית המשפט את עיקר הערעור; נקבע כי הוכח שהתובע נעצר ונחקר במשטרה בחשד לפגיעה מינית בקטינות; כי מטרתם של הנתבעים בעשותם את הפרסום היתה חברתית, על מנת להגן על הקטינות בישוב ולהגביר את מודעות הוריהם, וכי הנתבעים פעלו למען ציבור התושבים שנפגע ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע; דברים אלה יפים גם בקשר לפרסום זה.

     

15. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, הפרסום הרביעי מושא התביעה מתייחס לדברים שנאמרו במסגרת ישיבה רשמית של הוועד המקומי, ונרשמו בפרוטוקול הישיבה; סמכות הוועד הינה מכוח האצלת סמכויות של מועצה אזורית בנימין, שמכוחה הוועד המקומי רשאי לקבוע ישיבת ועד, לזמן ישיבות, לקבוע סדר היום של הישיבות, לנהל את הישיבות ולבצע הצבעות במידת הצורך.

     

16. עוד נטען על ידי הנתבעים כי, דין התביעה נגד הנתבעים 3 עד 7 להידחות בהיעדר יריבות, שכן, הנתבעים 3 – 6 לא נכחו בישיבת הוועד כפי שעולה מפרוטוקול הישיבה, ולפיכך הם לא נטלו חלק בפרסום זה; הנתבעת 7 אמנם נכחה בישיבה, אך היא לא היתה חברת ועד ולא אמרה את האמירות המצוטטות בפרוטוקול.

     

17. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, בנסיבות המקרה עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 13(9) ו-13(11) לחוק איסור לשון הרע, שכן, מדובר בפרסום בפרוטוקול ישיבה של הוועד המקומי; הוועד המקומי הוא גוף סטטוטורי שמהווה למעשה רשות מקומית נבחרת ומבצעת של הישוב הקהילתי "עלי"; הדברים שצוינו בפרוטוקול בישיבת הוועד חוסים תחת הגנת 13(9) לחוק שמהווה חסינות מוחלטת על פי הדין, זאת ללא קשר לשאלה אם האמירות הן שקריות ואף אם נאמרו בזדון; הפרסום החוזר של הדברים על ידי הפצת הפרוטוקול בעליתון מהווה תמצית מדויקת והוגנת של הפרוטוקול ולכן על פרסום זה ההגנה שבסעיף 13(11) לחוק.

     

18. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, בנסיבות המקרה, חלה גם ההגנה בדבר "אמת בפרסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק, לפיה מדובר בפרסום נכון שיש בו ענין משמעותי לציבור.

     

19. עוד נטען על ידי הנתבעים כי, גם עומדת להם הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15(2) ו-15(3) לחוק בצירוף סעיף 16 לחוק, זאת גם בשים לב לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם שלפיה מטרת הפרסום היתה חברתית, על מנת להגן על הקטינות בישוב ולהגביר את מודעות הוריהן.

     

20. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי, התובע לא הצליח להוכיח נזק כלשהו; מכל מקום, התובע מעולם לא הצליח להוכיח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בו; נהפוך הוא, בעניין זה קיים השתק פלוגתא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי הפרסומים לא נעשו בכוונה לפגוע אלא מתוך מטרה חברתית, כאמור לעיל.

     

    דיון והכרעה

21. על פי הדין, דיון בתביעה בעוולה נזיקית על פי חוק איסור לשון הרע מורכב מארבעה שלבים: בשלב ראשון יש לבחון ולפרש את האמירות מושא התביעה, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה; בשלב שני יש לבחון אם דברים אלה מהווים לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק ואם אופן אמירתם מהווה פרסום כמשמעותו על פי סעיף 2 לחוק; בשלב שלישי יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13-15 לחוק; ובשלב רביעי נבחנת שאלת הסעדים, והפיצוי הראוי לתובע.

     

    עוד נקבע בפסיקה, כי בעת בחינת האמירות מושא התביעה יש לערוך איזון בין ערך חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב; מדובר באיזון אופקי שמשתנה ממקרה למקרה, בהתאם למשקל שיש לתת לשני הערכים האמורים בכל מקרה. עיקרון האיזון החוקתי הנ"ל בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי, חולש על כל ארבע השלבים לבחינת לשון הרע, כפי שהובאו לעיל; הוא טבוע עמוק במסגרת התנאים הסטטוטוריים לצורך בירור שאלת האחריות, לרבות ההגנות על פי החוק, וכן לצורך אומדן הנזק; הוא משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4/8/2008); ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (פורסם ביום 22.2.2017); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דר' אילנה דיין (18.9.2014).

     

22. לעניין אופן בחינת הפרסום נקבע כי: הפרסום נבחן על פי מבחן האדם הסביר; משמעות האמירות שבו נלמדת מתוכנן והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי, בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, על-פי המובן אותו מייחס להן הקורא, או השומע הסביר. את פרשנות המילים "יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר". אמת המידה לבחינת אמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (השוו: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989); (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ [פורסם בנבו] (2005); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (2008)).

     

23. בענייננו דומה כי, בשים לב לקביעות של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, אין חולק כי הפרסום הרביעי מהווה לשון הרע כלפי התובע, זאת בשים לב לכך שהוא מזכיר במפורש את שמו של התובע ומפנה לפרסומים הקודמים שנעשו בעניינו בהקשר של פגיעה בילדים שנדונו בהליך הקודם.

     

    דומה כי, הקורא הסביר שקורא פרסום זה מקשר בין התובע לבין הפגיעה המינית בקטינות, כפי שעלה מהפרסומים הקודמים שאליהם מפנה הפרסום הרביעי; הדברים אמורים במיוחד בשים לב לכך שמדובר בישוב קהילתי קטן שכל תושביו מכירים אחד את השני.

     

24. מכאן אעבור לדון בהגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. הסעיף מתייחס ל- "פרסום על פי היתר או הוראה של רשות מוסמכת או מכוח חובה על פי דין".

     

    בעניין מולקנדוב הנ"ל עמד בית המשפט העליון על פרשנותו ויישומו של סעיף 13 לחוק. בין היתר נקבע (סע' 47 לחוות דעתו של כב' השופט דנציגר):

    "סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע מהם "פרסומים מותרים". בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. כמו כן, ההגנה אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות" [שנהר, עמ' 191; ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801 (1988); דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו] פסקה 5 (7.4.2003); ע"ע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, [פורסם בנבו] פסקאות 17-16 (30.4.2015)]. נטל ההוכחה של הנסיבות המקימות את ההגנות שבסעיף 13 לחוק מוטל על המפרסם (שנהר, עמ' 213)".

     

     

    כן נקבע בעניין מולקנדוב (סעיף 52 לחוו"ד של כב' הש' דנציגר):

    תכליתו של סעיף 13 הוסברה כהענקת "זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" (עניין ננס, עמ' 215). ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן [ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך [פורסם בנבו] (14.9.2014), פסקה 23 לחוות דעתה של השופטת ל' גליקסמן (להלן: עניין רוזנברג)]. החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת).

     

25. סעיף 13(9) עוסק בשלושה סוגים של פרסומים: פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הדין, או פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או פרסום שמפרסם רשאי לעשות על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (ראו: סעיף 50 לחוות דעתו של כב' השופט דנציגר בעניין מולקנדוב).

     

26. מהפסיקה עולה כי הוראת סעיף 13(9) חלה בעיקרון על דברים המופיעים בפרוטוקול ישיבת מועצה של רשות מקומית (השוו: ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי, פד"י יד, 2489 (1960)); ע"א (מחוזי נצרת) 56435-03-15 אזולאי נ' מועצה מקומית מטולה (21.6.2015); רע"א 8629/08 עטר נ' אשל (5.10.2011).

     

27. בענייננו, מדובר בפרוטוקול ישיבה של ועד מקומי. בהתאם לסעיף 90 לחוק המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח -1958 (להלן: "צו המועצות האזוריות), "כל ישוב יתנהל על ידי ועד מקומי".

     

    סעיף 132 לצו המועצות קובע את סמכויות הוועד המקומי כדלקמן:

    "132.(א) לועד מקומי יהיו בתחום הנהלתו, כל סמכויות המועצה שבתחומה, לפי סעיף 63, ככל שאצלה לו המועצה על פי החלטתה ובהתאם לתנאים שנקבעו בה, לרבות התנאים והמגבלות בסמכויות אלה ובכפוף לסעיף 63(ה); הועד המקומי יהיה רשאי לעשות שימוש בסמכויותיו, ככל שלא יהיה בכך סתירה להחלטות המועצה שהודיעה עליהן לועד ולחוקי העזר שלה.

    (ב)המועצה רשאית לבטל אצילת סמכות לועד המקומי כאמור בסעיף קטן (א) ובלבד שנתנה לועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו.

    (ג)סעיפים 45 עד 48, 49(א) למעט הסיפה המתחילה במילים "באישור ועדת ההנהלה", 50 עד 56, 59 עד 61, 76, 77(א) ו-(ב)(1), 78 עד 82, 85, 88 עד 89ב, 232 עד 240 יחולו בשינויים המחויבים לפי הענין על ועד קמומי, ויראו כאילו במקום "המועצה" כתוב "הועד המקומי" ובמקום "השר" כתוב "המועצה".

    (ד)סעיף 84 יחול, בשינויים המחויבים, על ועד מקומי.

    (ה)ועד מקומי רשאי, בשים לב להוראות כלליות של השר ובמידה שלא נקבעו הוראות בצו זה, לקבוע לעצמו את סדרי עבודתו ודיוניו".

28. מיום 6.7.1958

29. ת"ט תשי"ח-1958

30. ק"ת תשי"ח מס' 807 מיום 6.7.1958 עמ' 1590

31. (ב)הסעיפים 45 עד 48, 49(א) (בהשמטת הקטע המתחיל במלים "באישור ועדת ההנהלה"), אם עד 61 פרט לסעיף 57(א), 76, 77(א), 78 עד 81, 82(א) 82, 137 עד 146 – יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, על ועד מקומי כאילו במקום "המועצה" היה כתוב בהם "הועד המקומי" ובמקום "השר" היה כתוב "המועצה".

     

32. מיום 23.9.1965

33. צו (מס' 2) תשכ"ה-1965

34. ק"ת תשכ"ה מס' 1777 מיום 23.9.1965 עמ' 2799

    • לועד מקומי יהיו, בתחום הנהלתו, אותן הסמכויות שיש למועצה בתחום המועצה לפי סעיף 63 לצו זה ולפי סעיף 9 לפקודה, בכל אותם התנאים וההגבלות שסמכויות המועצה מותנות או מוגבלות בהם, אולם הועד לא יהיה רשאי להשתמש בסמכויות אלה אלא במידה שהמועצה אינה משתמשת בהן וכל עוד שאין בכך משום סתירה להחלטות המועצה שהודיעו עליהן לועד, ולחוקי העזר שלה.

       

35. מיום 5.8.1997

36. צו (מס' 2) תשנ"ז-1997

37. ק"ת תשנ"ז מס' 5845 מיום 5.8.1997 עמ' 1002

38. (ב)הסעיפים 45 עד 48, 49(א) (בהשמטת הקטע המתחיל במלים "באישור ועדת ההנהלה"), אם עד 61 פרט לסעיף 57(א), 76, 77(א), 78 עד 81, 82, 137 עד 146 89 ו-232 עד 241 – יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, על ועד מקומי כאילו במקום "המועצה" היה כתוב בהם "הועד המקומי" ובמקום "השר" היה כתוב "המועצה".

     

39. מיום 1.1.2005

40. צו (מס' 2) תשס"ד-2004

41. ק"ת תשס"ד מס' 6329 מיום 14.7.2004 עמ' 807

42. החלפת סעיף 132

43. הנוסח הקודם:

44. סמכויות ועד מקומי

45. 132.(א)לועד מקומי יהיו, בתחום הנהלתו, אותן הסמכויות שיש למועצה בתחום המועצה לפי סעיף 63 לצו זה, בכל אותם התנאים וההגבלות שסמכויות המועצה מותנות או מוגבלות בהם, אולם הועד לא יהיה רשאי להשתמש בסמכויות אלה אלא במידה שהמועצה אינה משתמשת בהן וכל עוד שאין בכך משום סתירה להחלטות המועצה שהודיעו עליהן לועד, ולחוקי העזר שלה.

46. (ב)הסעיפים 45 עד 48, 49(א) (בהשמטת הקטע המתחיל במלים "באישור ועדת ההנהלה"), אם עד 61 פרט לסעיף 57(א), 76, 77(א), 78 עד 81, 82, 89 ו-232 עד 241 – יחולו, בשינויים המחוייבים לפי הענין, על ועד מקומי כאילו במקום "המועצה" היה כתוב בהם "הועד המקומי" ובמקום "השר" היה כתוב "המועצה".

    (ג)ועד מקומי רשאי, בשים לב להוראות כלליות של השר ובמידה שלא סודרו הענינים בצו זה, לקבוע לעצמו את סדרי עבודתו ודיוניו.

    28. בתצהירו מסר נתבע 2 כי נעשתה האצלת סמכות לוועד המקומי "עלי" על ידי המועצה האזורית בנימין. דברים אלה לא נסתרו ולא התערערו.

         

        בהתאם לסמכותו לפי סעיף 132 לצו הנ"ל, הוועד המקומי מוסמך לקיים ישיבות מן המניין ושלא מן המניין (סעיף 48 לצו); סדר היום של הישיבה ייקבע על ידי יושב ראש הוועד; סדר היום בישיבה שלא נקבע מראש ייקבע על ידי יו"ר הוועד (סעיף 49 לצו); יו"ר הוועד יהיה יו"ר בכל הישיבות (סעיף 51 לצו); ישיבות הוועד יהיו פומביות אם לא הוחלט אחרת (סעיף 52 לצו); בכל ישיבה של הוועד יש להקליט את מהלך הישיבה ולרשום פרוטוקול שיכלול את שמות הנוכחים, מהלך הדיונים, ההצעות ותוצאות ההצבעה (סעיף 54 לצו).

         

        מהאמור עולה כי ועד מקומי הוא בבחינת רשות מקומית לכל דבר ועניין (השוו בענין זה: ת"א (י"ם) 117/08 ועד מקומי שערי תקווה נגד מזרחי ).

         

    29. יוצא, אפוא, שבענייננו יו"ר הוועד – נתבע 2, היה רשאי ומוסמך להעלות נושאים על סדר יום הוועד ולדון בהם, ובתור שכזה הוא נכנס, ככלל, להגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק (השוו: עניין אזולאי וקריניצי הנ"ל ).

         

        אשר לעצם הפרסום נשוא התביעה: עיון בפרוטוקול הישיבה מיום 18.3.2012 מעלה כי הועלו במסגרת הישיבה מספר נושאים שנדונו על ידי הוועד. חלק מהנושאים, לרבות הפרסום מושא דיוננו, נמצא בחלק הישיבה שנערך בדלתיים סגורות (ראו: אמצע העמוד הראשון בפרוטוקול הדיון, לפני הנושא של קליטת עולים).

         

    30. מכאן לשאלה: האם נתבע 2 – יו"ר הוועד, היה מוסמך ורשאי להעלות את נושא הפרסום בישיבת הוועד. סבורני כי התשובה לכך חיובית. כאמור, בהתאם לסעיף 132 לצו המועצות האזוריות, לוועד המקומי יהיו בתחום הנהלתו כל הסמכויות המועצה שבתחומה לפי סעיף 63. סעיף 63(א)(3) לצו קובע כי "המועצה מוסמכת לדאוג לפיתוח תחום המועצה ולשיפורו ולקידום העניינים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והחינוכיים של תושביו או של כל חלק מהם..."

         

        סבורני כי העלאה לסדר היום של נושא חשדות וחששות לפגיעה מינית בקטינים והגברת המודעות בעניין זה בקרב ההורים הוא נושא חברתי, תרבותי וחינוכי שהוועד רשאי ומוסמך להעלותו ולדון בו במסגרת סמכותו, כאמור לעיל. כאמור, על פי הפסיקה, גם אם הפרסום במסגרת זו הוא לא נכון, או אפילו שקרי או זדוני, הוא נהנה מהחסינות.

         

        בענייננו, נקבע כי מדובר בלשון הרע כלפי התובע משום ששמו הוזכר ויש בו הפניה לפרסומים קודמים שמתייחסים אליו בצורה מפורשת בהקשר של פגיעה מינית בילדות, בעיקר הפרסום השלישי; ואולם לדעתי אין בדבר כדי להוציא את הפרסום ממסגרת החסינות המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, זאת במיוחד לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס לפרסומים הקודמים, שפרסום זה למעשה מתייחס אליהם ודן בהם, שמטרת הפרסומים היתה "חברתית, דהיינו: להגן, כפי הבנת הכותבים, על הקטינות בישוב, ולהגביר את מודעות הוריהן. מבחינה זו, המרכז והפוקוס על הפרסום לא היתה כוונה לפגוע במערער דווקא, אלא עיקר היה היעד הוא למען הציבור הנפגע" (סעיף 49 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי).

         

        הדברים אמורים במיוחד, משום שפרסום זה נעשה במסגרת החלק הסגור של הישיבה.

         

        פרסום הפרוטוקול כנספח לעיתון "עליתון"

    31. כאמור, התובע טוען כי גם הפצת הפרוטוקול בעיתון מהווה פרסום לשון הרע. מנגד הנתבעים טוענים כי בנסיבות המקרה, הם נהנים מההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(11) לחוק שמתייחס ל- " פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו".

         

    32. סבורני כי בנסיבות המקרה, הגנה זו לא חלה על הפצת הפרוטוקול בעיתון עליתון. אמנם כאמור לעיל, סעיף 13 מעניק חסינות מוחלטת לפרסומים הנכנסים לגדרו, וכבר נקבע לעיל כי הפרסום בפרוטוקול חוסה בצל ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק; כמו כן, אין חולק שהפרסום כלל את מלוא הפרוטוקול בנוסחו המקורי, שצורף כנספח לעיתון, היינו, לא יכולה להיות מחלוקת שמדובר בפרסום מלא ומדויק כנדרש בסעיף 13(11).

         

        ואולם, כאמור, הדברים הנוגעים לתובע שצוינו בפרוטוקול הישיבה נאמרו במסגרת הדיון הסגור של הישיבה. בהתאם לסעיף 236 לצו המועצות האזוריות, כל תושב רשאי לעיין בפרוטוקולים של המועצה, למעט פרוטוקולים של ישיבות בדלתיים סגורות. סעיף זה חל על ועד מקומי בהתאם לסעיף 132 לצו שהובא לעיל. יש להניח כי סגירת ישיבות בדיונים מסוימים נועדה למטרות מוצדקות וחשובות, לרבות הגנה על צנעת הפרט, כמו במקרה שלנו. כאמור, הדבר אף היווה שיקול בקביעה כי הפרסום בפרוטוקול חוסה בצל הגנת סעיף 13(9) לחוק.

         

        כאמור, עיתון עליתון מופץ על ידי הוועד המקומי תחת אחריותו של יו"ר הוועד, נתבע 2; הם מודעים להקשר של הפרסום בעניינו של התובע מהפרסומים הקודמים שנעשו על ידם, שפרסום זה מפנה אליהם; הם גם מודעים לכך שהדברים בעניין התובע היו במסגרת החלק הסגור של הישיבה; בנסיבות אלה סבורני כי אין מדובר בפרסום הוגן, ולכן הוא לא נכנס לגדר ההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק.

         

        הגנות אמת הפרסום – סעיף 14 לחוק, ותום הלב – סעיף 15 לחוק

    33. כאמור, הנתבעים טוענים גם להגנת "אמת דיברתי" בהתאם לסעיף 14 לחוק, והגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 (3) ו- 15(2) לחוק. הגנות אלו נדונו בהליך הקודם, הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי. סבורני כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגבי הפרסום השלישי ובמיוחד לעניין הפרסום השני, נכונות ויפות אף לעניין פרסום זה בכל הנוגע לתחולת ההגנות בדבר אמת הפרסום ותום הלב. פרסום זה מזכיר בצורה מפורשת את שמו של התובע; הוא מזכיר ומפנה אל הפרסומים הקודמים שנעשו בעניינו בקשר למקרים של פגיעה בילדים.

         

        בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהאשמות חמורות שהוטחו ללא בסיס כלפי התובע, ומשום כך לא חלה לגביהם הגנת אמת הפרסום ותום הלב (ראו: סעיפים 43 עד 45 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), שם צוין כי הנתבעים ייחסו לתובע מעשים פליליים מבלי לעמוד בנטל המוגבר להביא ראיות העומדות מבחינת כמותם ואיכותם ביחס ישיר לחומרת הטענות שהועלו נגד התובע, ולכן אין לומר כי הפרסומים שלהם חוסים תחת הגנת תום הלב, לאור המידע החלקי שהיה בידיהם לפני כתיבת הפרסומים. סבורני כי קביעות אלה יפות ונכונות אף בעניין פרסום רביעי זה.

         

         

         

         

        שיעור הפיצויים

    34. כאמור, התובע מבקש לפסוק לו פיצוי סטטוטורי מוגבר בסך 100,000 ₪ בצירוף הצמדה, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק, משום שלטענתו, הפרסום נעשה מתוך כוונה לפגוע בו.

         

        סבורני כי אין לקבל טענה זו, וזאת לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, שלפיה מטרת הפרסומים "היתה חברתית, דהיינו: להגן, כפי הבנת הכותבים, על הקטינות בישוב, ולהגביר את מודעות הוריהן. מבחינה זו, המרכז והפוקוס של הפרסום לא היה כוונה לפגוע במערער דווקא, אלא עיקר היה יידוע למען הציבור הנפגע".

         

        אמנם שמו של התובע הוזכר בפרסום הרביעי, אולם לא היתה חזרה על ההאשמות הקשות שצוינו בפרסום השלישי בדבר "התנהגות לא הולמת של התובע" והצעה לתובע לעבור "טיפול אישי משמעותי", שבית המשפט המחוזי ייחס להם חומרה מיוחדת.

         

        כך גם לא היה אזכור של צו ההרחקה שניתן נגד התובע בהקשר אחר, כפי שנעשה בפרסום השני ואשר ביסס את עילת התביעה על פי הפרסום השני.

         

        כאמור, הפרסום הרביעי מושא דיוננו, הזכיר את שם התובע והפנה לפרסומים קודמים, אך לא ציין במפורש את החשדות המופיעים בפרסומים הקודמים; הוא אף כלל בתוכו הסתייגות מסוימת בנוסח "גם אם אין מידע קונקרטי על אדם ספציפי".

         

    35. מעבר לכך, כאמור, פרסום זה הפנה לפרסומים הקודמים, שבמרכזם עומד הפרסום השלישי שפורסם זמן קצר לפני פרסום זה; מדובר ביישוב קטן שיש להניח ואף כך עולה מפסקי הדין בהליך הקודם, שהפרסומים הגיעו לרוב תושביו אם לא לכולם והסיפור היה כבר ידוע ומפורסם בישוב; הפרסום הרביעי אף הוזכר בהליך הקודם וצוטט בפסק דינו של בית המשפט השלום, מה שיכול ללמד שהפיצוי שנפסק לתובע בהליך הקודם, מביא בחשבון במידה מסוימת את האפקט של פרסום זה על התובע.

         

    36. זאת ועוד, מוסכם כי הנתבעים פרסמו הודעת התנצלות במסגרת עיתון עליתון על הפרסומים שנעשו נגד התובע; הודעת ההתנצלות אומנם לא התייחסה ספציפית לפרסום רביעי זה, אולם היא כללה התנצלות כלפי התובע בגין הפרסומים אליהם מפנה פרסום זה; ההתנצלות הייתה אחרי ביצוע פרסום זה; בנסיבות אלה יש להניח כי הקורא הסביר בישוב מבין כי ההתנצלות מתייחסת לכלל הפרסומים נגד התובע בגין פרשה זו לרבות פרסום רביעי זה.

         

    37. לנוכח כל האמור, סבורני כי סביר בנסיבות המקרה להעמיד את הפיצוי בגין פרסום רביעי מושא דיוננו, על סך של 20,000 ₪ נכון להיום.

         

        אחריות הנתבעים

    38. כאמור, הנתבעים טוענים כי אין בסיס להטלת אחריות על הנתבעים 3 עד 7, שכן, הם לא נטלו חלק בפרסום שנעשה בישיבת הוועד, והם לא אחראים על הפרסום שנעשה בעיתון "עליתון".

         

        סבורני כי יש צדק בטענה זו. הנתבעים 3 עד 7 לא נטלו חלק בישיבת הוועד; הפרסום שנעשה בישיבה היה ביוזמת האחראי על סדר יום הישיבה, שהוא יו"ר הוועד – התובע 2; הם אף אינם ממלאים תפקיד בעיתון עליתון ולא נטלו חלק בפרסום שנעשה באמצעותו. נתבעים 3 עד 7, פורום הרווחה, נשאו באחריות בגין הפרסומים שלהם בהליך הקודם, ואין מקום לחייב אותם בגין פרסום נוסף זה שלא נטלו בו חלק.

         

        סוף דבר

    39. אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 20,000 ₪, ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20.34%, וכן החזר אגרה.

        התביעה נגד נתבעים 3-7 נדחית. התובע ישלם להם הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪.

         

        ניתן היום, ח' אייר תשע"ח, 23 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.