פלונית נ' חברה לביטוח שומרה

מונחת לפני בקשת המבקשת לקבלת פטור מתשלום אגרה בגין הגשת התובענה נשוא התיק.

ככלל, החיוב באגרה בשל פתיחת הליך משפטי מבטא איזון בין שתי מגמות עיקריות: המגמה הראשונה, עניינה השתתפות ציבור המתדיינים בעלות ההליך השיפוטי. במובן זה, האגרה שנדרש יוזם הליך לשלם מהווה תשלום למדינה בעד השירות הניתן על ידי מערכת המשפט. בצד זאת, החיוב באגרה מגשים מטרות נוספות: ביסוס רצינות ההליך ויצירת מחסום מסוים בפני פתיחה של הליכי סרק. זאת ועוד, העובדה שבתביעות כספיות נקבעת האגרה בשיעור יחסי לסכום הנתבע מהווה תמריץ לתובע להעמיד את תביעתו על סכום ריאלי מחד, ועשויה למתן הגשת תביעות בסכומים מופרזים מאידך. החיוב באגרת מסייע בסינון של הליכים משפטיים ומאפשר ניצול רציונלי של משאבי השפיטה; המגמה השנייה, עניינה הבטחת זכות הגישה לערכאות. זכותו של הפרט לפנות לערכאות היא יסוד עיקרי בשיטתנו המשפטית. ברם, הטלת אגרה עבור פתיחתו של הליך משפטי עלולה להכביד על המבקש לפנות לערכאות, ובנסיבות מסוימות אף לחסום את דרכו מפנייה כאמור.

האיזון בין שתי מגמות מנוגדות אלה בא לידי ביטוי, בין היתר, באמצעות קביעת מנגנונים שונים של פטור מאגרה או הפחתתה בנסיבות מסוימות. זאת על מנת למנוע מצב בו שעריו של בית המשפט ייסגרו בפניו של בעל דין רק משום שידו אינה משגת לשלם את האגרה (להרחבה ראה: ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ (14.02.2015)).

עמדת המשפט הישראלי היא שיש למצוא פתרון ראוי למי, "שאין ידו משגת לשלם את האגרה". הפתרון לכך הוא זה ש"על המחוקק להבטיח בעניין זה קיומה של מערכת איזונים מתאימה, שמחד גיסא, לא תמנע מבעל דין לפנות לערכאות המשפט (אם אמנם הוכח שהוא חסר אמצעים), ומצד שני, תמנע אותו מלנצל לרעה את ההליך השיפוטי ולהגיש תובענה, ללא תשלום אגרה מספקת, ששוויה, כולו או חלקו, עולה במידה משמעותית על תובענה שבעל דין שיש ביכולתו לשלם את האגרה לא היה מגיש באותן נסיבות .. האיזון בין זכות הגישה לבין המטרה של חובת תשלום האגרה נמצאת בדמות הפטור מאגרה הניתן לבעלי הדין הזכאים לחסות בצילו, ומבטיח הוא כי חובת תשלום האגרה לא תהווה מחסום בפני הגשת תביעות" (ע"ר (י-ם) 9858-10-11 עמוס גבעון נ' מרדכי בן ציון לוי (10.06.2012)).

נושא תשלום האגרות והפטור מהן מוסדר בתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות") אשר קובעות חובת תשלום האגרה על כל מי שמגיש בקשה שנקבעה לה אגרה (תקנה 2), ומכילות רשימה סגורה של פטורים לבעלי דין העומדים בקריטריונים מסוימים (תקנה 19) ובהליכים מסוימים (תקנה 20). בנוסף, ניתן להגיש בקשה לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה 14 לתקנות.

בהתאם לתקנה 14 לתקנות, על המבקש פטור מאגרה לשכנע את בית המשפט בקיום שני תנאים מצטברים:

א.אין ביכולתו לשלם אגרה.

ב.ההליך בגינו מתבקש פטור מאגרה, מגלה עילה.

שני התנאים הנזכרים כרוכים זה בזה כך שככל שהתנאים מתקיימים אך לא בעוצמה מספקת על מנת ליתן פטור, מאפשר סעיף 14 (ו) לתקנות האגרות מתן החלטה מרוככת יותר בהתרת תשלום האגרה "לשיעורין, ובתוך הזמן שייקבע".

באשר לתנאי הראשון, היעדר מסוגלות כלכלית, נדרשת הוכחה הכוללת תיאור ממצה הנתמך בתיעוד ואסמכתאות, לרבות תדפיסי חשבונות בנק; דיווח על הוצאות חודשיות; תלושי משכורת, של המבקש ובן או בת זוגו, ואף הוריו אם הוא סמוך על שולחנם; פירוט רכוש ונכסים; וכן תצהיר, כדי לעמוד בו. תקנות 14(ד) ו- (ה) קובעות מספר "ראיות לכאורה", לאי מסוגלותו הכלכלית של מבקש הפטור מתשלום אגרה, אולם לא די בקיומה של אחת מהן כדי לקבוע פטור אוטומט. על מבקש הפטור מוטל נטל הוכחת העובדות של בקשתו (בשג"ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל (21.07.2014)).