קלנטרוב נודל נ' המשותף ברח' הלוטם 3 נתניה

לפני תביעה כספית על-סך 150,000 ₪, שעילתה הצפות מי ביוב גולמי לתוך דירת התובעת, המצויה בקומה הראשונה בבנין מגורים בן 15 קומות, המצוי ברחוב סמטת הלוטם 3/3 בנתניה (להלן: "הדירה").

הנתבעת משמשת נציגות הבית המשותף, המתוחזק באמצעות חברה לניהול ותחזוקה.

א. רקע וטענות הצדדים:

1.קודם להליך זה, הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת, שהתבררה בפני המפקחת על רישום המקרקעין בנתניה (תיק מס' 230/14), למתן צו עשה לתיקון הליקוי הגורם להצפות הנטענות, שמקורו, לטענת התובעת, ברכוש המשותף.

מומחה שמונה על-ידי המפקחת, המהנדס מר צבי רון, נתן חוות דעתו ביום 30/12/14, וקבע כי קיימת סבירות גבוהה שמקור הליקוי הגורם להצפת הדירה במי ביוב גולמי הינו שקיעת צינור ביוב המהווה חלק מהרכוש המשותף והינו באחריות הנתבעת. הוא קבע שתי חלופות לביצוע התיקונים הנדרשים ואמד את עלותם בסך 17,000 ₪ (לא כולל מע"מ).

בפסק דינה, שניתן בחודש 07/15, קיבלה כב' המפקחת את תביעת התובעת והורתה לנתבעת לתקן, על חשבונה, את הליקויים ברכוש המשותף בהתאם לחוות הדעת וללוח זמנים אותו קבעה (להלן: "פסק הדין").

2.בחודש 05/15 הוגשה התביעה דנן. התובעת טוענת כי בדירה התרחשו למעלה משישה אירועים של הצפות מי ביוב גולמי, שהגיעו לגובה של יותר מ-10 ס"מ, "השפריצו" לכל עבר ובאו במגע עם ציוד וריהוט שנפגע ונהרס. הנתבעת הציעה לה להתנתק מקו הביוב המרכזי של הבית המשותף, תוך סירוב לבצע תיקונים ולשאת בעלויות התיקון ובפיצוי התובעת, חרף הודאת הנתבעת בקיום הליקויים ובהיותם רכוש משותף. התובעת נאלצה לנקות את הדירה בתכיפות ממי ביוב צואתיים המלווים בגושי צואה, סבלה מריח תמידי של צואה ומהימצאות זבובים בדירה, מנזקים לריהוט, דלתות ושטיחים, הוציאה כספים על חומרי ניקוי, חוששת מפני הצפות חוזרות ונשנות ונמנעת מאירוח אנשים בדירתה. התביעה הינה להחזר הוצאות ממוניות בהן נשאה התובעת ולפיצוי בגין עגמת נפש.

3.מנגד, טוענת הנתבעת כי בדירה היו שלושה אירועים של סתימה בצנרת הביוב (להבדיל מהצפה), שטופלו באופן מידי על-ידי אינסטלטור מטעם חברת הניהול ושלושה מקרים נוספים של חשש לסתימות שנבדקו על-ידי חברת הניהול. סתימה ברכוש המשותף יכול שתתרחש מעת לעת גם כאשר התחזוקה נאותה, והדבר תלוי בעיקר במודעות הדיירים שלא להשליך פסולת בלתי מתכלה לתוך השירותים. הנתבעת פעלה באופן סביר וראוי למען רווחת הדיירים ומתחזקת באופן שוטף את קו הביוב המשותף כשלוש פעמים בשנה. הנתבעת לא התנגדה לתיקון הליקויים ברכוש המשותף, אלא שסבורה היתה כי מדובר בליקוי ספציפי בדירת התובעת. לנתבעת לא היה ידוע על הצפה ממשית של ביוב גולמי בדירה, התובעת לא צרפה ראיות לכך ולו היתה מודיעה לנתבעת על כך "בזמן אמת", היתה חברת הניהול מפעילה את פוליסת הביטוח מטעמה. התובעת לא עשתה כן וגרמה לנתבעת ולחברת הניהול לנזק ראייתי. התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה ואין קשר סיבתי בין רשלנות כלשהי מצד הנתבעת לבין הנזקים, שאינם קשורים להצפה.

4.יצוין כי טרם מתן פסק דיני, הגישה התובעת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (תיק מס' 30153-03-17) בטענה כי הנתבעת לא קיימה אחר פסק דינה של כב' המפקחת, שניתן בחודש 07/15, וכי עד להגשת הבקשה, בחודש 03/17, לא פעלה הנתבעת לביצוע התיקונים שנקבעו בפסק הדין. הבקשה נדונה בפני במעמד הצדדים וביום 27/09/17 קבעתי כי הנתבעת ביצעה את העבודות רק לאחר הגשת הבקשה לביזיון בית המשפט וכי העבודות בוצעו בהתאם לפסק הדין ונסתיימו בחודש 07/17 (להלן: "החלטת הביזיון").

5.יובהר מיד כי פסק הדין והחלטת הביזיון מהווים מעשה בית דין בין הצדדים ולפיכך מהווים השתק בסוגיית הליקויים, מקורם, האחריות לתיקונם, אופן תיקונם ומועד תיקונם. אין מקום לדון בטענת הנתבעת בסיכומיה כי למעשה מדובר בכשל שאיננו באחריות הנתבעת אלא באחריות הקבלן שבנה את הבנין. המפקחת קבעה מפורשות בפסק דינה כי "מחוות הדעת עולה בבירור כי מקור הצפת מי הביוב בדירת התובעת הוא ברכוש המשותף, ומשכך האחריות, לתיקון הליקויים הגורמים להצפות הביוב בדירת התובעת, מוטלת על הנתבעת".

השאלה היחידה שטרם התבררה לגופה ועומדת כעת להכרעה הינה האם הליקוי ברכוש המשותף אכן גרם לנזקים בפועל לדירת התובעת, כפי טענתה.