לפני בקשה מטעם התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה חוב בגין דמי שכירות עבור השימוש שנעשה בדירה ברחוב שדרות יעלים 106/29 בבאר שבע (להלן: "הדירה"). במסגרת הבקשה מיום 26.05.2016 נטען שחובו של הנתבע עומד על סך של 205,215 ₪. לאחר הגשת הבקשה, הוריתי לתובעת להגיש בקשה מתוקנת ומסודרת וביום 03.01.2017 הוגשה בקשה נוספת, במסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 112,852 ₪ (ראו סעיף 6 לבקשה).
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת במשך התקופה שעל הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות, האם התקופה חלה מחודש פברואר 2006 (לטענת התובעת) או מחודש אוגוסט 2009 ואילך (לטענת הנתבע).
אציין כבר עתה כי החלטתי לדחות את בקשת התובעת ולקבל את עמדת הנתבע לפיה עליו לשלם דמי שכירות מחודש אוגוסט 2009, ואבהיר נימוקי להלן.
תחילתם של ההליכים, בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע לקבלת סעד של פינוי וסילוק יד מהדירה וכן תביעה לתשלום דמי שכירות ואחזקה בסך של 284,447.68 ₪.
במסגרת הדיון שהתקיים ביום 16.12.2013, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין") , לפיו יותר לנתבע להישאר בדירה, בתנאים של "דייר ממשיך" ולגבי חוב שכר הדירה, הוסכם, בין היתר, כי "התובעת תערוך חישוב מחדש של הדרישה לדמי שכירות רטרואקטיבי על פי כללי המידרוג. הדרישה תתייחס לדמי השכירות שעל הנתבע לשלם מאוגוסט 2009 ואילך. הנתבע ישלם לתובעת דמי שכירות על פי כללי המדרוג, מאוגוסט 2009 ואילך, בתוספת לחוב השוטף... ביהמ"ש יהא רשאי ליתן פסק דין כספי, בנפרד, בשלב מאוחר יותר, לאחר שייעשה בירור חשבונאי. .." (ההדגשה שלי – ע.ר.).
למחרת הדיון, באופן מפתיע ולא ברור, הגישו הצדדים בקשה לתיקון פרוטוקול (להלן: "הסדר לתיקון הפרוטוקול"), כך שדמי השכירות שיחולו על הנתבע ישולמו רטרואקטיבית מפברואר 2006 ולא מחודש אוגוסט 2009. ביום 17.12.2013 אישר ביהמ"ש את התיקון שהתבקש על ידי הצדדים, וציין בהחלטתו שלא מדובר בטעות בפרוטוקול, הואיל והדברים שנרשמו בפרוטוקול מיום 16.12.2013 מייצגים את מה שנאמר באותו דיון (היינו, שדמי השכירות יחולו מאוגוסט 2009 ואילך).
מאוחר יותר, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 16.09.2015 טען ב"כ הנתבע, כי הבין שההסדר לתיקון הפרוטוקול היה רק "לצרכי רישום אצל התובעת" וכן אמר "עכשיו אני מבין כי מבקשים להשתמש בהסכמה הדיונית כדי לחייב את הנתבע בשלוש שנים נוספות ולכך לא אוכל להסכים". ב"כ הנתבע ביקש לחזור בו מההסדר לתיקון הפרוטוקול ולבטל את החלטת ביהמ"ש מיום 17.12.2013. בתגובה לבקשה, השיב ב"כ התובעת כי הוא משאיר את הבקשה לשיקול דעת ביהמ"ש. בנסיבות הענין, לאחר ששמעתי את טענת הצדדים, ולאחר שהתובעת השאירה את העניין לשיקול דעתי ניתנה החלטה בנוסח הבא:
"בדיון ...שהתקיים ביום 16.12.2013, נרשמה הסכמה, בין היתר, כי הנתבע ישלם דמי שכירות על פי כללי המדרג, מאוגוסט 2009 ואילך. הדברים שנרשמו בפרוטוקול מייצגים את הדברים שהיו בדיון. לנוכח האמור לעיל ודברי ב"כ הצדדים לעיל – אני נעתר לבקשת הנתבע, ומבטל את החלטתי מיום 17.12.2013, באופן שהחיוב של הנתבע יהא כפי שנרשם במקור מחודש אוגוסט 2009 (ולא מחודש פברואר 2006)...".
למרות כל האמור לעיל, סבורה התובעת, שיש לחייב את הנתבע לשלם לה דמי שכירות מחודש פברואר 2006. ביהמ"ש ביקש מהתובעת לשקול את עמדתה פעם נוספת, האם בכלל ראוי, להעמיד מחלוקת זו לדיון, וזאת לנוכח ההסכמות הדיוניות שנתגבשו באמצעות בא כוחה לשעבר, וב"כ התובעת נשארה איתנה בדעתה, כשהיא עומדת על טענותיה.
התובעת מנמקת את הבקשה לחיוב הנתבע בתשלום דמי שכירות ל – 3 שנים נוספות, בכך שמדובר ב"טעות של עורך דין..." קודם שייצג את התובעת. ביהמ"ש שב ושאל פעם נוספת מהו הבסיס לבקש תשלום דמי שכירות משנת 2006 והתשובה שניתנה "אני אומרת שמדובר כאן בטעות. הטעות היתה ביום 16.12.2013, אני מבינה שהיא באה לידי ביטוי גם בפרוטוקול הדיון מיום 16.09.2015...".
הנתבע טוען שאין בענייננו כל טעות וביקש לדחות בקשת התובעת.
כלל ידוע הוא כי הצהרת עורך דין מחייבת את הלקוח, וכי בעל דין אינו יכול "להשתחרר" מהסדר דיוני בהינף יד, תוך ציון המילה "טעות", שכן אם כך היו נוהגים, תיפגע היכולת לנהל את ההליך ביעילות ותיפגענה ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים (למשל, רע"א 1581/13 פלוני נ' וקנין עמרם ובניו קבלני בניין בע"מ, בפסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט צ זילברטל (1.5.2013)). אף שלבית המשפט נתונה הסמכות להתיר סטייה מהסדר דיוני, נאמר בפסיקה כי הדבר מחייב התקיימות "נסיבות יוצאות דופן" (ת"א (מחוזי – מרכז) 5351-08-07 מרכז משען בע"מ נ סולל בונה מעו"ז בע"מ בפסקה 10 להחלטת כבוד השופט גרוסקופף (26.5.2010)). שינוי באופן שבו רואה מי מהצדדים את התיק לאחר שהצדדים סמכו על הסדר דיוני ופעלו על פיו, אינו יכול להצדיק, ברגיל, שלא לכבד את ההסדר. מעבר לכך, בחלוף שנים לאחר כריתת ההסדר הדיוני, לא הונחה תשתית כלשהי לנסיבות שיש בהן להצדיק חזרה מההסדר הדיוני, לא כל שכן נסיבות חריגות כנדרש.
זולתו של החלפת עורך-הדין המייצג, לא ראיתי מה נסיבות הן אשר השתנו, עד כי קם צידוק להתיר חזרה מן המוסכם. ובסוגיית הייצוג, לבדה, לא תוכל למצוא לה עתירה לחזור מן ההסכמה אחיזה מספקת. גם על כך עמדה הפסיקה, מפי השופטת אסתר חיות, בקובעה כי "דרך כלל שינוי בייצוג של בעל דין אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לחזרה מהסכמות דיוניות שהושגו בין הצדדים [אלא ב]מקרים חריגים ויוצאי דופן" (בש"פ 8649/05 זלצמן נ' מדינת ישראל, בפסקה החמשית להחלטתה (פורסמה באתר הרשות השופטת, 7.10.2005)). כמו אותה פרשה, כך גם הענין שבפנַי ומן הטעמים המבוארים לעיל אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים-שבחריגים, ובהם יצדיקו חילופי הייצוג חזרה מהסכמה, שכן נחזה שאותן הצהרות והסכמות שניתנו על דעת ב"כ הקודם של התובעת – נעשו על דעת התובעת ובהסכמתה. זאת ועוד, באותו דיון בו הושגה ההסכמה שבמחלוקת, נכחו גם בעלי הדין עצמם, מטעם התובעת הגב' ויקי איפרגן אשר שימשה בתפקידת כרכזת גבייה וכן נכח הנתבע בעצמו.
כאמור, יכולתו של צד להסכמה דיונית לחזור בו מאותה הסכמה, נפסק, היא מוגבלת. אין נעתרים לה – אלא במקרים חריגים. אל מול זכותו של בעל-דין ליומו בבית-המשפט ולאוטונומיה של הרצון החופשי מתייצבים עקרונות כתום הלב, חובת ההגינות, תקנת הציבור, סופיות ההתדיינות ויעילותו של ההליך השיפוטי. באלה דיבר בית-המשפט העליון, במלים שאין מפורשות מהן ואין הולמות מהן לעניננו:
"משעה שבעל דין מסכים בהליך הנוגע לעניינו [ב]סוגיה רלבנטית למחלוקת בין הצדדים, יש לראותו כמנוע מלכפור בהסכמה זו בשלב מאוחר יותר של ההליך אלא אם כן ארעו, בין לבין, נסיבות חדשות המאירות באור אחר את הענין שהיווה נושא להסכמה קודם לכן, או מתקיימת עילה מיוחדת אחרת המצדיקה חזרה מן ההסכמה. הסכמות דיוניות בין בעלי דין במהלך הליך משפטי קושרות את הצדדים משהן מגדירות את מסגרת הדיון ואת אופי ההכרעה הניתנת בו ועל כן ראוי כי לא תותר, דרך כלל, חזרה מהן. שאם לא כן עלול הדבר לגרור שיבוש מהותי בהליך השיפוטי תוך פגיעה באמון הצדדים והציבור בתקינותו והגינותו של הדיון" (בש"פ 7391/01 עלי נ' מדינת ישראל, החלטתה של השופטת אילה פרוקצ'יה.
לחלופין - ככל שבדעת התובעת לעתור לביטול פסק דין מיום 16.12.2013 אשר ניתן בהסכמת הצדדים, הרי שלא ניתן לעשות זאת בעקיפין במסגרת בירור הבקשה לחיוב כספי וכי היה עליה לפעול בהליך מקדמי, נפרד, לביטול פסק הדין, זאת בטרם תתברר המחלוקת הכספית. בפסק דין שניתן בהסכמת בעלי הדין יש שני פנים. הצד ההסכמי מבטא את רצון הצדדים והוא מהווה הבסיס לפסק הדין והצד השיפוטי הוא המאשר את פסק הדין. פסק דין שמעניק תוקף להסכם שעשו בעלי הדין הוא בבחינת יצור כלאיים ראשו הוא פסק דין וגופו הוא ההסכם (בג"ץ 6103/93 סימה לוי נגד בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח (4) 591 , 605 ה). כאמור, בעניין זה כבר נפסק כי בעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם או הפרתו על ידי בעל דין אחר, חייב להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין, וכל עוד לא בוטל פסק הדין הוא שריר וקיים (ע"א 4272/91 ברבי נגד פרדי ברבי פ"ד מח (4) 689, 699 א).
מבלי להביע דיעה באשר לתוצאות הליך של ביטול פסק הדין, אם יוגש, אציין כי בטרם שניתן פסק הדין ביום 16.12.2013 ציין ב"כ התובעת באופן מפורש לפרוטוקול "התביעה היא מ – 1.08.2009. על החוב הישן יותר – לא תבענו במסגרת תביעה זו". אם כך הם פני הדברים, נראה לכאורה, שטענת הטעות אין לה על מה להתבסס.
לפיכך ומכל המקובץ, אני מכריע במחלוקת שלפני, באופן שעל הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות מחודש אוגוסט 2009 ואילך.
הבקשה נדחית.
אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע את הוצאות הבקשה בסך של 3,500 ₪.
מזכירות ביהמ"ש תשלח לצדדים עותק מפסק הדין המשלים.
ניתנה היום, במוצאי שבת, כ"ד אייר תשע"ז, 20 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
