דור נ' קטרי

סכסוך בין שתי עובדות בעיריית חיפה, הוא העומד בבסיס תביעה זו. במוקד הדיון, האם תלונה שהגישה הנתבעת למשטרה בגין חבלות חוזרות ונשנות לרכבה, מקימה עילת תביעה כלשהי לתובעת. כמו כן, נכרכה לנושא זה, טענה בדבר לשון הרע באירוע נפרד שהתרחש בין הצדדים.

העובדות הרלוונטיות וכתבי הטענות

1. התובעת משמשת כראש לשכת מנכ"ל עיריית חיפה. הנתבעת היא סגנית מנהלת המחלקה לאירועים בעיריית חיפה. אמהּ של הנתבעת עובדת אף היא בעיריית חיפה. כך גם אחותה, אשר התובעת הייתה הממונה הישירה עליה. בעקבות מכתב תלונה אנונימי שנשלח על אודות אם הנתבעת והביא להשעייתה מעבודתה, התרחשה ביום 6.10.14 שיחה בין הצדדים. שיחה זו היא העומדת בבסיס חלקה הראשון (גם מבחינה כרונולוגית) של התביעה. בכתב התביעה נטען כי בשיחה זו הנתבעת נכנסה ללשכת מנכ"ל העירייה "בסערת רוחות... והחלה צורחת על התובעת ולהאשימה כי לכאורה גרמה לפיטורי אמה ... תוך שהיא צורחת, מקללת , מכפישה ומעליבה את התובעת בפרהסיה". בסעיף שעניינו (כך לפי כתב התביעה) "תמצית תקיפתה המילולית של הנתבעת" צוין כי "החלה הנתבעת במסכת קללות והאשמות שעיקרם לכאורה כי הנתבעת ובעלה לקחו חוקר פרטי ובדקו וגילו כי התובעת, לכאורה, זו ששלחה פקס אנונימי למשרד החינוך ...על מנת לפטר את אימה של הנתבעת" (סעיף 8 לכתב התביעה). כתב התביעה אינו מפרט את "הקללות וההכפשות" וצוין בעניינן כי מדובר במילים "אשר הנייר אינו סובל" (סעיף 9 לכתב התביעה). כתב התביעה מפרט גם דברים שאמר, לפי הנטען, בעלה של הנתבעת לתובעת ואולם הבעל אינו נתבע בתביעה זו, כך שמובן שאין מקום להתייחס לנושא זה. (השיחה בין הצדדים מיום 6.10.14 תכונה להלן – אירוע הוויכוח).

2. כתב התביעה מפרט אירוע נוסף, במסגרתו נטען כי הנתבעת הגישה תלונה נגד התובעת למשטרת ישראל בגין חבלה במזיד ברכבה. התובעת טוענת כי בעקבות התלונה היא נחקרה "ונאלצה להיות במעצר משפיל" (סעיף 20 לכתב התביעה ודומה כי ניסוח זה אינו מדויק והתובעת לא נעצרה אלא נחקרה ואפשר שאגב עיכוב). כן נטען כי מכשיר הטלפון של התובעת "הוחרם" למשך 3 ימים. התובעת טוענת עוד כי חקירתה במשטרה באה לאחר מספר ניסיונות של הנתבעת "להביא לכך שתפתח נגדה תלונה/חקירה ...." (סעיף 18 לכתב התביעה). התובעת טוענת כי הגשת התלונה נגדה גרמה לה עגמת נפש רבה, בין היתר בשים לב למהות תפקידה. (אירוע זה יכונה להלן – הגשת התלונה). להשלמת התמונה אציין כי לאחר הגשת תביעה זו נסגר תיק החקירה נגד התובעת בעילה של חוסר אשמה.

    

3. התובעת טוענת כי אירוע הוויכוח מהווה לשון הרע וכן הפרת חובה חקוקה, ואילו הגשת התלונה מבססת עילות של לשון הרע, נגישה, רשלנות והפרת חובה חקוקה. ביחס לנזקים, טענה התובעת לנזק בסך 100,000 ₪ לפי סעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע, או החוק) וכן סכום נוסף של 100,000 ₪ בגין העוולות מכוח פקודת הנזיקין.

    

4. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי בעבר שררו יחסי חברות בין הצדדים, אך בשלב מסוים עלו היחסים על שרטון. ביחס לאירוע הוויכוח טענה הנתבעת כי תיאור התובעת את שנאמר בו אינו נכון וכי כל שביקשה היה הסבר מהתובעת בדבר התנכלותה למשפחתה. הנתבעת טענה כי משלב זה החלה התובעת לפגוע בה ובמשפחתה במסגרת סמכויותיה בעיריית חיפה. עוד טענה הנתבעת כי בשנת 2015 התרחשו מספר רב של אירועים בהם נגרם נזק לצמיגי רכבה, כמו גם של בני משפחתה המורחבת. הנתבעת דיווחה למשטרה על אודות אירועים אלו, אך לא ציינה את שמה של התובעת כגורם אפשרי לאירועים, עד שלב מסוים בו "כלו כל הקיצים", כלשונה. הנתבעת טוענת כי הגשת תלונה למשטרה אינה מקימה עילה על פי חוק איסור לשון הרע ובכל מקרה היא לא טענה כי התובעת ביצעה את המעשים, אלא רק ציינה את חשדה בנושא. כן טוענת היא שפעולות החקירה שביצעה המשטרה אינן קשורות אליה ואין לייחס לה נזקים שנגרמו לתובעת בעטיין. בכל מקרה, טוענת הנתבעת כי פעלה בתום לב במטרה למצוא את מבצעי העבירות כלפיה.

    

5. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והסכימו כי פסק הדין יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק ללא צורך בחקירות המצהירים. עוד הודיעו הצדדים כי מוסכם עליהם שהאירועים מושא התלונה במשטרה אכן התרחשו (פרוטוקול הדיון מיום 14.10.18). כמו כן הוגש תיק המשטרה על ידי התובעת וזאת בהסכמה (אם כי אציין כבר עתה כי הוגש התיק בגין האירוע האחרון בלבד ולא בגין האירועים הקודמים). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ולא ראיתי לפרט את טיעוניהם בשלב זה, והתייחסות לטענות שהועלו בהם תעשה במהלך הדיון, ככל שהדבר יידרש.

    

   השאלות הטעונות הכרעה

    

6. כאמור, אין מחלוקת כי הנתבעת סבלה מהתנכלות חוזרת ונשנית לרכבה. אין גם מחלוקת כי בשלב מסוים היא מסרה לחוקריה כי היא חושדת בתובעת כמי שעומדת מאחורי אירועים אלו. השאלה בה יש להכריע היא אם התנהגות זו מקימה עילת תביעה בעילות להן טענה התובעת –לשון הרע, רשלנות, נגישה והפרת הוראה חקוקה. כמו כן יש לדון בשאלה האם אירוע הוויכוח מקים לתובעת עילה לפי חוק איסור לשון הרע או לפי עוולת הפרת חובה חקוקה. אתחיל את הדיון באירוע הוויכוח.

    

7. טרם דיון יש לחזור ולהדגיש כי הצדדים בחרו להימנע מניהול ההליך והסכימו שפסק הדין יינתן על בסיס חומר הראיות המצוי בתיק, ללא חקירות המצהירים. מעיון בגרסאות הצדדים, ניתן לזהות מחלוקות עובדתיות מסוימות (בעיקר ביחס לתוכנו של אירוע הוויכוח) ואולם, כאמור, הצדדים הסכימו לוותר על חקירת המצהירים. המשמעות היא שבית המשפט לא התרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנות הצדדים. עם זאת, אין לומר שאין לבית המשפט כלים ראויים ומספקים להכריע בין עמדות הצדדים. אדגיש גם כי מובן שהצדדים בהחלט רשאים להסכים על אופן ניהול ההליך, ובכלל זה להסכים על סטייה מדיני הראיות ואף לוותר על חקירות עדים, ובלבד שלא יהיה בכך לפגוע בתקנת הציבור, בשורת הצדק כלפי אחד הצדדים, או ביכולתו של בית המשפט לעשות משפט (ע"א 61/84 ביזאי נ' לוי, פ"ד מב(1), 446). בעניין ויתור על חקירת מצהירים והכרעה על בסיס חומר הראיות הגולמי בלבד, נקבע כי "הסדר כזה בוודאי אינו פוגע באינטרס הציבורי, ואף מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת במילוי תפקידו. בכך שבחומר הראיות ניתן למצוא פנים לכאן ולכאן, ובכך שעריכת חקירה נגדית יכולה לסייע לבית המשפט אין רבותא ... בית המשפט מסוגל להכריע בכל המחלוקות העובדתיות על פי החומר שצורף, הכולל התייחסות נרחבת מטעם שני הצדדים לכל ההיבטים העובדתיים השנויים במחלוקת" (רע"א 5256/17 פהד חאג' נ' ראג'י אל חאג' (7.11.17)).

    

8. עוד אציין כי לא הוריתי על פיצול הדיון (אחריות ונזק) ולאור כך שהפרסום באירוע הראשון הוכחש, התובעת פתחה בהבאת הראיות. עם זאת, התובעת לא הביאה ראיות סותרות, כפי זכותה כאמור בסעיף 18 לחוק (רע"א 1379/14 אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (25.8.14)).

    

   וכעת, לגופם של דברים.

    

   אירוע הוויכוח – לשון הרע ?

    

9. כידוע "תרשים הזרימה" בתביעות לשון הרע (כלשונו של השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (8.2.12)) מתחיל בבדיקה האם הביטוי מושא התביעה מהווה לשון הרע, על פי אחת מארבע החלופות שבסעיף 1 לחוק והאם מדובר בפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. ככל שהתשובה לשאלות אלו חיובית, יש לבחון אם הביטוי חסין מתביעה, כאמור בסעיף 13 לחוק. ככל שכך הוא המצב, מסתיימת הבדיקה ודין התביעה להידחות. ככל שהתשובה שלילית, יש לבחון את תחולת ההגנה בדבר 'אמת דיברתי' בשילוב עניין ציבורי (סעיף 14). ככל שאין תחולה להגנה זו, יש לבחון אם מתקיימת אחת ההגנות שבסעיף 15, בשילוב תום הלב על פי החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק. ככל שהביטוי אינו נהנה מהגנה כלשהי, זכאי התובע לסעד. מובן שאם מגיע בית המשפט למסקנה כי הביטוי שפורסם, חרף היותו לשון הרע, נהנה מהגנה כלשהי (ובוודאי חסינות) לא זכאי התובע לסעד.

    

10. בדיקתנו תתחיל מטבע הדברים בשאלה האם הביטוי מושא התביעה מהווה לשון הרע. לצורך כך יש לפנות לכתב התביעה ולדלות ממנו את הביטוי המפורש שהעמידה התובעת להכרעה כלשון הרע. כפי שצוין לעיל, התובעת לא טרחה לפרט את המילים המדויקות שאמרה הנתבעת ואשר מהוות לשיטתה לשון הרע. כל שצוין הוא כי הנתבעת נכנסה "בסערת רוחות... והחלה צורחת על התובעת ולהאשימה כי לכאורה גרמה לפיטורי אמה ... ובכך שהיא בטוחה שהתובעת לא חתמה על טופס הארכת הקביעות לאחותה .... תוך שהיא צורחת, מקללת , מכפישה ומעליבה את התובעת בפרהסיה". "הקללות וההכפשות" לא פורטו, אך צוין כי מדובר במילים "אשר הנייר אינו סובל" (סעיף 9 לכתב התביעה). עם זאת, פורט כי הנתבעת טענה בפני התובעת כי היא "ובעלה לקחו חוקר פרטי ובדקו וגילו כי התובעת, לכאורה, זו ששלחה פקס אנונימי למשרד החינוך ...על מנת לפטר את אימה של הנתבעת" (סעיף 8 לכתב התביעה).

     

11. תצהירה של התובעת אינו מוסיף דבר ולמעשה הוא בבחינת "העתק-הדבק" של כתב התביעה תוך שינוי הכתוב לגוף ראשון (ראה סעיפים 4,8,9 לתצהיר אל מול סעיפים 4,8,9 לכתב התביעה). אף יתר המצהירים (שנכחו באירוע לפי הנטען ושמעו את הדברים) אינם מוסיפים פירוט עובדתי למילים שנטען כי נאמרו על ידי הנתבעת, שכן תצהירים אלו אינם אלא העתק מדויק של תצהיר התובעת בנושא זה, אגב שימוש באותן מילים בדיוק (תוך שינויים מחויבים לאור שינוי זהות המצהיר).

12. יוצא אפוא כי ה"קללות" ו"ההכפשות" לא פורטו במילים המדויקות בהם נקטה הנתבעת לפי הנטען. יתר הדברים שנטען שנאמרו באירוע הוויכוח הם כי הנתבעת האשימה את התובעת בכך ששלחה פקס אנונימי שהביא לפיטורי אמה. אין למצוא בכתב התביעה מהן המילים, או הביטוי, המהווים לשון הרע, לפי הטענה, ומאילו נימוקים. כל שצוין הוא כי מדובר בלשון הרע, כמסקנה, אך ללא כל טיעון מהי המילה או הביטוי שיש בהם משום לשון הרע ומדוע (סעיף 12 לכתב התביעה).

     

13. בעניין זה טוענת הנתבעת כי כתב התביעה לוקה מיסודו, שכן מוטל על תובע בעילת לשון הרע לפרט במדויק את המילים המהוות לשיטתו לשון הרע. התובעת לא התמודדה עם חסר זה בסיכומיה ואף בהם שבה על הניסוח המופיע בכתב התביעה, היינו שלא אגב ציטוט או ייחוס מילים מדויקות, אלא כציון "הרעיון" בלבד. כמו כן אין למצוא בהם כל טיעון והסבר מדוע יש בדברים שנטען שנאמר משום לשון הרע.

     

14. לדידי, אופן הצגה זו של טענת לשון הרע, אינו מתיישב עם דרישות הפסיקה. ראו:

     

    "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה... במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או שנאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בדרך של ציטוט" (רע"א 2291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (25.6.12); (ההדגשה שלי י.ט.) וראו גם (ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1), 160, 163 (1967); המר' (מחוזי י-ם) 688/66 בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד 291, 295-293 (1966);; אורי שנהר, דיני לשון הרע 421-420 (1997), להלן – שנהר)

     

15. משכך, אין מקום לדון בטענה בדבר "קללות והכפשות" כמקימות עילה על פי חוק איסור לשון הרע. אדגיש בעניין זה כי הנתבעת לא הודתה שקיללה את התובעת, או הוציאה מפיה מילה פוגענית כלשהי באירוע זה (ראו גם תצהירה בנושא). משכך, אין לראות הרחבת חזית כלשהי בנושא וגדר היריעה יקבע אפוא לפי כתבי הטענות וכאמור, כתב התביעה אינו מגלה מילים המהוות קללות שיש לדון אם הן בבחינת לשון הרע (ודוק: לשאלה הכללית האם קללות עשויות להקים כלל עילה לפי חוק איסור לשון הרע ראו: ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4), 734; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06); שנהר בעמ' 131).

     

16. נותרנו אפוא עם הטענה לפיה הנתבעת האשימה את התובעת כי הביאה לפיטורי אמה בכך ששלחה פקס אנונימי בעניינה. כאמור, הטענה בסעיפים 4 ו- 8 לכתב התביעה אינה ציטוט של המילים שאמרה לפי הטענה הנתבעת ואף לא נעשה ניסיון כלשהו להביא את הדברים בשם אומרם (ולו באופן חלקי), ודומה שמדובר "בכותרת" או פרשנות של התובעת למילים שאמרה הנתבעת. אין די לטעון כי הנתבעת "האשימה" את התובעת בכך ששלחה את הפקס, שהרי לא האופן בו הבינה זאת התובעת (ועדיה) הוא החשוב, שכן "בחינת תוכנו של הפרסום נעשית על דרך בחינת הפרסום בכללותו, בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06); שנהר בעמ' 110).

     

17. מסיבה זו, אין אפשרות להסתפק "בכותרת" שסיפקה התובעת לדברי הנתבעת והיה עליה להביא ציטוט מדויק, ככל שניתן, של הדברים (במגבלות הזיכרון האנושי), וזאת על מנת שככל שגרסה זו תתקבל מבחינה עובדתית, ניתן יהיה לדון בשאלה אם היא מהווה לשון הרע. מסקנה זו מתחייבת שהרי לנוסח המדויק יש משמעות רבה לצורך הקביעה אם מדובר בלשון הרע, וככל שכן, אם מתקיימת הגנה כלשהי. לכן, היה על התובעת לטעון (למשל) כי הנתבעת אמרה דברים בנוסח: "את זו ששלחת את המייל, אני יודעת את זה" ולא להסתפק בטענה כי "האשימה" אותה במשלוח. יש לתת את הדעת עוד כי התובעת טענה כי האשמה זו באה בצמוד לכך שהנתבעת טענה כי שכרה חוקר פרטי וגילתה "כי התובעת, לכאורה, זו ששלחה פקס אנונימי למשרד החינוך". לא ברור האם הטענה היא שהנתבעת אמרה שמשלוח הפקס על ידי התובעת הוא "לכאורה" או שמדובר בניסוח של עורך כתב התביעה. גם דוגמה זו מוכיחה כי אופן ניסוח כתב התביעה אינו מתיישב עם הדרישות בעילת לשון הרע ואינו מאפשר דיון בדברים המדויקים שנאמרו.

     

18. אציין, למען שלמות התמונה, כי גרסת הנתבעת (בתצהירה) היא שבתוך סערת הבכי בה הייתה נתונה "הצלחתי להגיד לה שאני חושבת שהיא יודעת מהמכתב הזה וקשורה אליו... מעולם לא האשמתי את גלית בכתיבת המכתב ומעולם לא אמרתי שאני יודעת שהיא כתבה את המכתב אלא רק שיש לי חשדות בעניין. אני רק שאלתי אותה אם היא קשורה למכתב...". מדובר אפוא במחלוקת עובדתית ביחס לאופן ניסוח הדברים, כך שאין לומר שקיימת הרחבת חזית והסכמה בדבר נוסח הדברים. סיכומו של דבר, לאור אופן ניסוח כתב התביעה, דין חלקו זה של כתב התביעה להידחות.

     

19. למעלה מהדרוש אזכיר כי אין למצוא בטיעוני התובעת (ואף לא בסיכומים ! ) כל הסבר (משפטי) מדוע הדברים שנאמרו (אף כשיטתה וכמסקנתה) מהווים לשון הרע. אין למצוא כל דיון בחלופות השונות שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לצורך סיווג הדברים כלשון הרע. ממילא שאין למצוא דיון באפשרות קיומה של הגנה כלשהי לפי סעיף 15 לחוק. לאור כך, גם אם הייתי יוצא מנקודת הנחה כי הנתבעת אמרה דברים דומים ברוחם לאלו שציינה התובעת, היינו שהתובעת שלחה פקס אנונימי במטרה להביא לפיטורי אם הנתבעת, לא הוכח כי יש בכך משום לשון הרע ואף לא נעשה כל ניסיון ולו מינימאלי להוכיח זאת. ככל שהכוונה הייתה שהטחת "האשמה" בדבר משלוח פקס אנונימי להנהלה היא לשון הרע, שכן יש בה פוטנציאל "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע), אזי צריך היה להסביר ולשכנע כי יש לביטוי זה פוטנציאל פוגעני כאמור, בנסיבות בהן נאמר.

     

20. כפי שצוין לעיל, השאלה האם ביטוי מסוים מהווה לשון הרע היא שאלה פרשנית, אשר התשובה לה ניתנת על פי בחינה אובייקטיבית (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14)). המבחן הננקט הוא בחינת האופן בו יבין האדם הסביר את הביטוי (שנהר, בעמ' 109). לכן, היה על התובעת להסביר מדוע האמירה כי היא ששלחה פקס מסוים (שפרטיו לא הוכחו ולא נטען כלל כי שומעי השיחה היו מודעים לתוכנו) מהווה לשון הרע. אדגיש כי לא נאמר שההאשמה הייתה שתוכן הפקס היה שקרי, אלא שהיה אנונימי. בהיעדר כל הסבר וטיעון מדוע יש בדברים אלו (ככל שנאמרו, באופן "הרעיוני" לו טוענת התובעת) משום לשון הרע, אין מקום שבית המשפט ייצא מגדרו על מנת להשלים את החסר (ראה הטיעון הלאקוני בנושא בסעיף 94 לסיכומים) ו"אין בית המשפט אמור לשים עצמו פרקליט למי מן הצדדים אשר שגה בהצגת טענותיו" (ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין (20.8.14)). כאמור, מקור החסר הוא עוד בכתב התביעה, ובעניין זה יפים דבריו של כב' השופט עמית בע"א 2161/11 פרץ נ' דרור (5.2.13)) שציין כי "הפסיקה ריככה במקרים מסוימים את הדרישה לפירוט העילה ובמקרה חריגים אף הכירה באפשרות לפסוק סעד שלא נתבקש...אולם ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת 'צפנת פענח'.

     

    סיכומו של דבר, לא הוכחה עילת לשון הרע באירוע הוויכוח. ביחס לעוולה של הפרת חובה חקוקה, הרי שאתייחס לכך בהמשך.

     

    הגשת התלונה – האם מקימה עילה כלשהי ?

     

21. כאמור, בעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת אכן סבלה מהתנכלות חוזרת ונשנית ברכבה. כמו כן, הצדדים אינם חלוקים על כך שבסופו של דבר, לא רק שלא נמצאו ראיות נגד התובעת, אלא שתיק החקירה נגדה נסגר בעילה של היעדר אשמה (למבחנים בנושא, ראו למשל בג"ץ 6213/14 יעקב ארגמן נ' משטרת ישראל (1.12.16)). הצדדים העמידו לעיוני את תיק החקירה, בו מפורטת היטב הדרך בה הגיעה לידיעת המשטרה תלונת הנתבעת ותוכנה המדויק. מטבע הדברים, חומר החקירה המשטרתי הוא הראיה המרכזית שעל בסיסה תוכרע תביעה זו.

     

22. התובעת טוענת כי הגשת התלונה מהווה לשון הרע, נגישה, רשלנות והפרת חובה חקוקה. נטען כי לא הייתה לנתבעת כל סיבה לחשוד בתובעת והגשת התלונה נעשתה ממניע פסול של רצון לפגוע בתובעת. אדון בטענות אלו כסדרן ואגב דיון בכל עילה תובא גם התייחסות לטענות הצדדים, במידת הצורך.

     

    התלונה כלשון הרע

     

23. כאמור, התובעת טוענת כי הגשת התלונה למשטרה מהווה עוולה של לשון הרע. עם זאת, אף בעניין זה אין למצוא בכתב התביעה כל פירוט בדבר המילים והאמירות המהוות לשיטת התובעת לשון הרע. כל שצוין בכתב התביעה הוא שהנתבעת הגישה תלונה במשטרת ישראל כנגד התובעת "לכאורה בגין חבלה במזיד ברכב ביום 3.11.16 ..." (סעיף 14 לכתב התביעה). דומה כי היה די בכך על מנת להביא לדחיית חלק זה של התביעה, וזאת מהנימוקים שפורטו לעיל בדבר הצורך לפרט את המילים המדויקות המהוות לשון הרע לשיטת התובעת. כמו כן, היות וקיים בחלק זה של התביעה מסמך בכתב (ההודעה במשטרה) היה צריך להגישו כחלק מכתב התביעה ולציין מה בדיוק במסמך מהווה לשון הרע ומדוע (שנהר, בעמ' 421). ואולם, במקרה זה הצדדים הסכימו שיוגש תיק החקירה ודומה, אפוא, שמדובר בהרחבת חזית מוסכמת ועל כן יש לראות בדברים שנאמרו בהודעות הנתבעת במשטרה כבסיס העובדתי לצורך בחינת השאלה אם מדובר בלשון הרע.

     

24. כאן המקום לציין כי אף בסיכומים, שנערכו על בסיס התיק המשטרתי, אין למצוא כל דיון בשאלה מה בדיוק מהווה לשון הרע מבין כל הדברים שמסרה הנתבעת למשטרה וכן מדוע מהווים הם לשון הרע. עם זאת, אצא מנקודת הנחה שהכוונה ברורה, היינו שייחוס עבירה פלילית לאדם הוא בבחינת לשון הרע (ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16),פסקה 67 לפסק דינו של כב' השופט עמית, להלן – פרשת פלונית; ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2),להלן – פרשת ריימר); 41; ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1), 389, להלן – פרשת שיטרית; שנהר, בעמ' 128).

     

25. בעניין זה טוענת התובעת כי התלונה הוגשה מתוך מטרה לפגוע בה וזאת ללא כל ביסוס ראייתי ביחס לזהות מבצע העבירה או קיומו של סכסוך בין השתיים. נטען כי הנתבעת הצביעה על התובעת "באופן ישיר ובלעדי כמבצעת המעשים" (סעיף 39 לסיכומים).

26. הנתבעת טוענת כי אף אם יימצא לנכון בית המשפט לדון לגופו של נושא (היינו למרות היעדר פירוט המילים המהוות, לשיטת התובעת, לשון הרע) מתקיימות בנושא זה ההגנות הקבועות בסעיף 15(2),(3),(8) לחוק איסור לשון הרע. נטען כי מדובר בהגשת תלונה לגורם מוסמך ומשכך הנושא חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק, וכן ניתן לראות בדברים שמסרה הנתבעת כהבעת דעה בדבר חשדה בתובעת, לאור כך שמדובר בחוקרים מנוסים המבינים שלא מדובר בעובדות, אלא בחשד בלבד. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אין מקום למסקנה לפיה טרם הגשת תלונה למשטרה צריך מגיש התלונה, בהיותו אדם פרטי, לבצע בדיקות כלשהן לביסוס החשדות, שהרי הוא נעדר יכולת מעשית לעשות כן. לאור כך, נטען כי אין מקום למסקנה לפיה בהיעדר בדיקות יש לראות בנתבעת כמי שפעלה בחוסר תום לב.

     

    אין למצוא בסיכומי התובעת כל התייחסות להגנה כלשהי.

     

27. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי מתקיימת בנדון ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, כך שדין חלק זה של התביעה להידחות. אנמק להלן מסקנתי.

     

28. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". לענייננו רלוונטית ההגנה הקבוע בסעיף 15(8) לחוק לפיה:

     

    "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

     

29. מובן כי משטרת ישראל היא "רשות המוסמכת לקבל תלונות ... או לחקור בעניין" (פרשת פלונית, פסקה 68). בפרשת שיטרית נקבע, כי "הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע". ובעניין ריימר צוין כי "תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים, בהם קמה ועולה ההגנה של תום הלב לפי האמור בסעיף 18(5) לחוק הנ"ל". אציין כי בענייננו רלוונטית גם ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק בדבר עניין אישי כשר של הנתבעת, שכן ברור שפנייה למשטרה במטרה להביא להפסקת גרימת נזק לאזרח, היא בבחינת הגנה על עניין כשר שלו (פרשת שטרית) ואולם, די לנו בהתקיימות ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק ולכן אתמקד בה.

30. השאלה היא אפוא אם הגשת התלונה (היינו הפרסום) נעשתה בתום לב. בעניין דרישת תום הלב הקבועה בהגנות שבסעיף 15 לחוק, נקבע כי "התוכן המדוייק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, גם לא במסגרת חוק איסור לשון הרע, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים" (פרשת פלונית).

     

31. דרישת תום הלב הקשורה בהגנה בדבר הגשת תלונה לרשות מוסמכת, מבטאת "איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע" (ע"א 7699/11 אברהם פלקסר נ' חנינא דרנדס (25.12.13); להלן – פרשת פלקסר). כן, ראו בנושא, את הדברים הבאים:

     

    "במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" ... בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד" (פרשת פלונית).

     

32. הנה כי כן, מקום בו מדובר במתלונן החוזר על תלונתו שוב ושוב – הגם שנמצא כבר שאין אמת בתלונה – תישלל ההגנה, באשר אין מדובר בתלונה בתום לב. בקצה השני של הסקלה, מצויה תלונתו השגרתית של אזרח המדווח למשטרה בתום לב על חשדו בפלוני. במקרה האחרון, ייהנה מגיש התלונה מההגנה הקבועה בחוק, אם האמין (סובייקטיבית) באמיתות תלונתו. בעניין זה ראוי לציין את גישתו של השופט עמית בפרשת פלונית בדבר האיזון הנדרש, לשיטתו, בין האמונה הסובייקטיבית בנכונות החשד, לבין סבירותו. מכאן שייתכן שמגיש תלונה ייחשב תם לב, גם אם החשד שתיאר בפני החוקרים היה בלתי סביר (אובייקטיבית), שכן ככל שהנתבע משוכנע יותר באמיתות חשדו (סובייקטיבית), כך תקטן הדרישה בדבר סבירות החשד (מבחינה אובייקטיבית). בעניין זה ראוי להוסיף כי סעיף 16(א) לחוק דורש לצורך ביסוס חזקת תום הלב כי הפרסום לא "חרג מהסביר באותן נסיבות". לכן, מתלונן, המביא כהווייתן את העובדות המבססות, לשיטתו, את החשד, מבלי הפרזה ותיאור מגמתי, ייחשב כתם לב, אף אם החשד אינו בעל סבירות רבה בנסיבות העניין (מבחינה אובייקטיבית), אך הוא האמין בנכונותו (סובייקטיבית). איזון זה ראוי, לדידי, בשל הצורך להבטיח כי הציבור לא יחשוש מהגשת תלונות למשטרה בדבר עבירות פליליות, אך בצד זאת, יש לדרוש כי בתלונה תיפרס "הסבירות הקלושה" כהווייתה ללא הפרזה ומגמתיות ממשית.

     

33. ומה בדבר מניעיו של מגיש התלונה? - ברי כי אדם יכול להגיש תלונה מתוך מניע להזיק לנילון, אך עדיין תלונת אמת בפיו. בעניין זה ציין השופט עמית כי "על אף שככלל "כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת" .... הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע 'זדוני' ". כן ראו דברים שצויינו בנושא בפרשת ריימר:

     

    "מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן".

     

34. ומן הכלל אל הפרט. כאמור, תוכן הפרסום מפורט במדויק בתיק המשטרה. מצויה בו גם דרך השתלשלות העניינים, אשר אף היא רלוונטית להכרעה. ודוק: כזכור, נקודת המוצא היא שהנתבעת אכן סבלה מהתנכלות חוזרת ונשנית אשר התבטאה בגרימת נזקים חמורים לרכבה (ואף של בני משפחתה המורחבת). עוד ראיתי להדגיש, כבר עתה, כי לצורך בחינת תום לבה של הנתבעת (וסבירות חשדה) אין מקום להביא בחשבון את העובדה שתיק החקירה נסגר בסופו של דבר בעילה של חוסר אשמה (פרשת פלקסר, פסקה 11 לפסה"ד), שהרי הבחינה היא על בסיס ידיעותיה של הנתבעת בעת הגשת התלונה (ואין לפנינו תלונה נוספת שהוגשה לאחר סגירת התיק).

     

35. מעיון בתיק החקירה עולה כי ביום 3.11.16 הזמינה הנתבעת משטרה לאחר שהבחינה במצלמות ביתה כי שני רוכבי אופנוע גורמים נזק לרכבה. הנתבעת מסרה "עדות פתוחה" (המכונה לעיתים "תלונה") בפני שוטר (אשר כנראה אינו חוקר) וזאת בביתה, בשעה 02.40. בהודעה זו ציינה הנתבעת כי אירוע דומה חזר על עצמו שמונה פעמים השנה. כאשר נשאלה אם היא מכירה את האנשים שגרמו את הנזק השיבה "לא. זה נובע ככל הנראה מעבודתי. אני עובדת בעיריית חיפה". כאשר נשאלה אם היא מסוכסכת עם מישהו השיבה "כן, עם מישהי בכירה בעיריית חיפה, לא רוצה למסור פרטים". ניתן לראות, אפוא, כי בליל האירוע לא ציינה הנתבעת את שמה של התובעת כחשודה באירועים, אם כי ניתן לראות כי היא טענה כבר בשלב זה שהאירועים קשורים לעבודתה בעירייה.

     

36. למחרת היום מסרה הנתבעת הודעה נוספת והפעם בפני חוקר. לאחר תיאור של כל התלונות שהגישה בעבר בעניין החבלות ברכבה נשאלה הנתבעת:

     

    ש. את מסרת בתלונות קודמות כי יש לך סכסוך עם מנהלת לשכת מנכ"ל עיריית חיפה וסירבת למסור את שמה לחקירה. תוכלי לפרט קצת יותר ?

    ת.אני לא מסרתי את שמה ולא רציתי שהעניין יפתח יותר ממה שהוא היה אבל זה נמשך ונמשך אז אני אספר... בספטמבר 2014 לאחר ויכוח קולני שהיה ביני לבין אותה מנהלת לשכה בשם גלית דור בנושא מקצועי היא רצתה להתנקם בי על אותו ויכוח ורצתה בכל הכוח לפטר את אחותי ....ואז קרה המקרה הראשון על החבלה ברכב בספטמבר 2015"

    ש. למה את חושדת בגלית שיש לה יד בכל מה שקורה עם הרכבים שלכם הרי עברה שנה מאז אתו סיפור בשנת 2014 ועד למקרה הראשון?

    ת. הייתי חברה קרובה שלה וזה האופי הפוגעני שלה שהיא רוצה להתנקם בבן אדם בתוך הארגון.

    ש. ואז זה הפסיק וחזר שוב כעבור שנה. האם קרה משהו חריג שקשור לסיפור הזה ....

    ת.כן בדצמבר 2015 חמתי (כך במקור – י.ט.) ...שוחחה עם גלית טלפונית והעלתה את החשד שלי כלפיה בעניין הנזקים לרכב וביקשה ממנה להפסיק עם זה. בתגובה גלית מסרה לחמתי (כך במקור – י.ט.) אני שונאת את אורטל (הנתבעת – י.ט) אני לא עשיתי את זה ואם היא תגיש תלונה במשטרה מצבה יהיה גרוע יותר. מאז הייתה הפסקה עד ל-20 לספטמבר.

     

37. הנה כי כן, בהודעה השנייה מסרה הנתבעת את שמה של הנתבעת, כאדם שהיא חושדת בו. ודוק: ברור מתוכן הדברים כי מדובר בחשד בלבד ולא בעדות על כך שיש בידי הנתבעת ראיות ישירות בדבר מעורבות התובעת בעבירות.

     

38. הנתבעת טוענת כי פנתה למשטרה כאזרחית שנפגעה מעבירה, במטרה שזו תמצא את העבריינים הפוגעים ברכבה. עוד טוענת היא שאמנם לא היו בידה ראיות בדבר מעורבותה של התובעת בעבירות, ואולם היא חשדה בה בתום לב על בסיס הסכסוך ביניהן. התובעת, כאמור, טוענת כי מדובר היה בתלונה בלתי מבוססת אשר נמסרה שלא בתום לב ומתוך מטרה לפגוע בה.

     

39. כאמור, הצדדים וויתרו על חקירות וההכרעה היא על בסיס מסמכים בלבד. עם זאת, דומה שאין קושי להגיע למסקנה בדבר תום לבה של הנתבעת בנושא, כמובנו ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק. אנמק.

     

40. נקודת המוצא היא, כאמור, שהנתבעת אכן סבלה מחבלות חוזרות ונשנות ברכבה. היא פנתה למשטרה לא אחת והגישה תלונות על הנזקים, אך לא ציינה את שמה של התובעת כחשודה ולמעשה דומה שאף סירבה לעשות כן. אציין כי מתיק החקירה עולה שהנתבעת תיארה בתלונות הקודמות סכסוך עם "מנהלת לשכת מנכ"ל עיריית חיפה" וברור שהכוונה לתובעת, הגם שלא נקבה בשמה, אך התובעת לא טענה דבר בנושא והתיקים הקודמים לא הובאו בפני ולמדתי על כך רק משאלות החוקר. כך או כך, החשוב לענייננו הוא שרק לאחר פגיעות רבות ברכבה, ציינה הנתבעת כי היא חושדת בתובעת ונקבה בשמה. מדבריה עולה בבירור כי מדובר בחשד ולא בעובדות. לשאלה על מה מבוסס החשד השיבה הנתבעת כי "הייתי חברה קרובה שלה וזה האופי הפוגעני שלה שהיא רוצה להתנקם בבן אדם בתוך הארגון".

     

41. אני סבור כי הנתבעת הוכיחה במידה מספקת שהאמינה מבחינה סובייקטיבית כי התובעת מעורבת בדרך כלשהי בעבירות שבוצעו כלפיה. מסקנה זו סבירה יותר בעיני מזו ההפוכה. כאמור, הנתבעת סבלה מפגיעות חוזרות ונשנות ברכבה. השתיים היו מסוכסכות לאחר אירוע שהתובעת ראתה אותו כחמור והוא אף הביאה לפנות להנהלת העירייה לצורך מיצוי הליכים נגד הנתבעת. ברי כי מטרת הנתבעת, בתלונתה, הייתה למצוא את האחראים לנזקים שנגרמו לה ולהביא להפסקת האירועים. העובדה כי הנתבעת קישרה בין הסכסוך לבין הפגיעות ברכבה הגיונית, ומנגד, קשה למצוא היגיון בכך שהנתבעת כיוונה את החוקרים לכיוון שהיא ידעה שאינו נכון, או שלא האמינה בהיתכנותו, רק בשל רצונה לפגוע בתובעת. מדובר בתזה בלתי סבירה בעיני. בכל מקרה, האפשרות האחרת סבירה יותר בעיני.

42. עם זאת, חרף האמונה הסובייקטיבית, יש לשאול האם מדובר בחשד סביר, או שמא העובדות עליהן התבסס הופכות אותו לבלתי סביר במובן זה כי ה"איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד" מוליך למסקנה בדבר שלילת טענת תום הלב (פרשת פלונית). דעתי היא שאין מקום במקרה זה למסקנה זו. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התהום שנפערה בין השתיים לאחר אירוע הוויכוח. האירוע היה משמעותי מבחינת התובעת, עד כי מצאה לנכון לפנות במכתב תלונה למנהלת משאבי אנוש ולדרוש את מיצוי הדין עמה. בהמשך, נותקו היחסים שבין הצדדים ולנתבעת נמסר ע"י חמותה כי התובעת שונאת אותה (ואינני קובע שכך אכן אמרה התובעת, אלא שכך נאמר לנתבעת וזו הייתה מודעותה). לא ניתן לומר על חשד המבוסס על מציאות זו, כי הוא בלתי סביר עד כי הגשת תלונה בגינו אינה בתום לב, חרף אמונתו הסובייקטיבית של מגיש התלונה. יש לזכור כי מסקנה מחמירה בעניין ובדיקה קפדנית של סבירות החשד, תוביל לכך שאזרחים יחששו להגיש תלונות במשטרה, פן תוגש נגדם תביעה לפיצויים. מכאן ברורה הזהירות שיש לנקוט עת בוחן בית המשפט את תום לבו של מגיש התלונה, שהרי מסננת זו היא המכריעה אם יזכה המתלונן בהגנה על פי החוק, אם לאו.

     

43. ביחס לשאלה אם הפרסום לא חרג מהסביר בנסיבות העניין, אציין כי מעיון בתיק החקירה עולה שהנתבעת מסרה את העובדות כהווייתן, היינו שאין לה כל ראיות נגד התובעת וכי מדובר בחשד בלבד, על בסיס הערכתה כי היא מסוגלת לפגוע באחר על רקע סכסוך. הנתבעת גם לא הסתירה כי חלף זמן רב מאז פרוץ הסכסוך ועד המקרה הראשון. כמו כן, מתוכן ההודעה עולה כי שמה של התובעת נמסר לשאלת החוקר ולא מיוזמת הנתבעת (ואפנה לחקירה הראשונה שם לא מסרה הנתבעת את שמה של התובעת עדיין). לדעתי, לא מדובר בתיאור מגמתי (בוודאי שלא יתר על המידה), אלא דווקא בתיאור החושף כי מדובר בחשד בעצמה שאינה גבוהה. מדיניות משפטית נכונה אמורה לעודד הגשת תלונות ולא להביא למצב בו אזרח יחשוש מפניה למשטרה, פן תוגש נגדו בעתיד תביעת לשון הרע בגין כך. מדיניות משפטית זו מובילה למסקנה כי אין לומר שחוסר תום לב לפנינו.

     

44. מסקנה זו מתקשרת לטענת התובעת לפיה הנתבעת לא ביצעה בדיקות מספקות טרם פנייתה למשטרה (סעיף 16(ב)(2) לחוק). לא צוין מהן הפעולות בהן הייתה צריכה לנקוט הנתבעת, אך ברי שאין לדרוש מאזרח שנפגע מעבירה פלילית לבצע חקירה פרטית טרם פניה למשטרה. בעניין זה נקבע כי "אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו, אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה" (פרשת שטרית).

45. חזקת תום הלב לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) עומדת אפוא לזכות הנתבעת (סעיף 16(א) לחוק) ולא עלה בידי התובעת להוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 16(ב) הסותרים את חזקת תום הלב (וכאמור, לא הובאו ראיות לפי סעיף 18 לחוק). הוכח שהנתבעת האמינה מבחינה סובייקטיבית כי לתובעת מעורבות באירועים (ולאו דווקא שביצעה אותם בעצמה); לא מדובר בחשד בלתי סביר; לא היה עליה לנקוט אמצעים נוספים לבירור בנושא טרם הגשת התלונה; וכן לא התרשמתי שהיא התכוונה בהגשת התלונה לפגוע במידה גדולה מאשר שהייתה סבירה לשם הגנת הערך המוגן בנדון.

     

46. לאור כך, הוכחה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק ודין התביעה בעילת לשון הרע בנושא, להידחות.

     

    הגשת התלונה כרשלנות. האמנם ?

     

47. התובעת מוסיפה וטוענת כי לאור כך שהתלונה הוגשה בחוסר תום לב, בזדון, ומבלי שהיה לנתבעת כל יסוד סביר להניח כי התובעת מעורבת באירועי החבלה ברכבה, הרי שיש לחייבה בפיצויים מכוח עוולת הרשלנות.

     

48. הנתבעת טוענת כי אדם הניזוק מעבירה פלילית רשאי להגיש תלונה למשטרה וכי אין לראות בכך כל הפרה של חובת זהירות. עוד נטען כי התנהגות המשטרה, בעקבות התלונה, אינה יכולה לחייב את מגיש התלונה, בשל ניתוק הקשר הסיבתי שבין מעשה זה לבין התוצאה הנגרמת מהחקירה. עוד נטען כי לא הוכח כל נזק שנבע מהגשת התלונה.

     

49. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי גם דינו של חלק זה בתביעה דחייה. אנמק עמדתי להלן.

     

50. היחס שבין עוולת לשון הרע (שהיא עוולה פרטיקולרית, כאמור בסעיף 7 לחוק) לבין עוולת הרשלנות, אינו פשוט ואין למצוא בטיעוני התובעת כל טיעון בדבר כך. בעניין זה ציין כב' השופט עמית בפרשת פלונית כי:

     

    "בשונה מבית משפט קמא, אני סבור שניתן היה להסתפק בדיון בעוולת לשון הרע ולא היה צורך להיזקק לעוולת הרשלנות ... חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו הטוב של האדם, ולאזן בין זכות זו לבין חופש הביטוי וערכים נוספים ... פגיעה בשם הטוב גוררת עימה באופן כמעט אינהרנטי גם עוגמת נפש, אשר נמנית לפיכך על סוג הנזקים שהעוולה נועדה להגן מפניהם ולפצות עליהם (השוו: רע"א 5237/06 מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט נ' מנסור, [פורסם בנבו] פסקה 7 (6.7.2008); אורי שנהר דיני לשון הרע 386 (1997) (להלן: שנהר)). גם התנהגויותיהן העוולתיות של המערערות מתכנסות כולן אל תוך יסודות העוולה של לשון הרע, ואין כל צורך לפתוח "מסלול" תביעה נוסף לפי עוולת הרשלנות. פסיקת פיצויים בגין עוולות שונות באותו מקרה עשויה להידרש לעיתים, אך במקרים כאלה יש להיזהר מפני כפל פיצוי בגין נזק יחיד".

     

51. אין מקום במסגרת הליך זה לדון בשאלת היחס שבין שתי העוולות (להרחבה בנושא, ראו: תמר גדרון "לשון הרע - עוולת רשלנות?" המשפט ד 219 (תשנ"ט); אורי צור "לשון הרע - עוולת רשלנות? – תגובה" המשפט ד 239 (תשנ"ט)). הטעם הוא בראש ובראשונה בהיעדר כל טיעון בנושא, כמו גם היעדר כל טיעון בדבר התקיימות יסודות עוולת הרשלנות, היינו חובת זהירות מושגית וקונקרטית; הפרתן; הנזק שנגרם לתובעת; והקשר הסיבתי שבינו לבין ההפרה. עם זאת, אציין כי לאור כך שקבעתי במסגרת הדיון בעוולת לשון הרע, כי הנתבעת פעלה בתום לב (כמובנו שם) ולא חרגה מהסביר בעת שמסרה את תלונתה למשטרה, היינו שהביאה את הדברים כהווייתם, קרי – חשד בלבד, ואף פירטה את מקור החשד, ולא נמצאה כי הגזימה בתיאוריה או פעלה מתוך מגמתיות ברורה לשכנע את החוקרים בדבר קיומו של חשד, ממילא שאין מקום לקבוע כי הפרה בכך חובת זהירות כלשהי.

     

52. ודוק: אין להבין מקביעתי זו כי הוכח דבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית (וכאמור, לא נטען דבר בנושא). אכן, בעת הגשת תלונה במשטרה, יכול המתלונן לצפות את הנזק שייגרם לתובע כתוצאה מכך (הכוונה לפגיעה בשמו הטוב ופגיעה נוספת כתוצאה מפעולות המשטרה ורשויות התביעה). ואולם, לא כל נזק שניתן לצפות מבחינה טכנית, יש גם לצפות מבחינה נורמטיבית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון (11.2.85)). וכידוע "הצפיות הנורמטיבית תישלל כאשר קיימים לכך טעמים שבמדיניות משפטית. טעמים אלו יכולים לנבוע מדיני הנזיקין עצמם או מתחומים חיצוניים לדיני הנזיקין" ( רע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי (21.9.09)). אין מקום במסגרת תיק זה לדון בשאלה אם קיימת חובת זהירות קונקרטית (אשר ממילא לא הופרה) או שמא לא קיימת כלל חובת זהירות קונקרטית בנתוני מקרה זה, וזאת משיקולי מדיניות, בהתאם לדיון שפורט לעיל בעילת לשון הרע. די אם אחזור ואדגיש שאף אם קיימת חובת זהירות קונקרטית, היא לא הופרה (לדיון בהבדל שבין שתי קביעות אלו, ראו י' גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות (חלק א') 646 (2012) בעמ' 644).

     

53. התובעת הפנתה לפסק הדין בעניין רע"א 1808/03 יואב אגשם נ' רשות הדואר (25.12.03), בו נקבע כי "פשיטא שמוסר תלונה למשטרה על יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם". ואולם, יש להבין קביעה זו על רקע הדברים שצוינו קודם לכן לפיהם "הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה" (ההדגשה שלי – י.ט). אינני סבור שיש להבין דברים אלו כך שעצם הגשת תלונה על סמך חשד, היא התרשלות. הדבר הוא תלוי נסיבות ובענייננו, כאמור, אינני סבור שהוכחה התרשלות של הנתבעת בעצם הגשת התלונה. אציין כי בעניין אשגם הנ"ל מדובר היה ברשות הדואר, אשר הגישה תלונה נגד עובדה, כאשר הייתה יכולה (כך לפי פסק הדין) לבצע בדיקה מקדמית טרם הגשת התלונה. כמו כן מדובר היה בחשד לגניבה של רכוש בעל ערך נמוך. דומה כי נסיבות מיוחדות אלו, הם שעמדו בבסיס הטלת האחריות במקרה זה (ראו בהשוואה פרשת שיטרית, שם נקבע כי אין לדרוש מאדם פרטי לבצע חקירה פרטית טרם הגשת תלונה למשטרה, וזאת להבדיל מעניין אשגם, שם מדובר היה כאמור ברשות שהייתה גם מעבידתו של הנילון).

     

    סיכומו של דבר, יש לדחות את התביעה בעילת הרשלנות.

     

    הפרת חובה חקוקה

     

54. טענה נוספת שבפי התובעת היא להפרת חובה חקוקה. החובה החקוקה אליה מפנה התובעת היא חוק הגנת הפרטיות, ולטענתה אירוע הוויכוח מהווה פגיעה בפרטיות בשל "כניסתה (של הנתבעת – י.ט.) למקום העבודה של התובעת ... תוך ביצוע אלימות מילולית" וכן בשל הגשת התלונה למשטרה.

     

55. הנתבעת טוענת כי לא ניתן "לשאוב" את חוק הגנת הפרטיות דרך עוולת המסגרת של הפרת חובה חקוקה, שהרי חוק הגנת הפרטיות מהווה מסגרת שלמה, על ההגנות הקבועות בו. כן נטען שחל הסייג בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, לפיו העוולה אינה חלה על חובה חקוקה הקבועה בפקודה עצמה, שהרי פגיעה בפרטיות היא עוולה שיש לראותה כחלק מפקודת הנזיקין (סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, להלן – חוק הגנת הפרטיות).

     

56. לדידי, אין תחולה לחוק הגנת הפרטיות במקרה זה והדברים ברורים. חוק הגנת הפרטיות קובע בסעיף 18 (2)(ו) הגנה ביחס לפרסום מוגן לפי סעיף 15(4)-(11) לחוק איסור לשון הרע. קבעתי כאמור, ביחס לתלונה למשטרה, כי מתקיימת ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, כך שממילא מתקיימת ההגנה לפי חוק הגנת הפרטיות.

     

57. ביחס לאירוע הוויכוח, הרי שלא ראיתי כי הוא מקיים את הגדרת הפגיעה בפרטיות, וזאת מאותם נימוקים בגינם קבעתי שאינו מקיים את הגדרת לשון הרע, היינו היעדר כל טיעון משפטי, ולו מינימאלי, בנושא, כמו גם היעדר טיעון עובדתי הנדרש לצורך הכרעה.

     

    עוולת הנגישה

     

58. עוד טוענת התובעת כי הגשת התלונה נעשתה בזדון ובחוסר תום לב מתוך כוונה לגרום לה נזק. לאור כך, טוענת היא שמתקיימים יסודות עוולת הנגישה. הנתבעת טוענת כי סעיף 60 לפקודת הנזיקין מסייג במפורש את תחולת עוולת הנגישה כאשר כל שעשה הנתבע הוא "שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים", בוודאי מקום בו פרטי התלונה (היינו החשד ובסיסו) לא היו כוזבים. כן נטען כי הנזק שנגרם בשל מעשי החוקרים אינו יכול להיזקף לחובתה.

     

59. כאמור, קבעתי כי הנתבעת פעלה בתום לב (כמשמעו בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע) וכי לא פעלה בחוסר סבירות בעת הגשת התלונה ומכאן שלא פעלה "בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת". די בכך כדי להביא לדחיית הטענה בדבר תחולת העוולה. לכך יש להוסיף כי כל שעשתה הנתבעת היה להגיש תלונה למשטרה ומכאן שמתקיים גם הסייג שבסיפא לסעיף 60 לפקודת הנזיקין לפיו "לא תוגש תובענה נגד אדם רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" וזאת ללא קשר לשאלת היסוד הנפשי. אין תחולה, אפוא, לעוולה זו.

     

    לסיכום:

     

60. דין התביעה לדחייה. מובנת לי היטב תחושתה הקשה של התובעת, אשר מצאה עצמה בחקירה משטרתית. מעמד זה ברי שאינו נעים, לשון המעטה. ואולם, אין בכך כדי לאפשר יצירת "אפקט מצנן" עד כדי פסיקת פיצויים נגד נפגע עבירה אשר כל שעשה היה להביא את חשדו בתום לב בפני חוקרי המשטרה.

     

    בנסיבות העניין הכוללות, ובין היתר בשים לב לאי חיוב הנתבעת בהוצאות בהליכי ביניים (ראה החלטתי מיום 24.7.18), ראיתי שלא לחייב בהוצאות. יש לקוות כי יהיה בכך לסייע לצדדים לשוב לשגרת עבודה תקינה.

     

     

     

     

     

    המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ז אדר ב' תשע"ט, 03 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.