סלמה עוזרי ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

התובענה דנן הוגשה כתביעה קבוצתית – קולקטיבית בשם 27 תובעים, בני 11 משפחות שונות. במסגרת התובענה נטען להיעלמות 11 ילדים בשנים 1950-1948 במסגרת הפרשה המכונה פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. יוער כי הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת תובעת נוספת בעניין היעלמות ילד נוסף. במסגרת התובענה נטענו טענות שונות בעניין אחריות הנתבעות להיעלמות הילדים, תוך דרישה לפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם.

הנתבעת 1 (להלן: "המדינה") הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף. במסגרת הבקשה שתי טענות. האחת, כי יש להורות על הפרדת התביעות באופן שתביעת כל משפחה תוגש באופן נפרד. השנייה, כי יש להורות לתובעים לכמת את סכום תביעתם.

אשר לטענה הראשונה. המדינה טוענת כי לא קיימת מסכת עובדתית אחת זהה לכל הארועים הנטענים בתובענה, מעבר לטענה הכללית כי הארועים נוגעים לפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. לכל אחד מהארועים נסיבות ייחודיות ונפרדות – מועדים שונים, מקומות שונים בסוגם ובמיקומם (בתי חולים; בתי תינוקות; מחנות עולים, הכל במחוזות שונים), גילאים שונים ועוד. כל אחד מהארועים נבחן באופן נפרד על ידי הוועדות הרלוונטיות שדנו באותו מקרה ספציפי. התייחסות הוועדות לגופים השונים שערכו בירורים עובדתיים משתנה ממקרה למקרה, על פי נסיבות העניין. כל ארוע מצריך בדיקה פרטנית, מעמיקה, אישית ונפרדת של כל מקרה ומקרה לגופו, הן עובדתית והן משפטית. תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") אינה מאפשרת צירוף הארועים לתובענה אחת כיון שאין מדובר ב"מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה". כל משפחה טוענת לארוע נפרד ולמסכת עובדתית שונה ונפרדת ואין אפשרות לדון בטענות של 11 משפחות שונות כמסכת עובדתית אחת. דיון בכל הארועים הנפרדים במסגרת תובענה אחת אף יסרבל ויעכב ההליך.

טענתה השנייה של המדינה היא כי, יחד עם הפרדת התביעות, בכל תביעה שתוגש יש לכמת הסעדים הנדרשים במסגרתה לצורך תשלום אגרה בהתאם לתקנה 16 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובענה הוגשה כתובענה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות") ושולמה אגרה כוללת בסך 1199 ₪. המדינה טוענת כי אין מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף כיון שאין מדובר בטענה לנזק גופני או נפשי כפשוטו. המדינה מפנה להלכה שנקבעה ברע"א 5237/06 מדינת ישראל נ' מנסור (6.7.08) (להלן: "פס"ד מנסור") הקובעת כי תביעות מסוג זה, הקושרות כאב וסבל ועגמת נפש לעוולה נטענת ולא לליקוי גופני כשלעצמו, תסווגנה כתביעות כספיות. תביעה כספית יש לכמת ויש לשלם בגינה אגרה בהתאם לתקנות האגרות.

התובעים טוענים, בתשובה, כי הם רשאים להגיש התובענה באופן מאוחד, כפי שהוגשה, על פי הוראות תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי. הם טוענים שמרבית השאלות המתעוררות לגבי כל הארועים מושא התובענה, העובדתיות והמשפטיות, הן משותפות. פיצול התובענה להליכים שונים יהיה, לטענתם, חסר טעם ועשוי להביא לסרבול, בזבוז זמן והכרעות סותרות.

אשר לסיווג התביעה ותשלום אגרה טוענים התובעים כי הם נפגעי גוף ישירים או משניים כתוצאה מהיעלמות הילדים, גם אם אינם טוענים לליקוי גופני ונכות נפשית וגם בהעדר חוות דעת רפואית המצביעה על ליקוי או נכות נפשית. לכן, אין עליהם חובה לקצוב את סכומי התביעה.