צ'ודינוב נ' ביטון

לפני תביעה לסילוק יד מתוספת בניה שבנה הנתבע ברכוש המשותף בסמוך לדירת התובע בבית המשותף שבעלי הדין בעלי דירות בו, ולתשלום דמי שימוש ראויים עבור התוספת.

רקע:

התובע, בעל זכות חכירה בדירה המצויה בקומה הראשונה בכניסה א' בבניין שברח' איסלנד 7 בשכונת קרית מנחם בירושלים (להלן-"הבניין") הידועה גם כתת חלקה 1 בחלקה 10 בגוש 30436 (להלן- "דירת התובע"). התובע, רכש את דירתו מהמנוח אלי בניסטי (להלן- "המנוח בניסטי") ביום 22.02.06 בתמורה בסך של 61,500 $ (הסכם המכר צורף כנספח ג' לכתב התביעה, להלן-"הסכם המכר"). הנתבע, בעלים של מחצית מזכויות החכירה בדירה מס' 3 בקומה שניה בבניין, המצויה מעל לדירת התובע.

על הבניין חלה תכנית בניין עיר מס' 4281 וחלק מבעלי הדירות בבניין בנו תוספת לדירתם בהתאם לאותה התכנית לאחר שהוצאו היתרי בנייה, בכלל זה לתוספת נשוא התביעה.

טענות התובע:

התובע טוען כי במועד בו רכש את דירתו מהמנוח בניסטי, הייתה צמודה לדירתו תוספת בניה הפונה לחזית הבניין ששטחה 30 מ"ר (להלן-"התוספת"). התוספת, הוקמה בהתאם להיתר בניה 1994/0655.02 שהוצא ביום 20.10.96 עבור דיירי כניסה א' בבניין. הנתבע, ניצל את ההיעדרות של המנוח מהדירה בהיותו בדיור מוגן, על מנת להשתלט שלא כדין על התוספת שהייתה חלק בלתי נפרד מדירתו, אותה רכש מאוחר יותר התובע. המנוח לא מכר ו/או העביר את התוספת לנתבע או לכל דייר אחר בבניין כפי שעולה מאישור של המנוח מיום 12.03.06 (נספח ד' לכתב התביעה ונספח ה' לתצהיר התובע, להלן-"אישור המנוח").

משהותר לתובע לתקן את תביעתו בהחלטתי מיום 06.12.15 טען הלה בכתב התביעה המתוקן כי גם אם לא תתקבל טענתו כי התוספת מהווה חלק מדירתו, היא חלק מהרכוש המשותף. לפיכך ובהתאם לנספח לתקנון הבית המשותף, לכל דירה בבניין יש 1/30 מהרכוש המשותף ואין למי מבעלי הדין חלק גדול מזה ברכוש המשותף.