פלונית נ' ורדן ישיב פרט

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בגין תאונה שארעה ביום 26/12/2014 במהלך מרוץ בפארק הירקון בתל אביב, עת אחד הרצים שנטלו בו חלק, הוא הנתבע דנן, התנגש בחוזקה במהלך ריצתו בתובעת, אישה קשישה בת 86 כיום (בת 82 במועד האירוע), וגרם לנפילתה ופגיעתה כפי שיתואר להלן;

רקע כללי:

1. התובעת ילידת 1932, בת 86 כיום, הגישה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה עת יצאה מביתה בשכונת בבלי בתל אביב לצעדה בפארק הירקון בשביל המיועד להולי רגל, כאשר לפתע הנתבע, אשר הגיע בריצה מולה, התנגש בה מבלי שהספיק לעצור או לסטות מכוון ריצתו וגרם לנפילתה על גבה לאחור (להלן: "התאונה").

2. הנתבע הינו גבר בן 56 כיום, אשר נטל חלק במרוץ המכונה "מרוץ תחתונים" אשר מטרתו להגביר את המודעות לסרטן מעיים, מחלה ממנה החלים הנתבע בעצמו כשנתיים עובר למרוץ. בהתאם להסבר שנתן הנתבע בחקירתו, מדובר במרוץ שהחל בחו"ל ואשר הגיע לישראל כשנה קודם לתאונה והינו מתקיים אחת לשנה ומאורגן על ידי חברת שוונג, כאשר מטרתו להעלות את המודעות למחלה. לדבריו, מדובר בהפנינג משעשע, בולט ורב משתתפים בו נטלו כמה מאות רצים. (להלן: " המרוץ").

3. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום התאונה התרחש אירוע התנגשות מצער בין התובעת לנתבע כאשר השניים חלקו את אותו שביל הליכה בפארק, התובעת בצעידה רגילה והנתבע בריצה מהירה, כאשר לדאבון הלב הסתיים האירוע בהתנגשות במהלכה נפגעה התובעת. אין מחלוקת כי הנתבע רץ בצוותא עם כלבו, אשר היה קשור אליו ברצועה כאשר הכלב רץ לצד הנתבע.

4. על פי הנטען על ידי התובעת, והמוכחש על ידי הנתבע, במהלך ההתנגשות עם הנתבע, היא נתקלה והסתבכה ברצועה של הכלב וזה מה שגרם להפלתה על הארץ.

5. בגין התאונה השתטחה התובעת לאחור על גבה ונחבלה בראשה ובגבה. היא פונתה באמבולנס לקבלת טיפול בבית חולים איכילוב שם אובחן כי לתובעת נגרם שבר בעצם הזנב עם חבלה בקרקפת. התובעת אושפזה בבית חולים איכילוב למשך 12 שעות במהלכם עברה סדרת בדיקות ואבחונים בסופם שוחררה לביתה.

    

   סוגיית החבות

   טענות הצדדים:

6. לטענת התובעת הנתבע התרשל כלפיה עת גרם באשמו להפלתה ארצה, עת רץ במהירות מבלי לשים לב לתנאי הדרך, במקרה דנן שביל ההליכה ששימש אותה עת, את כל באי הפארק. בנוסף, טוענת התובעת כי במקרה דנן מתקיים תנאיו של סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: "הפקודה") העוסק בהיזק על ידי כלב, הקובע אחריות מוגברת על בעלי הכלב, אחריות אשר הינה למעשה אחריות מוחלטת למעט הגנות המנויות בסעיף 41ב לפקודה, אשר אין חולק כי לא התקיימו במקרה דנן.

7. הנתבע אינו כופר בעצם קרות התאונה אשר עצם התרחשותה אינה שנוי במחלוקת בין הצדדים. אדרבא, הנתבע אף הביע בפני התובעת, הן בעת ביקור שערך בבית החולים והן במעמד הדיון בבית המשפט את צערו על עצם קרות האירוע המצער, ואולם הינו כופר באשמו ובאחריותו לתאונה. לטענתו הוא נטל חלק במרוץ שכלל מאות רצים ועל כן אם מארגני המרוץ לא גידרו את מסלול הריצה ולא הפרידו בינו לבין עוברי האורח, יש להטיל את האחריות לתאונה על מארגני המרוץ ולא לפתחו. עוד טוען הנתבע כי לא יכול היה להבחין בתובעת שכן לפניו רצו רצים רבים אחרים. בנוסף, מכחיש הנתבע את מעורבות כלבו בתאונה בטענה כי ההתקלות הייתה בינו לבין התובעת בצד ימני של גופו וללא קשר לכלב או רצועתו, מה גם שהכלב רץ משמאלו. לסיום גורס הנתבע לקיומה של רשלנות תורמת מכרעת מצד התובעת בשיעור 100% בשל סיכון עצמי את פסעה באין מפריע בשביל בו התקיים אותה שעה מרוץ, בניגוד לכוון המרוץ.

    

   דיון והכרעה- המסגרת הנורמטיבית

8. ראשית נבחן האם מתקיימים תנאי סעיף 41א לפקודה העוסק בהיזק שנגרם על ידי כלב, טענה שהועלתה בסעיפים 16-17 לכתב התביעה. תנאי מקדמי לתחולת הסעיף קבוע בריישא לסעיף: " נזק לגוף שנגרם על ידי כלב". במקרה דנן, אין טענה כי התובעת נפגעה בשום צורה ואופן מהכלב עצמו (נביחה, נשיכה, קפיצה, בהלה) אלא, כך על פי הנטען, בשל התקלות ברצועה שנמתחה בין הכלב לבין הנתבע שאחז בה. לדבריה: "הרצועה הפילה אותי אחורה ונפלתי על הגב" (עמ' 5 לפרוטוקול). לפיכך, בין אם מדובר בהסתבכות עם הרצועה ובין עם התקלות בה, דומני כי לא ניתן לומר שהנזק נגרם על ידי כלב כמשמעו בפקודה, אלא לכל היותר על ידי בעליו שאחז ברצועת הכלב תוך כדי ריצה מהירה, בצורה שאינה תואמת את תנאי השביל בשים לב לעוברי האורח שעשו בו שימוש.

9. זאת ועוד, הטענה לפיה לכלב הייתה מעורבות או תרומה כלשהי לקרות התאונה, מוכחשת על ידי הנתבע אשר גרס כי הכלב רץ לשמאלו בעוד שההתקלות עם התובעת הייתה בחלק הימני של גופו בגופה של התובעת. אין חולק כי התובעת צעדה אותה עת עם חברתה אשר הייתה עדת ראיה להתרחשות ויכלה לשפוך אור לגבי הנסיבות המדוייקות של האירוע, לרבות השאלה האם היה מעורב הכלב כגורם ממשי לקרות התאונה אם לאו. ואולם עדת הראיה לא זומנה מטעם התובעת למתן עדות, מהטעמים השמורים עימה. (ראה עדות התובעת בעמ' 5 ו- 7 לפרוטוקול). ההלכה בנוגע למשמעות של אי הבאת עד שלו ידיעה אישית לגבי הסוגיה שבמחלוקת ידועה והינה בבחינת הלכה פסוקה. ראה בעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות - חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649:

   "דין ההימנעות כדין ההודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע".

   דברים אלו נפסקו עוד בע"א 27/91 קבלו נ. שמעון עבודות מתכת, פ"ד מט(1) 450, 457 שם נאמר:…

   " הימנעות מלהביא ראיה רלוונטית תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה…"

10. לפיכך, באתי למסקנה כי במקרה דנן לא עמדה התובעת בנטל הראייתי להוכיח כי מתקיימים תנאיו של סעיף 41א לפקודה.

11. כעת נותר לבחון את עוולת הרשלנות הכללית והאם חלה על נסיבות המקרה שלפנינו; בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני מיום 15/7/2013 (להלן: "הלכת פלוני") הוצע מודל עדכני להלכה שנקבעה בעניין ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז (1) 113, (להלן: "הלכת ועקנין"), בכל הנוגע לניתוח עוולת הרשלנות, כאשר עיקרו של מודל זה הוא:

    "...לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הציפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות..." (הלכת פלוני עמ' 11).

12. לשון אחר, סדר הדברים, בבואו של בית המשפט לבחון קיומה של עוולת רשלנות לפי המודל המוצע, הוא: "התרשלות תחילה ולאחר מכן החובה". (הלכת פלוני עמ' 12). וכלשונו של כב' השופט עמית בעמ' 16 לפסק הדין:

    "... על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)..."

13. בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. ראה סעיף 21 עמ' 17 להלכת פלוני:

    "... נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון..." (הדגשה אינה במקור- א.ב.)

14. ומן הכלל אל הפרט; השאלה הנשאלת אשר סביבה יסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכיח קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר אשר מקים התנהגות עוולתית של הנתבע כלפיה? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;

     

    ניתוח המסכת הראייתית והאם מתקיימת התרשלות כלפי התובעת:

15. באשר לנסיבות התאונה, העידו בעלי הדין לבדם. כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים על עצם קרות התאונה והפלתה של התובעת אפיים ארצה, בשל התאוצה והאנרגיה בה התנגש גופה בגופו הרץ של הנתבע ואולם הצדדים חלוקים לגבי הטלת האשם בגין המצב שארע; בעוד שהתובעת מפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבע בלבד, גורס הנתבע כי אין להפנות אצבע מאשימה כלפיו אלא כלפי מארגני המרוץ, שכן אף הוא עצמו נקלע לתאונה הזו שלא בטובתו. ויובהר, הנתבע לא שלח הודעת לצד ג' כנגד מארגן המרוץ, הגם שהביע דעתו במהלך קדמי המשפט על רצונו וכוונתו לעשות כן.

16. נשאלת, אפוא, השאלה האם נסיבות התאונה כפי שעלו מעדויות הצדדים מקימות התנהגות עוולתית של הנתבע כלפי התובעת? מהמסכת הראייתית באתי למסקנה כי המענה לשאלה זו בחיוב. להלן אנמק מסקנתי:

    • הנתבע אישר כי המרוץ המדובר נערך אחת לשנה וזו הפעם השניה שנטל בו חלק. עוד אישר כי לא הייתה הפרדה או חיץ כלשהו בין קבוצת הרצים ליתר באי הפארק, ללמדך כי מארגני המרוץ לא סימנו שביל ריצה ייחודי למשתתפי המרוץ. (עמ' 9 לפרוטוקול). בהמשך דבריו השיב כי התאונה ארעה בערך באמצעו של מסלול הריצה, שהינו מסלול מעגלי (עמ' 10 לפרוטוקול). במצב דברים זה, אין ספק כי הנתבע היה צריך להיות ער לעובדה כי מלבד הרצים, נמצאים בפארק עוברי אורח רגילים שלא קשורים למרוץ. משכך, חובת הזהירות המוטלת לפתחם של הרצים, מוגברת ומונחת על כתפיהם, לשים ליבם לכל יתר באי הפארק העושים שימוש במתקניו, שביליו ומדשאותיו, לרוץ בהתאם לתנאי הדרך, בהתאם לצפיפות האנשים, גילאי האנשים, וקיומו של שדה ראיה וכדומה. כאשר נשאל על כך השיב הנתבע, בכעס יש לומר, כי "לא חשבתי על זה בכלל" וייחס זאת לטרגדיות שפקדו את חייו (עמ' 10 לפרוטוקול).

      • חובה זו מתחדדת ביתר שאת, בשים לב לעובדה כי התובע רץ עם כלבו הקשור אליו ברצועה, מה שעלול להוות עוד גורם סיכון של הסתבכות ברצועה, הגם אם במקרה דנן התובעת לא הוכיחה ברמה הראייתית הנדרשת, כי הכלב או הרצועה, הם אלו שבהכרח גרמו להטחתה אפיים ארצה.

      • זאת ועוד, התובעת צירפה למוצגיה את תוצאות המרוץ (מוצג ד') ממנו עולה כי שמו של הנתבע מופיע בראשית הטבלא כחלק מהרצים הראשונים שסיימו את המסלול של 5.25 קילומטר ב- 22 דקות (הגיע מס' 32 מתוך מאות הרצים). ראה גם עמ' 11 לפרוטוקול שם אישר הנתבע כי זה אכן שמו כמופיע בטבלת תוצאות המרוץ. אין זאת אלא הוכחה לכך כי הנתבע רץ במהירות גבוהה שאינה תואמת את מצב השביל ככל שלא סומן והופרד רק לטובת הרצים. יתרה מזאת, מהירות זו מטבע הדברים מלמד על תנע גוף של הרץ, אשר בעת התנגשות עם גברת קשישה שצעדה במהירות הליכה, מביא בהכרח לתוצאה העגומה, אשר ניתן וצריך היה למנוע, כפי שאכן ארע במקרה דנן.

      • זאת ועוד, הנתבע גרס בעצמו כי לא יכול היה להבחין בתובעת בשל כך שלפניו רצה קבוצת רצים (עמ' 12 לפרוטוקול). מצב דברים זה דווקא מחייב לנקוט במשנה זהירות במהלך הריצה על השביל, אשר הנתבע יודע היטב שהוא אינו מסומן, אינו מופרד מיתר באי הפארק והעושים שימוש במתקניו, ואינו מוקצה אך ורק למשתתפי המרוץ, כאשר שדה הראיה שלפניו אינו פנוי ואינו נקי ואזי אין לדעת מי יופיע מולו.

      • לטענת התובעת לאחר ההתנגשות הסתלק הנתבע מהשטח ולא נשאר לסייע בידה, כפי שעשו עוברי אורח אחרים. התוצאה של זמן הריצה תומכת בגרסה זו. הנתבע אישר זאת ואולם הסביר כי מיהר להגיע לסיום המרוץ שהינו גם נקודת ההתחלה כדי לדווח על התאונה ולהזעיק אמבולנס. (עמ' 10 לפרוטוקול). התנהגות זו הינה תמוהה בלשון המעטה בנסיבות; מצופה מאדם שהתנגש זה עתה בגברת קשישה וגרם לנפילתה, כי ישהה לידה ויושיט עזרה לכל הפחות עד להגעת האמבולנס. מאחר וממילא בפארק נכחו אותה שעה עוברי אורח רבים, ניתן היה להזעיק עזרה באמצעותם, ולא היה כל הכרח לרוץ לנקודת סיום המרוץ לשם כך, טענה אשר כשלעצמה לא הוכחה ואף לא נטענה בכתב ההגנה, אלא הועלתה לראשונה בעת חקירתו על דוכן העדים. כאשר עומת הנתבע עם האפשרות שפשוט ברח מהמקום מבלי להושיט עזרה לתובעת, הגיב בכעס רב שאינו תואם את המעמד והטיח בב"כ התובעת: " תגיד לי אתה דפוק? אני לא ברחתי מהמקום הלכתי להזעיק אמבולנס ואני הראשון שהודעתי למנהלת" (עמ' 11 לפרוטוקול).

      • בכתב הגנתו ציין הנתבע כי במהלך ההתנגשות קיבל מכה אולם הצליח לשמור על שווי משקל ונשאר לעמוד על רגליו [סעיף 8(ד)]בעוד שבחקירתו טען לפתע כי: " פתאום היא הופיעה לי חתכתי עוד שמאלה ואז הסתחררתי סביבה אחד עם השני ושנינו נפלנו על הארץ...שנינו חמקנו זה מזה ואז נפלנו".(עמ' 10 לפרוטוקול). שינוי זה בגרסה מעלה אף הוא תהיות בנוגע לאמינות ולדיוק הגרסה העובדתית שמסר הנתבע.

      • באשר לטענת לפיה הנתבע הגיע לבית החולים בהמשך היום לבקר את התובעת והתנצל על האירוע, טענה שאינה במחלוקת ואשר הנתבע מודה בה- לא מצאתי כי התנהגות זו כשלעצמה מעידה בהכרח על הודאה באחריות עם השלכה משפטית בצידה. כל שביקש הנתבע הוא להביע צער על שארע ועל הסבל שנגרם לתובעת, להתעניין ולדרוש בשלומה. אין זאת אלא התנהגות אזרחית ראויה, כמצופה מכל אדם שהיה מעורב באירוע מסוג זה, עוד בטרם בוחנים את שאלת האשם, האחריות והפיצוי לנזקים. באם לא תאמר כן, יצא מצב בו אנשים ימנעו ויזהרו מלהתנצל ומהבעת צער על סבל שנגרם לזולת, מחשש שמא יבולע להם והדבר יתפרש כהודאה באשמה. הימנעות זו תביא לחברה מנוכרת חסרת סולידריות והדבר כמובן אינו רצוי.

17. לאור המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי בעת ריצה מהירה בפארק, בו פסעה אותה עת התובעת באין מפריע, יצר הנתבע סיכון צפוי ובלתי סביר אשר אכן התממש בעת ההתנגשות עם התובעת ועל כן יש לראות במעשיו כהתנהגות עוולתית כלפי התובעת.

18. אלא מאי? טענת ההגנה העיקרית של הנתבע, אשר גורס כי יש להפנות אצבע מאשימה כלפי מארגני המרוץ (חברת שוונג), טענה עליה חזר הן בכתב ההגנה, הן בחקירתו והן בסיכומיו, למעשה מסיטה את הדיון לשאלת קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) לפי מודל עוולת הרשלנות לפי הלכת ועקנין, או לסוגיית שיקולי מדיניות משפטית אשר עשויים לשלול חבות לפי המודל שנקבע בהלכת פלוני. בשים לב למסכת הראייתית שפורטה לעיל, באתי למסקנה כי במקרה דנן קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כמשתתף במרוץ לבין התובעת כצועדת בפארק, ואף אם קיים מזיק נוסף שעשוי להיות אחראי בין אם בשל היעדר הפרדה בין הרצים ליתר באי הפארק, ובין אם בשל היעדר סימון מסלולים, או שילוט כנדרש- אין בכך כדי לפטור את הנתבע מחובתו האישית כלפי התובעת דנן, חובה שהופרה כאמור לעיל.

19. הנתבע, כמו יתר הרצים שהשתתפו במרוץ, הינו "אורח לרגע" בפארק, במובן זה שהוא נמנה על קבוצת רצים שהם אלו שמפרים את השגרה הנוהגת בפארק. מרוצים מסוג זה, כפי שהתרחש במקרה דנן, תהא מטרתם טובה ומבורכת ככל שתהא, הינו מצב יוצא הדופן שמפר את שלוות הפארק במהלך העניינים השגרתי והשוטף. קבוצה גדולה של רצים עלולה ליצור סיכון בלתי סביר כלפי יתר באי הפארק, הפוסעים בשביליו או רוכבים באופניים במסלולים הייעודים לכך. לא כל שכן כאשר מדובר במרוץ תחרותי המודד את הישגי הרצים אל מול אנשים מבוגרים שצועדים להנאתם בפארק, כפי שארע במקרה דנן. אין המדובר במצב השכיח והרגיל ולכן חובת הזהירות חלה בראש ובראשונה על הרצים, לדאוג לרוץ באופן שלא יפגע בבטיחותם של יתר באי הפארק והעושים שימוש תדיר במתקניו.

20. יחד עם זאת, גם ליתר באי הפארק, כמו לתובעת דנן, קיימת חובת זהירות לשים לב לשינוי שחל בבוקרו של יום זה. מהתמונות שצירף הנתבע לכתב הגנתו נראה בבירור כי ביום זה מתקיים הפנינג בפארק, נראים רצים רבים המשתתפים במרוץ וברור כי הפארק אינו במצב של כתמול שלשום, לא כל שכן כאשר התובעת עצמה העידה כי הינה נוהגת לצעוד בפארק פעמיים בשבוע ומכירה אותו היטב. את התכונה בפארק ואת מספר הרצים בשבילים לא ניתן היה לפספס שכן היא נראית לעין כל, כנצפה מהתמונות שצירף הנתבע למוצגיו.

21. לכן גם התובעת לא יכולה "לצאת פטור בלא כלום" שכן עליה חלה החובה לשים ליבה לקבוצת רצים דוהרת במרכז השביל בו היא פוסעת בניגוד לכוון הריצה. אשר על כן, מצאתי לנכון להטיל לפתחה של התובעת אשם תורם בשיעור 25%.

     

    סוגיית הנזק

    טיב הפגיעה והנכות הרפואית:

22. בעקבות התאונה נגרם לתובעת שבר בעצם הזנב בגת תחתון. התובעת הגישה חוות הדעת מיום 31/12/2015 של פרופ' שי שבת, מומחה תחום האורטופדיה, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות לצמיתות בשיעור 10% בגין הגבלת תנועה ע"ש מתני בצורה קלה בהתאם לסעיף 37(7)(א) וכן נכות בשיעור 5% בגין שבר בחוליה שהזנב שהתרפא בלי הגבלת תנועה בקרבת חוליה זו בהתאם לסעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), תשט"ז- 1956. סך נכותה המשוקללת בהתאם למומחה הרפואי מטעמה הינה 14.5%.

23. הנתבע לא ביקש לבדוק את התובעת באמצעות מומחה מטעמו, לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, ואף לא ביקש לחקור את המומחה מטעם התובעת. משכך, חוות דעתו של פרופ' שבת לא נסתרה והיא חוות הדעת היחידה הקיימת בתיק.

24. כאמור, מדובר בתובעת קשישה בת 86 הטוענת לראשי נזק של כאב וסבל, עזרת זולת והוצאות נסיעה ורפואיות.

     

    עזרת הזולת

25. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 :

    "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).

26. במקרה דנן התרשמתי מעדות ביתה של התובעת כי העזרה שהגישה לאימה בחצי השנה הראשונה לאחר התאונה, עת עברה התובעת להתגורר בבית של ביתה, חורגת מעזרה רגילה ומקובלת בין בני משפחה. התובעת וביתה שתיהן העידו כי בתקופה של חצי שנה הבת סעדה את אימה בפעולות יומיומיות כגון לבוש ורחצה והסעה לטיפולים רפואיים ואף תמיכה בעמידה, ישיבה והליכה בעיקר בשבועות הראשונים בהם הייתה במצב בלבולי עם הליכה לא יציבה. עוד העידה הבת על כך שנאלצה להיעדר לפרקים מעבודתה ואולם לא הובאה על ראיה תומכת לטענה זו בדמות אישורי מעביד על היעדרות או אישורי מחלה בגין טיפול בהורה. ראה עדות התובעת וביתה בעמ' 6 ו- 8 לפרוטוקול.

27. בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין הסיעוד והעזרה שהגישה לה ביתה בתקופת ההחלמה בסך של 9,000 ₪ (לפי 1,500 ₪ לחודש במשך חצי שנת ההחלמה במהלכה שהתה בבית ביתה).

    הוצאות רפואיות ונסיעות

28. מהתיעוד הרפואי עולה כי מלבד הטיפול במיון ביום האירוע, טופלה התובעת במספר מועט של ביקורים בקופת חולים במועדים הסמוכים לתאונה (3 טיפולי פיזיוטרפיה). מאז 2/15 אין אינדיקציה להמשך קבלת טיפול או מעקב רפואי.

29. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 742 (30/4/97), זכאית התובעת לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה היא חברה וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את התובעת למצות זכאותה לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 462 (8/4/92).

30. כידוע, בהיות התובעת חברת קופ"ח הינה זכאית למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים וטיפולים תרופתיים. במצב דברים זה, ובהיעדר הצגת קבלות על הוצאות בראש נזק זה, מצאתי לנכון לפסוק בראש נזק זה סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך 1,500 ₪ .

    כאב וסבל

31. לתובעת נכות רפואית שלא נסתרה בשיעור 14.5% בגין השבר בעצם הזנב ומגבלת תנועה בגב. התובעת העידה בפניי ארוכות על כאבי התופת והסבל שעברה במהלך השנה הראשונה לאחר התאונה ועל כך היא נבצר ממנה להמשיך בהליכה, הפעילות הספורטיבית היחידה בה עסקה עובר לתאונה לרווחתה ולהנאתה. ראה עמ' 6-7 לפרוטוקול. בנסיבות אלו, הנני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בסך 35,000 ₪.

    סוף דבר

32. לאור כל המקובץ לעיל, הריני מחייבת את הנתבע לשאת בנזקיה של התובעת, אשר לאחר ניכוי תרומת רשלנות בשיעור 25%, מועמדים על סך של 34,000 ₪ במעוגל.

33. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% ואגרה.

34. חיובי פסק הדין יבוצעו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

35. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

     

    <#12#>

    ניתן היום, ט' כסלו תשע"ט, 17 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.