רקע/טענות הצדדים
1.התובעת מס' 2 הינה בתו, ועזבונו, של המנוח פלוני ז"ל, יליד 1955, בגיל 53 במותו, (להלן: "המנוח") המנוח התאבד, בבוקר ה-XX/X/2008, בתלייה, עת שהה בתא מעצר בתחנת המשטרה בנצרת עילית. הוברר כי המנוח תלה עצמו באמצעות חולצתו אותה כרך סביב צווארו.
נטען בתביעה כי המנוח נעצר ב-15/9/2008, ע"י המשטרה, שהוזעקה לבית גרושתו, בעקבות תלונתה כי הוא מסתובב בביתה עם סכין בידו ומאיים לדקור את עצמו.
משהוחלט בתחנת המשטרה לעצור את המנוח, הוא נלקח ע"י המשטרה לבדיקה פסיכיאטרית, בבית חולים העמק בעפולה.
הבדיקה נערכה בסביבות השעה 02:00, ב-16/9/08, ע"י הנתבעת 3, רופאה פסיכיאטרית (להלן: "ד"ר שרוני"). הנתבעת 4 (להלן: "ד"ר קרמר"), אף היא רופאה פסיכיאטרית, הייתה באותה עת מנהלת המחלקה הפסיכיאטרית, האחראית והממונה על ד"ר שרוני, ואיתה התייעצה ד"ר שרוני בעניין המנוח לגבי אותה בדיקה.
2.לטענת התובעים, בשעת בוקר מוקדמת של ה-16/9/2008, ולאחר שחרורו מחדר המיון, הוכנס המנוח לתא המעצר ללא השגחה ופיקוח מיוחדים כלשהם, ובסמוך לשעה 07:00 נמצא ללא רוח חיים, ונראה שהתאבד בתלייה.
3.נטען בתביעה, כי הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "המדינה", או "המשטרה"), התרשלו בכך שלא השגיחו, ו/או לא השגיחו כראוי על המנוח, ולא שמרו על שלומו בזמן מעצרו. בעוד הנתבעות 3 ו-4, התרשלו רפואית בהגיען לכלל מסקנה כי "אין אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי", ועת החזירו את המנוח לידי המשטרה, ללא הוראות השגחה כלשהן, ומבלי שנקבעה רמת מסוכנותו של המנוח לעצמו ולאחרים; כן, התרשלו במתן הטיפול הפסיכיאטרי הדרוש, ו/או בהערכה הפסיכיאטרית למנוח, ולא נתנו דעתן באופן מספיק לעובדת היות המנוח תחת השפעת אלכוהול, לא הורו לאשפזו. כן נטען, כי הנתבעות 3 ו-4 התרשלו בכך שלא דאגו שרופאים דוברי שפתו של המנוח, השפה הרוסית, יבדקו אותו.
בנוסף, נטען בתביעה כי על הנתבעים הנטל להוכיח שלא הייתה מצדם, או מצד מי מהם, התרשלות שיחובו עליה, זאת נוכח תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו".
התביעה נגד הנתבע 5 מוגשת, כמי שהעסיק את הנתבעות 3 ו-4, ומכוח אחריותו השילוחית למעשי ו/או מחדלי הנתבעות 3 ו-4.
4.בסיכומיהם, טענו התובעים, שהמשטרה התרשלה גם בכך שלקחה את המנוח לבדיקה פסיכיאטרית ללא מסמכים כלשהם, ומסרה מידע לא מדויק לד"ר שרוני. לד"ר שרוני נמסר כי המנוח טען, בחקירתו, כי הוא רוצה לדקור את עצמו בעוד ניסיון ההתאבדות התרחש בבית גרושתו, בטרם מעצרו, עת המנוח הצמיד את הסכין לגופו, ורק לאחר התערבות נכדו אלמוני, החליט המנוח לזרוק את הסכין ולא לפגוע בעצמו. לטענת התובעים, ד"ר שרוני כלל לא ידעה מדוע נעצר המנוח ע"י השוטרים ובאילו נסיבות.
5.המדינה טענה, כי מעצרו של המנוח לא בוצע בשל נסיון ההתאבדות, אלא בשל תלונת גרושתו, שהוא איים לפגוע בה באמצעות סכין. לטענתה, על גופו של המנוח לא נמצאו סימני פגיעה שיכלו להעיד על ניסיונו להתאבד, כנטען, אך נוכח העובדה שהמנוח היה שיכור, וכן ניסה, לפי דברי גרושתו, לפגוע בעצמו, הועבר ע"י המשטרה לבדיקה פסיכיאטרית.
לאור הבדיקה הפסיכיאטרית, שלא הצביעה על סימפטומים דיכאוניים, ולאור העובדה שלא הייתה המלצה לטיפול פסיכיאטרי, ולא אינדיקציה לאשפוז פסיכיאטרי, בעוד ניסיון ההתאבדות הקודם היה מלפני כ-30 שנה, הוחזר המנוח למעצר, ויומנאי התחנה ביקר אותו בתאו מדי שעה. אלא שכשעה לאחר הביקורת האחרונה בתאו, המנוח תלה את עצמו באמצעות חולצה שלבש.
המדינה, כמו גם יתר הנתבעים, טענה, כי אין, בנסיבות המקרה, להחיל את כלל "הדבר מעיד על עצמו".