טפלו נ' חלא

לפני תביעה כספית על סך 200,000 ₪ שהוגשה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע", "החוק").

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. הצדדים הם תושבים וחברי מליאה במועצה המקומית קרני שומרון.

2. ביום 14/07/17 נרצחו שלושה חיילי מג"ב בפיגוע על הר הבית. לאחר הפיגוע פרסם הנתבע את הרשומה (פוסט) שלהלן (השגיאות במקור):

   "מי אתה עו"ד מיכאל טפלו???

   * גר בישוב גינות שומרון (נ"ע) כ- 27 שנה, ומתוכם כ- 15 שנה חבר מועצה מכהן.

   * הוציא וערך חוברת בשם "הסייענים בישראל". הוצאה לאור של הפורום המשפטי. חשוב להבהיר את תוכן החוברת!

   מר טפלו מייצג את הסייענים/ מחבלים בבתי משפט, מגיש בג"צים נגד ראש הממשלה ונגד משרד הפנים בכדי שלסייענים/ מחבלים המטופלים ע"י עו"ד מיכאל טפלו יהיו הטבות. ציטוטים מהחוברת של עו"ד מיכאל טפלו.

   * הכרתי ועזרתי לאלפי סייענים/מחבלים ומשתפי פעולה בעשור האחרון, רוב המידע בחוברת זו לקוח מהתיקים שבהם טיפלתי ויש עוד מאות תיקים כיום של סייענים המטופלים ע"י.

   ההטבות של עו"ד מר טפלו מיכאל והפתרונות בעמוד 40 שהוא נלחם לטובת הסייענים/מחבלים, כדלקמן! קליטת סייענים/מחבלים בישובים קהילתיים, ולשדך את הסייען ומשפחתו עם "משפחה מאמצת" וכך ירגיש הסייען ובני משפחתו בנוח. (האמת אני לא מאמין למה שאני קורא).

   *ביטוח בריאות, חבר בקופת חולים וליהנות משירותים רפואיים. אישור השהייה בתחום מדינה ישראל וגם אישור עבודה. ועוד הרבה הטבות שרשומות בחוברת, לא אלאה אתכם מומלץ לקרוא את כל החוברת בעיון בכדי לדעת במה דברים אמורים.

   מר טפלו אנחנו למודי ניסיון, המון סייענים/ מחבלים שוחררו בעסקאות שונות ולא יצא מזה טוב בלשון המעטה, אין אמונה בהם. למה אתה נלחם נגד המדינה בשבילם, למה? זה לא גאווה גדולה, בשביל זה עלית ארצה בשנות השמונים? איך אתה מסוגל לייצג אותם שכל פעם, וגם היום שומעים על פיגוע נוסף ועל רצח אכזרי של אזרחים, ופתאום המחבל החי ימח שמו וזכרו חוזר בתשובה ונהיה סייען ואתה מיכאל נלחם בשבילו שיקבל הטבות ועוד איזה הטבות, פשוט הזוי. מר טפלו תראה מה עושים מדינות בעולם לסייענים/מחבלים למה אנחנו צריכים להיות שונים? לסיום מר טפלו חז"ל אמרו "סוף מעשה במחשבה תחילה". כל עוד והנר דולק אפשר עוד לתקן. לתשומת לבך!

   ואיך אפשר בלי להזכיר את הפיגוע היום. מאחל רפואה שלימה ובריאות איתנה לפצועים, ולנרצחים ה' יקום דמם, אמן.

   בתקווה לבשורות טובות. שבת שלום ומבורך".

3. הרשומה פורסמה בדף הפייסבוק של הנתבע ("אבי חלא במליאה") ובארבעה פורומים שונים: "גינות שומרון- פורום התושבים", "הפורום של קרני שומרון", "נווה מנחם-פורום תושבים" וקרני שומרון- פורום התושבים".

   טענות התובע

4. אליבא דתובע, עוסק הוא בעריכת דין ובין היתר, בייצוג סייענים ומשתפי פעולה עם גורמי הביטחון של מדינת ישראל.

5. הנתבע מפרסם מדי פעם וכחלק מפעילותו הפוליטית, רשומות (פוסטים) בעמוד הפייסבוק "אבי חלא במליאה" ובקבוצות שונות של השכונות בקרני שומרון. הרשומה שפורסמה ביום 14/07/17 מהווה הוצאת לשון הרע, שכן ברשומה נטען שהתובע מייצג מחבלים ופועל כנגד המדינה להעניק להם זכויות. כמו כן נטען שהסייענים של גורמי הבטחון הם "מחבלים", בדומה למחבלים שביצעו את הפיגוע באותו הבוקר על הר הבית. הנתבע סילף את הכתוב בחוברת שהוציא התובע לאור, והשתמש בסילוף כדי להכפיש את התובע ולהפיץ שקרים.

6. האדם שסייע למחבלים בפיגוע על הר הבית לא היה סייען של מערכת הבטחון. שימוש התקשורת בביטוי "סייען" בדיווח על פעולת הטרור התייחסה לאדם שסייע בפועל למבצעי הפיגוע, להבדיל משם התואר. מסקנות הנתבע שחלק מהסייענים הם מחבלים, הן השערות המעידות על חוסר הבנה של הנתבע את הפשט הכתוב. הנתבע מבלבל בין אדם המסייע לגורמי הבטחון של ישראל, לבין מחבל הפוגע במדינה ובתושביה.

7. חומרה רבה יש לייחס, לגישת התובע, לעיתוי הפרסום- שעות מספר לאחר הפיגוע הנורא בהר הבית. המדובר בניסיון "לרקוד על הקברים" של קרבנות הטרור, כדבריו, כדי לסגור חשבונות פוליטיים עם יריבי הנתבע במועצה המקומית ולהפיץ את שנאתו כלפי שכניו וכלפי בני מיעוטים ששירתו את המדינה נאמנה כסייענים וכמשתפי הפעולה.

8. התובע הדגיש שמעולם לא ייצג מחבלים, לא היה מסכים להגן על מחבל ואף אינו עוסק בתחום הפלילי. לקוחותיו של התובע הם בני מיעוטים תושבי יש"ע, ששיתפו פעולה עם גורמי הבטחון של ישראל ועזרו למדינה להילחם נגד טרור ופשיעה. הסייענים ומשתפי הפעולה עזרו לשמור על המדינה ואזרחיה, לעיתים תוך סיכון אישי וסיכון משפחותיהם. המדובר במשתפי פעולה וסייענים המאויימים על ידי ארגוני הטרור ולעיתים חשופים יותר מהיהודים לפגיעות פיזיות ונפשיות קשות, בגין סיועם לכוחות הבטחון הישראליים, עד כדי סכנת חיים ממש.

9. החוברת ממנה התיימר הנתבע לצטט פורסמה על ידי "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" ולא סתם "הפורום המשפטי", כנטען ברשומה. הנתבע טען שהוא מצטט מהחוברת, אך טען שהתובע מייצג "סייענים/מחבלים", בניגוד לכתוב.

10. אשר לנזקים נטען, כי חלק מלקוחותיו של התובע הם תושבים ועסקים באזור יהודה ושומרון. אותם אנשים אינם מוכנים להשתמש בשירותים המשפטיים של עורך דין המייצג מחבלים. דברי הנתבע אף פגעו בשמו הטוב של התובע בין תושבי היישוב בו הוא גר. קרני שומרון הוא יישוב עירוני המונה כ-7,500 תושבים והמתגאה ברוח הציונות, ההתיישבות והנאמנות למדינה. הנתבע לא התנצל והמשיך להשמיץ את התובע בכך שהוא דיבר עם שכנים ותושבי המקום באותו האופן ותוך שימוש באותן המילים.

    רבים מהתושבים והלקוחות המכירים את התובע מבינים שהנתבע אינו דובר אמת ואינם מקבלים את דעותיו, אך כיישוב עירוני רבים מהתושבים שאינם מכירים את התובע באופן אישי, נרתעו מלהשתמש בשירותיו עקב דברי לשון הרע של הנתבע, או יירתעו בעתיד מלהשתמש בשירותיו המקצועיים. דברי הנאשם גרמו לאווירה של חשדנות ואף עוינות כלפי התובע בקרב חלק מהאוכלוסיה, לרבות במכולת המקומית, בבית הכנסת ובאירועי תרבות ביישוב.

    גם שמה הטוב ופרנסתה של רעיית התובע, מורה לפיתוח קול ומנצחת במקהלות ביישובי השמורון, נפגעו. על התובע יהא להשקיע ממון רב כדי למחוק את הכתם שדבק בשמו הטוב. התובע הבהיר שאת נזקיו אין הוא יכול לאמוד, שכן לא יידע מי מלקוחותיו הפוטנציאליים לא ישתמש בשירותיו בעקבות הפרסום.

11. התובע עתר לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות פומבית באותם עמודי פייסבוק בהם פורסמו הרשומות, וכן במכתב בתיבות הדואר של תושבי המועצה המקומית קרני שומרון. כמו כן עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הפיצוי הססטוסטורי בגין כל פרסום.

    לצרכי אגרה העמיד התובע את תביעתו ע"ס 200,000 ₪.

    טענות הנתבע

12. לגישת הנתבע, מקור התביעה בניסיון התובע להילך עליו אימים ולבוא עמו חשבון בשל כך שהנתבע העלה על סדר יומה של המועצה את נושא השתלטות הקרקעות שבוצעה במאחז אלוני שילה, שעה שהתובע היה אחראי על אותן הקרקעות כיו"ר וועדת הקרקעות במועצה המקומית.

13. אליבא דנתבע, מכהן הוא בתפקיד ציבורי במועצה האזורית והוא בעל עבר צבאי מכובד במג"ב. הנתבע שמע על כך שבפיגוע על הר הבית נכנס אחרי המחבלים סייען שנשא תיק ובו שלושה כלי נשק. המחבלים לקחו את כלי הנשק ותוך כדי ריצה, הפתיעו את שוטרי מג"ב שעמדו עם הגב אליהם ופתחו לעברם באש. מירי המחבלים נהרגו שני שוטרי מג"ב ושוטר נוסף נפצע.

    בשעה שהיה מזועזע מהפיגוע, נזכר הנתבע שהתובע כתב ספר שמטרתו הייתה להרחיב את היריעה בדבר יחסה של המדינה לסייענים ושיקומם, מתוך ניסיונו העשיר כעורך דין המייצג סייענים בעניינים שונים. הנתבע גם זכר שבאותו הספר ציין התובע שחלק מהסייענים הם מחבלים, או היו בעבר מחבלים. הנתבע חש חובה מוסרית אישית כאזרח וחובה ציבורית כאיש ציבור, לפרסם את הפרסום מושא התובענה.

    לגישתו, חשיבותו של חופש הביטוי גוברת מקום בו מדובר בהבעת דעה בנוגע לנושאי תפקידים ציבוריים.

14. הנתבע הבהיר שאין מדובר בפרסום שבוצע ב"עידנא דריתחא" ולא מתוך זעם או שנאה כלפי התובע. מטרת הפרסום הייתה להעלות שאלות שפתרונן משליך על ציבור בוחרי המועצה, שכן לציבור זכות לדעת כל מידע הנוגע לפעילות פומבית של נבחרי הציבור שלו. הנתבע סבור שראוי שציבור התושבים בקרני שומרון ידע שחבר מועצה מייצג אנשים שחלקם היו, או עשויים להיות, מחבלים. מנגד, כאשר סבר הנתבע שיש להחמיא לתובע, עשה כן במכתב שצורף לפרוטוקול ישיבת המליאה בספטמבר 2016.

15. מעבר לכך שאין המדובר בדברים העולים כדי "לשון הרע", הרי שהמדובר בהבעת דעה לגיטימית הנעדרת מילות גנאי או כינוי מעליב כזה או אחר. הפרסום אינו בוטה, אינו פוגע, אלא מהווה שילוב של אמירות מתוך ספרו של התובע בצירוף הבעת דעה אישית של הנתבע. אין מדובר בציטוט, כנטען בכתב התביעה. בספרו של התובע כתב התובע שמכיר הוא מקרוב את עולם הסייענים, מאחר שהוא מייצגם באלפי תיקים. חלקם היו חבלים או עצירים בטחוניים כאלה ואחרים או השתייכו לארגוני טרור. מכאן, שהתובע הודה בעצמו שחלק מהסייענים הם מחבלים. לנתבע לא הייתה כוונה ליצור מצג כאילו כל לקוחותיו הסייענים של התובע הם מחבלים.

    הנתבע הפנה את קוראי הפרסום לספרו של התובע ואף דחק בהם לקרוא בו, משום שהוא סבור שכל מי שיקרא בספר יחוש כפי שהנתבע חש ביום כתיבת הרשומה. הוא לא חפץ לעורר התגרות. לו חפץ בכך לא היה מציע לקוראים לעיין בספרו של התובע וללמוד ממנו בעצמם.

16. הפרסום זכה לתגובתם של עשרה אנשים, שישה אנשים שלחצו על כפתור "אהבתי" (LIKE) וארבעה שביצעו שיתופים בסך הכל. הנתבע אישר שהביע דעתו גם בעל פה, כפי שהתבטא בכתב, אך לגישתו לא השמיץ את התובע.

17. הגדרת התובע את הסייענים אינה רלוונטית בשים לב לכך שלטענת התובע בספרו, משרד הבטחון מסרב לחשוף את הקריטריונים להגדרת "סייען". כך גם לגבי החלטת הממשלה 118 ב' שלא הותירה כל הגדרה מפורשת למונח "סייען". הגדרתו הסובייקטיבית של התובע ל"סייענים" ו"מחבלים" כלל אינה בעלת נפקות לענייננו.

    בכתבות בעיתונים שהנתבע קרא וכן בספרו של יעקב פרי "הבא להורגך", ישנם מקרים רבים של סייענים שחזרו לבצע פעולות טרור ולעיתים אף הרגו את מפעיליהם. ללמדך שאותם סייענים היו מחבלים או תומכי טרור בעברם, הפכו לסייענים ושבו אחר כך לסורם.

18. הנתבע איננו סבור שעליו להתנצל בפני התובע ובכל מקרה, התובע לא הקדים כל פניה לנתבע בטרם הגיש תביעתו. דומה שלתובע אצה הדרך לפנות לבית המשפט. הנתבע הוסיף וציין שהעלה את הסוגיה מושא הפרסום בישיבת המליאה של המועצה המקומית מיום 14/09/16, אך התובע לא מצא לנכון להגיש תביעתו לאחר ישיבת המליאה האמורה ונראה היה שהתובע אף מתגאה בכך. מהאמור הבין הנתבע שהתובע מסכים עם הדברים ולא רואה בכך כל פסול.

19. בתצהירו טען הנתבע שלא הייתה לו כל כוונה להעליב את התובע, או לעשותו ללעג ולבוז.

20. התביעה הנוכחית היא בבחינת "זוטי דברים", לגישת הנתבע. אין מדובר בלשון הרע ובכל מקרה עומדות לנתבע הגנות שלהלן:

    1. סעיף 13(9) לחוק, פרסום מותר- הסעיף מעניק הגנה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לבעלי תפקידים רשמיים במסגרת חובה המוטלת עליהם מתוקף תפקידם ברשויות רשמיות. דברי הנתבע נאמרו כחלק מחובתו הציבורית ומהווים דברי ביקורת לגיטימית והגברת המודעות בקרב בוחרי המועצה על אופיו של נבחר ציבור.

    2. סעיף 13(11) לחוק, פרסום נכון והוגן.

    3. סעיף 14 לחוק, אמת בפרסום- התובע עצמו ציין בספרו שחלק מהסייענים הם "מחבלים" ומשתייכים ל"ארגוני טרור". הנתבע הדגיש שעודנו משוכנע באמיתות הפרסום שביצע. הדברים פורסמו על ידי הנתבע במשורה ותוך ביסוסם ואזכורם בספר התובע. אשר לעניין הציבורי, בהינתן והתובע הוא נבחר ציבור אשר פעולותיו משפיעות ורלוונטיות לזירה הציבורית, יש בפרסום עניין ציבורי מובהק.

    4. הגנות תום הלב בסעיף 15 לחוק, כמפורט להלן:

       1. סעיף 15(2) לחוק, היחסים בין הצדדים הטילו על הנתבע חובה לומר את הדברים. הנתבע האמין כי חובה עליו לשמש שופר ולהציף את פועלו של התובע, המשמש כנבחר ציבור אף הוא.

       2. סעיף 15(4) לחוק, הבעת דעה על התנהגות נבחר ציבור. כנטען, הנתבע הביע דעה בתום לב על עניין ציבורי, ודבריו לא חרגו מגבול הסביר. הפרסום היה גילוי דעת על התנהגותו, אופיו ומעשיו של התובע והבעת דעה בקשר לעניין הציבורי הרלוונטי, אשר לתושבי קרני שומרון עניין רב בו.

       3. סעיף 15(6) לחוק, הבעת דעה על פעולה שבוצעה ברבים. הנתבע פרסם ביקורת על יצירה ספרותית שפרסם התובע וממנה נגזרת הבעת הדעה על אופיו, עברו, מעשיו ודעותיו של התובע, שנתגלו באותה היצירה. ספרו של התובע חשוף לביקורת באופן המקים לנתבע הגנה בהתאם לחוק.

21. אשר לנזק הנטען, התובע לא הצביע על נזק כלשהו שנגרם לו או לשמו הטוב. התובע כלל לא הוכיח כי יש לו שם טוב ולא הוכיח כי תושבי יהודה ושומרון אינם מוכנים להשתמש בשירותיו המשפטיים של עורך דין המייצג מחבלים. התובע לא צירף ולו ראשית ראיה המעידה על רתיעתו של מאן דהוא מלשכור את שירותיו בעקבות הפרסום. כך גם לגבי הטענה לפגיעה בפרנסת רעייתו שלא גובתה באסמכתאות.

22. ככל שסבר התובע שהמדובר בפרסום שקרי, יכל הוא להגיב לרשומה או אף לפרסם במרשתת פרסום נגדי. לגישת הנתבע, לתביעה בגין הבעת דעה לגיטימית במרשתת עשוי להיות אפקט מצנן של השיח הציבורי ופגיעה בחופש הביטוי.

23. הצדדים הסכימו שההכרעה תהא על יסוד התשתית המצויה בתיק וסיכומים בכתב, ללא חקירת עדים.

    דיון והכרעה

24. חוק איסור לשון הרע יצר איזון בין חופש הביטוי לזכות כל אדם לשם טוב. בהוראותיו השונות של החוק, יש ביטוי ליחס שקבע המחוקק בין ערכים אלה (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1) .

    "כפי שנאמר לא פעם, חוק איסור לשון הרע - על ההסדר המורכב המעוגן בו -מהווה איזון בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין הזכות לחופש ביטוי, שתי זכויות יסוד הנגזרות מכבוד האדם, וכן בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין זכויות וחירויות נוספות כגון זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות וחופש היצירה, בין אם אלה זכויות בעלות מעמד עצמאי ובין אם הן מהוות חלק מאגד של זכויות" (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי. 27/07/11).

25. בפרסום העוסק באיש ציבור בכל הקשור בפועלו הציבורי, יש לתת משקל עודף לחופש הביטוי על פני זכותו של איש הציבור לשם טוב (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245). עם זאת, "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר " (רע"א 10520/03איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר. 12/11/06).

26. בהתאם להלכה הפסוקה, בבוא בית המשפט להכריע בתביעה שבכותרת, עליו לפעול כדלקמן:

    "בחינת השאלה אם אחראי מפרסם בעוולת לשון הרע מחייבת לצלוח 4 שלבים: קביעה כי מדובר ב"פרסום"; קביעה כי הפרסום הוא משום "לשון הרע" לפי מובנו הטבעי והרגיל בעיני קורא סביר; בדיקה אם הפרסום מוגן; ואחרון: בהיעדר הגנה, בחינת הסעד המתאים לנפגע מהפרסום" (ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור. 22/07/15). ראו גם ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי. 27/07/11).

    בהתאם לתרשים הזרימה המתואר, נתחיל את הילוכנו.

    הנתבע פרסם לשון הרע

27. הרשומה שצוטטה לעיל מהווה "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2(א) לחוק, יועדה לאדם זולת הנפגע והגיעה בפועל לאחר זולת הנפגע (סעיף 2(ב)(1) לחוק).

28. בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

       המבחן אשר נקבע בפסיקה להיות פרסום בגדר "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי, לפי הבנתו של האדם הסביר. בהקשר זה יוער, כי "...ככלל, התבטאות איננה נאמרת בחלל ריק במנותק מהקשר הנסיבות (ראו: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] פסקה 39 (12.11.2006)). לפיכך, נקבע כי יש לפרש את ההתבטאות "באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568 (2004))" (רע"א 9647/17 עופר בהט נ' גדי דגן. 31/12/17).

29. בפרסום שבוצע ייחס הנתבע לתובע ייצוג "מחבלים" וטענה שהתובע "נלחם נגד המדינה בשבילם". בהקשר זה יש לבחון את המסר עמו מותיר הפרסום את הקורא (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור. 22/07/15). דומה שלא יכולה להיות מחלוקת שהביטויים החוזרים "מחבלים" הם בעלי משמעות שלילית, לבטח במדינה המתמודדת עם טרור ואשר אך בבוקר הפרסום בוצע פיגוע ירי על ידי מחבלים. לייחס לתובע ניהול מלחמה משפטית כנגד המדינה בשם ובעבור אותם המחבלים, עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו בשל המעשים המיוחסים לו וכן, לפגוע במשרתו הציבורית ובמשלח ידו כעו"ד. יצוין כי הנתבע פרסם את דבריו בעמוד הפייסבוק וכן בפורומים המיועדים לקהל יעד ספציפי- תושבי קרני שומרון.

    "אין להטיל ספק בכך כי בתביעות בשל לשון הרע השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל: אין זה ענין של פרשנות במשמעותה המשפטית [...] [האדם הרגיל] מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו ונסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל המובן הטבעי והרגיל של המילים [...] אך תדיר יותר העוקץ אינו כל כך במילים עצמן, אלא בכך מה האדם הרגיל עשוי להסיק מהן, וגם דבר זה רואים כחלק מן המובן הטבעי והרגיל" (ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור. 22/07/15).

    אף אם הנתבע לא השתמש במילות גנאי, כפי טענתו, אין בכך כדי להפחית מעוצמת הפרסום שבוצע ומהבנת האדם הסביר את תוכן הדברים המייחסים לתובע ייצוג מחבלים וניהול הליכים משפטיים בשמם כנגד רשויות המדינה. הדברים רחוקים עד מאוד מהיותם בגדר "זוטי דברים". יתרה מכך ובניגוד להשערת הנתבע, השאלה אינה מה הבין האדם הסביר מספרו של התובע, אלא מה הבין האדם הסביר מהרשומות מושא התביעה.

30. הנתבע טען בסיכומיו ש"עצם הצפת מידע קונקרטי מתוך ספרו של התובע לא נועדה לשים את התובע כמושא ללעג, אלא לחשוף בפני הציבור מידע מהותי בקשר לאדם שנבחר מתוכו לשרת אותו בתפקיד ציבורי" (סעיף 18 לסיכומי הנתבע), אך בהקשר זה הלכה היא ש"אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון, פ''ד נו(2) 607, 617). "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים" )ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333).

    לנתבע לא עומדות ההגנות הקבועות בדין

31. הנתבע טען למספר הגנות, אך אינו חוסה תחת אף אחת מהן. אפרט.

32. ראשית ולמען הסדר הטוב יצוין כי בתחילה טען הנתבע להגנות סעיפים 13(9) ו-13(11), אך בסיכומיו זנח הנתבע את הטענה, ובצדק. אין המדובר במקרה בו הוטלה על הנתבע חובה על פי דין או הוראה של רשות מוסמכת לבצע את הפרסום, ולא ניתן לו היתר לבצע את הפרסום כאמור. הדבר מתווסף להלכה הפסוקה אשר אף היא אינה מתיישבת עם התנהלות הנתבע.

    "יש לפרש את הוראת סעיף 13(9) בדווקנות, ובהתאם, לבחון האם קיימת במקרה הנדון, הסכמת הרשות המוסמכת. במקרה דנן, פרסם המשיב עובדות שאינן נכונות, כאשר אין זה מתפקידו כראש מועצה לפרסם עובדות לא נכונות או לא בדוקות, אשר אינן קשורות לנושאים שהיו חלק מסדר יומן של מליאת המועצה וועדת הביקורת, ונאמרו כולן על רקע אישי. הדעת אינה נותנת, כי יתאפשר לנושאי משרות ציבוריות לפרסם כנגד אחרים, ולו עובדי הרשות, דברי בלע שאינם נכונים, תוך שהם חוסים בצילה של הוראת הסעיף" (הדגשות הוספו מ.א.ו)( עא (נצ') 1233/07 יעל אשל נ' דני עטר. 21/08/08).

    ראו השוו גם ע"א (נצ') 1233/07 אשל נ' עטר; ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210; ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש. 22/02/17). הוא הדין ביחס להגנת סעיף 13(11)- פרסום נכון והוגן, שכלל אינו רלוונטי לענייננו.

    סעיף 14 לחוק- אמת בפרסום

33. בהתאם ללשון הסעיף, "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

34. על מנת לחסות תחת הגנה זו של אמת בפרסום, על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים- אמיתות הפרסום מהבחינה העובדתית ועניין ציבורי בפרסום. בענייננו, אף אם נצא מנקודת הנחה שהיה בפרסום ענין ציבורי, אין בפרסום אמת והתוכן הכללי של הדברים שנאמרו לא תאם את המציאות.

35. הנתבע התיימר בפרסום "להבהיר את תוכן החוברת" שפרסם התובע, כדבריו, אך בפועל ההפניה לחוברת לא הייתה נאמנה למקור, לשון המעטה זהירה, ולבטח שלא ניתן לקבל את הטענה שהדבר שפורסם היה אמת. בהקשר זה ובהינתן והנתבע התבסס בפרסומו על חוברת התובע, אין צורך בראיות נסיבתיות, כנטען בסיכומיו. בפרסום טען הוא ברחל בתך הקטנה שמביא הוא "ציטוטים מהחוברת של עו"ד מיכאל טפלו". למרות האמור, באופן שיטתי הוסיף הנתבע לצד המילה "סייענים", קו נטוי ואת המילה "מחבלים" ("סייענים/מחבלים") וזאת, מבלי להבהיר שהמדובר בתוספת שאינה במקור ואינה מהווה ציטוט.

    הנתבע לא טען בפרסומו שישנן ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה שמתוך אלפי הסייענים שייצג ומייצג התובע, בהכרח חלקם מחבלים או קשורים לארגוני טרור, אלא שהתובע מייצג בפועל מחבלים.

36. בתצהירו ובסיכומיו הפנה הנתבע למספר משפטים ופסקאות מהחוברת וביקש בכך להצדיק את העובדה שייחס לתובע ייצוג מחבלים, אלא שאין בהפניות כדי לסייע בידיו. אין באף אחד מהציטוטים החלקיים אליהם הפנה, כדי להעיד על שהתובע ייצג בעבר או מייצג בהווה מחבלים, וכדי לתמוך בכך שהפרסום שבוצע היה אמת. בחוברת התובע נרשם שמשתפי הפעולה והסייענים העובדים עם כוחות הבטחון הישראליים היו בחלקם מחבלים שנתפסו ואשר בחרו מסיבות שונות ולאחר הפעלת לחצים, להפוף לסייענים ומשתפי פעולה עם כוחות הבטחון הישראליים.

    בהקשר זה נקבע בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22/02/17), "הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב(3) 1, 35 (1998) (עמדת השופט ת' אור) (להלן: דנ"א קראוס); ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, [פורסם בנבו] פסקה 12 (12.12.2006); שנהר, בעמ' 223-221)".

    למרות שלא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת יוביל למסקנה שלא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום, כדי לחסות תחת ההגנה "די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות [שנהר, עמ' 220; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992)]".

    לו סבר הנתבע באמת ובתמים שכל מי שיקרא את החוברת שפרסם התובע יגיע למסקנה שהתובע מייצג מחבלים, בדומה למסקנה שהנתבע טען שהסיק בעצמו, יכל הוא להסתפק בציטוט מדויק ונאמן למקור, ללא סילופים ותוספת המילה "מחבלים" בצמוד למילה "סייענים". הנתבע אף יכל להבהיר שהתובע מייצג אנשים שבעברם השתייכו לארגוני טרור, ושמניסיונו האישי, ישנם סייענים אשר "הפכו את עורם (בשנית)", וחזרו לבצע פיגועי טרור בשטחי מדינת ישראל.

37. הנתבע טען שהתובע לא הוכיח שלא ייצג מחבלים ולא פרט כיצד מסנן הוא את לקוחותיו לצורך בירור עברם, אלא שהנטל מונח לפתחו של הנתבע להוכיח את אמיתות דבריו. הנטל אינו מונח לפתחו של התובע להפריך את האשמה שהוטחה בו. אף בטענה שהתובע לא ציין בחוברת שאין הוא מייצג מחבלים, אין כדי להועיל לנתבע. בל נשכח שהנתבע לא פנה לתובע בטרם ביצע את הפרסום על מנת לקבל את תגובתו ולאמת את השערותיו. אין זה מתקבל על הדעת שאדם יפרסם פרסום פוגעני ואז ידרוש מהנפגע להוכיח שהמפרסם לא צדק בדבריו.

    יפים לענייננו דברי כב' בית המשפט העליון בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (08/02/12):

    "...הדין הישראלי נוקט בעניין זה בגישה שונה מזו הבאה לידי ביטוי בפסיקה האמריקנית. שם מוטל על התובע הנטל להראות כי הפרסום בעניינו היה שקרי... בדין הישראלי, נטל ההוכחה הוא הפוך. כאשר הוכח פרסומה של לשון הרע - עובר הנטל לנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום".

38. טענת הנתבע שפרסם פרסום דומה בעבר בישיבת מליאה אך לא נתבע בגינו ובכך, הבין שהתובע מסכים עם דבריו, תמוהה וטוב היה אלמלא נטענה. לו נכונים היו הדברים, אזי בסמוך לאחר קבלת כתב התביעה היה הנתבע פועל להסרת הפרסום ואף מבצע פרסום מתקן. העובדה שגם בכתב ההגנה עמד הנתבע על כך שהוא סבור שהדברים שפרסם הם אמת, אינה מתיישבת עם הטענה שהניח משתיקת התובע, הסכמה לטענותיו.

    הגנות תום הלב

39. בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תהא לנתבע הגנה טובה אם עשה את הפרסום באחת הנסיבות המפורטות בסעיף. סעיף 16 קובע חזקות לקיומו או העדרו של תום לב:

    "(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

    (ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

    (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

    (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

40. הנתבע טען שהפרסום שביצע חוסה תחת הגנות שלהלן:

    1. סעיף 15(2) לחוק- " היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

    2. סעיף 15(4) לחוק- "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

    3. סעיף 15(6) לחוק- "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

41. אף אם נצא מנקודת הנחה לטובת לנתבע ונקבע שמתקיימות חלק מהנסיבות המתוארות בסעיפים אליהם הפנה, הרי שאין הוא יכול לחסות תחת הגנת תום הלב מאחר שההגנה מותנית בכך שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. בחינת החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע לא מותירה מקום לספק שהפרסום בוצע בחוסר תום לב.

    הפרסום לא היה אמת, כמפורט לעיל, והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעי סביר להיווכח אם אמת הוא, אם לאו. בהקשר זה הנתבע הסיק מסקנות מניסיונו הנטען וממקורות שונים והשלים את שלא הופיע בחוברת שפרסם התובע. למרות שבידי הנתבע היה לפנות לתובע ולאמת השערותיו, לא נקט הוא באמצעי כלשהו כדי להיווכח באמיתות הדברים (ע"א 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש. 22/02/17).

42. הפרסום אינו מנוסח כהבעת דעה או כהעלאת סברה. ההפך הוא הנכון. הפרסום מוצג כהצגת עובדות המבוססות על ציטוטים מחוברת התובע, על אף שהנתבע מודע היה לכך שאין המדובר בציטוט מהימן. הניסוח בו בחר הנתבע, המועד בו בוצע הפרסום והפורומים בהם בחר, מצביעים על שהנתבע התכוון לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק.

    יודגש, כפי שטען הנתבע בסעיפים 50-52 לסיכומיו, מפרסם המבקש ליהנות מהגנת הבעת הדעה נדרש להפריד בין הדעה המובאת בפרסום לעובדות, כך שקורא סביר יוכל להבין שאין המדובר בעובדות המתיימרות לשקף אמת אובייקטיבית, אלא את דעותיו של המפרסם. על הנתבע היה לוודא שהרושם הכללי מהפרסום יהלום את אופיו הסובייקטיבי. בפועל ובניגוד למוטל על הנתבע, בפרסום מושא התביעה הציג הנתבע את הדברים כעובדות וכציטוטים מתוך חוברת התובע, ולא כהבעת דעה או כהסקת מסקנות סובייקטיבית.

    "הראציונאל להפרדה בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת הדעה, הוא, שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות.

    במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך גיסא ישנה איפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפירסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו" (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג. פ"ד מו(5) 555, 567).

43. הפרסום שביצע הנתבע נחזה להיות עובדתי ובכך אינו חוסה תחת הגנת הבעת הדעה.  אין חולק כי בהיות התובע איש ציבור, עמידותו כלפי ביקורת צריכה להיות גבוהה מאדם שאינו איש ציבור, אך האמור חל על הבעת דעה וביקורת, חריפה ככל שתהיה, ולא על פרסום המתיימר להיות עובדתי.

    "גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד ציבורי להפקיר לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעל תפקיד ציבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך ציבורי בעל חשיבות. החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב" (ע"א 89/04ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח'. 04/08/08).

44. הנתבע הכיר בסיכומיו בכך שהפניה לחוברת ולאחר מכן הוספת צמד המילים "סייענים/מחבלים", "עשוי להיתפס כציטוט מתוך ספרו". לגישת הנתבע הסיק את המסקנה למרות שהתובע לא ציין זאת במישרין בספרו, אך "ניתן בהחלט לומר, כי הוא כתב זאת בעקיפין". על כן, לגישת הנתבע, הקורא הסביר יבין שהנתבע הסיק מסקנות והפרסום מהווה הבעת דעה בנוגע לאותן המסקנות. לא כך הדבר. בניגוד לפרסום שביצע הנתבע והעומד בבסיס התביעה, בסיכומיו הקפיד הנתבע להפריד בין עובדה למסקנה, בין ציטוט להבעת דעה.

45. זאת ועוד, ספק רב אם הנתבע האמין באמיתות הדברים שפרסם. לו היה מדובר באמונה בתום לב, אזי כאשר הוגשה כנגדו התביעה והתחוור לנתבע שהתובע דוחה את המיוחס לו ושהמדובר בהשערה שלא ניתן לאמתה, היה הוא מסיר לאלתר את הפרסום ואף מוציא פרסום מתקן. בפועל הנתבע הותיר את הפרסום עד לשלב בו בית המשפט הבהיר לו שאין כל מקום להותרת הפרסום הפוגעני במרשתת.

46. הנתבע הוסיף בסיכומיו טענה שלא עלתה בכתב ההגנה ולפיה, על העוולה חלה הגנת "ההסתכנות מרצון" ואשם תורם בפרסום החוברת ובניסוח הדברים כפי שנוסחו ("לתובע יש אשם תורם בעצם הבנת הנתבע את הספר וכפועל יוצא מכך- אשם תורם בתוכן הפרסום"). אף אלמלא הייתה הטענה מועלית רק בסיכומים, הרי שדין הטענה היה להידחות. אין כל מקום לייחס לתובע אשם תורם או הסתכנות מרצון בפרסום החוברת המתארת את פועלו לטובת סייענים ומשתפי פעולה עם כוחות הביטחון הישראלים, ולבטח שאין לו אחריות לאופן בו הנתבע טען שהבין את הדברים.

    סעדים

47. נוכח המסקנה שהנתבע פרסם לשון הרע ואין עומדות לצדו ההגנות הקבועות בדין, יש לדון בסעדים שייפסקו לטובת התובע.

48. התובע טען שתדמיתו ניזוקה וכן כי הפרסומים הובילו להפסד לקוחות פוטנציאלים. עוד טען שהפרסומים פגעו ברעייתו ועשויים לפגוע בפרנסתה בעתיד. עם זאת, התובע לא הציג כל ראייה לקיומו של נזק שנגרם לו עקב הפרסומים ועל כן הדיון בשאלת הפיצוי יעשה בהתאם לסעיף 7א לחוק שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק".

49. בהתאם לסעיף 7א, בית המשפט רשאי לחייב נתבע לפצות תובע בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪. אם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע כפל פיצוי, ללא הוכחת נזק.

50. על מנת לזכות בכפל פיצוי, על התובע לעתור מפורשות לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג) לחוק ולהעמיד טיעון ברור ומפורש לקיומה של כוונה לפגוע. בנוסף על התובע להניח תשתית אשר יש בה כדי לבסס את כוונת הנתבע לפגוע. בכגון דא נפסק כי אין די בקיומה של צפיות שהפרסום יפגע בתובע, על מנת שייקבע שהמדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. "נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (1985); רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005); רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.8.2008))" (רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח'. 08/09/13).

51. במקרה שלפניי לא הוכחה כוונה לפגוע המצדיקה כפל פיצוי. התרשמתי שלא הפגיעה בתובע הייתה תכלית הפרסומים אלא השאיפה לקדם את מעמדו של הנתבע במועצה המקומית קרני שומרון.

    הפיצוי הכספי

52. בשלב קביעת הפיצוי המתאים, יבחנו שלוש התכליות העומדות בבסיס הפיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע- התכלית התרופתית, התכלית החינוכית-הרתעתית והתכלית העונשית:

    "מקובלת הדעה כי שלוש תכליות עומדות ביסוד פסיקת פיצויים לנפגע מעוולת לשון הרע: ראשונה היא התכלית התרופתית, שנועדה להשיב את המצב לקדמותו, קרי: למצב ששרר בטרם נפגע שמו הטוב של הנפגע (ראו אצל שנהר, בעמ' 369). בהקשר זה יש אף הסבורים כי פסיקת הפיצויים משיבה במידת מה את זכותו של הנפגע לשם טוב, נוכח ההכרה השיפוטית בפגיעה שנגרמה לו. שנייה – התכלית החינוכית-הרתעתית, שמטרתה "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר" (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 244 (1973) (להלן: עניין פרידמן)). שלישית ואחרונה היא התכלית העונשית (אשר לעתים נכרכת בתכלית החינוכית-הרתעתית), הקשורה בכוונת המפרסם, ושלפיה יש ליתן את הדעת בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע לשאלה אם הפרסום נעשה בכוונה תחילה לפגוע (ראו למשל עניין בן גביר, פסקה 32 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין אמר, בעמ' 521; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57-56 (1992); ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 539 (1993); ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494-493 (1991) (להלן: עניין נוף); עניין שרף, בעמ' 174; עניין מזרחי, בעמ' 206-205; עניין פרידמן, בעמ' 243-237; לשון הרע: הדין המצוי והרצוי, בעמ' 396; שנהר, בעמ' 370-369, 372; תומר קרמרמן "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו: פיצויים ללא הוכחת נזק בחוק איסור לשון הרע" משפטים מג 899, 903-902 (2013) (להלן: קרמרמן)). בפסיקת הפיצויים מביא בית המשפט בחשבון גם את האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ואת ההשלכות האפשריות של שיעור הפיצויים שייקבע על מידת הפגיעה בכל אחת מהזכויות (עניין שרנסקי, פסקה 50; עניין אמר, בעמ' 520; ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 596 (1975) (להלן: עניין רוזנבלום))" (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור. 22/07/15).

53. אופן קביעת הפיצוי נדון ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525-526:

    "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי".

54. בבחינת הפיצוי יש לבחון גם את ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק, אשר אינן בגדר רשימה סגורה:

    "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

    (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

    (2)הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

    (3)הוא לא נתכוון לנפגע;

    (4)הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".

55. במקרה בו עסקינן, אף אחת מההקלות אינה חלה. הנתבע טען בסיכומיו שהתובע סרב לקבל את התנצלותו וזאת, על אף שהנתבע טען בכתב ההגנה שאין הוא סבור שעליו להתנצל. לו ביקש הנתבע באמת ובתמים להתנצל, יכל הוא לפרסם מיוזמתו התנצלות באותם הפורומים בהם בוצע הפרסום, אף ללא הסכמתו או אישורו של התובע. לא רק שהנתבע לא פרסם התנצלות, אלא שבפועל הפרסום הוסר רק לאחר הדיון השני שנערך בנוכחות הצדדים. במהלך הדיון האחרון הביעו בעלי הדין נכונות להידבר, אך המאמצים להביאם לכדי הבנות שייתרו את הסכסוך ויגשרו על המחלוקות, לא צלחו.

56. אוסיף כי הפרסום אינו זהה לפרסום שביצע הנתבע במליאת המועצה ולא ניתן לראות בו "חזרה על מה שכבר נאמר". האמור מצטרף לעובדה שגם הדברים שפורסמו במליאת המועצה היו פוגעניים. הנתבע חוזר בכלליות ובהרחבה רבה על דברים שהוא עצמו אמר כנגד התובע. אין באמור משום הקלה שניתן להביאה בחשבון או נקודת זכות לטובת הנתבע (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג (20/12/92).

57. במקרה שלפניי משמש התובע כחבר מועצה. בהקשר של אנשי ציבור נקבע בהלכה הפסוקה כי מחד גיסא, הביקורת עליהם חשובה אף אם נושאת היא בחובה לשון הרע. מטעם זה, תינתן להתבטאות הגנה רחבה יותר. מאידך גיסא, הפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור עשויה להיות חמורה יותר, שכן שמו הטוב של איש הציבור הוא הנכס החשוב ביותר שבאמתחתו (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא. פ"ד מג(3) 840).

58. כידוע, אין "תעריף" לפיצוי בגין פרסומי לשון הרע ולא ראוי לקבוע "תעריף" כאמור. עם זאת, ניתן ללמוד ממקרים דומים ולבחון את הפיצוי שנפסק בכל מקרה, כנקודת ייחוס.

    1. בת"א (טב') 10318-04-14 ניסים ודניאל מלכה נ' אלי סבתי (16/10/18) חויב עיתונאי ודובר עיריית טבריה לפצות את ראש עיריית קריית שמונה ותובע נוסף בסכום כולל של 60,000 ₪ בגין ארבעה פרסומים שהיה בהם כדי להטיל דופי בהתנהלותו וביושרו של התובע.

    2. בע"א (חי') 3512/06 ישראל בן עזרא נ' יאיר בן ענת (18/12/07) דובר על מספר פרסומים כנגד מועמד לרשות עיריית עכו שבוצעו על ידי חבר במליאה ובהנהלת המועצה האזורית. בפרסום ייחס הנתבע לתובע בין השאר מעורבות "בתככים, מעילות, מריבות, רמאיות, ובגידות". בית המשפט העמיד את הפיצוי ע"ס 30,000 ₪, בצירוף שכר טרחה והוצאות.

    3. בפסק הדין בעניין ת"א (ראשל"צ) 25606-04-13‏ דירות יוקרה בע"מ ואח' נ' פרוספר חיים זפרני (פורסם במאגר נבו, 14.9.2017), התובעים היו מנהלי קניון בו החזיק הנתבע במספר חנויות. הנתבע הפיץ מכתבים לנמענים שונים בהקשר להתנהלות התובעים וייחס להם בין השאר בריונות, ניהול לא תקין, ניסיונות השמצה והפחדה. בית המשפט פסק לשלושת התובעים פיצוי כולל בסך 35,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט.

    4. בת"א (עפ') 13497-08-10‏ ‏אושרי לוי נ' שלמה עמר (23/07/14), נדונה תביעה של שחקן כדורגל אשר מאמנו האשים אותו בהתנהגות לא כשרה ואף לא חוקית במשחק כדורגל, תוך גרימת הפסד לקבוצה. בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך 40,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות.

    5. בת"א (עפ') 20147-06-14 זאב הרטמן נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ (13/09/18), תבע חבר מועצה לשעבר בנצרת עילית חברה המוציאה לאור של עיתון אזורי ואת שני עורכי העיתון. שם בפרסום נטען שהתובע איחל שראש העירייה המכהן ימצא את סופו בריצוי מאסר. הנתבעים חויבו לפצות את התובע בסך 13,500 ₪.

59. אשר לטענה כי מספר מצומצם של אנשים נחשפו לפרסומים, הרי שלא ניתן לקבוע את כמות האנשים שצפו בפרסום רק נוכח כמות התגובות, מספר האנשים שסימנו "אהבתי" והשיתופים שבוצעו, לבטח בהינתן והפרסומים הופיעו בפייסבוק, בארבעה פורומים שונים של תושבי המועצה המקומית קרני שומרון.

60. לאור האמור לעיל, לאחר ששקלתי את היקף הפגיעה, את מעמדו של התובע כחבר מועצה, כתושב וכעו"ד בקהילתו, את טיב הפרסומים, חומרתם, משך הזמן שעבר עד למחיקת הפרסומים, היקף התפוצה במרשתת בקרב תושבי המועצה, כמו גם את כלל הנסיבות שצוינו לעיל, לחומרא ולקולא, לרבות בשים לב לכך שהמדובר אמנם בפרסום אחד זהה אך שבוצע במקביל ובמספר פורומים של תושבי המועצה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי כולל ע"ס 40,000 ₪

61. אשר לדרישה לפרסום התנצלות, בפרסום פסק הדין בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק יש כדי להבהיר את כל הדרוש הבהרה. סבורתני כי במקום בו פרסום כאמור אינו כרוך בהוצאות כספיות כלשהן או בטרחה של ממש, אין מקום לחייב את הנתבע עצמו לשוב ולהציף את הנושא בפרסום מתקן. ככל שהתובע יבקש לפרסם את פסק הדין, זכותו לעשות כן. האמור מצטרף לדרישה לפרסם התנצלות, פרסום שספק יהיה בכנותו, נוכח התנהלות הנתבע ודבריו בכתבי טענותיו.

    סוף דבר

62. לאור מכלול האמור ישלם הנתבע לתובע סך 40,000 ₪, בנוסף לשכר טרחה בסך 6,000 ₪ והוצאות המשפט בהן נשא התובע. שכר הטרחה נקבע בשיעור מתון נוכח ההסדר הדיוני במסגרתו חסכו הצדדים בצורך בשמיעות עדויות.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאחרת, יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

    ניתן היום, ד' כסלו תשע"ט, 12 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.