זוהי תביעה חוזית בגין הפרת הסכם חיסיון. לצדה של התביעה החוזית הוגשה התביעה גם בעילות חלופיות של נזיקין והן: לשון הרע, הפרת חוק הגנת הפרטיות, רשלנות והפר חובה חקוקה שבתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות.
ביום 06/03/15 ביצע מחבל פיגוע משולב של דריסה וניסיון דקירה. לאחר שפגע במספר בני־אדם ברכבו יצא ממנו כשהוא חמוש בגרזן על־מנת לדקור עוברי אורח. התובע, שעבד כמאבטח ברכבת הקלה, קידם את פניו וירה בו יחד עם שוטר מג"ב שהיה במקום. המחבל נפצע באורח קשה. בעקבות מעורבותו של התובע באירוע התבקש על־ידי נציג הנתבעת להתראיין. התובע התראיין ותמונתו ושמו פורסמו, ומכאן התביעה.
1. טענות התובע
א. הנתבעת הפרה את התחייבות לחיסיון שעמדה בבסיס הסכמת התובע להתראיין: התובע טוען כי הסכים לבקשת נציג הנתבעת בתנאי שיצולם עם הגב למצלמה, פניו יטושטשו, קולו יעורבל וזהותו תישאר חסויה. בתצהירו מסר כי הציג בקשה זו לצלם המראיין, ולראיה – התובע צולם כשגבו מופנה למצלמה. למרות זאת שודר הריאיון עם התובע באותו היום בערוץ הנתבעת בשעות השיא, כששמו מופיע, קולו לא מעורבל ופניו לא מטושטשות.
ב.הפרת תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות: בפרסום הכתבה למרות בקשת החיסיון של התובע, הפרה הנתבעת את סעיפים 3(ב), 4, 8, 16 ו־22 לתקנון, האוסרים על פגיעה בפרטיות – למרות עניין הציבור – על חשיפת מקור עיתונאי חסוי ועל שימוש פסול במידע. כמו כן נטען כי יש צורך בהסכמה פוזיטיבית, ולכן גם אם תתקבלנה טענות הנתבעת בדבר אי־סירוב התובע, אין בהן כדי להכשיר את מעשיה. התנהגותה הנפסדת של הנתבעת מהווה אף הפרת חובה חקוקה.
ג.התרשלות הנתבעת: פרסום שמו של התובע בניגוד להסכמות מהווה רשלנות הנתבעת, כיוון שלא וידאה את הסכמת התובע לפרסום. האחריות למעשי עובדיה של הנתבעת היא מכוח סעיף 13 ו־14 לפקודת הנזיקין.
ד.הפרת חוזה: התחייבות הנתבעת כלפי התובע מהווה חוזה לכל דבר ועניין, ועל כן הפרתה מהווה הפרת חוזה. מכוח הפרת חוזה זו מגיע לתובע הן פיצויים בגין הנזק המוכח והן פיצוים בגין נזק בלתי־ממוני.
ה.הפרת חוק הגנת הפרטיות: סעיפים 1 ו־2(4) לחוק אוסרים על פגיעה בפרטיות באמצעות פרסום תצלום בנסיבות העלולות להשפילו או לבזותו: בנסיבותיו הפרטיות היה בפרסום כדי להשפילו ולבזותו; נאסר לשימוש בתיעוד של אדם למטרות רווח: הנתבעת פרסמה את הראיון בשעות השיא וזאת על־מנת לקבל תהודה ולהעלות שיעורי הצפייה; נאסר על הפרת חובת סודיות שנקבעה במפורש או במשתמע: הנתבעת הפרה את הסכם החיסיון שנכרת בין הצדדים הספציפיים וכן את חובת החיסיון החלה מכוח תקנון האתיקה של לשכת העיתונות.
ו.הפרת חוק איסור לשון הרע: התנהגותה של הנתבעת עולה כדי פרסום לשון הרע, שכן היא פרסמה את שמו בניגוד להסכם החיסיון, ופרסום לשון הרע זה גרם לאחרים להצטרף לנתבעת ולפרסם אף הם דברים דומים.
ז.הנזק: מאז האירוע סופג התובע התנכלויות, איומים, קללות ומבטי שטנה מצד רבים מתושבי העיר הערבים. חבריו ובני עדתו הדרוזים קיבלו יחס דומה בעקבות הפרסומים. כמו כן פרטיותו נפגעה, בעקבות הפרסום הוא הפך מאדם אנונימי לאדם מוכר ושנוא בקרב הציבור הערבי בארץ. בעקבות היחס כלפיו אף נפגעה האוטונומיה שלו שכן אינו יכול להסתובב לבדו בשכונות במזרח העיר מאז הפרסום והולך כשהוא חרד וקפוץ. כך גם נפגעו סיכויי השתלבותו בעבודות בקרב הגזר הערבי.
בגין הפרת חוק הפרטיות ביקש התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח.
בגין הפרת חוק איסור לשון הרע ביקש התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח.
בסיכומיו העמיד את סכום תביעתו בגובה 500,000 (במקום מיליון ש"ח בכתב התביעה).
2. טענות הנתבעת
א.הכחשת הסכם החיסיון: הנתבעת או מי מנציגיה לא קיבלו שום בקשה מטעמו של התובע לטשטש את דמותו. להפך, הנתבעת מתארת כי התובע היה להוט להתראיין, פעל להשגת אישורים מהעיריה כדי להתראיין, ושוחח עם הכתב בשתי שיחות טלפון מקדימות שבהן לא העלה את בקשת החיסיון. לאחר מכן הגיע לצילומים עם חבר וצולם מזוויות שונות. התנהגותו של התובע לפני ואחרי השידור אינן עולות בקנה אחד עם טענותיו: בטרם הצילום התובע שיתף פעולה באופן מלא עם צוותי הצילום, התנהל בחופשיות על סט הצילומים, פעל להשגת אישורים כאמור והתגאה במעשיו, בסמוך לאחר השידור לא התקבלה כול פנייה של התובע אל הנתבעת בדבר הפרת חיסיון כלשהו. רק לאחר מעשה ולאחר שנחשף לתגובות לא נעימות, ביקש להטיל את האחריות על הנתבעת על־מנת להיפרע מנזקיו.
ב.צילום התובע בגבו למצלמה נעשה מתוך הערכות לאפשרות הסבירה שיוטל צו איסור פרסום עד לסיום חקירת האירוע: למפרע לא הוצא צו כאמור ועל כן שודר הריאיון בן 12 השניות, כאשר זהותו של התובע גלויה, אך ללא הצגת פניו של התובע כאמור, אלא שמו בלבד. במסגרת הכתבה שודרו ראיונות עם גורמים שונים ממערכת הביטחון, ובין השאר סרטונים שהופצו במהלך היום ברשתות החברתיות וביניהם סרטונים שבהם נראה התובע בפנים גלויות.
בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי טענות אלה הן מעושות, שכן את שוטר המג"ב שביקש לטשטש את זהותו דווקא בחרה הנתבעת לצלם כשפניו מופנות למצלמה, וזאת למרות שאותו חשש שיוטל צו איסור פרסום חל על שני המרואיינים באופן זהה. לטענתו העובדה שדווקא הוא צולם בגבו למצלמה מוכיחה את טענתו כי ביקש לשמור על חיסיון זהותו.
ג.חשיפת זהותו של התובע לא נעשתה במסגרת הריאיון אצל הנתבעת אלא בתיעודים אחרים: קודם, ובמנותק מהכתבה, פורסמה זהותו של התובע בסרטונים ותמונות שהופצו ממקום האירוע בהם נראה התובע בפנים גלויות, בשמו המלא ותוך כדי תיאור האירוע תוך כדי הצגת התובע כמי שניטרל את המחבל.
בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי לא הייתה לו שליטה על צילומי האזרחים שנעשו תוך כדי ניהול האירוע. כמו כן, גם אם לא התנגד לצילומי האזרחים – אין הדבר אומר שהתובע נותן רשותו לנתבעת. עוד נטען כי הפרסום בערוץ הנתבעת הינו בעל אחוזי חשיפה גבוהים בהרבה מכל פרסום שהיה ברשתות החברתיות.
ד.התנהלות התובע לאחר ההפרה לכאורה: הנתבעת שמעה על דרישת החיסיון והפרתה לראשונה כשנה לאחר השידור, ובמסגרת תביעה זו. אך למרות טענות התובע לנזקיו, עד יום התביעה וגם לאחר מכן לא התקבלה מטעמו כול בקשה מטעמו להסרת הסרטון האמור על־מנת לצמצם את נזקיו הנטענים.
ה.אי־קיומו של חוזה: על־מנת לטעון להפרת חוזה יש צורך בהוכחת כריתתו. במקרה דנן לא הוכח כי הייתה הצעה ולא הוכח כי היה קיבול, ועל כן, משלא הוכח כי נכרת חוזה, אין מקום לתביעת פיצויים בגין הפרתו. לפי הפסיקה על הטוען לקיומו של חוזה בעל־פה להוכיח את כריתתו. הוסכם כי הדרישה הנטענת לחיסיון לא הוצגה לכתב האחראי, עימו היה בתובע בקשר טלפוני. לעניין טענתו של התובע כי דרש כאמור מהצלם נטען כי:
ה.1. היעדר הצעה: לא הוכח כי הוצגה לצלם גואטה בקשה או הצעה כאמור, זאת לאור עדות הצלם שטען שאינו זוכר בקשה כאמור ולאור עדות חברו של התובע שלא הצהיר כי שמע את התובע מציב את הטשטוש כתנאי לקיום הריאיון.
ה.2.היעדר קיבול: לא הוכח כי הצלם גואטה הביע את הסכמתו לבקשה לטשטוש הריאיון. לחלופין נטען כי הצלם אינו מוסמך לכרות חוזה מטעם הנתבעת, וכך גם הצהיר בעדותו, כי אינו מוסמך לאשר בקשות כאמור וכי בקשות מסוג זה הוא מעביר ישירות לכתב הממונה, כן אין לו שליטה על החומר המצולם לאחר צילומו.
בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת כי תפקידו של הצלם מטעם הנתבעת הוא טכני. הוא מסר את התנאי לראיון לנציג הנתבעת בשטח ומבחינתו העניין היה סגור (התובע אף תמך טיעוניו בעובדה שגם מנהל התובע אמר בעדותו כי אינו מבחין בין צלם לכתב).
כמו כן, נטען כי ההצעה נעשתה בפניית כתב הנתבעת, מר מניב, לתובע. הקיבול נעשה בתנאי שהציב התובע להסכמתו, והוא טשטוש פניו. גמירות הדעת מובעת בכך שצולם כשגבו מופנה למצלמה.
ו.אי־הפקת רווח בעקבות פרסום שמו של התובע: ככל שהנתבעת הייתה מקבלת פניה מטעם התובע לטשטש את פניו לא הייתה לה התנגדות, כפי שאף עשתה באותה הכתבה בדיוק עם שוטר המג"ב שביקש להישאר חסוי. כפי שהעיד הכתב, אין לנתבעת רווח מפרסום שמו של מרואיין, ככל שאינו ידוע בציבור. ועל כן ערכה החדשותי של כתבה מצונזרת לא הייתה מורידה ולא מוסיפה.
ז.לא הוכח קשר סיבתי בין הכתבה לנזקיו הנטענים: כאמור, הופצו סרטונים נוספים שבהם מופיע התובע בפנים חשופות. התובע לא הוכיח כי נזקיו נגרמו דווקא מפרסום הריאיון עמו שבו הוא יושב בגבו למצלמה, ולא מהפרסומים המקבילים. הנתבעת הראתה מקורות שונים שבהם הופצו התיעודים, ביניהם אתר החדשות Ynet. יש בהסכמתו לפרסום זהותו באמצעי תקשורת אחרים כדי חזק את טענת הנתבעת כי בזמן אמת לא התנגד התובע לפרסום זהותו ולא ביקש שתוסתר זהותו. הוכח כי מעגל גדול של אנשים סביב התובע ידעו על מעורבותו באירוע, לפני וללא קשר לכתבה שפורסמה שעות מאוחר יותר. ראיות רבות שצירף התובע לכתב תביעתו להוכחת הפרסום של פניו הן ראיות המראות צילומים ממקורות אחרים, ויש בהם כדי להוכיח את ההיפך מהנטען בכתב התביעה, שכן מקורות המידע של הגורמים המתנכלים לתובע לא הסתמכו על הכתבה בערוץ הנתבעת אלא על מקורות חדשותיים אחרים שפרסמו את מעורבותו באירוע.
ח.הפרסום אינו עולה כדי לשון הרע: ראשית, נטען שלא יכול להיות שדיווח על מאבטח שנטרל מפגע, כנדרש ממנו לפי תוקף תפקידו, תהווה לשון הרע. גם הפסיקה (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734 (1986); ת"א (שלום פ"ת) 13661-03-14 אבו עיד נ' עאסי (פורסם בנבו, 19.7.2017)) סירבה להכיר בפרסום של אזרחים כמשתפי פעולה עם השלטון העולה כדי לשון הרע. שנית נטען כי פרסום ראיון עם מרואיין המתאר את האירוע מנקודת מבטו, ללא כול פרשנות, אינו מהווה לשון הרע. כמו כן נטען, שגם אילו היה הדבר מהווה לשון הרע, קמות לה הגנות של "אמת הפרסום" והגנת תום־הלב.
ט.הפרסום אינו מפר את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות: ראשית, תקנון האתיקה לא מקים חובה חוזית או נזיקית בין אזרח לחברת חדשות. המדובר בחובה אתית שאינה חוקית. כמו כן, לא הייתה כול הפרה של התקנון, שכן לא הוכח כי פרסום שמו של התובע עולה כדי פגיעה בפרטיותו. נטרול מחבל כחלק מביצוע תפקיד אבטחה אינו עולה כדי "נושאים שהצנעה יפה להם" או נוגע בעניינים אישיים אינטימיים. כמו כן צילום הראיון נעשה בשיתוף פעולה מלא.
בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי העובדה ששמו פורסם הוביל את ההמונים שהטרידו אותו לחשבון הפרטי שלו בפייסבוק ובכך נפגעה פרטיותו.
י.הפרסום לא הפר את חוק הגנת הפרטיות
י.1.באשר לטענות ההפרה של סעיף 2(4) לחוק, אין כול אלמנט של השפלה בפרסום של מאבטח המבצע את תפקידו. בייחוד שלפי הלכת סולטן פוטנציאל ההשפלה להיות טבוע בצילום עצמו.
י.2.באשר לטענות ההפרה של סעיף 2(6), הראיון פורסם כידיעה חדשותית ולא לשם עשיית רווח. הנתבעת צילמה את התובע כשגבו אל המצלמה, מבלי שניתן לראות את פניו, כך שלא עשתה שימוש למטרות רווח בתמונתו. כמו כן, כפי שהעיד כתב הנתבעת, אין כל רווח בפרסום שמו של התובע, שהינו אדם אנונימי.
י.3.באשר לטענות ההפרה של סעיף 2(7), אין מחלוקת שלא הוצא צו איסור פרסום על המעורבים ועל כן לא הייתה כול מניעה חוקית לפרסם את שמו של התובע.
י.4.לחלופין, באם יקבע בית־המשפט שקיימת הפרה של חוק הגנת הפרטיות, תטען הנתבעת להגנה לאור העובדה שפעלו בתום־לב, חל סעיף 18(2)(א) שכן הפרסום לא חרג מגבולות הסביר. כמו כן חל סעיף־קטן (ב) נוכח החובה העיתנואית־מקצועית. בנוסף, סעיף 18(3) מעניק הגנה אם הייתה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה.
בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי יש הבדל בין דיווח חדשותי לבין דיווח חדשותי בו קיים הסכם בין המראיין למרואיין.
יא.רשלנות – לא התקיימו יסודות העוולה:
יא.1.כתב הנתבעת לא התבקש לטשטש את פני התובע: כיוון שמרואיין נוסף באותה הכתב טושטש לבקשתו, הוכח שאילו הייתה מוגשת בקשה כאמור גם מהתובע – לא הייתה מסורבת.
יא.2.מבחן הצפיות לא מתקיים: לא ניתן היה לצפות שייגרם נזק לתובע בעקבות פרסום בידיעה. לאור העובדה שהתובע הוא שיזם את הריאיון ציפייה זו מתחזקת.
יא.3.התנהלות סבירה: במצב דברים שבו לא מתבקש טשטוש על־ידי המרואיין ולא מוטל צו איסור פרסום – כול עיתונאי היה נוהג כמו הנתבעת.
יא.4.לא הוכח קשר סיבתי עובדתי: לאור העובדה שזהותו של התובע נחשפה במספר ערוצי תקשורת, לא מתקיים מבחן ה"סיבה שבלעדיה – אַיִן".
יא.5.לא הוכח קשר סיבתי משפטי: לאור אי־בקשת התובע לטשטש את פניו, לא היה ניתן לצפות את נזקו של התובע.
יב. לא הופרה חובה חקוקה: התובע טען כי הפרת כללי האתיקה העיתונאיים מהווה הפרת חובה חקוקה, אך כבר נפסק שסעיפיו אינם חלק מהדין, אינם מוגדרים כחיקוק ואינם מקימים חובה נזיקית כלפי התובע. מלבד זאת לא הוכחו שאר מרכיבי העוולה הנטענת כגון שסוג הנזק הוא הנזק שאותו ביקש המחוקק למנוע וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לנזק.
יג.לא הוכח שנגרם לתובע נזק:
יג.1.לא הוכחו הוכחות וראיות לשיעור הנזקים הנטענים, לא הוגשה אף חשבונית, קבלה, תמחור שעת עבודה וכד'.
יג.2.לא הוגשו ראיות להוכחות קיומם של איומים והטרדות באמצעות הרשתות החברתיות. הפרסומים שמצאה הנתבעת בדף הפייסבוק של התובע מראות דווקא על הסתמכות מקורות מידע אחרים בהם נחשפה זהותו של התובע.
יג.3.עדויותיהן של הגב' יסמין וסברין לא הצביעו על קשר סיבתי בין האיומים לדיווח החדשותי בערוץ הנתבעת.
יג.4.לא הוכחה השפלה, ואפילו אם הייתה מוכחת טענתו של התובע כי קיבל "מבול" טלפונים, מה שלא נעשה, לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרסום בערוץ לבין אותן שיחות.
יג.5.נזק נטען לעדה הדרוזית כולה אינו בר־תביעה, כפי שנקבע בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע ובפסיקה. תביעה בגין לשון הרע על ציבור שלם תוגש רק על־ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.
יג.6.לא הוכחה פגיעה תעסוקתית, הטענות בדבר קושי להשתלב בעבודות בחברה הערבית הן השערות ספקולטיביות.
יד. אי־הקטנת נזק: התובע לא ביקש להסיר את הפרסום מאתר האינטרנט של הנתבעת ולהפסיק את נזקיו הנטענים, וזאת למרות שהיה לו את פרטי ההתקשרות עם הכתב, עמו שוחח באותו היום.
בסיכומי התשובה מטעם התובע נטען כי העובדה שלא התבקשה בקשה כאמור נעוצה בכך שהכתבה לא מופיעה באתר האינטרנט של הנתבעת, כנראה מתוך הבנה של הטעות שעשו בשידור הכתבה.
3. ראיות הצדדים
עדויות
התובע מסר בעדותו כי נפגש עם הצלם, ולא עם עמרי מניב, וביקש ממנו במפורש שלא לחשוף את פניו, את קולו או את שמו, כתנאי לקיום הראיון. הדברים נאמרו גם לחברו אנדריי, המוכר לו מעבודתו, ואשר נכח במקום בעת הראיון. הצילום נעשה באופן מלא, והוא סמך על הצלם שיקפיד לטשטש את זהותו. התובע אישר שצולמו סרטונים נוספים על־ידי אנשים אחרים, והיה אף אדם שביקש ממנו להצטלם ולשלוח לחבר, והוא הסכים. לאחר שראה שאדם נוסף (חבוש קסדה) צילם אותו בסרטון אמר לו שלא ישלח את הסרטון בקבוצות.
התובע אישר כי התמונה שצורפה לאיום שקיבל בפייסבוק היא תמונה שצולמה במסגרת סרטון של "קבוצת מדברים תקשורת", וכי תמונתו שצורפה לאיומים הייתה גם כן תמונה שלא צולמה על־ידי הנתבעת או מי מטעמה. סרטון שני שהופץ באותו יום מראה תמונות של המחבל לאחר שנורה, ושם גם נאמר שמו הפרטי של התובע. אותו הסרטון פורסם באתר Ynet באותו הבוקר. התובע העיד כי לא ניסה להחליף מקום עבודה מאז שנת 2015 וכי הוא מקובל ואהוב על הממונים עליו.
העד אנדריי בונדורצ'יק העיד כי הוא התלווה לתובע לראיון במצוות הממונים עליו, היה שם אדם מטעם חברת החדשות, אבל אינו יודע לומר אם היה זה צלם או כתב. במהלך הצילומים שאל הצלם לגבי צילום כשהגב פונה למצלמה, וכך נעשה. אנדריי לא זכר מתי הוגשה התביעה ומתי שמע לראשונה כי לתובע טענות כנגד חברת החדשות.
העדה יסמין עבדאללה, עובדת הרכבת הקלה, העידה על איומים ששמעה מצד נוסעים על התובע ועל המאיימים שצולמו. הגב' סברין עבדאללה, עובדת הרכבת הקלה, בת דודתה של יסמין, העידה גם היא על אותו האירוע שבו שמעה את המאיימים בערבית מאיימים שיש מאבטח בשם איימן, הוא הרג את השאהיד, והן (הנוכחות) עוד תשמענה על הסוף שלו בחדשות.
הצלם טירן גואטה העיד על כך שהוא עובד כצלם בחדשות 10, קיבל הוראות מהכתב עמרי מניב והלך לצלם לפי הוראות אלה. הוא לא זכר את ההוראות המדויקות ולא זכר כי התובע ביקש ששמו וזהותו יישארו חסויים וכי קולו יעוות, אך מסר אילו הייתה כזאת בקשה, היה מפנה אותה לעמרי כדי שייתן הוראות מתאימות.
העד עמרי מניב העיד כי קיבל בקשה מדוברות העיריה לראיין את המאבטח שנטרל את המחבל. הוא אישר כי הצלם מקבל ממנו הוראות בימוי ואמר כי בתקופה המדוברת היה גל פיגועים בירושלים, וברוב הפיגועים היו מוצאים בתכוף לפיגוע צווי איסור פרסום, והדבר גרם לעבודת עריכה מאומצת. לדבריו, זו הסיבה שביקש מהצלם, כדבר שבשגרה, לצלם מרואיינים מגבם, ובהם התובע. עוד העיד כי שוטר מג"ב שהיה במקום זכה לטשטוש לבקשתו, וכי הכתבה נערכה מלכתחילה נוכח האפשרות שיצא צו איסור פרסום, וזאת בשל משך הזמן שאורכת העריכה. לשאלת בית־המשפט אישר כי גם בסרטונים אחרים שפורסמו והנתבעת חזרה ושידרה אותם, טושטשו פניו של התובע, שכן ממילא קיבלו החלטה מראש שלא להראות את פניו ובכך לסכן את האפשרות לשדר את הכתבה.
מסקנות מן הראיות
צפייה בסרטים, ביחד עם תצהירי העדות הראשית וההתרשמות הישירה מן העדויות בעל־פה, מעלים כי התובע הוכיח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי התנה את קיום הראיון ואת פרסום הכתבה בטשטוש זהותו בכול דרך שהיא, בין אם המדובר בקול, בתמונה וכמובן בפרסום השם. בית־המשפט שמע את התובע ומצאו מהימן, ועדותו נתמכת היטב בממצאים שבו בפני בית־המשפט.
בית־המשפט לא מצא כי תוקף החוזה נפגם רק בשל העובדה כי ייתכן שהתנאים הותנו עם הצלם בלבד. המדובר בהסכם מיידי, הצלם היה האיש הבא במגע עם התובע, ומבחינת התובע, כמו גם מבחינתם של דיני החוזים ודיני השליחות, מייצג הצלם את אמצעי התקשורת ומוסמך לחייבו בהסכם שכזה. בית־המשפט מצא לנכון לקבל את טענת התובע כי סמך על אנשי התקשורת שיקיימו את דבריו, ולפיכך לא נזהר במהלך הצילומים מחשיפה של פניו, גופו או קולו.
צילום ושידור הן מלאכות מדויקות ומקצועיות, וסביר מאוד כי אדם המתנה את צילומו וקיום ראיון איתו בכך שהצופה לא ידע לזהותו, יסמוך על אנשי החדשות כי יקפידו למלא את רצונו וישאירו על רצפת חדר העריכה את פרטי המידע העלולים לסכל רצון זה. לפיכך, לא מצא בית־המשפט כי העובדה שהתובע הראה חלק כזה או אחר של גופו לצלם, יש בה כדי לשלול את גרסתו בדבר התנאי שהתנה.
עדותו של התובע נתמכה בעדותו של אנדריי בונדורצ'יק, אשר הגיע למקום כבעל סמכות מטעם מקום עבודתו של התובע, ובהפניה של מנהל הביטחון של הרכבת הקלה.
נוכח עדויות עמרי מניב והצלם, ובהיעדר עדות העורך, אין ליחס משקל לכך שבכתבה נראים צילומים שנועדו לטשטש את זהותו של התובע בצד צילומים שאינם כאלה. הגיון וסבירות ישנם בשתי הגרסאות: גם בגרסה שלפיה הוראות הבימוי ניתנו דרך קבע על־מנת לצפות פני צו איסור פרסום, וגם בגרסה שמקור ההוראות בהסכם עם התובע. כך או כך ברור כי לשולחן העריכה הגיע חומר מצולם שיש בו כדי לחשוף את זהות המרואיין, וחומר מצולם המיועד בבירור להסתיר את הזהות. בהיעדר עדות העורך לא ניתן לדעת אם בחירת החומרים נעשתה בכפוף לתדריך של הכתב או שלא. ראיה חיונית זו של שליטה על התוצר הסופי ועיבודו יכולה הייתה לשפוך אור על התנאים שהותנו.
יוער בשולי הדברים כי מבחינת הנימוס הראוי והכבוד הרי בכול מקרה של ספק יש לכבד את המצולם, וכפי שמבררים אם ישנו צו איסור פרסום בתוקף – כך יש לברר שמא קיומן של התמונות המוסתרות נובע מחוזה עם המצולם או משגרה של דרגי השטח, ויש לנסות לברר את עמדתו של המרואיין בטרם עריכה לשידור. אלא שלא בנימוס עוסק בית־המשפט כי אם בחובות שבדין, ואין מקום להטיל בדיעבד חובה שכזו כחובת זהירות מוחלטת החלה בכל מקרה של סיקור עיתונאי שבו החומר המצולם נראה כמסתיר את הזהות. מכאן קובע בית־המשפט כי עובדת החוזה בין התובע לבין הנתבעת, ותוכן חוזה זה, הוכחו. התובע בא במגע עם הכתב ועם הצלם, ואחת היא אם אמר לאחד משניהם או לשניהם את רצונו זה.
את עדויות חברותיו של התובע לעבודה קיבל בית־המשפט כפשוטן וכראייה לאמיתות תוכנן, אך עדויות אלה אינן מעלות או מורידות נוכח דחיית הטענה לאחריות הנתבעת בנזיקין כלפי התובע.
4. דיון והכרעה
טענות בנזיקין – רשלנות הגנת הפרטיות הפרת חובה חקוקה ולשון הרע
בית־המשפט לא מצא לנכון לקבל טענותיו של התובע בדבר אחריות הנתבעת בנזיקין כלפי התובע, אם בשל רשלנות כללית, אם בשל איסור לשון הרע, אם בשל הפרת חובה חקוקה הקשורה בתקנות האתיקה של העיתונות ואם בשל הפרת חובות הקשורות לחוק הגנת הפרטיות.
ראשית ייאמר כי נזק גוף לא נטען, נזק ממון לא הוכח, וכול שנטען והוכח הינו הנזק ואי־הנוחות הנובעים מגילוי זהותו של התובע ברבים כמי שירה במחבל במועד האירוע. אלא שהחבות בגין נזק שבחשיפת זהות נשללת על הסף משום הסתכנות מרצון השוללת כול חבות בנזיקין כאמור בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובע אינו אדם שנקרה למקום בדרך מקרה או אדם הפועל מטעם הרשות בסמיות ובהסתר פנים, כי אם בעל תפקיד ובעל סמכות שתפקידו להגן על הציבור בגלוי. התובע בחר – ועדיין בוחר – להימנות עם האנשים שתפקידם הוא להגן על הציבור באופן גלוי באמצעות הפעלת כוח כלפי מי שמסכן אותו. התובע עובד דבר יום ביומו בפומבי, בפנים גלויות, בנשק גלוי עם תג הנושא את שמו, ומילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר באורח שיש בו כדי לעורר כבוד רב. עצם תפקידו של התובע כולו הסתכנות מרצון וחובה עליו לעמוד בכל סכנה ובאיום הנובעים מהפעלת כוח תוך חשיפה לציבור גדול של אנשים. בנסיבות אלה אין בחשיפת שמו של התובע ברבים כמי שירה במחבל על־מנת לסכל פיגוע שיזם משום לשון הרע או התרשלות, ממש כשם שאין עוולה נזיקית בחשיפת שמו של רופא אשר המציא תרופה או ביצע טיפול שריפאו אדם שאינו אהוד על ציבור מסוים או חשיפת שמו של שופט אשר נתן פסק־דין בפומבי, גם אם ישנם ציבורים שאינם אוהבים את תוצאותיו של פסק־הדין.
מעבר לכך, הדברים שפורסמו היו אמת והיה בהם עניין לציבור כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. זהותו של התובע אינה פרטית והיא נחלת הכלל דבר יום ביומו. אין לראות בחשיפתו כמי שביצע את תפקידו הפומבי כהפרת פרטיות על־פי חוק ובית־המשפט לא מצא כי תקנות האתיקה של מועצת העיתונות מונעות חשיפת זהותו של אדם העובד בגלוי באופן המקים חבות בנזיקין. כך או כך, יחסים המוסדרים בחוזה עדיפים תמיד וגוברים תמיד על דיני הנזיקין הכלליים. אף שמבחינה עקרונית יכולים השניים לדור זה לצד זה, אין בשלילת החבות הרחבה בנזיקין כדי לאיין את הגזרה הצרה יותר של הסכמות חוזיות בין הצדדים.
טענות חוזיות
משקיבל בית־המשפט את טענת כריתת החוזה יש לקבוע כי הפרסום באופן שבו בוצע הינו בגדר הפרת חוזה אשר לא ניתן עוד לאכיפה, וכול תרופתו הינה בפיצויים. מכאן שאין כול חשיבות לשאלה אם הצטלם התובע על־ידי אחרים לרצונו, אם "דלף" שמו לציבור גדול לפני כן ואם הסכים לכך ולמה בדיוק הסכים. לתובע החופש המלא – חופש החוזים – להתנות את שיתוף הפעולה בכתבה בתנאים מסוימים, זכותו לקיים ציפייה סבירה כי אותו הראיון המדויק המתווך באותו כלי התקשורת המדויק לא יפורסם עוד ולא יקים לו כל סיכון או אף אי־נעימות בציבור זה או בציבור אחר ואין עליו לתת דין וחשבון לבעל חוזהו מדוע אסר עליו את אשר התיר לאחרים. משלא נתקיימו תנאי החוזה זכותו של התובע להיפרע פיצויים על כך. משכך חבה הנתבעת פיצויים לתובע כתרופה בשל הפרת חוזה.
חישוב הפיצויים
חוק החוזים (חלק כללי) וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) מעניקים שיקול־דעת רחב לבית־המשפט בבואו לחשב פיצויים בשל הפרת חוזה. הפיצויים יחושבו בדרך־כלל בעד הנזק שנגרם לנפגע בשל ההפרה ותוצאותיה ושהמפר יכול היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, אך בנזק שאינו נזק ממון יחושבו הפיצויים בשיעור שיראה לבית־המשפט בנסיבות העניין כשעל בית־המשפט להביא בחשבון את חובת הקטנת הנזק – אם הופרה ובשיעור שהופרה.
לעניין נזק ממון לא הוכחו טענות התובע להפסדי השתכרות אלא ההיפך מזה. בעדותו מסר התובע כי הוא עובד באותו המקום, אינו חושב לעזוב את מקום עבודתו, ובית־המשפט התרשם מעדותו כי הוא מרגיש שם אהוב ומכובד. ואכן, פרסום שמו של התובע כמי שמילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, הגן על הסובבים אותו שהגנתם עליו ללא מורא ופחד אל מול האלימות של המחבל במקצועיות הנדרשת – יש בו כדי לכבדו כלוחם וכאדם ואף להגדיל את פוטנציאל ההשתכרות שלו ולא להיפך.
לעניין נזק שאינו נזק ממון – הרי שנזק זה הוכח: שיקוליו של התובע ברצון לצמצם את חשיפתו בשמו ובפניו בכלי תקשורת המוניים מצד אחד ומצד שני לתת פומבי לעצם העבודה היעילה שעושים חבריו וארגונו לאבטחת הציבור הינם שיקולים מורכבים אך מובנים ואנושיים לחלוטין. המציאות מלמדת, וגם הפילוסופיה המקובלת (ראו למשל משנה אבות ב, א, וכן ראסל ברטרנד שלטון – ניתוח חברתי חדש פרק א (1953)), כי כול אדם חפץ בתפארת, אך מנגד קיים חשש טבעי לאנשים רבים מהפרת יתר של אלמוניותם מפרסום־יתר של תפארתם ומהאדרת־יתר של שמם. בין השאר מחשש להטרדות הבאות, בין מרוח רעה, בין מרוח טובה של הערצת־יתר, ובין מחשש פן ייתפסו כבעלי גאווה בעיני סביבתם, כפי שהעיד התובע. מרבית בני־האדם בוחרים בדרך הביניים. התובע בחר להגשים דרך ביניים זו בדרכו המורכבת. לאנשי מד"א ולאנשי ביטחון אחרים, התיר לצלמו אך בכלי תקשורת ארצי נזהר היטב והתנה את הצילום בתנאים שהתנה. אכן לא הוכח לאיזה פרסום בדיוק נחשף מאיים זה או אחר מבין המאיימים הרבים בכוח או בפועל שעליהם הצביע התובע אך הדבר אינו גורע מן הנזק הבלתי־ממוני ומחלקה של הנתבעת בהפרת האינטרס המוגן בחוזה.
ירושלים היא עיר מיוחדת במינה בהרכב המגוון של אוכלוסייתה, ובמרקם היחסים העדין שבין חלקי האוכלוסייה אכן יכולים גם יכולים להיות בה אנשים המזדהים דווקא עם המחבל שבא לרצוח ללא אבחנה ומגנים את האיש שמילא את תפקידו ובלם אותו. מכאן האיומים וההטרדות להן טען התובע בתצהירו ואשר הוכחו היטב ולא נסתרו, אף שהקשר הסיבתי הבלעדי בין מעשי הנתבעת להטרדות אלה לא הוכח. ולא נראה כי יש אפשרות להוכיח עד תומו. יש להסתפק לעניין זה בהערכתו של בית־המשפט על־פי המידע המתבטא בשיעורי הצפייה ובהתחשב בפרסומים ממקורות אחרים.
בית־המשפט נתן דעתו לטענה בדבר הקטנת הנזק. הנתבעת הראתה בחקירתו הנגדית של התובע כי התובע לא פנה להסרת הקובץ מאתר האינטרנט שלה, אך לאחר שנה התברר כי הסרטון אינו מצוי שם. מעדות התובע עולה כי סבר שהפרסום כבר נעשה וכבר גרם את הנזק והוא הודה בכנות כי לא חשב לפנות לנתבעת לשם הסרת הקובץ מאתר האינטרנט למרות שידע כי הקובץ מונח שם לאחר שפתח אותו בהנחיית חבריו ואף צפה בו פעם נוספת .על כן יש לקבוע כי התובע הפר את חובתו להקטנת הנזק. שכן לא הרי חשיפה של רגע בתוכנית חדשות כהרי היכולת לשוב ולבחון את התובע בשבע עיניים ובכל מועד נוח באמצעות המרשתת אשר מאפשרת גם להוריד את הקובץ ולשומרו לשם זהוי ותכנון נוספים ולשמש בכך דווקא את מי שחפץ להטריד ולהרע.
סוף דבר
בית־המשפט מעריך את הנזק הבלתי־ממוני הגלום בפרסום שמו ותמונתו של התובע, נוכח ההטרדות שהוכחו ואלו שיש להעריך כי עוד יבואו, ונוכח היקף הפרסום, בסך של 150,000 ש"ח, אשר שליש מהם ניתן לזקוף לפרסומים אחרים, ומחצית מן היתרה נזקפת לחובת התובע אשר נמנע מלקיים את חובתו להקטנת הנזק בהסרת הפרסום מן המרשתת.
הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הפרת חוזה בסך 50,000 ש"ח.
הנתבעת תשלם לתובע הוצאות המשפט, לרבות אגרה, שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 27,125 ש"ח.
כול התשלומים ישולמו בתוך 30 ימים וישאו ריבית והצמדה החל מיום 01/03/19 ועד לתשלומם בפועל.
זכות ערעור – כחוק.
ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ט, 28 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.
