בוטייל נ' סיסו ואח'

לפניי תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום סך 100,000 ₪ (בתוספת הצמדה וריבית) בגין החזר הלוואה שנתן התובע לנתבעים (50,000 ₪ לכל אחד).

טענות הצדדים:

1. במסגרת כתב התביעה נטען כי בין הצדדים התקיימו יחסי חברות ואמון. ביום 24.10.06 העניק התובע לנתבעים כספים על סך 100,000 ₪ על פי בקשתם כהלוואה לצורך פתיחת עסק למכירת גחלים ושטיפת מכוניות (להלן: "ההלוואה"). הנתבעים התחייבו להשיב את סכום ההלוואה לידי התובע בנוסף לתשלום " 1.5% מגובה ההלוואה בכל חודש בחודשו".

2. להבטחת התחייבותם, הנתבעים חתמו על שטר חוב על סך 100,000 שמספרו 954444 ועל פיו התחייבו להשיב את ההלוואה עד ליום 24.10.07 (להלן: "שטר החוב"). משלא שולם הסכום הוגשה התביעה שלפניי ביום 23.10.14 (התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר ולאחר מכן הומרה לתביעה בסדר דין רגיל).

3. הנתבע 1 טען כי דין התביעה סילוק על הסף מחמת התיישנות ושיהוי שכן המועד לתשלום ההלוואה על פי שטר החוב הוא 21.10.07 (ראו: סעיף 27 לכתב ההגנה מטעם הנתבע 1). הנתבע 1 הכחיש כי נטל הלוואה מהתובע או כי הוא מפעיל או הפעיל עסק של מכירת גחלים. הנתבע 1 טען כי הוא מנהל מוסך בשם רכב מיטל בע"מ (להלן: "המוסך"). התובע, שהנו סוחר רכב, העביר מעת לעת רכבים לתיקון במוסך. במשך תקופה מוגבלת בזמן, המוסך התקשר חוזית עם התובע בהסכם לאספקת רכבים חלופיים ללקוחות המוסך (בזמן תיקון רכבם). התובע סירב להנפיק למוסך חשבוניות מס בגין הרכבים החלופיים ובהתאם שיתוף הפעולה העסקי הופסק. הנתבע 1 הכחיש כי חתם על שטר החוב שצורף לכתב התביעה, וטען כי ייתכן כי התובע העתיק תוך זיוף חתימת הנתבעים מתוך מסמכים שנחתמו בין הצדדים.

4. הנתבע 2 הכחיש את טענות התובע כי העניק לו הלוואה וטען כי מעולם לא שררו בינו לבין התובע יחסי ידידות או חברות. לגרסתו, במועדים הרלבנטיים לתביעה הוא לא היה פעיל במוסך לאחר שמכר את זכויותיו לנתבע 1. התובע ביצע בתקופה הרלבנטית לתביעה תיקונים במוסך ללא ששילם עבורם. לגרסת הנתבע 2, הוא לא פעל להגשת תביעה נגד התובע לאור כך שחדל להיות הבעלים של המוסך. הנתבע 2 ציין כי בעבר היה בהליך פשיטת רגל עקב חובות כבדים אך מעולם לא נטל הלוואה מאת התובע או קיבל ממנו כספים ובהתאם החוב לא קיבל ביטוי בהליכי פשיטת הרגל אשר ניהל. הנתבע 2 הכחיש כי חתם על שטר החוב והצטרף לטענות הנתבע 1 בדבר התיישנות התביעה והגשתה בשיהוי אשר יש בו בכדי להביא לדחייתה על הסף.

5. אציין כבר עתה כי בתאריך 25.6.15 התקיים דיון לפני כב' השופט ג'השאן במהלכו טען התובע כי אין בידו העתק שטר החוב המקורי, אישר כי לא נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה והצהיר כי בבסיס התביעה טענות בדבר התחייבות חוזית בין הצדדים. הנתבעים חזרו על טיעוניהם כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות על אחת כמה וכמה כאשר מועלות טענות בדבר הפרת הסכם משנת 2006 בגינו הם נתבעים.

   דיון והכרעה

6. עניינה של התביעה במתן הלוואה ללא מסמך בכתב. נטען כי במועד מתן ההלוואה נחתם שטר חוב על ידי הנתבעים כאשר לטענת התובע אין בידיו העתק שטר החוב המקורי וכי במסגרת התביעה שלפניי , בית המשפט איננו נדרש לאכוף את שטר החוב וזה מוגש אך ורק לצורך תמיכה בטענות התובע כי בפועל היה הסכם הלוואה בעל פה בין הצדדים.

7. אציין כבר עתה כי הועלתה טענה בדבר התיישנות התובענה, וניתן להכריע בטענה רק לאחר קביעת העובדות בתיק.

   האם ניתנה הלוואה?

8. בפתח פרק זה אציין כי על פי הוראות סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק") חוזה הלוואה בין מלווה ללווה, טעון מסמך בכתב. סעיף זה אינו חל כאשר המלווה נתן את ההלוואה שלא דרך עיסוק כאשר בפסיקה הרחבה של בתי המשפט נקבע כי הכלל הוא כי מי שנותן הלוואה ,יראו אותו כמי שנתן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר (רע"א 2132/09 אברהם אביה נ' ארנון בס (ניתן ביום 8.7.09). במקרה דנן, אף אחד מהצדדים לא התייחס לנושא תחולת הסעיף אשר על פיו נדרש הסכם בכתב אך נטען לפניי כי התובע הלווה את הכספים כידיד נאמן לנתבעים.

    

9. בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח את תביעתו ובמקרה דנן להוכיח כי ניתנה הלוואה, סכום ההלוואה תנאיה וזהות מקבלה. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח תחילה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבעים הנובעת מאותן עובדות. יפים בעניינינו הדברים שנאמרו ברע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

   "נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

10. להלן אבחן אם עמד התובע בנטל ההוכחה על פי הוראות הדין.

11. בין הצדדים כאמור לא נחתם הסכם הלוואה , לטענת התובע נחתם שטר חוב, אך לא הוצג לעיון בית המשפט שטר חוב מקורי, וצירוף העתק ממנו לתיק נועד להמחיש את מועד מסירת ההלוואה. לתיק בית המשפט הוגש העתק שטר חוב מיום 24 לחודש אוקטובר 2006, על סך 100,000 ש"ח אשר צורף לתמיכה בטיעוני התובע במסגרתו צוין כי: "ביום 24 בחודש אוקטובר שנה 2007 אני מתחייב לשלם נגד שטר זה לפקודת ה' גבריאל בוטייל ת.ז. 051519304 סך שקלים חדשים (במלים) מאה אלף שקלים". על שטר החוב חתמו לכאורה, הנתבעים ורשמו את שמותיהם: "אילן סיסו ת.ז. 57306383 משבטי ישראל 32 קריית ביאלק, ואלכסנדר גולדויק ת.ז. 306241670 משד' ירושלים 76 קריית ים". על פי הנתונים המופיעים בשטר, התמורה נתקבלה "בהלוואה" ומקום התשלום היה בחיפה. על פי הצהרת התובע בחקירתו בדיון ביום 21.12.16, שטר החוב הוכן על ידי התובע, הוא מילא את כל הפרטים בכתב ידו למעט החתימה של הנתבעים, אשר חתמו בתאריך המצוין על גבי השטר בשנת 2006 לפני קבלת סכום ההלוואה, קרי – ביום 24.10.06 (ראו: עמ' 43 לפרוטוקול הדיון שורה 1).

12. אציין כבר עתה כי הנתבעים טענו כי המסמך מזוייף אך לא הביאו כל ראיה התומכת בטענתם וטענתם הועלתה בעלמא וללא תימוכין. הלכה ידועה היא כי הטוען טענת תרמית או זיוף - נטל ההוכחה מוטל עליו, כאשר הובהר בפסיקה כי טענת הזיוף היא טענה חמורה ויש לבחון את הראיות שהובאו להוכחתה בזהירות מרובה ( ראו: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589). על הטוען להוכיח טענתו על פי מאזן ההסתברויות, כאשר במקרה בו מועלית טענת זיוף נדרשת עמידה ברף ראייתי מחמיר, בעל משקל גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה רגילה, והכל בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ראו: ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, 416 ; וע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 734).).

13. משלא הביאו הנתבעים כל ראיה התומכת בטענתם לזיוף, ולא הוגשה חוות דעת מקצועית בעניין– דין טענת הזיוף להידחות.

14. באשר לאופן שבו נמסרה ההלוואה אציין כי הן במסגרת כתב התביעה והן במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו, נמנע התובע מלהרחיב באשר לאופן שבו ניתנה ההלוואה לנתבעים, למי מהם היא ניתנה, חלוקת הסכום שהלווה בין השניים ותנאי ההלוואה. העדר הפירוט בכתבי הטענות והסתירות בעדות התובע אומרות דרשתי והן נזקפות לחובתו של התובע כפי שאביא להלן.

15. בעדותו לפניי בדיון ביום 21.12.16 , התובע הצהיר כי במהלך שנת 2006 נתן את ההלוואה מושא התובענה באמצעות שני שיקים על סך 50,000 ₪ לכל אחד מן הנתבעים בהפרש של 3 ימים ובסך כולל של 100,000 ₪ (ראו: עמ' 29 לפרוטוקול הדיון שורות 19-21). לעניין זהות המלווים - במהלך חקירתו אישר התובע כי הסכום היה אמור להגיע לידי הנתבע 1 – אילן סיסו בלבד וכי הנתבע 2 צורף כנתבע בתיק בשל חתימתו על שטר החוב (ראו: עמ' 42 לפרוטוקול הדיון, שורות 24-27). במהלך החקירה התובע שינה את גרסתו וטען כי הכסף היה מיועד לשני הנתבעים בהיותם שותפים וכי אילן, הנתבע 1, לקח את הכסף אבל הסכום היה מיועד לשני הנתבעים (ראו: עמ' 43 לפרוטוקול שורות 7-10). בהמשך החקירה טען כי מסר שני שיקים – הראשון לפקודת הנתבע 1 אך אינו זוכר לפקודת מי היה השיק השני – אך הוא נמסר לידי הנתבע 2 אלכס (ראו: עמ' 43 לפרוטוקול הדיון שורות 28-30).

16. העתק השיקים שנמסרו לידי הנתבעים לגרסת התובע, פרטיהם , מספריהם או מועד פירעונם, לא צורף לעיון בית המשפט כך גם לא צורף תדפיס אודות מועד משיכת הסכומים הנטענים מחשבון הבנק של התובע או חשבון הבנק של אמו וזאת לאור טענת התובע כי משך 50,000 ₪ מחשבונה – מסמכים אלה, על פניו, הם בשליטתו ובהישג ידו של התובע והוא נמנע מהצגתם לפני בית המשפט. אציין במאמר מוסגר כי במעמד הדיון, ב"כ התובע ביקש במהלך חקירת העד כי בית המשפט ייתן צו המורה לבנק הפועלים ובנק דיסקונט למסור לידיו תדפיסי החשבון של התובע/אמו למועדים הרלבנטיים. לגרסת עורך הדין, הוא שמע על השיקים בפעם הראשונה במעמד הדיון. בית המשפט דחה את הבקשה בהחלטה מנומקת בין היתר לאור העובדה כי המידע אמור היה להיות בהישג יד התובע או מי מטעמו כבר במועד הגשת התביעה והוא בחר שלא לצרפו משך שנים בהם התנהל התיק לפני בית המשפט. נוסף על כך הבקשה למתן הצו הוגשה לאחר שנחשפו גרסאות הצדדים ובית המשפט החל בשמיעת העדים. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל ב"כ התובע שמר על זכותו להגיש כל בקשה בכתב בעניין (ראו: עמ' 33 לפרוטוקול הדיון שורות 1-3).

17. בית המשפט לא חסם את דרכו של התובע להציג כל מסמך, לזמן עדים או לבקש צירוף מסמך או למתן הוראה מתאימה לכל גורם או צד שלישי לאחר שמיעת עדות התובע, וראוי לציין כי חודשיים לאחר מועד שמיעת עדות התובע, התקיים דיון הוכחות נוסף לפניי ביום 14.2.17 ללא שהוגשה כל בקשה לפני מועד דיון זה להבאת ראיות נוספות.

18. גם בתאריך 14.2.17, בסיום שמיעת ההוכחות, ניתנה לתובע הזדמנות להגיש כל בקשה בתיק תוך 14 ימים ממועד סיום הדיון אך הוא בחר שלא להגיש כל בקשה בעניין האסמכתאות הנ"ל ובכלל זה בחר לא להציג מסמכים נוספים התומכים בטיעוניו בהקשר זה. משנאמרו הדברים לעיל אדגיש שוב כי המסמכים המלמדים על אופן מתן ההלוואה או הכספים ומועד משיכתם מחשבון התובע או חשבון אמו (צ'יקים, העברה בנקאית או משיכה כספית), הם מסמכים שבשליטתו של התובע או בשליטת מי מטעמו.

19. הלכה פסוקה היא כי אי הגשת ראייה העשויה לתמוך בגרסתו של צד ללא מתן הסבר סביר ומניח את הדעת, מערערת את גרסתו של אותו צד ובמקרים מסוימים שוללת את מהימנותה. יפים בעניי זה הדברים שנאמור בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 שם נאמר כי : "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" .

20. במהלך עדותו, התובע טען כי הנתבעים חתמו על שטר החוב וזה נשמר על ידו בקלסר במחסן שבבית אמו, כאשר בקלסר היו שמורים שטרי חוב נוספים בגין הלוואות שנתן לחברים. הקלסר נגנב ונותר בידו העתק צילומי בלבד של שטר החוב (ראו: עמ' 29 לפרוטוקול הדיון שורות 26-30). אציין כי התובע לא הציג אישור הגשת תלונה במשטרה בעקבות גניבת שטר החוב, ולטענתו העתק אישור הגשת תלונה הועבר לעורך הדין רפיק חמאדי אשר הגיש עבורו את התביעה על מנת שזה יגישו לעיון בית המשפט אך הנ"ל לא עשה זאת (ראו: עמ' 30 לפרוטוקול הדיון שורות 7-14).

21. שטר החוב נחתם לגרסת התובע לפני שנתקבלו בידי הנתבעים השיקים עם סכום ההלוואה (ראו: עמ' 33 לפרוטוקול הדיון שורות 31-32). באשר לתנאי ההלוואה, נטען על ידי התובע כי הוסכם על ריבית של 18% על פי הריבית אשר הייתה נהוגה בבנקים במועד מתן ההלוואה (ראו: עמ' 34 שורות 15-20). התובע טען כי בעבר הלווה לנתבע 1 סכום נוסף של 40 אלף שקלים וכי הנ"ל החזיר את ההלוואה בכך שרכש עבורו רכב ותיקן את רכביו בעקבות תאונות דרכים בהן היה מעורב בעבר. טענות אלה לא נתמכו במסמך כלשהו או בראיות מטעם מי מהצדדים. בשיחה טלפונית שהוקלטה על ידי התובע מיום 2.2.14 שעה 13:50 שהוכתרה על ידי התובע "אילן סיסו אלכס חייב" התובע מציין כי התיקונים שביצע עבורו אלין היו בגין הלוואות קודמות. בהקלטה - הנתבע 1 לא התנגד לאמרה ולא הכחיש אותה.

22. משנאמרו הדברים לעיל אציין כי עדות התובע הייתה מלאת סתירות, לא הייתה עקבית, וברובה איננה קוהרנטית ואין בה הסבר המניח את הדעת מדוע לא צורפו לתביעה מסמכים רלבנטיים וחיוניים שהם בשליטתו של התובע, לצורך תמיכה בגרסתו הלקונית. התרשמתי כי התובע הסתיר מבית המשפט מידע רב, גרסתו אינה אמינה, ומחדליו זועקים דרשני. גרסתו של התובע בפני עצמה אין בה בכדי לבסס או לתמוך בטיעונים המובאים בתביעתו. להלן אבחן את הראיות והעדויות הנוספות אשר הובאו לעיוני ואתייחס למשקלם הראייתי.

23. לתמיכה בגרסת התובע הוזמן לעדות אחיו מר' ישראל טל אשר טען כי התובע הוא מיופה כוח בחשבון של אמם ורשאי למשוך מהחשבון כספים. בשנת 2007 ביקש התובע את רשות האחים לצורך משיכת סכום של 50,000 ₪ כי הוא רוצה לבצע עסקה עם אדם שמתעסק עם "רחיצת מכוניות וגם עם גחלים" (ראו: עמ' 22 לפרוטוקול שורות 20-22). העד אישר כי לא ראה את התובע מושך את הכסף וידיעותיו הם על פי מידע אשר נמסר לו על ידי אחיו (ראו: עמ' 23 לפרוטוקול שורה 27). העד הצהיר כי לא ראה את התובע מוסר את הכסף וכי עדותו לפניי היא על סמך מידע שסיפר לו התובע , אחיו (ראו: עמ' 22 לפרוטוקול שורות 27-28). הנ"ל העיד כי הגיע עם אחיו התובע, למוסך של הנתבע 1 - אילן , במועד שאינו זוכר (בשנת 2012), והתובע ביקש לקבל את כספו בחזרה ודרש מאילן סך 100,000 ₪ (ראו: עמוד 23 לפרוטוקול הדיון , שורה 10). הנ"ל אישר כי למיטב הבנתנו, התובע הלווה את הכספים למר אילן סיסו וכי לא הזכיר את הנתבע 2, אלכס. הנ"ל אישר כי בעת ביקורו במוסך, אחיו דרש סכום של 100,000 ש"ח מאת הנתבע 1 וזה התחמק מהתשלום, הבטיח כי "יסדר את העניין" ונתן לתובע שקית גחלים לקראת יום העצמאות. התרשמתי כי העד אמין, עדותו הייתה קוהרנטית ועקבית ואני מקבלת את דברי העד שכן הם מתיישבים עם מכלול הראיות שהובאו לפניי כפי שיובהר להלן בהרחבה. העד אישר כי לא ראה את התובע נוטל את הכסף מחשבון אמם ולא נכח בזמן מסירת ההלוואה. ניתן לסכם את עדותו בכך כי למיטב ידיעתו התובע נטל סך של 50,000 ₪ בלבד מחשבון האם , וכי נכח, במועד מדויק שאינו זכור לו, בשנת 2012 במפגש בין התובע לבין הנתבע 1 במהלכה ביקש התובע מאת הנתבע 1 כי זה ישלם לו סך של 100,000 ₪ החזר הלוואה וזה הבטיח כי יסדר את העניין.

24. התובע זימן עד נוסף, מר ישראל גולן, למתן עדות מטעמו. העד ציין כי במועדים שונים פגש את התובע ואת הנתבע 1 במוסך ומכר להם סנדוויצ'ים. בפתח עדותו שלל כי קיבל הלוואה או נתן הלוואה למי מהצדדים וטען כי הבחין במחסן גחלים אך "אין לו מושג" מה יש בתוך המחסן אך ידע כי מדובר במחסן גחלים מאחר והתובע סיפר לו על כך (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 21.12.17 שורה 19). העד אישר כי לא ראה את הנתבע 1 מוכר גחלים (ראו: עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.17 שורות 16-25). בהמשך עדותו הודה העד כי בנו קיבל הלוואה מהתובע, וטען כי התובע איים עליו וביקש כי יעיד לפני בית המשפט ויספר כי ראה את התובע מעביר כספים לנתבע 1. העד היסס, שינה את דבריו בתדירות גבוהה ועדותו הייתה רצופת סתירות באופן אשר אינו מאפשר מתן אמון בהצהרותיו לכאן או לכאן. מדברי העד עולה כי היחסים בינו לבין התובע עכורים על רקע הלוואה שקיבל בנו של העד מאת התובע ולא השיב בשל בעיות בריאות. משקלה של העדות ותרומתה להבהרת ההתרחשויות בין הצדדים היא אפסית ואין בידי לקבל דבר ממה שהובא במסגרתה.

25. התובע ביקש לחזק את טיעוניו על ידי הגשת הקלטות של שיחות בינו לבין הנתבע 1 , אשר הוקלטו לגרסתו בהמלצת עורך דינו אשר הבהיר לו כי בהעדר שטר חוב מקורי, אין בידו להוכיח את תביעתו נגד הנתבעים. התובע צירף לתיק הקלטות ותמלול אשר נערך באמצעות עד מומחה ביום 15.6.18.

26. מטעמי זהירות אציין כי קיימים שלושה מבחנים לבחינת קבילותה של קלטת כראיה: מבחן טכני –מהימנות ואמינות סרט ההקלטה, מבחן מהותי – קבילות התוכן המוקלט על גבי הסרט, מבחן פורמלי – קבילות ההקלטה לעניין חוק האזנת סתר (י. קדמי, "על הראיות" (תשס"ד – 2003, עמ' 1141).

27. במקרה שבפנינו שוכנעתי, כי התקיימו המבחנים הנ"ל. ההקלטות הוגשו על גבי דיסק לתיק בית המשפט, התובע היה צד לשיחות, ולכן אין מדובר בהאזנת סתר, הנתבע 1 אישר כי מדובר בקול שלו. לאור עמדת המלומד קדמי, אין הכרח שמקליט השיחות יהיה מומחה בתחום ההקלטות, אלא יש לבחון, האם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע, ואם התשובה לכך בחיוב, כי אז הונח היסוד לקבילותה (י. קדמי, שם, עמ' 1143).

28. ההקלטות נערכו מחוץ לכותלי בית משפט ותיעדו שיחות שהתרחשו באופן חופשי ללא חשש מהשלכות הנאמר בין הצדדים, דבר אשר עשוי להצביע על אמיתות תוכן דברי הצדדים בהקלטה, ובהתאם, משקלם הראייתי של דברי הצדדים יבחן לפי נסיבות אמרותיהם ולאור שאר הראיות שהוצגו לעיון בית המשפט (ע"א 728/81 חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי ואח', פ"ד לז(2) 477).

29. בדיון מיום 17.12.15 הסכימו הצדדים להגשת ההקלטות כראיה בתיק. כמו כן לא הועלתה התנגדות על ידי מי מהצדדים להגשת ההקלטות והתמלילים של השיחות שהוצגו על ידי הצדדים כראיות קבילות, עם כל המשתמע מכך. להלן אבחן את תוכן השיחות שהוקלטו, התמלילים שהוגשו ותרומתם לבירור העובדות בתיק.

30. אציין כבר עתה כי ההקלטות תיעדו שיחות בין התובע לבין הנתבע 1 בלבד. התובע לא הגיש כל הקלטה לשיחות שהתרחשו בינו ובין הנתבע 2 ולא הציג לפניי תיעוד פנייה לנתבע 2 או דרישת תשלום כלשהי שהופנתה אל הנ"ל.

31. בהקלטה שצורפה לתצהיר התובע וסומנה "אילן סיסו החזר שיקים 1" מיום 1.4.14 מבקש התובע מאת הנתבע 1 לקבל את הצ'יקים שהבטיח לו והנתבע 1 מבקש כי ייצור עמו קשר יותר מאוחר (עמ' 1 שורות 15-20 לתמלול). תוכן ההקלטה איננו מאשר כי הנתבע 1 מודה כי קיבל הלוואה וכי בכוונתו להחזיר את התשלום בשיקים. כך גם בקלטה שסומנה "אילן סיסו 6 שנים שיחה", שם שואל התובע את הנתבע 1 אם "ארגן לו משהו" (עמ' 1 שורה 26) , חוזר על שאלתו במהלך השיחה (בעמ' 4 שורה 19) ובתשובה מבקש הנתבע 1 כי התובע "יחזור מחר".

32. בהקלטה שסומנה "אילן סיסו אלכס חייב" מיום 7.7.2010 הנתבע 1 מאשר כי קיבל מאת התובע כספים ומבקש לחלק את ההחזר בתשלום חודשי אך מכחיש את החישוב של התובע ושואל "איזה 100,000 ₪ מה אתה מקשקש... איך הגעת למאה אלף "(עמ' 1 שורות 21-26 , החל מדקה 00:45 בהקלטה). הנתבע 1 מאשר כי בכוונתו להשיב כספים לתובע ומבקש לבהיר את מצוקתו הכלכלית וכוונותיו להעביר את התשלומים הנדרשים לתובע בתשלום חודשי. הנתבע בתשובה לדרישת התשלום של 100,000 ₪ משיב כי יפעל להשבת הסכום וכי הוא עושה מאמצים כדי לעשות כן - "אז אנחנו מחודש 6, אני אוכל להתחיל לתת לך" (עמ' 2 שורה 4), "..זה מה שאני יכול.." (שם, שורה 8), "תהיה סבלני למה אחרת אני ארים ידיים. תן לי לגמור עם החרא שהוא השאיר פה" (שם, שורות 11-12), ".. אין ברירה, אני לא נעים לי שאתה בא ואתה הולך ובא, אבל אין לי ברירה אחרת". הנתבע 1 טוען כי התובע הגיע לסכום הזה עם ריביות "חרטות ושטויות" והתובע מבהיר לו כי הסכום איננו כולל ריביות.

33. במסגרת ההקלטה הנ"ל, הנתבע 1, בתשובה לדברי התובע, טוען כי הנתבע 2 קיבל את ההלוואה אך התובע מדגיש כי נתן את הלוואה רק לנתבע 1 לאור החברות ביניהם:

    "אילן: לא נכון, זה לא נכון?

    גבי: מה לא נכון?

    אילן: לא נכון. הלווית לשנינו. לא לי.

    גבי: לא הבאתי, לך הבאתי את הכסף, לא לאלכס.

    אילן: לא, לא נכון.

    גבי: אילן, אני הבאתי לך את זה בתור חבר, לא הבאתי לך את זה בתור..

    אילן: אבל זה לא משנה עכשיו, אנחנו צריכים לפתור את העניין הזה. אז זהו, זה מה שאני יכול

    להגיד לך .

    ...

    גבי: מתי תוכל להתחיל לארגן לי את הכסף? אני אומר.

    אילן: אמרתי, אני בחודש 6 זה התשלום האחרון שלי...נכון חודש 6 אני גומר את התשלומים של מה שהוא השאיר פה ואז אני אוכל להתחיל איתך.... שנתחיל בחודש 6, נתחיל לחלק את זה. היום אני אתן לך שקל , זה יחזור. שקל".

    (עמ' 2 שורות 25-26, עמ' 3 שורות 1-20 , דקה 02:08 בהקלטה)

34. בהקלטה שסומנה "אילן סיסו מאשר אלכס חייב" מיום 7.7.2010 , מבטיח הנתבע 1 לתובע כי יפעל מול הנתבע 2 לאור התחמקותו על מנת "לסגור" את עניין ההלוואה. גם כאן אציין כי אין אינדיקציה לאיזה הלוואה מפנים הצדדים.

35. בהקלטה שסומנה "אילן סיסו 4 שנים חוב" מיום 3.7.11 ציין התובע כי נתן לנתבע 1 הלוואות בסך כולל של 180 ₪ מתוכם החזיר הנ"ל 80 אלש"ח. הנתבע הכחיש כי קיבל 100,000 ₪ אך הודה כי קיבל 50,000 ₪ וטען כי התובע נתן סכום זהה לנתבע 2 (ראו" עמ' 2 שורות 14-26, ועמ' 3 שורות 12-3, דקה 01:40 בהקלטה):

    "אילן: איזה 100, מתי נתת לי 100?

    גבי: אה, לא 100? כמה אתה חייב לי?

    אילן: 50.

    גבי: 50 אלף שקל? שתהיה בריא אתה

    אילן: מה נתת לאלכס בבנק?

    גבי: לא הבנתי 

    אילן: מה נתת לאלכס?

    גבי: מתי, איזה אלכס?

    אילן: אלכס השותף, אלכס

    גבי: מה נתתי לו?

    אילן: שהלכת איתו לבנק. כמה נתת לו?

    גבי: לא זוכר, הוא חתם. לא יודע כמה נתתי לו.

    אילן: 50 אלף.

    ...

    אילן: 50 אלף נתת לו.

    גבי: אז יש לך טעות. אתה חייב לי 100 אלף. אני אראה לך כתוב, אתה חתום, מה, אם אתה חתום אתה גם תשקר? אני אראה לך שאתה חתום. אתה חתום על 80 אלש"ח ועל 100. 80 החזרת לי גם בתאונות שהיה לנו , שתיקנת לי את הרכב ונשאר 100.

    ...

    גבי: .. איך הגעת ל- 50 אלף שקל?

    אילן: זה מה שנתת."

     

    ועוד באותה הקלטה (עמ' 5 שורות 4-21):

     

    "אילן: תביא לי שבוע הבא תביא לי שאני אראה.

    גבי" אני אביא לך. אתה מנסה להכניס את אלכס לעניין. מה איכפת לי מאלכס? הוא לא בכלל אמרתי לך את זה לידו וגם

    אילן: בכלל למי שנתת את הכסף, נתת לאלכס.

    גבי: את מה?

    אילן: את הכסף.

    גבי: מה פתאום לאלכס? איזה לאלכס, מה אתה.

    אילן: הגעת, הוא הלך אתך לבנק ונתת לו 50 אלף.

    גבי: לא יודע אם נתתי לו 50 אלף. אני זוכר שבאתי אמרת "גבי, תלווה לי. תביא לי אני מחזיר לך". אתה חתמת לי שאני מלווה לך , לא לו. כתוב לך.

    אילן: לא.

    גבי: אני אראה לך. אני אראה לך מה שחתמת.".

     

36. התובע חוזר על טענתו בהקלטות כי הלווה 100,000 ₪ לנתבע 1 , וכי הנ"ל חתם על מסמך הקשור להלוואה ומתעקש כי לנתבע 2 אין כל קשר להלוואה. הנתבע 1 הכחיש כי חתם על מסמך כלשהו או על שטר חוב במהלך השיחות בין הצדדים (ראו לדוגמה: הקלטה שהוכתרה "אילן סיסו ואלכס 4 שנים חוב" עמ' 4 שורות 8, 11, 16, 18 ובעמוד 5 שורה 16 - 19 לתמלול, החל מדקה 04:07 להקלטה).

37. בחלק מההקלטות התובע הצהיר כי ראה בנתבע 1 כאחראי על החזר החוב וכי הכסף הועבר אליו ישירות ולא לנתבע 2 (ראו: הקלטה שסומנה" אילן סיסו ואלכס 4 שנים חוב" עמ' 4 שורות 22-26 לתמלול). לעומתו, וכפי שהבאתי לעיל, הנתבע 1 טען כי התובע נתן לו 50,000 ₪ ולנתבע 2 סכום של 50,000 ₪.

38. בתאריך 14.2.17 העיד הנתבע 1 לפניי וטען כי התובע הלווה סכום של 50,000 ₪ לעסק שלו (ראו: עמ' 54 לפרוטוקול הדיון שורה 1), אך טען כי סכום זה הוחזר על ידי העסק לידי התובע (ראו: שם, שורה 19-20). הנתבע 1 טען כי אינו זוכר מתי ההלוואה ניתנה ומתי הוחזרה (ראו: עמ' 55 לפרוטוקול הדיון, שורה 2) ובהמשך החקירה אישר כי חלק מהסכום שולם בשנת 2007. הנתבע 1 הסביר כי כאשר ביקש מהתובע "להגיע מחר" בתמלילים התכוון שיגיע לצורך קבלת מכוניות שהשאיר בתיקון (ראו עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 24-29). הנתבע 1 לא צירף אסמכתאות התומכים בטיעוניו הנ"ל.

39. אציין כי עדותו של הנתבע 1 הייתה רצופה באי דיוקים ועמדה בסתירה לדבריו בהקלטות. הנ"ל נתן תשובות מתחמקות ומצאתי כי גרסתו אינה אמינה וזאת בלשון המעטה. על סמך ההקלטות אשר הובאו לעיוני ובהתאם למועדים בהם נערכו ההקלטות, ראיתי להעדיף את גרסת הנתבע 1 כפי שהובאה בהקלטות על פני עדותו לפניי בבית המשפט שכן דבריו הוקלטו כאמור מחוץ לכותלי בית המשפט, בספונטניות וללא חשש מהשפעת דבריו על ההליך המתנהל לפניי, כפי שניתן להניח, היה המצב במהלך עדותו לפניי בבית המשפט. ההקלטות מלמדות כי הנתבע 1 אכן קיבלה הלוואה והוא מודה כי סכום ההלוואה הוא 50,000 ₪ והוא הכחיש כי קיבל סכום נוסף מעבר לכך.

40. התובע ביקש לראות בתוכן ההקלטות כהודאה מטעם הנתבעים בחוב. בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, (1.4.96) פיסקה 8 [פורסם במאגר משפטי], כי יש צורך "שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".

41. במקרה דנן יש לראות בהקלטות כהודאה מטעם הנתבע 1 בלבד כי לקח הלוואה מאת התובע על סך 50,000 ₪. תאני ההלוואה לא הוכחו , ובכלל זה לא הוכחו תנאי החזר ההלוואה או הריבית אשר טען התובע כי סוכמה בין הצדדים (ריבית חודשית על סך 1.5% או 18% כפי שטען התובע בחקירתו) ובהתאם טענת התובע לחייב בתוספות ריבית כמפורט בתביעה נדחות.

42. הנתבע 2 העיד ביום 14.2.17 , וטען כי הוא היה שותף שלהנתבע 1 בשנת 2000 כאשר שם המוסך היה "מוסך סיסו אילן את אלכס בע"מ" משנת 2000 ועד שנת 2005. שם החברה הוחלף ל- "מוסך אגס בע"מ" כאשר בשנת 2005 ועד שנת 2007 לחברה הראשונה היו קשיים כלכליים וחובות כלפי הבנק בסכום כולל של 150,000 ₪ (ראו: עמ' 60 לפרוטוקול שורות 17 ועד 24). הנ"ל הרחיב בפירוט אודות החובות לספקים ובנקים (ראו: עמ' 62 לפרוטוקול הדיון). הנתבע 2 הכחיש את טענות התובע וטען כי מעולם לא חתם על שטר החוב, או קיבל את ההלוואה הנטענת או התחייב להשיבה.

43. מצאתי את גרסתו של הנתבע 2 אמינה והיא מתיישבת עם מכלול הראיות אשר הובאו לפניי ומהם אני למדה כי דין התביעה נגד הנתבע 2 להידחות כפי שאנמק להלן.  

44. אתחיל בכך כי התובע הקליט 8 שיחות בינו לבין הנתבע 1 בין השנים 2010 – 2014 אך לא הקליט אף שיחה עם הנתבע 2 , לא הציג כל ראיה כי פנה לנתבע 2 בדרישה לתשלום "החוב" ובמהלך עדותו רצופת הסתירות, העיד כי ההלוואה נועדה לנתבע 1. התובע התעקש בכל ההקלטות שהגיש לבית המשפט כי הלווה את הכסף לאילן - הנתבע 1, והדגיש כי הוא "לא מכיר" את אלכס וכי אילן הוא "החבר שלו". הנתבע 1 התעקש בהקלטות כי התובע הלווה כספים לנתבע 1 ולנתבע 2 אך התובע חזר וציין לפניו כי הוא הלווה את הכספים לו- "לאילן". חיזוק לאמור נמצא בעדות אחיו של התובע, מר ישראל טל אשר הצהיר לפניי כי נכח עת ביקש התובע מאילן, הנתבע 1 , להחזיר לו את ההלוואה שנתן לו על סך 100,000 ש"ח.

45. בהקלטה מיום 2.2.14 שהוכתרה "אילן סיסו תשלום אלכס" ביקש התובע מאת הנתבע 1 בקשה "חריגה" - הנתבע 1 נתבקש להעביר לתובע את פרטי תעודת הזהות של הנתבע 2 :

    "גבי: מה סידרת לי לגבי אלכס?

    אילן: כלום, מה רצית שאני אסדר לך?

    גבי: אמרתי לך שתביא לי את מספר תעודת הזהות שלו, המדוייק. דיברנו על זה.

    אילן: מחר אני אדאג לזה.

    גבי: אבל כל פעם אתה אומר מחר וכל פעם אתה אומר שבוע הבא.

    אילן: מחר, מחר ני אדאג לזה. אני אוציא את זה. אני אוציא את זה במקום"

    (תמלול הקלטה מיום 2.2.14 "אילן סיסו תשלום אלכס" , עמ' 1 שורות 13- 18)

     

46. באותה הקלטה מבטיח התובע לנתבע 1 כי לפגישתם הבאה יביא עמו את שטר החוב עליו חתם הנתבע 1 (ראו: עמ' 2 לתמלול ההקלטה, שורה 7) ומדגיש בשנית כי על הנתבע 1 "לארגן" מספר תעודת הזהות של הנתבע 2 (ראו דברי התובע : עמ' 2 לתמלול ההקלטה הנ"ל, שורה 18 – "תארגן לי את (מספר) תעודת הזהות שלו המדוייק. בסדר?") ועולה השאלה – מדוע נזקק התובע נואשות למספר תעודת הזהות של הנתבע 2 כאשר באותה שיחה הוא מאשר כי בידו שטר החוב, אשר עליו, כביכול, חתום הנתבע 2 ומצוינת בו תעודת הזהות שלו, או לפחות - כך נטען בכתב התביעה!

47. אמנם לא הוכח לפניי כי חתימתו של הנתבע 2 על שטר החוב זויפה או כי פרטיו הוספו למסמך בשלב מאוחר יותר, אי לכך אסתפק באמרה כי התנהלות הנתבע 1 והתובע כפי שתוראה לעיל בכל הקשור למעורבות של הנתבע 2 באירועים המתוארים בתביעה, מאשרת את מסקנתי כי הנתבע 2 לא היה מעורב בנטילת ההלוואה ולא קיבל מאת התובע כספים ובהתאם דין התביעה נגדו להידחות.

    האם התביעה התיישנה?

48. לאחר שקבעתי את העובדות והמועדים כפי שאלה הוכחו לפניי – אני קובעת כי דין טענת ההתיישנות וטענת השיהוי להידחות.

49. על פי שטר החוב המועד לתשלום הסכום שנתקבל אצל הנתבע 1 הוא 24.10.2007. התובע הגיש את תביעתו יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות שכן עניינינו בתביעה כספית המתיישנת 7 שנים מהמועד שבו נוצרה עילת התביעה על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958. ההקלטות מעלות אפשרות כי ההלוואה ניטלה אף במועד מאוחר יותר דבר אשר מחזק את מסקנתי כי התביעה דנן לא התיישנה.

50. לעניין טענת השיהוי, אפנה לדברים שנאמרו בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפרדים [פורסם במאגר משפטי] (להלן: "פרשת וינברג") בפסקה 19:"שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי:  האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי".

51. במסגרת פסק הדין, מוסיפה השופטת עדנה ארבל ואומרת, כי "היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום ליבו של התובע" (שם, בפסקה 19). עוד נאמר בפסק הדין כי: "חסימת תביעתו של אדם מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי" (פרשת וינברג, פיסקה 18), שכן, מדובר בפגיעה בזכות המהותית של הגישה לערכאות ולקבלת סעד משפטי, ובכל מקרה, גם אם יוכחו התנאים הללו להחלת טענת השיהוי, עדיין נותר לבית משפט שיקול דעת, איזה משקל יש ליתן לשיהוי, ובית המשפט חייב לאזן את האינטרסים ההדדיים ואת מאזן הנזקים ביניהם (פרשת וינברג, פיסקה 19).

52. ברוח דברים אלה נקבע בע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', ע"י השופט ד' לוין בעמ' 317: "לא על נקל ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכחה, לפני שימצא בית המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי...".

53. עיון בתמלילי השיחות שצורפו לכתב התביעה מלמדים כי התובע דרש את תשלום החוב לפחות במועדים שבהם הוקלטו השיחות בין התובע לבין הנתבע 1 ( 7.7.10, 5.7.10, 3.7.11, 25.10.11, 18.10.12, 27.12.13, 2.2.14 ו- 1.4.14). הנתבע 1 התחמק מהתשלום, ביקש לחלק את החוב לתשלומים לאור מצבו הכלכלי הקשה ובמועדים שונים התחייב לשבת יחד עם התובע על מנת שיוכל לדבר ולהסדיר את התשלום.

54. מההקלטות שהוצגו לפניי עולה כי התובע עמד על גביית החוב ולא התכוון לוותר עליו, וכי ניסה לגבות את החוב ללא פגיעה ביחסים בינו לבין הנתבע 1, שראה בו "חבר". משכך איני רואה בעיכוב בהגשת התביעה כחוסר תום לב או ניסיון לפגוע בנתבע 1 אלא ניסיון לשמר את הקשר העסקי והידידותי אשר שרר בין התובע והנתבע 1.

    סוף דבר:

     

55. אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע 1 חלקית, ומורה על הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מיום 24.10.2007 ועד למועד מתן פסק הדין – נכון להיום סך של 69,830 ₪ . הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

56. אני דוחה את בקשת התובע לחייב את הנתבע 1 בתשלום ריבית בשיעור 1.5% (בכלל או עבור כל חודש איחור בתשלום) או 18% מאחר ותנאי ההלוואה לא הוכחו – כפי שהרחבתי לעיל.

     

57. בנוסף, הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע החזר אגרה והוצאות משפט בסך 6,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

58. אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 2 ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבע 2 ושכר טרחת עו"ד על סך 7,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הפרשתי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט' חשוון תשע"ט, 18 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.