ד. נ' עירית תל-אביב-יפו

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין בגין עוולת הרשלנות.

התובע צ.ד., יליד 1949 )להלן: "התובע") ביקר ביום 22.08.09 בשעות אחה"צ, בחוף "פרישמן" בת"א שבהחזקתה ובניהולה של עיריית תל אביב-יפו (להלן: "הנתבעת").

לאחר שהיה קצרה על חוף הים, בערך בשעה 16:00 נכנס התובע למים והתקדם בהליכה במים עד שהמים הגיעו לגובה המותניים שלו . לפתע הגיע גל גדול שהפיל אותו בכוח רב לתוך המים והוא החל לטבוע ואף איבד את הכרתו. הרוחצים שראו את המקרה קראו למצילים שמיהרו אל התובע ומשו אותו מן המים, הביאו אותו לחוף מבטחים, טיפלו בו טיפול ראשוני ובמקביל הוזמן אמבולנס ממגן דוד אדום. התובע אושפז בבית החולים איכילוב וכעבור שלושה ימים הועבר לבית חולים אסף הרופא, שם אושפז עד ליום 30.8.09 והועבר לאחר מכן לבית חולים שיקומי לוינשטיין שם שהה עד ליום 21.10.09. הביטוח לאומי הכיר בנכות בשיעור 40% לצמיתות שאושרה בחוו"ד שהוגשה מטעם התביעה. מקורו של הנזק הוא מוקד המחלוקת שלפנינו.

בהחלטת מתאריך 11.06.14 הצעתי לצדדים להגיע לפשרה אך משלא השכילו להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלקבוע תיק זה להוכחות ומלהכריע בתיק זה לפי בעקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

התקיימו שלושה דיוני הוכחות והוגשו סיכומים בכתב ע"י ב"א כוח הצדדים.

לטענת ב"כ התובע המלומד התרשלו המצילים בהוצאתו מן המים כך שלא נשאו אותו כראוי אלא גררו אותו על הקרקע ומקור הנזק הוא מנשיאה רשלנית זו. ב"כ הנתבעת המלומד טוען שאם נגרם נזק לתובע הוא נגרם כתוצאה מן הגל שהפיל את התובע בחוזקה אל הקרקע. המצילים עשו תפקידם כראוי ובמקום הגשת תביעה זו היה על התובע להודות להם על הצלתו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות.

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי: