ככל שקיימת רשלנות מצד הדסה - האם קיימת רשלנות מצד התובעים שהביאה לנזקי הקטין, האם רשלנות זו מאיינת את רשלנות הדסה או שיש לחלק אחריות בין הדסה לתובעים?
***
קודם שנעבור ונבחן את טענות הצדדים בסוגיות הנזכרות, נקדים ונעמוד על עיקרו של דין בכל הקשור לאחריותו הנזיקית של רופא שכן טענות התובעים נוגעות, כאמור, בעיקרן לרשלנותו של הצוות הרפואי בהדסה.
עוולת הרשלנות – המסגרת הנורמטיבית
48.ענייננו בתביעה מכח עוולת הרשלנות ע"פ סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש].
בע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (2014) (להלן- עניין וגנר) נקבע בדעת רוב כי יש לשמר את המודל המסורתי של בחינת עוולת הרשלנות, כך שתחילה תיבחן שאלת חובת הזהירות ולאחריה שאלת הפרתה, היינו - קיומה של רשלנות. השופט נ. הנדל הציע באותו עניין בחינה של חובת הזהירות לפי חלוקה לקבוצות הבאות: מוכרת, חדשה וגבולית, כאשר המוכרת היא זו הרלוונטית לענייננו, קרי, חובת זהירות המושרשת היטב בפסיקה, דוגמת חובתו של רופא כלפי מטופלו. כאשר נופל המקרה לגדר קבוצה זו, יתמקד הדיון ביסוד ההתרשלות, או הקשר הסיבתי, תוך איון הדיון בשאלת קיומה של חובת זהירות, שהינה "מוכרת" וברורה במערכת היחסים שבין רופא ומטופל.
בנדון דנן ברי, אפוא, כי קיימות חובות זהירות - מושגית וקונקרטית כאחד, של הרופאים כלפי האם ההרה והיולדת ועיקר דיוננו יופנה, אפוא, לבחינת הרשלנות גופה.
49.החובה המוטלת על הרופא היא לנקוט באותם אמצעי זהירות שבהם רופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילויו של הפגם ובריפויו. כך, כדוגמה, הבהיר כב' הנשיא ברק בע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול (1996) (להלן: פרשת קרול) -
"על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על ידו ... תוכנה של חובה זו הוא אחד ואחיד: לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסכנה...לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג בפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על ידי מאן דהוא תוך שהמטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים..." (שם, בעמ' 789)
כאשר אנו עוסקים ביחסי רופא-חולה, רמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות למטופל, היא לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות אותו המקרה בגילוי של הפגם ובריפויו (פרשת קרול, בעמ' 790).
50.על דרך הכלל מתן טיפול רפואי התואם לפרקטיקה הנהוגה בעת מתן הטיפול תאיין את רשלנותו של הרופא. כך, כדוגמה, בעניין ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות ( 2012) נדחתה טענת התרשלות נגד בית חולים, ונקבע כי:
"... אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסוים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה עת בעולם הרפואה... אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא, כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות ( דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נז(4( 744,721 (2003) ... אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטיפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני...." (פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט עמית).
מהפסיקה עולה, אפוא, שיש לבחון את מצב הדברים בראי הזמן הנכון להתרחשות (ראו גם - ע"א 5604/94 חמד נ מדינת ישראל(2004)). זאת ועוד, יש לבדוק באופן פרטני כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, על מנת שלא נמצא כחכמים לאחר מעשה, כלשונו של בית המשפט בע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1991):
"המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות" (ע"א280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד"ר ר. חפץ ואח' (1962).לא כל שכן זהו המצב, כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת-המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכול - בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה."
ובדומה בע"א 10094/07פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס (2010) -
"הרשלנות אינה עוסקת בחוכמה לאחר מעשה. אכן, ישנה חוכמה לאחר מעשה, אך אין היא מלמדת על רשלנות בעת המעשה. רופא אינו רשלן מקום בו פעל תוך שיקול דעת על פי המידע המצוי ברשות דורו".
51.ולבסוף - בתי המשפט פסקו, לא אחת, כי הרשלנות הרפואית מבוססת על עקרון הסבירות, ונבחנת על פי האמצעים שיש לנקוט, על מנת להבטיח את שלומו של המטופל, על פי המבחנים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין.
יש לבדוק האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר כאשר המבחן הוא אובייקטיבי - נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה ניתן למצוא אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה מתגוננת.
לאור כל המפורט לעיל באשר לעיקרו של הדין נבוא ונבחן הנדון.
האם התרשלה הדסה בכל הקשור להנחיית התובעת באשר לבדיקות הנדרשות במהלך הריונה ובכלל זה בדיקת העמסת הסוכר?
52.לטענת התובעים הדסה לא הנחתה את התובעת באופן ראוי לצורך ביצוע מעקב הריון סדיר ולא הבהירה לה כנדרש את הצורך בביצוע בדיקות העמסת סוכר לבחינת ואיתור סכרת הריון וזאת בהתייחס בין השאר לגודלו של העובר ולכך שהצוות הרפואי בהדסה היה מודע לכך שהתובעת לא ביצעה מעקב הריון סדיר ולא ביצעה את כלל הבדיקות הנדרשות במסגרתו. לטענת התובעים, לו היה הצוות הרפואי בהדסה פועל כראוי הרי שתוצאות בדיקת העמסת הסוכר שהייתה מתבצעת ע"י התובעת היו מובילים להקדמת הלידה באופן יזום והקטין לא היה מגיע למצב של תשניק לידתי. חובתו של הצוות הרפואי בהדסה נובעת מכך שלקראת השבועות האחרונים של הריונה בוצע למעשה מעקב ההריון אצל הדסה ורופאי הדסה היו מודעים למשקלו הגבוה של העובר ולצורך לביצוע בדיקת העמסת סוכר.
טענה זו של התובעים יש לדחות.
אין ספק, כעולה מן הרשומות הרפואיות, כי התובעת הונחתה ע"י הצוות הרפואי בהדסה לבצע בדיקת העמסת סוכר ואולם כפי שניתן להיווכח מתיאור העובדות, כמפורט בפרק העובדתי לעיל, התובעת נמנעה למעשה ובמודע מביצוע בדיקה זו, כשם שנמנעה מטעמיה שלה מביצוע מעקב הריון כנדרש, היא לא פנתה בשום שלב של הריונה לרופא נשים ואף נמנעה פעמים רבות מביצוע בדיקות ע"פ הנחיות הגורמים הרפואיים השונים עמם נפגשה במהלך הריונה.
53.אישוש לעובדה שהתובעת נמנעה מביצוע מעקב הריון סדיר וכנדרש, הן בקופת החולים והן במסגרת רפואית אחרת ובכלל זה במסגרת הדסה וכי הימנעות זו הייתה מדעת, ניתן ללמוד דווקא מהרשומות הרפואיות השונות בהדסה בביקוריה השונים של התובעת שם בשל אירועים החיצוניים להריונה. מרשומות אלו עולה באופן ברור כי הובהר לתובעת פעם אחר פעם כי לא מבוצע מעקב הריון כנדרש וכי עליה לבצע מעקב הריון סדיר ותקין אצל הרופא המטפל בקופת החולים, כך נרשם מפורשות מפיה של התובעת כי היא אכן לא ביצעה מעקב כזה במודע. כך בביקורה של התובעת בהדסה ביום 24.2.11 צוין –
"...לדבריה לא בוצע מעקב היריון, לא בוצע סקר טרימסטר ראשון TT אמניו, סקירת מערכות. לדבריה בוצעו בדיקות דם בקופת חולים – לא בידיה. לא בוצעה העמסת סוכר. חשה היטב תנועות, שוללת צירים. מסרבת לביצוע על קול לאחר הסבר על חשיבות..." (ה.ש – צ.ו; עמ' 76 למוצגי קופת החולים).
התובעת לאחר הטרימסטר הראשון להריונה, מודעת היטב לכך שלא ביצעה מעקב הריון שהרי "לדבריה לא ביצעה מעקב הריון", מקבלת פירוט באשר לבדיקות שונות אותן היא נדרשת לעבור אך הדבר אינו מניע אותה כלל לפנות לגורם רפואי לצורך ביצוען. לתובעת לא היה כל בסיס לסבור או לחשוב כי רופאי הדסה יבצעו הבדיקות הנזכרות תחת ביצוען במסלול הרגיל של מעקב הריון בקופת חולים והיא אף לא ביקשה מהדסה והצוות הרפואי לבצע בדיקות אלו במסגרת בית החולים.
54.הדברים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם - כך במהלך ביקורה בהדסה ביום 10.3.11 (בשל כאבי ראש מהם סבלה) צוין כי התובעת לא ביצעה סקירת מערכות, חלבון עוברי ו GCT וכי לא הביאה את תוצאות בדיקת הGCT (רשומה 43). ושוב ביום 17.3.11 שב הצוות הרפואי בהדסה ומציין כי התובעת לא ביצעה את בדיקת העמסת הסוכר הנדרשת (עניין אותו נדרשה לבצע כבר בעת ביקורה ביום 24.2.11, כאמור לעיל, לא ביצעה בדיקות סקר לגילוי מומים ועוד. ובלשון הרשומה –
"כרטיס מעקב היריון אינו בידיה, ביצעה מעקב דל בלבד, בדיקות סקר למומים לא בוצעו, העמסת סוכר לא בוצעה, GBS צמיחה מעורבת, בהערכת משקל מלפני שבוע סביב 3800 גר'"
ואם כן, ברי שהתובעת, אשר התנהלה בהריונה בכל הקשור לביצוע מעקב ההריון באדישות גמורה תוך התעלמות מוחלטת מהמלצות רופאים, אינה יכולה להטיל את האשם במחדל אי ביצוע בדיקה כזו או אחרת ובכלל זה בדיקת העמסת הסוכר, לכתפי הדסה ולהסירו משכמה שלה. אין זאת אלא שהתובעת עצמה בחרה בבחירה מודעת וברצון חופשי שלא לבצע מעקב הריון. כיון שמצאנו שהדבר נעשה מבחירה ומרצון, אין זה משנה מה היו טעמיה של התובעת בנוהגה זה, בין אם טעמים דתיים ובין אם טעמים הנובעים מאופייה שלה, די לנו כי הובהר והוכח שהתובעת ידעה על הצורך בביצוע מעקב הריון סדיר וכי בחרה מדעתה שלה שלא לבצעו על מנת לשלול רשלנות לעניין אי ביצוע מעקב ההריון, ובוודאי כאשר טענות אלו מופנות להדסה אשר לא אמורה הייתה לדאוג לביצוע מעקב הריון זה תחת רופא הנשים בקופת החולים.
55.לבד מכך, הדעת נותנת כי התובעת, ככל אישה, יודעת כי בעת הריונה עליה לפנות למעקב אצל רופא נשים, ובוודאי שכך הם הדברים בנוגע לתובעת דנן, אשר קודם להריונה הנוכחי נכנסה להריון קודם שלא היה רצוי בעיניה ופנתה לצורך כך לרופא נשים (ראו רשומה רפואית מיום 16.2.07; עמ' 8 למוצגי הדסה וכן עדות התובעת עצמה עמ' 44 שורות 12-32 לפר' מיום 3.1.16), למעשה הודתה בכך התובעת מפורשות כאשר לשאלת ב"כ הדסה אישרה כי היא יודעת שבד"כ אישה בהיריון הולכת לרופא נשים (עמ' 49 שורות 19-20 לפר') וניסתה לתרץ את מחדלה באופן תמוה שאינו מתיישב עם הגיון –
"ידעתי שהגניקולוג עושה מעקבי הריון אבל לא ידעתי אח"כ בתקופה של הילד שלי, שאליו אני צריכה לגשת כרגע" (עמ' 45 שורות 12-10 לפרוטוקול מיום 3/1/16)
בפסיקת בית המשפט הובהר, לא אחת, כי חזקה על אישה היריון שהיא יודעת שעליה לפנות לרופא לשם קבלת הנחיות ומעקב היריון, כך הובהר, כדוגמה, בעניין ת"א (חי') 740/06 טידונה נהוראי נ. קופת חולים לאומית (2010) –
" בין כך ובין כך, בכל מקרה לא הייתי רואה מקום לקבוע כי חלה חובה על קופת החולים, לצרף לכל תוצאה בדיקה חיובית של הריון, דף הנחיות אשר יפרט מתי יש לפנות לרופא. אישה בהריון יודעת שעליה לפנות לרופא לשם קבלת הנחיות וביצוע בדיקות ומעקב הריון והשאלה אילו בדיקות עליה לבצע ומהי "התכנית" המתאימה לה, צריכה להיקבע ע"י הרופא, על פי נתוניה האישיים הספציפיים".
קל וחומר בעניינה של התובעת דנן אשר הובהר לה באופן מפורש בעת ביקוריה בהדסה, פעם אחר פעם, כי בניגוד לנדרש לא ביצעה מעקב הריון.
ראוי להביא לעניין זה אף את עדותו של ד"ר מנחם דוד, המומחה מטעם התובעים, אשר הודה כי הוא לא מכיר מקרים בהם אשה מאמצע ההיריון ועד סופו לא פונה לרופא וכי מדובר בהתנהלות חריגה (עמ' 32 שורות 24-26 לפר').
56.יתר על כן, בנדון שוכנעתי כי ד"ר דובינר, רופא המשפחה של התובעת, אכן הבהיר לתובעת כי לצורך מעקב הריון עליה לפנות לרופא נשים או טיפת חלב וכי הוא אינו מבצע את מעקב ההריון השוטף, ויותר מכך - שוכנעתי כי התובעת ידעה היטב כי אינה מבצעת מעקב הריון מסודר ומלא כנדרש, כפי שהיא עצמה מסרה לצוות הרפואי בהדסה וכפי שהדעת נותנת הן מהגיונם של דברים והן מניסיונה הקודם, ואף בהתייחס לכך שאמה עובדת כאחות בבית החולים וכי בשל כך התקבלה בבית החולים כ"פרסונל". מתוך שלא בוצע מעקב הריון אצל רופא המשפחה וידיעתה של התובעת, כאשה הריונית, שעליה לבצע מעקב שכזה הרי שבאי ביצועו של מעקב ההריון והבדיקות השונות הנילוות לו, אין לה להאשים אלא את עצמה.
57.מסקנתנו זו, כי התובעת ידעה על הצורך במעקב הריון כשם שידעה ששני ביקוריה אצל ד"ר דובינר אינם בגדר מעקב הריון וכי אי פנייתה למעקב הריון נעשתה מתוך החלטתה שלה, עולה בקנה אחד עם התנהלותה העקבית לכל אורך ההריון הנדון עת הפגינה חוסר שיתוף פעולה עם המלצות הרופאים וסירבה פעם אחר פעם לשעות להמלצותיהם.
כך ביום 26.8.10 סירבה לבצע בדיקה גופנית על אף שחשיבות הדבר הובהרה לה ע"י הצוות הרפואי בהדסה וכפי שצוין ברשומה הרפואית - "לא מעוניינת בבדיקה כעת למרות הסברים לחשיבות הבדיקה" (רשומה 24 למוצגי הדסה), ובדומה לא פנתה לרופא מטפל על אף ההמלצות במכתב הרפואי שקיבלה. כשנשאלה התובעת על סיבת התנגדותה לביצוע הבדיקה הגופנית לא זכרה כלל את סירובה וכשנשאלה מדוע לא פנתה לרופא מטפל, השיבה "כי לא היה לי רופא מטפל" (עמ' 49 לפר'), היינו שוב התובעת מאשרת בפיה שלה – היא ידעה שאין לה רופא מטפל ואין היא מצויה במעקב הריון.
עוד ובדומה, למרות שנאמר לה לשוב לביקורת רופא אחר ביקורה בהדסה ביום 16/11/10, בשבוע 23 להריון, לא שבה התובעת לביקורת רפואית ותירצה הדבר בכך שסברה כי רק אם יהיה לה דימום עליה לחזור, למרות שלא כך נכתב ברשומה (עמ' 38-39 למוצגי התובעים).
בדומה סירבה התובעת לבצע בדיקת אולטראסאונד בביקורה בהדסה מיום 24/2/11, למרות ההסבר שקיבלה על חשיבות הבדיקה (רשומה 30 למוצגי הדסה), לא ביצעה בדיקת העמסת סוכר למרות שהומלץ לפניה ולא הגיעה לביקורת כעבור שבוע למרות הוראות הצוות הרפואי ברשומה שנמסרה לידיה.
התובעת לא ידעה לנמק מחדליה אלו והשיבה לשאלות בעניין זה באופן לא משכנע - "לא זוכרת את מה שאת מראה לי כרגע ואת מה שחשבתי לעצמי באותו הזמן" (עמ' 51 לפרוטוקול מיום 3/11/16), בדומה את אי ביצוע בדיקת העמסת הסוכר נימקה בטענה כי לא עשתה זאת כיוון שלא ידעה מה זה העמסת סוכר (פרוטוקול מיום 3.1.16 עמ' 51 שורות 15-22), תשובה שאף היא מאולצת ותמוהה - ראשית, אם התובעת אכן לא ידעה מה טיבה של הבדיקה יכולה הייתה לשאול את הרופא הממליץ בהדסה, ומכל מקום - הדעת נותנת כי מטופל הנדרש לעצת הרופא יפעל כעצתו ולא יחליט על דעת עצמו אם לבצע בדיקה כזו או אחרת וככל שהחליט להימנע מהבדיקה שומה עליו ליטול על עצמו את תוצאות מחדלו ולא להטילן לשכמו של האחר.
58.זאת ועוד, למרות שבביקורה בהדסה ביום 17.3.11 נאמר לתובעת לשוב לביקורת כעבור 3 ימים היא שבה לביקורת אך ורק ביום 22.3.11 ואף זאת ללא הסבר המסבר את הדעת (ראו עמוד 57 שורות 14-7 ועמ' 55 ש' 29-30 לפרוטוקול מיום 3/1/16).
ועיקר – גם לאחר שהתגלתה מצוקה עוברית סירבה בתחילה לביצוע ניתוח קיסרי למרות הסברי הצוות הרפואי והסכימה לכך רק לאחר שבעלה קיבל אישור טלפוני מרב ולאחר דקות ארוכות ויקרות – בעניין זה נרחיב בהמשך הדברים.
59.הרי לנו, העובדות הנזכרות מלמדות באופן ברור כי עסקינן בתובעת דעתנית העושה כרצונה מתוך בחירתה שלה, ללא כל התחשבות בהמלצות הרופאים המקצועיים, ואין לקבל טענתה כאילו הימנעותה מבדיקות, ביקורים או הנחיות כאלה ואחרות שניתנו לה ע"י עובדי הדסה, הורתה בכך שלא הוסבר לה כנדרש חשיבותם של אלו.
ראוי להדגיש ולהביא לשימת הלב כי גם פניותיה השונות של התובעת להדסה לאורך הריונה נעשו שלא לצורך מעקב הריון אלא אך ורק כאשר היא עצמה סבלה מבעיה או מצוקה רפואית כלשהי החיצונית להריונה – פעם אחר שסבלה מכאבי בטן (ביקור בהדסה בשבוע 11 להריונה), פעם אחר שנפלה במדרגות ונחבלה (שבוע 23 להריונה) פעם אחר שסבלה מגרד באיבר המין (שבוע 37 להריון) ופעם בשל סינוסיטיס (שבוע 40 להריון), פניותיה אלו להדסה בכללותן לא היו לצרכי מעקב ההריון גופו.
התובעת פנתה לראשונה להדסה שלא מטעמים אישיים הנוגעים לבעיות רפואיות שלה אלא בהקשר ישיר להריונה אך ורק ב- 17/3/11 (לאחר שעבר מועד הלידה המשוער !) וביום ה- 22/3/11.
מכאן ניתן ללמוד כי הטעם לכך שהתובעת לא פנתה למעקב הריון לא נבע מכך שלא ידעה שעליה לעשות כן או בשל כך שלא קיבלה הסברים והבהרות על חשיבות הבדיקות השונות, אלא בשל כך שלא חפצה כלל לעשות זאת ובחרה מידיעתה ומרצונה שלה שלא לבצע מעקב הריון.
60.זאת ועוד אחרת - דפוס ההתנהגות החריג של התובעת במהלך ההריון הנדון המשיך אף בהריונותיה העוקבים. כך בהריונה השלישי, אחר שכבר ילדה את הקטין במומיו והייתה מודעת לסכנות הנשקפות באי ביצוע מעקב הריון תקין ולכך שהיא סובלת מסוכרת הריונית, מצוין ברשומה רפואית מיום 30.8.11 – "לא הייתה במעקב עד כה (עמ' 148 למוצגי הדסה), וכך בביקור מיום 9.1.12 (שבוע 19 להריון השלישי) צוין כי לא ביצעה בדיקת גלוקוז ! (רשומה 149 למוצגי הדסה). בביקור הנזכר היא זומנה לביקורת כעבור שבוע אך הגיעה שבועיים לאחרי כן ביום- 23/1/12, ובמועד זה נכתב מפיה:
"לא מבצעת סקירת מערכות, חרדית לאחר התייעצות עם הרב סימן טוב אשר אמר לה שממילא לא ניתן לטפל בעובר"(עמ' 91 לתיק המוצגים).
ובהמשך צוין – "לכן גם לא בצעה שקיפות עורפית וחלבון עוברי" .
כאשר נשאלה התובעת לעניין היעוץ עם הרב סימן טוב, עניין שיש לו השלכה אף להריון דנן נוכח הטענה כי התובעים סרבו לביצוע ניתוח קיסרי עד לקבלת אישורו של רבם, השיבה על כך התובעת תשובה תמוהה משהו –
"זה מה שהם כתבו. בטח שמעו אותי מדברת בטלפון ואז כתבו את זה" (עמ' 63 ש' 17-18 לפר')
61.ואם כן, מהמקובץ עולה כי התובעת לא ביצעה במודע ומרצונה שלה מעקב ההריון לא במסגרת קופת החולים ולא במסגרת הדסה או מסגרת אחרת וכי היא בחרה על דעתה שלה, למרות הידיעה על הצורך בכך, שלא לבצע מעקב הריון מסודר לפני רופא נשים או בטיפת חלב, מתוך שכך אין לה להלין אלא על עצמה בעניין זה ואין להאשים במחדל זה את הדסה שבוודאי, כבית חולים, אינה אמונה על ביצוע מעקבי הריון באופן שיגרתי.
כאן, אולי אף מעבר לצורך, אוסיף ואבחן –
האם התרשלה הדסה באי ביצוע בדיקת העמסת הסוכר במסגרת בית החולים עצמו ?
62. האם יש לראות רשלנות בהתנהלות הצוות הרפואי של הדסה בכך שלא ביצע את בדיקת העמסת הסוכר בעצמו תחת להפנות התובעת לקופת החולים לצורך ביצועה? הקדמתי וציינתי כי אדרש לסוגיה זו "מעבר לצורך" שכן טענה זו כלל לא נטענה בכתב התביעה ובחוות דעת התובעים וכבר מטעם זה דינה להידחות (יושם על לב הטענה באשר לאי ביצוע בדיקת העמסת הסוכר מיוחסת בסע' 6 לכתב התביעה המתוקן לקופת החולים בלבד ואילו בסע' המפרט את פרטי הרשלנות של הדסה, סע' 21 לכתב התביעה המתוקן, לא נטען כלל לעניין זה), ואולם גם לגופם של דברים אני סבור כי דין הטענה להידחות.
מעקב הלידה אינו מבוצע בבית החולים כדבר שבשגרה. כאמור, התובעת אף לא ביצעה את מעקב הלידה השוטף בהדסה אלא פנתה להדסה במהלך הריונה אך ורק לצורך טיפול בבעיות רפואיות שונות שלה החיצוניות להריון.
פר' אוהל הבהיר בחקירתו כי בדיקת העמסת הסוכר אינה בדיקת דם פשוטה ולכן לא נהוג לבצע אותה אמבולטורית בבית החולים, מה גם שבנדון לא עלה על דעת הצוות הרפואי שהתובעת לא תבצע בדיקה זו למרות הבהרותיהם את חשיבותה (פרוט' מיום 10.1.16 עמ' 139 ש' 19-22 ועמ' 140 ש' 5-14). ד"ר מאור הוסיפה והבהירה כי כאשר מבצעים את הבדיקה בשבועות מאוחרים להריון (כמו במקרה הנדון) עושים העמסת סוכר גדולה המצריכה 12 שעות צום, ובבוקר בדיקה בצום, ובדיקה אחרי שעה, שעתיים ושלוש - כדי לעשות את זה במסגרת בי"ח יש צורך לאשפז את הנבדקת ובנדון לא נמצאה הצדקה לאשפז את התובעת נוכח התוצאות התקינות של הבדיקות שעברה (פרוט' מיום 17.7.16 עמ' 320 ש' 1-18).
63.מכלל האמור לעיל, ובנסיבות המקרה הנדון, בהן התובעת לא פנתה לרופא נשים לביצוע מעקב היריון, וגם לא נענתה להמלצות הרופאים לביצוע העמסת סוכר עוד בביקור מיום 24.2.11, בשים לב לעובדה שאינה שנויה במחלוקת ולפיה, תוצאות בדיקות הדם שבוצעו מיום 5.10.10 אצל ד"ר דובינר היו תקינות ואינן מחשידות לסוכרת, הרי שלא ניתן לומר כי הדסה התרשלה בכך שלא ביצעה את בדיקת העמסת הסוכר בעניינה של התובעת.
64.ושוב - אין לקבל את נסיונה של התובעת, בכתב סיכומיה, להטיל את האשם לאי ביצוע הבדיקות השונות, ובעיקר בדיקת העמסת הסוכר, על הצוות הרפואי בהדסה. מתוך הרשומות הרפואיות שלפני עולה באופן ברור שהוצע והומלץ לתובעת לבצע בדיקות אלו והדעת נותנת כי רופא הממליץ על בדיקה מבהיר למטופלו את מהותה גם אם לא פירט את כל הטעמים וההסברים שניתנו על ידו. אין זה מצופה כי רופא ירשום בצד כל המלצה לבדיקה שגרתית את טעמיה ותוצאותיה של אותה בדיקה אם תעשה ואם לא תעשה. לו כך יהא, יעסוק הרופא בכתיבה אינסופית תחת מתן טיפול ראוי ובוודאי שכך הם פני הדברים כאשר עסקינן בבדיקות רגילות הנעשות באופן סדיר על דרך השגרה. מצופה כי החולה יפעל על פי המלצותיו רופאיו ובאם הוא מסתייג מהמלצות אלו יברר עמו את השלכותיהן ויבהיר כי הוא מעדיף דרך אחת על אחרת מטעמיו שלו על מנת לאפשר לרופא לתקנו ככל שנפלה אצלו טעות או להאיר ולהבהיר את המלצתו, לא כן במקרה דנן בו כשיטה וכדרך התנהלות התעלמה התובעת באופן עקבי מכלל המלצות רופאיה בכלל והצוות הרפואי בהדסה בפרט.
65.הפסיקה נתנה דעתה לסוגיה זו של "היענות לקויה" מצדו של המטופל להוראות רופאיו. כך נפסק כי אומנם חובתו של הרופא לסייע למטופל להבריא ואולם על המטופל הנטל לקבל את הסיוע ולא לדחותו ביד אחת ולהטיל על הרופא את מלוא האשם למחדליו בידו השנייה. על פי הגיונם של דברים המטופל אמור לחזר אחר רופאו ולא שהרופא ימצא עצמו רודף אחר מטופלו על מנת לוודא כי הוא עושה כמצוותו (וראו לעניין זה, כדוגמה, פסק דינו של כב' הש' ש. פרידלנדר- ת"א (ב"ש) 7244-06 ז'ג' (קטין) נ' מדינת ישראל ( 2013) עמ' 14, הכתוב בלשון של זהב). ניסיונם של התובעים להטיל חובה על הצוות הרפואי בהדסה לחזור ולהסביר ו"לנדנד" לתובעת בכל הקשור לביצוע הבדיקות והמעקב, נועדה לפרוק חלק מהאחריות המוטלת על המטופל ולהעבירה אל שכם המטפל, ובעניין זה הובהר בפסיקה כי אין להציב התנהלות זו כרף נורמטיבי לקביעת רשלנות, כך מצאנו לעניין זה בע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל (2006) ( להלן- עניין חליפה):
"הדרך שהמערערים טוענים לה, הפניה נוספת, "נדנוד" כפי שהגדיר זאת ביהמ"ש קמא – נועדה למעשה לפרוק חלק מהאחריות המוטלת על המטופל ולהעבירה אל שכם המטפל, פניה כזו גם עלולה להוות לחץ על המטופל. בין משום שיש בכך פריקת האחריות מעל המטופל, ובין משום שמדובר בהפעלת לחץ ובמילים אחרות החלפת שיקול דעתו של המטפל בזו של המטופל – אין מקום להציב אותה כרף נורמטיבי לקביעת רשלנות. הצבת רף כזה – אינה עולה בקנה אחד עם מתן האפשרות "לקבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות" וראה לעניין זה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה .תק-על 99(3), 574 (להלן: פס"ד דעקה) שם נקבע כי הסכמה מדעת מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות (נקבע בהנחה שיש כזו, הנחה שאינה מתקיימת במקרה הנוכחי) לבין התוצאה המזיקה קרי הולדת הוולד במצבו..." (הדגשה שלי – צ.ו; וראו בדומה - ת"א (חיפה) 1383/93 אוחיון בת אל נ' קופ"ח כללית (2000))
האם התרשל הצוות הרפואי בהדסה בכל הקשור להערכת המשקל של העובר ?
66. בסיכומיו המשלימים הוסיף וטען ב"כ התובעים כי הצוות הרפואי בהדסה התרשל בכל הקשור לעצם הערכת משקלו של העובר ביום 10.3.11 עת העריכו בכ – 3800 גר' שכן משקלו של הקטין בלידתו, כשבועיים לאחר מכן, עמד על 5200 גר', ומכאן שהערכת המשקל הייתה שגויה באופן ניכר. לטענת ב"כ התובעים הערך הגבולי של לידה וגינאלית לאם סוכרתית עומד על 4000 גר' ואם הערכת המשקל הייתה נעשית כראוי הרי שהייתה ניתנת לתובעת המלצה ממשית להקדמת הלידה (או כלשון ב"כ התובעים בס' 2 לסיכומיו המשלימים – "הייתה חובה להציע לתובעת ניתוח אלקטיבי ובתקיפות") והקטין לא היה נקלע למצב תשניקי שכן משקלו היה נמוך מהמשקל העצום אליו הגיע בעת ביצוע ההריון.
גם לטענה זו של התובעים אינני יכול להסכים באופן מלא. כפי שצוין לעיל הערכת משקל כשמה כן היא –"הערכה" ואין היא מדויקת כלל ועיקר. יש לזכור כי בעת ביצוע הערכת משקלו של הקטין כלל לא היה ידוע כי התובעת סוכרתית שכן היא לא ביצעה את בדיקות העמסת הסוכר שנדרשה לעבור. לפיכך, כאשר הערכת המשקל היא בדיקה שאינה מדויקת כלל ואין כל מידע פוזיטיבי לכך שהתובעת סוכרתית, ובהתייחס לכך שניתנו ע"י הצוות הרפואי בהדסה אותה עת המלצות לזירוז הלידה והקדמתה, איני סבור כי ראוי להפנות אצבע מאשימה כלפי הצוות הרפואי בכל הקשור לאי הקדמת מועד הלידה, בין בלידה רגילה ובין בניתוח קיסרי, בשל משקל העובר גם מתוך הנחה שהמיילדת שגתה באותה הערכה.
בצד זה, אין להתעלם ממשקלו הגבוה יחסית של העובר כפי שהוערך בשבוע הסמוך למועד הלידה המשוער ולכך שאף במסמכי הדסה צוין "חשד לעובר גדול" (מוצג 44 למוצגי הדסה) ולדברים תהא השלכה בכל הקשור לבירור טיבה של התנהלות הצוות הרפואי בהדסה עובר לביצוע הלידה עצמו, כפי שיורחב בהמשך הדברים.
67.עוד טענו התובעים כי הדסה התרשלה בכך שלא ביצעה לתובעת, אשר הייתה בשבועות מתקדמים של הריונה, הערכת משקל נוספת של העובר אחר שזו בוצעה ביום 10.3.11 (אז הוערך משקל העובר בשיעור של כ- 3800 ג'), לטענת התובעת לו היה מתבצעת הערכת משקל נוספת בעת ביקורה של התובעת בהדסה ביום 17.3.11 וביום 22.3.11 ניתן היה ללמוד על משקלו העצום של העובר והמלצות הצוות הרפואי לזירוז ההריון או ביצוע ניתוח קיסרי היו נחרצות וברורות יותר וניתנות לאלתר, דבר שהיה בו להקדים את ביצוע הלידה, למנוע את מצוקת העובר ואת נזקיו בסופו של יום.
פר' אוהל השיב לטענה זו בחוות דעתו כי לא הייתה כל רשלנות באי בצוע הערכת משקל נוספת ביום 17.3.11 עת הגיעה התובעת לביקורת ולא לביצוע לידה, שכן לטענתו לא מבצעים הערכות משקל בהפרשי זמן קצרים של פחות מ 2-3 שבועות, שכן בבדיקות בהפרשי זמן קצרים יותר, חוסר הדיוק של ההערכה עלול להיות גדול יותר מאשר הפרשי המשקל הצפויים כתוצאה מהגדילה (עמ' 11 למוצגי הדסה) ובדעתו אחזו גם הרופאים המטפלים בהדסה, ד"ר טויטו (עמ' 106 ש' 19-21 לפר' מיום 17.1.16) וד"ר זיוי (עמ' 173 ש' 4-5 לפר').
מיד אומר - אומנם אינני רואה רשלנות בכך שלא בוצעה הערכת משקל נוספת לתובעת שבוע אחר ביקורה הקודם, שכן עמדת פר' אוהל והרופאים המטפלים לא נסתרה לטעמי בעניין זה, הוסף לכך שמן המפורסמות הוא כי בדיקת משקל העובר אינה מדויקת וטעויותיה רבות. יחד עם זאת, וכפי שרמזתי לעיל, אין להתעלם בנדון מגיל ההריון המתקדם בו הייתה התובעת, ומהעובדה שמשקלו של העובר היה גדול באופן יחסי, כמו גם העובדה הידועה לצוות הרפואי והיא שהתובעת לא ביצעה מטעמיה שלה בדיקת עומסי סוכר, כל אלו הצריכו לטעמי מידת זהירות כפולה ומכופלת ביחס להריונה של התובעת עניין אשר תהיינה לו השלכות בכל הקשור להתנהלות הצוות הרפואי ביום הלידה עצמו, כפי שארחיב ואבהיר בהמשך הדברים.
האם התרשלה הדסה בכל הקשור להבהרת חשיבות ביצוע הלידה בהקדם נוכח משקלו של העובר?
68.התובעים הוסיפו וטענו כי הדסה התרשלה בכך שהסתפקה בהמלצה רפה לזירוז הלידה ולא העמידה את התובעת על מכלול הסיכונים שיש בנסיבות הענין ובהתייחס לגודלו של העובר באי זירוז הלידה או ביצוע ניתוח קיסרי.
אלא שגם טענה זו יש לדחות. כפי שסירבה התובעת והתעלמה מכלל המלצות הצוות הרפואי בהדסה לאורך כל הריונה היא הוסיפה וסירבה לזירוז הלידה שהוצע לה ביום 17/3/11 (מוצגים 52-53 למוצגי הדסה) וטענה בעדותה כי הדבר הוצע לה כהמלצה בלבד לפיכך לא מצאה צורך להסכים לכך (פרוט' מיום 3.1.16 עמ' 56 ש' 19). ואולם מעדות ד"ר ענת זיוי עולה מפורשות כי הובהר לתובעת הצורך בזירוז לידה וכי זו הבינה את שהוסבר לה (פרוט' מיום 25.2.16 עמ' 169 ש' 23-31) ולמעשה, כפי העולה מתשובת התובעת לבית המשפט, הוא הודתה כי, בניגוד להמלצת הרופאים, היא הייתה מעוניינת דווקא בהתפתחות לידה טבעית ובלשונה -
"...אמת שסירבת לזירוז? אני משיבה שנכון, שהציעו לי ואני לא רוצה, למה אני צריכה לזרז לידה אם אין לי סימנים האמורים להיות בלידה " (עמ' 57 ש' 15 לפר')
התובעת כדרכה, גם לעניין זה, בחרה את בחירותיה שלה ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה.
69.אינני מקבל לעניין זה את עמדתו של פר' דוד, לפיה התובעת בחרה שלא לבצע זירוז לידה כיוון שלא הסבירו לה מספיק את הצורך בכך. במהלך חקירתו הסתבר כי פר' דוד כלל לא פגש את התובעת קודם להכנת חוות דעתו (פרוט' מיום 3.1.16 עמ' 29 ש' 23) ולא עיין במלוא תיקה הרפואי (פרוט' מיום 3.1.16 עמ' 41 ש' 22) ולא ידע על סירוביה הרבים להמלצות הרופאים בין בהדסה ובין בקופת החולים, לפיכך סברתו לפי התובעת בחרה שלא לבצע זירוז כיוון שהצורך בכך לא הוסבר לה דיו, אינה אלא סברה שהועלתה על ידו מבלי שיהא לה בסיס עובדתי מוכח. בנדון, מהלכם של דברים הוא פשוט - זירוז הלידה נדרש הן בשל שבוע ההריון המתקדם והן בשל משקל העובר המשוער – שני עניינים אלו היו בידיעתה של התובעת והדעת נותנת כי הובהר לה שבשלם מומלץ זירוז הלידה.
כאמור, לעניין זה אני מקבל את עדותה של ד"ר עינת זיוי, ששימשה אותה עת כרופאה מתמחה, והעידה כי המליצה לתובעת על השראת הלידה בעקבות גיל ההיריון המתקדם ותנאי ההיריון, וכי הסבירה לתובעת את הדבר באופן ברור, כפי שהיא מסבירה וממליצה לנשים בכלל אודות הצורך בהשראת לידה, שעיקרו הימנעות מסיבוכים העלולים להיווצר בעקבות הזדקנות השליה עם התקדמות גיל ההיריון והסיכון הנובע בשל כך להריון עצמו, ואולם התובעת בחרה לסרב להמלצה זו, בהיותה בשבוע 41 להיריון (פרוטוקול 25.2.16 עמ' 169 שורות 17-27).
אף ד"ר טויטו סברין, ששימשה ביום 17.3.11 כרופאה תורנית בהדסה, ציינה בתצהירה כי באותו יום, ולאור האנמנזה שנלקחה מהתובעת והערכת משקלו של העובר אותה עת, הוצע לתובעת להתאשפז בביה"ח ולסיים את ההריון בהשראת לידה ואולם למרות ההסברים שניתנו לתובעת כי קיימים תנאי לידה מתאימים, התובעת סירבה ובחרה להשתחרר מביה"ח, ואף לא חזרה להמשך מעקב ביום 20.3.11, לאחר 3 ימים, כפי שהומלץ לה, ופנתה לביה"ח רק ביום הלידה 22.3.11 אחרי 5 ימים (סע' 4 לתצהיר).
גם פר' דוד הסכים לעניין זה כי – " כשכתוב ברשומה שהסבירו לתובעת אז הסבירו לה" (עמ' 34 ש' 12-13 לפר' מיום 3.1.16). התובעת, כאמור, מיוזמתה ומדעתה בחרה שלא לקבל המלצה זו.
האם התרשל הצוות הרפואי בהדסה בכל הקשור לעיכוב ביצועו של הניתוח הקיסרי לחילוץ הקטין?
70. קודם שנבוא לבירורן של טענות אלו נזכיר את שצוין לעיל, לפיו הדסה אינה חולקת על כך שנזקיו של הקטין הורתם בתשניק לידתי, וכל טענתה היא שהקטין נקלע למצוקה שהביאה לתשניק לידתי שלא ברשלנותה.
נביא, אפוא, בשנית את מהלך הדברים ביום הלידה בטבלה מסודרת וזאת על מנת להקל על הקורא –
![דיאגרמה 2]()
71. לטענת התובעים, הצוות הרפואי בהדסה התרשל בכל הקשור לניהול לידת הקטין מעת הגיעה של התובעת לבית החולים ביום 22.3.11.
כך, בחוות דעתו של פר' דוד נטען, בין השאר, כי הצוות הרפואי בהדסה התעלם מתוצאות הניטור הראשון שהתחיל בשעה 17:42, התמהמה בניתוח תוצאות הניטור, אשר תוצאותיו לטענת פר' דוד היו פתולוגיות (עמ' 9 לחוות דעתו), הפסיק שלא לצורך את ביצוע הניטור הראשון למרות תוצאותיו החשודות, וכן יצר הפסקה ארוכה בין הניטור הראשון לשני משעה 19:00 עד 19:44 מה גם שלאחר חידוש הניטור תוצאותיו היו חמורות ביותר. לטענת פר' דוד, הרופא הבכיר הוזעק והחליט להעביר לחדר לידה בשעה 20:15 ושם חוברה למוניטור שרישומו היה גרוע יותר מקודמו ונצפו ירידות בקצב לב וכך עוברות 10 דקות גורליות עד החלטה להעברה לחדר ניתוח, אז מחברים את התובעת למכשיר חדש, מתפתחת ברדיקרדיה ממושכת מתועדת ברישום הניטור לפחות 6 דקות אשר ממשיכה ומחמירה עם חילוצו של היילוד בשעה 21:05 היינו 20 דקות מהגעה לחדר לידה. לטענת פר' דוד, עקב מחדלים אלה נולד היילוד עם תשניק קשה ונזקק להחייאה ממושכת, ניזוק קשה במוחו ונוצר פגוע לכל ימי חייו (עמ' 10 לחוו"ד הדעת).
72. בניגוד לעמדתו של פר' דוד, אשר סבר כי תוצאות הניטור הראשון היו פתולוגיות סבר פר' אוהל, המומחה מטעם הדסה, כי "הניטור הראשון שהחל בשעה 17:45 והסתיים לקראת 19:00 לא היה חד משמעי, מחד לא הצביע על מצוקה עוברית, אך מאידך הצביע על האטות בודדות, ולכן בגישה רפואית זהירה, מיד כשהסתיים הניטור התבקשה לחזור לניטור חוזר לאחר כשלושת רבעי שעה של מנוחה" (עמ' 8 לחוות הדעת).
לטענת פר' אוהל, לא היה באופי הניטור את מאפיינים אשר יכלו להחשיד למצוקה עוברית חריפה ולא ניתן היה לצפות על פי ניטור זה את ההחמרה שהתגלגלה בהמשך ולכן גם לא הייתה כל מניעה לאפשר ליולדת את המנוחה בין הניטורים (שם).
פרופ' אוהל מדגיש, כי המיילדת סימנה על גבי המוניטור שהיא מרגישה תנועות רבות של העובר מה שמקובל כסימן מובהק של עובר המצוי במצב חמצוני תקין, בעוד שתבנית אשר מעידה על מצוקה עוברית מתאפיינת ע"י היעדר השתנות, קו בסיס גבוה או נמוך מהנורמה והאטות משתנות חמורות או מאוחרות, ואולם אף אחד מסימנים אלו לא התקיים במקרה הנדון, כיוון שכך, לא ניתן לומר על המוניטור הראשון שהוא מעיד על מצוקה עוברית ולכל היותר ניתן לומר שאיננו ברור ונדרש המשך בירור כפי שאכן נעשה (עמ' 12 לחוות הדעת וכן עמ' 119 שורות 12-21 לפר').
ראוי לציין כי גם פר' פייגין המומחה מטעם קופת החולים מגדיר את הניטור הראשון "כלא חד משמעי" (עמ' 78 ש' 20-24 לפר' מיום 5.1.16).
73. מיד אומר כי לסברתי, בניגוד לעמדת ד"ר אוהל, כשל הצוות הרפואי של הדסה בכל הקשור להתייחסותו לתוצאות הניטור הראשון, ואבהיר –
גם אם נקבל את עמדת פר' אוהל כי נתוני הניטור הראשון הפיקו "ממצאים לא ברורים" בלבד (עמ' 119 ש' 6-11 ועמ' 120 ש' 10-16 לפר' מיום 23.2.16) או, כלשונו בחקירתו הנגדית, כי היו בו "רמזים שאולי לא הכל כשר" (עמ' 218 ש' 27 לפר' מיום 20.7.17) ולא הגיעו עד כדי סימנים פתולוגיים של ממש, הרי לא ניתן להתעלם מנסיבותיו המיוחדות של הנדון. אין עסקינן ביולדת "רגילה" אלא ביולדת המצויה בסוף השבוע ה - 41 להריונה ואשר נושאת עובר גדול שמשקלו המשוער למעלה מארבעה קילו ע"פ שקלול הערכות המשקל הקודמות שנעשו לה ובתוספת הזמן שחלף מהערכות אלו (בהוספת 200 גר' להערכות שנעשו ביום 10.3.11, עד ליום הלידה, וראו לעניין זה עדות ד"ר זיוי עינת בעמ' 173 ש' 23-28 ובעמ' 174 ש' 19-22, ועמ' 178 ש' 28 עד עמ' 179 ש' 5 לפר' מיום 25.2.16), עסקינן ביולדת אשר צוות בית החולים יודע שלא ביצעה מעקב הריון ובכלל זה לא ביצעה בדיקת העמסת סוכר, הווה אומר, קיימת אפשרות שלא נשללה ולא נבדקה כי גודלו של התינוק נובע מסוכרת הריון לא מאובחנת של התובעת. כל אלו יש בהם להוביל למסקנה כי יש לנהוג לגבי התובעת וניטורה בזהירות יתירה ולבחון ב"שבע עיניים" כל ממצא חשוד או לא ברור, זאת בהתחשב, בין השאר, בכך שהנוהג הוא לילד אשה סוכרתית שהערכה היא שעוברה שוקל 4 קילו (ראו, כדוגמה, עדותה של ד"ר ענת זיוי, עמ' 174 ש' 1-8 לפר' מיום 25.2.16).
74.במצב דברים שכזה הדעת נותנת כי המיילדת המבינה כי תוצאות הניטור אינן ברורות וכוללות האטות מעת לעת, תנהג מנהג זהירות ותוודא עם רופא בכיר את משמעות הניטור קודם לניתוקה של התובעת מהמוניטור, הדעת נותנת כי לו כך היה הרי שבנסיבות הנזכרות ונוכח ניטור הבעייתי היה מוצע לתובעת לבצע ניתוח קיסרי כבר בשלב זה על מנת שלא לסכן העובר ולא להביאו לכדי מצוקה כפי שאירע בפועל. למעשה רמז לדבר אנו מוצאים אף בחוות דעתו של פר' אוהל עצמו הטוען כי לו הייתה התובעת מגיעה כנדרש לבית החולים כבר ביום 20.3.11 סביר להניח כי היה מוצע לה לבצע ניתוח קיסרי בו ביום או למצער לבצע זירוז לידה בו ביום (ראו עמ' 7-8 לחוות הדעת וכן ראו עמ' 222 ש' 22-31 עמ' 223 ש' 20-25 לפר' מיום 20.7.17), רוצה לומר גם פר' אוהל מודה למעשה, אם כי בלשון רפה, כי גיל ההריון של התובעת, משקלו הנחזה של עוברה והעובדה שלא ביצעה מעקב הריון כך שאיננו יודעים על מצבה הסוכרתי - כל אלו היה בהם להביא להמלצה מושכלת לזירוזה של הלידה. תחת זאת ממשיכה המיילדת בניטור משך כשעה לאחר שנמצאו אותם "מימצאים שאינם חד משמעיים" או "קו בסיס שאינו ברור" כבר בשעה 18:00 לערך (עמ' 233 ש' 15-196 לפר' מיום 20.7.17) ואינה מדווחת לרופא בכיר על ממצאי הניטור, עניין מחויב מציאות בנסיבות העניין, או למצער, נוכח "קו הבסיס הלא ברור" בנתוני המוניטור, אין היא מנתקת את התובעת מהמכשיר ומחברת אותה מחדש, לאלתר או תוך זמן קצר, על מנת לבחון שאכן אין בעיה אמתית בתוצאות הניטור, ותחת זאת משתהה פרק זמן ארוך מדי, כשלושת רבעי השעה – 44 דקות, עד לחיבור התובעת בשנית למוניטור, כאשר הניטור הפעם הראה על תוצאות חריגות ביותר שחייבו לבחון אפשרות של ניתוח קיסרי דחוף.
אני סבור, אפוא, כי בנסיבות הנדונות העובדה שתוצאות הניטור הראשון היו לא ברורות משך פרק זמן ארוך ביותר מראשית הניטור עת הופיע "קו בסיס לא ברור" והדבר לא השתנה לאורך כל הניטור, וזאת מבלי שהמיילדת פנתה להתייעץ כבר במהלכו עם רופא באשר למשמעותו בנסיבות העניין (שבוע ההריון, משקלו של העובר, והעדר ידיעה על מצב הסוכרת של התובעת בהעדר ביצוע בדיקות העמסת סוכר כנדרש) יש בדבר להוות רשלנות בניהול הליך טרום הלידה של התובעת, כמו כן יש לראות רשלנות בכך שהמיילדת הפסיקה את הניטור החשוד והשתהתה ארוכות עד להתחלת הניטור השני בשעה 19:44 תחת להמשיך בניטור הראשון או להמתין פרק זמן קצר ביותר, לבקש מהתובעת לשנות תנוחה ולהתחיל מיד בניטור שני. מחדלים אלו גרמו לעיכוב ניכר באבחון מצוקת העובר ובהמלצה לחלצו בניתוח קיסרי, בכך חלף זמן יקר ביותר – פרק זמן אשר הגביר את מצוקת העובר והוביל בסופו של יום לתשניק של ממש.
אלא שבצד רשלנותו זו של הצוות בהדסה אני מוצא אף רשלנות ואשם ניכר מצדם של התובעים אשר הביאו אף הם לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי וזאת כעולה ממסכת האירועים אחר שהוחל הניטור השני בשעה 19:44.
אחריות התובעים עצמם לנזקי התובע
75.הדסה טענה, כאמור, כי נזקי התובע נגרמו באשמה וברשלנותה של התובעת, זו התבטאה, לטענתה, בשניים – האחד, אי ביצוע מעקב הריון תקין אשר היה מאתר את הסוכרת ממנה סבלה התובעת ומביא בהכרח להמלצה ללידה מוקדמת יותר אפשר אף בניתוח קיסרי, והשני – עיכוב הניתוח הקיסרי לחילוץ העובר אחר הניטור השני על אף הבהרות הצוות הרפואי באשר למצבו של העובר והחובה לבצע ניתוח לחילוצו לאלתר, בשל סירוב התובעים לביצוע הניתוח משך פרק זמן ארוך עד לקבלת אישור רב עמו בחרו להתייעץ.
אשר לטענה הנוגעת לאי ביצוע מעקב הריון תקין ע"י התובעת הרחבנו בעניין זה לעיל ואין טעם לחזור בשנית על רשלנותה של התובעת בעניין זה. אין ספק כי לרשלנות זאת הייתה השפעה מכרעת על עיתוי הלידה שכן הוכח שלו הייתה התובעת מבצעת את בדיקת העמסת הסוכר והסוכרת ממנה סבלה הייתה מתגלה, צוות בית החולים היה מנהל את הלידה באופן שונה וממליץ לתובעת על ביצוע ניתוח קיסרי כבר בהגיע העובר למשקל של 4 קילו ואולי אף קודם לכן (ראו עדות ד"ר זיוי ענת עמ' 173-179 לפר'). לו כך היה, הדעת נותנת כי הייתה ניתנת המלצה חד משמעית מצד הצוות לבצע ניתוח קיסרי קודם ליום 22.3.11, היינו קודם לכך שהחלה מצוקת העובר.
ואולם הוכח לפני כי הייתה רשלנות רבתי נוספת מצד התובעים והיא בכל הקשור לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי אף אחר קבלת תוצאות הניטור השני. כפי שאבהיר להלן –
76.אין חולק כי הניטור השני, שהחל בשעה 19:44, היה שונה מהניטור הראשון וכי תוצאותיו החריגות, אשר כללו השתנות מופחתת והאטות משתנות, לימדו באופן ברור על מצוקה של העובר. כעולה מהרשומות הרפואיות, המיילדת, הגב' ורה יגוטקין, התייעצה עם המיילדת רונית שפירא על תוצאות המוניטור והמיילדות החליטו לקרוא לד"ר מאור. על תרשים המוניטור צוין "דווח לד"ר מאור" וכן "מקבלת נוזלים" (רשומות 73-74 ו- 79 למוצגי הדסה).
פרופ' שושן העיד בתצהירו כי בשעה 19:55 הוא הגיע עם ד"ר מאור והם ראו את המוניטור, ומאחר והמוניטור היה חשוד, הסביר פרופ' שושן לתובעת ובעלה כי אם הניטור ימשך והיא לא תהיה בלידה, אז יהיה צורך בניתוח קיסרי, ואולם התובעת ובעלה הביעו את סירובם הנחרץ לניתוח קיסרי כאשר סירוב זה נמשך לאורך כל הטיפול בתובעת וכל הסבר נתקל בתגובת התובעת כי "בעזרת השם הכל יהיה בסדר" (סע' 9 ד' לתצהיר, וכן עדותו בעמ' 156 שורות 26-29 לפר' בדומה ראו תצהיר המיילדת הגב' ורה יגוטקין סע' 5-8). פר' שושן ציין כי קִיֵים שיחה עם בני הזוג קרוב לרבע שעה, שתחילתה מספר דקות לפני השעה שמונה, אך כאמור הסבריו נפלו על אוזניים ערלות. לדבריו רק לאחר שכנועים שנמשכו כרבע שעה, יצא בעלה של התובעת מהחדר ואז עלה בידי ד"ר מאור והמיילדות לשכנע את התובעת לעבור לחדר הלידה, אף כי טרם נתנה הסכמתה לניתוח עצמו (עמ' 156 שורות 31-32 ו- עמ' 157 שורות 1-8 לפר').
77.באותו שלב, בשעה 20:13, עת יצא בעלה של התובעת להתייעץ עם רב בכל הקשור להליך הלידה, העביר הצוות הרפואי את התובעת לחדר לידה על מנת לנסות ולקדם את הליך הלידה, הוסבר לה כי יש להמשיך בניטור ואם לא יש לבצע ניתוח קיסרי, כאשר כל הזמן התובעת אומרת "בעזרת השם הכל יהיה בסדר" (עמ' 157 שורות 27-30 לפר').
בשעה 20:27 נערך מעין "סיכום ביניים" ע"י ד"ר מאור, בו צוין בין היתר כי "בני הזוג הביעו את סירובם הנחרץ להתערבות כלשהי". ברי מתוך מהרשומה כי הסירוב של בני הזוג הובע קודם לשעת הכתיבה.
פרופ' שושן מצהיר וטוען בתצהירו, כי בשעה 20:30 חרף סירובם של בני הזוג לניתוח קיסרי, הצוות הרפואי בחדר לידה המשיך בהכנות לניתוח, והתובעת הועברה לחדר ניתוח באופן בהול ואולם שוב הצוות הרפואי נתקל בסירוב בני הזוג לביצוע ניתוח קיסרי אלא אם יקבלו את אישור הרב , רק לאחר ששב התובע לאחר שהתייעץ עם רבו לחדר הלידה, הביעו התובעים את הסכמתם לביצוע הניתוח ואולם, בין לבין חלף פרק זמן יקר כך שהתובעת חתמה על טופס הסכמה רק בשעה 20:40 (סע' 9 ט' ו- י' לתצהיר).
כאמור, בשעה 20:46 החלה ההרדמה בחדר ניתוח, ובשעה 20:58 החל הניתוח ע"י ד"ר ינאי וד"ר הנץ ולאחר שסיים ניתוח אחר אותו החל בין לבין, החליף ד"ר שושן את ד"ר ינאי ואת ד"ר הנץ והמשיך בניתוח.
פרופ' שושן שב והדגיש בעדותו, שניתנה בהתרגשות רבה, כי לא ניתן היה להכניס את התובעת מיד לניתוח, מאחר והיא סירבה ולא הסכימה לניתוח, וכי רק לקראת השעה 20:40 הודיעה התובעת כי קיבלה את אישור הרב לביצוע הניתוח וד"ר מאור הצליחה להחתימה על הסכמה (עמ' 158 שורות 25-32 ו- עמ' 162 שורות 1-4 לפר'). פרופ' שושן הוסיף והסביר כי רק במקרה שהייתה סכנה לחיי האם קיים נוהל להחתים שלושה רופאים לביצוע הניתוח ללא הסכמה, ואולם כאן הסכנה הייתה לעובר ולא לאם לפיכך לא בוצע נוהל זה (עמ' 159 שורות 25-28 לפר').
78.מיד אומר, עדותו של פר' שושן, אשר נאמרה מתוך התרגשות רבה, הייתה אמינה בעיניי. התרשמתי כי נסיבות המקרה אכן נחרטו עמוק בזיכרונו וכי סירובם העקשני וחסר הטעם הסביר של התובעים לאשר את ביצוע הניתוח הקיסרי לאלתר הוציא אותו משלוותו והותיר בו את חותמו, וכך העיד פר' שושן, אחר נשאל כיצד הוא זוכר את פרטי המקרה על אף שחלף זמן ועל אף הניתוחים הרבים שביצע –
"המקרה היה טראומתי ביותר לכל הצוות שלנו. בדיעבד זה היה ערב שאזכור כל חיי. גם התוצאה וגם ההתנהלות של הזוג מול הצוות הרפואי היו כל כך קשים, כל כך יוצאי דופן, כל כך מעורר קושי אני זוכר כל פרט... אתה צריך להבין שהרב (צ"ל- שאתה- צ.ו) לא צריך להיות רופא, כדי לחוש את הצער של מה שנגרם בהתנהלות של בני הזוג. ז"א לא כרופא אני צריך להגיד לך, כשרואים את הילד האומלל ומבינים שאפשר היה להיות אחרת, מבין שמקרה זה לא אשכח" (הדגשה שלי – צ.ו; עמ' 156 ש' 16-26 לפר')
מתוך שכך ובהסתמך אף על הרשומות הרפואיות שפורטו לעיל אני מוצא לאמץ לעניין ההתרחשות עובר ללידה את גרסתו שלו.
79.עדותו של פר' שושן עולה בקנה אחד עם עדותה של ד"ר מאור (סע' 6 ו' לתצהירה). ד"ר מאור מדגישה בתצהירה, כי העיתוי בו בוצע הניתוח נבע מסירוב התובעת ובעלה לביצוע הניתוח, סירוב שהחל בקבלה במיון יולדות ונמשך בחדר לידה, והתובעת ובעלה אמרו כי רק אם יקבלו את הסכמת הרב יתנו הסכמתם לניתוח. וחרף ההסברים של פרופ' שושן ושלה בני הזוג לא הסכימו לניתוח קיסרי ואמרו כל הזמן "בעזרת השם הכל יהיה בסדר" (סע' 7 לתצהירה).
ד"ר מאור מאשרת כי אומנם לא נרשם ברשומות הרפואיות מהי הסיבה לסירוב וכי בני הזוג רוצים את אישור הרב, ואולם היא זוכרת את הסיבה מאחר והמדובר באחד המצבים הטראומטיים שחוותה וכי אי אפשר לשכוח אירוע שכזה, כאשר מדובר בעובר שברור כי מצבו אינו טוב, ועם כל זאת לא מצליחים לשכנע את בני הזוג בכך (עמ' 272 שורות 1-8 לפר' וכן ש' 9-18 לפר').
כך הוסיפה והעידה שאומנם היא עצמה לא דיברה עם בעלה של התובעת ולא שמעה ממנו שהוא הצליח לדבר עם הרב ולקבל את אישורו אולם התובעת ניהלה שיחה עם בעלה ולאחריה אמרה לרופאים שאינה מוכנה לחתום על טופס הניתוח. התובעת הסכימה לחתום על טופס הניתוח רק לאחר חזרת בעלה וקבלת תשובתו החיובית לביצוע הניתוח. לדברי ד"ר מאור התובע היה כל הזמן בסביבה, יצא ונכנס, וההסבר על הצורך בניתוח ניתן לתובעים יחדיו (עמ' 273 שורות 2-14 ו- עמ' 283 שורות 17-20 לפר' מיום 17.7.16).
80. חיזוק נוסף להתרחשות המתוארת ניתן למצוא בעדותה של המיילדת ורה יגוטקין (סע' 2-4 לתצהיר). הגב' ורה יגוטקין מציינת בתצהירה כי הייתה עדה להתנגדות הנחרצת של התובעת ובעלה ללידה קיסרית, ואף שמעה את ד"ר מאור מנסה לשכנע את התובעת ובעלה על הצורך בניתוח דחוף ואולם בני הזוג לא הסכימו (סע' 10-11 לתצהיר). בעדותה, מאשרת הגב' יגוטקין כי פרופ' שושן הציע לתובעת לבצע ניתוח קיסרי עוד בקבלה (פרוטוקול 25.2.16 שורות 17-19). המיילדת מוסיפה עוד, כי שמעה את בעלה של התובעת עונה להצעתו של פרופ' שושן בחדר קבלה, לביצוע ניתוח קיסרי, ואומר "לא, לא, לא" (עמ' 198 שורות 17-21 ו- 29-30 לפר'). גב' יגוטקין מציינת עוד, כי אכן פרופ' שושן דיבר עם התובעת והבעל היה נוכח בצד, וכי בחדר קבלה שניהם ענו ב "לא" להמלצתו של פרופ' שושן (עמ' 199 שורות 1-2 ו- 29-30 לפר').
81. בדומה בעדותה של הגב' רותי שניר, שהייתה אף היא מיילדת מוסמכת בחדר הלידה במועד הנזכר (סע' 3 לתצהיר), צוין כי בכל מהלך הטיפול בתובעת ובהכנות לניתוח קיסרי, התובע עמד מעבר לוילון וניסה להתקשר לרב לצורך קבלת הסכמתו לביצוע הניתוח (סע' 8 לתצהיר).
בעדותה, מאשרת הגב' שניר כי היא זוכרת את הבעל עומד מאחורי הוילון להתקשר להתייעץ (פרוטוקול 25.2.16 עמ' 184 שורות 1-2 ו- 9-10), כאשר ההתייעצויות של הבעל נמשכו במהלך השהות בחדר לידה (עמ' 185 שורות 1-4). היא מוסיפה, שאומנם אינה יודעת מה היה תוכן שיחת הטלפון ואולם היא יודעת כי התובעים התייעצו טלפונית עם מאן דהו, עניין שעיכב את חתימתם על כתב ההסכמה לניתוח (עמ' 185 שורות 11-12 ו- 17-18).
82.עדות מחזקת נוספת בעניין זה, ניתנה ע"י הגב' רונית שפירא, מיילדת מוסמכת ששימשה כוננית בחדר לידה, שציינה בתצהירה, כי זכור לה שבעלה של התובעת היה הדמות הדומיננטית אותה עת, ולאחר הסבר הרופאים על הצורך בניתוח קיסרי, ענה בעלה של התובעת כי הם מסרבים לניתוח בלי הסכמת הרב והוסיף כי "בעזרת השם הכל יהיה בסדר" כאשר בד בבד, עד לקבלת אישור סופי, הוחלט ע"י הצוות הרפואי להעביר את התובעת לחדר לידה (סע' 7 לתצהירה). בעדותה מיום 25.2.16, מציינת הגב' שפירא כי פר' שושן וד"ר מאור הסבירו לבני הזוג את משמעות המוניטור, וכי הייתה נוכחת ושמעה את השיחה, מאחר וטיפלה ביולדת ליד, והיה וילון פתוח, כך שמעה את הדיבור על ניתוח קיסרי וכי הבעל אמר "לא" ושהם צריכים לשאול את הרב (עמ' 193 שורות 14-18 לפר').
83.מאידך, אינני מקבל כלל ועיקר את עדותה וגרסתה של התובעת בכל הקשור למסכת האירועים ביום הלידה.
התובעת טענה בתחילה כי היא דווקא הייתה מעוניינת בניתוח ואולם כלל לא הציעו לה ניתוח שכזה וזה היה כבר בביקור בביה"ח ביום 10.3.11 (פרוטוקול 3.1.16 עמ' 51 שורות 29 31 ו- עמ' 52 שורות 1-4 ).
גרסה זו יש בה להעלות תמיהה של ממש - לא זו בלבד שאין היא עולה בקנה אחד עם המפורט ברשומות הרפואיות לעניין סירובם של התובעים לבצע את הניתוח ביום הלידה, הרי שאין כל אזכור ברשומות לבקשת התובעת לביצוע ניתוח קיסרי במועד הביקור מיום 10.3.11 או לאחריו, ובוודאי שאין הדברים מתיישבים עם סירובה של התובעת להשראת לידה ביום 17.3.11.
כך אינני מקבל את הכחשתה של התובעת כי ביקשה להתייעץ עם רב קודם לביצוע הניתוח וטענתה כי הסכימה מיד לביצוע הניתוח מעת שזה הוצע לה (עמ' 52 שורות 12-14 לפר'), שכן היא עצמה חזרה בה מהכחשתה זו והודתה כי בעלה ביקש להתייעץ עם רב קודם לניתוח עניין המאושש את עדות הצוות הרפואי (עמ' 64 ש' 20 לפר' מיום 3.1.16).
84. התובעת הוסיפה והעלתה בסיכומיה טענה לפיה היא לא הוחתמה כלל על טופס סירוב לניתוח קיסרי ויש בדבר ללמד כי היא כלל לא סירבה לביצוע הניתוח.
מיד יאמר כי טענה זו מהווה הרחבת חזית שכן אין לה כל אזכור בכתב התביעה גופו, ואולם אף לגופם של דברים אין לקבל טענה זו.
אני מקבל לעניין זה את עדותו של פר' שושן לפיה בנסיבות המיוחדות נוכח הניטור החריג שלימד על מצוקת העובר היפנה הצוות הרפואי את כל מאמציו לשכנוע התובעת לביצוע ניתוח קיסרי ולא לצורך החתמתה על טופס סירוב (עמ' 161 ש' 9-15 ו – 18 לפר' מיום 23.2.16), הצוות הסתפק בציון הסירוב ברשומה הרפואית ולאחר שהוסר הסירוב ציין אף זאת ברשומה הרפאית (עדות ד"ר זיוי עמ' 168 ש' 21-20 לפר' מיום 25.2.16) וכפי שהעידה אף ד"ר מאור כי בזמן אמת חשבה אך ורק כיצד לחלץ את הילוד בדרך המהירה ביותר ולא על תיעוד הסירוב אשר בכל מקרה תועד על ידה בשעה 20:27 (עמ' 72 ש' 5-7 לפר' מיום 17.7.16).
85. ולבסוף, התובע, אבי הקטין ובעלה של התובעת, אשר אין חולק כי נכח באירועים הנזכרים, לא הובא כלל למתן עדותו. אין ספק כי לו אכן, כטענת התובעת, לא עוכב הניתוח בשל התעקשות התובעים לקבלת אישורו של רב, היה התובע יכול להעיד על כך ולבסס את ההכחשה, מעת שלא נעשה כן שומה על הדבר לעמוד לחובת התובעים ולסתירת גרסתם לעניין זה (וראו לעניין זה - ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, (1988)).
86. ואם כן ניתן ללמוד באופן ברור כי סירובם של התובעים, החל מהשעה 20:00 לערך, לבצע ניתוח קיסרי גרר עמו עיכוב משמעותי, כאשר בסופו של יום נולד הקטין בניזקו.
בנדון שוכנעתי כי התשניק שנגרם לקטין נגרם בשל המצוקה בה היה שרוי זמן קצר קודם לניתוח ולחילוצו וכי אם הניתוח היה נעשה קודם לכן קיימת סבירות גבוהה כי נזקים אלו היו נחסכים ממנו. זאת לבד מרשלנות התובעת באי ביצוע מעקב הריון תקין וכמצופה, כפי שהובהר לעיל.
ואם כן את האשם בעיכוב הביצוע של הניתוח הקיסרי יש לתלות במשותף הן בהתנהלות הצוות הרפואי של הדסה והן בתובעת בנסיבות ובאופן שפורטו לעיל באריכות רבה. וקיצור מילין - הצוות הרפואי בהדסה, כאמור, לא פעל ביעילות לבירור עד תום של משמעות תוצאות הניטור הראשון, לא נעשתה פניה לרופא בכיר אשר יעמוד על טיבו של הניטור בהתייחס לשבוע ההריון (41) וגודלו המשוער של העובר (למעלה מ 4 קילו, בהתייחס להערכה שנעשתה כשבועיים קודם לכן של 3.8 קילו) הפסיק את הניטור הראשון למרות שתוצאותיו היו לא ברורות, כמו גם התעכב יתר על המידה בהמתנה להתחלת הניטור השני, כאשר בירור ראוי ודקדקני בנסיבות העניין היה מוביל לניטור נוסף בהקדם תוך שינוי בתנוחת התובעת והדעת נותנת כי הממצאים החריגים בניטור היו מתגלים מוקדם יותר וכך גם ההמלצה לביצוע ניתוח קיסרי הייתה ניתנת לתובעים מוקדם יותר, בצד זה התובעים עיכבו אף הם באופן משמעותי את ביצוע הניתוח הקיסרי נוכח סירובם העקבי והעיקש לבצעו על אף המלצת הצוות הרפואי, וזאת כיוון שהמתינו לאישורו של רב לצורך ביצוע הניתוח. סירוב זה מצטרף להתנהלות חריגה של התובעת לאורך כל הריונה כאשר לא ביצעה מעקב הריון כנדרש, לא ביצעה בדיקת העמסת סוכר על אף הנחיית הצוות הרפואי בהדסה ואף סירבה להמלצת הצוות הרפואי מיום 17.3.11 לזרז את הלידה. הדעת נותנת כי לו הייתה התובעת מבצעת את המלצות והנחיות הצוות הרפואי הן באשר לביצוע בדיקת העמסת סוכר והן באשר לזירוז הלידה הרי שהלידה הייתה מבוצעת מוקדם יותר והעובר לא היה מגיע למצב של תשניק.
אני סבור כי יש לראות בצוות הרפואי בהדסה ובתובעים כמעין מעוולים במשותף בכל הקשור לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי, עיכוב אשר העמיק את מצוקת העובר, הביאו לידי תשניק לידתי וגרם לנזקיו הקשים ולשיתוק המוחין ממנו הוא סובל מעת לידתו. לטעמי לא ניתן לחלק באופן מובחן ומדויק מי עוול יתר על משנהו ויש לראות בהם כאחראים באופן שווה לנזקיו של הקטין.
87.כיוון שהקשר הסיבתי בין רשלנות הצדדים לנזקי הקטין ברור, שהרי אין חולק שנזקי הקטין הורתם בתשניק לידתי וכפי שהובהר לעיל מצאתי את שני הצדדים אחראים בחלקים שווים לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי ומאחר שמצאתי שהתשניק נגרם בשל מצוקת עובר שהתפתחה זמן קצר עובר לביצוע הניתוח (יש להניח שראשיתה כבר בעת הניטור הראשון כפי שמודה פר' אוהל ראו עמ' 222 ש' 22-31 עמ' 223 ש' 20-25 לפר' מיום 20.7.17), הרי שהעיכוב בביצוע הניתוח החל משעה 19:00 לערך גרם בסופו של יום להתפתחות תשניק קשה שהביא לנזקי הקטין. ממילא הוכח כי קיים קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין התנהלות התובעים והדסה, אשר כל אחד מהם גרם בהתנהלותו לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי, לנזקי התובע, כאשר כל אחד מהם נושא באחריות ל50% מנזקיו.
88.לכאורה כאשר אנו מבקשים לחלק את האחריות בין התובעים - ההורים, לבין הדסה, עומד לפנינו קושי משפטי מסוים. התביעה שבנדון עניינה למעשה ברשלנות בלידה (להבדיל מעילת "הולדה בעוולה") העילה עומדת איפה לקטין אשר הוא הניזוק בגין רשלנות זו, הקטין כניזוק רשאי לבחור כנגד מי יגיש את תביעתו גם אם יש מספר מעוולים או מספר אשמים בנזק זה. הדסה לא שלחה הודעת צד ג' כנגד התובעים 2-3, ההורים, והסתפקה בטענותיה בכתב הגנתה, לפיהן התובעים הם אלו האחראים לנזקי הקטין במלואם. הדין מורה כי כאשר גורם נוסף, שאינו הניזוק עצמו, תרם לגרימת הנזק, חלה הדוקטרינה של מעוולים במשותף (ראו סעיפים 11, 83-84 לפקודת הנזיקין; וכן ראו גד טדסקי דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה (1977) עמ' ; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר , (1989) סע' 7 לפסק דינו של הש' לוין לעניין העדר נפקות בין מעוולים במשותף למעוולים שגרמו לנזק שאינו ניתן לחלוקה), לפיכך, בהעדר מסגרת דיונית הולמת יש לכאורה מקום לחייב את הדסה כמעוול נתבע בכלל הנזק ולהורות להדסה, אחר פריעת מלוא חובה לניזוק, לפנות לתובעים בתביעה של מחצית הסכום שנפסק (ראו, כדוגמה, ע"א 1819/03 אבישג אברהם נ. ש.ר.ב ביה"ח מעייני הישועה (2006)).
בצד זה מצאנו בפסיקת בתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, לא אחת, כי כאשר כלל המזיקים היו בעלי דין בהליך, כבמקרה דנן, וכאשר נבחנה סוגיית האחריות ונשמעו לגביה ראיות אזי רשאי בית המשפט לקבוע את חלוקת האחריות בין הצדדים אף ללא הודעת צד ג' או תביעה שכנגד, וזאת כגישה פרקטית למניעת הליכי מיותרים שתוצאתם אחת. להלן נבהיר הדברים –
בעניין דנן, עיון בכתב התביעה מגלה את התובעים הגישו התביעה הן כאפוטרופסים טבעיים לקטין והן כתביעה באשר לנזקיהם שלהם, הנזקים להם טענו התובעים הם למעשה נזקים שנגרמו להם כמטיבים לקטין ואף מעבר לכך, כך טענו לנזקים בגין כאב וסבל שנגרמו להם בשל מצב הקטין (סע' 43 (6) לכתב התביעה המתוקן), העזרה שניתנה על ידם לקטין ואובדן ההשתכרות שנגרם להם בשל הצורך לסייע לקטין (סע' 37 וסע' 43 ב (3) לכתב התביעה המתוקן). ואם כן אחר שמצאנו כי ביחס לנזקי התובעים עצמם קיימת חלוקת אחריות בין התובעים להדסה הרי שלמעשה, נוכח הנסיבות הזהות, זו אותה חלוקת אחריות אף ביחס לנזקי הקטין. בדרך זו נהג, כדוגמה, בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 7513/05 ד.מ (קטינה) ואחרים נ. בית החולים הסהר האדום ואחרים (2008) אשר נסיבותיו דומות לנדון, גם בתיק הנזכר הוגשה תביעה ע"י קטינה והוריה כנגד בית החולים בטענה לרשלנות בלידה (להבדיל מ"הולדה בעוולה") ואף כאן לא הוגשה הודעת צד ג' כנגד ההורים, בית המשפט קבע בהחלטתו כי למרות שלא הוגשה הודעת צד ג' כנגד ההורים, הרי שנוכח העובדה שההורים תבעו את נזקיהם שלהם וסוגיית האחריות נבחנה בכלולתה, הרי שיש לחלק האחריות בין בית החולים לתובעים בשיעור של 75% - 25% ובית המשפט הורה בפסק דינו בלשון זו –
" על הנתבעים לשאת ב 75% מסך הפיצויים, בהתאם לחלקם באחריות... מסכום זה יש לנכות 75% מתגמולי המוסד לביטוח לאומי (בהתאם לשיעור חבותם של הנתבעים) על פי חוו"ד אקטוארית מעודכנת שתיערך לפי טבלאות ההיוון, ומבלי שיושפע ניכוי זה מהכרעתי בדבר תוחלת חיי התובעת... כאמור בפסק הדין החלקי בשאלת האחריות, הנתבעים התרשלו במילוי תפקידם, וכתוצאה מכך ומהתנהלותה של התובעת 2 (= האם, ה.ש – צ.ו), נותרה התובעת 1 (=הקטינה, ה.ש- צ.ו) פגועה באופן בלתי הפיך. כפועל יוצא מכך, על הנתבעים לפצות את התובעים בסכומים אשר פורטו לעיל"
בית המשפט העליון אשר דן בערעור שהוגש על פסק דין זה, דחה את הערעור בכללותו, לרבות לעניין חלוקת האחריות על אף שלא הוגשה הודעת צד ג' כנגד ההורים (ע"א 9194/09 בית החולים הסהר האדום נ. ד.מ ואחרים וערעור שכנגד (2011).
בדרך דומה, כאמור, אנו סבורים שיש לנהוג אף בנדון, לפיכך אנו מורים על חלוקת אחריות באשר לנזקי התובע בין הדסה לתובעים בחלקים שווים.
***
קודם שנבוא ונבחן את נזקיו של התובע, אבקש להתייחס לטענה נוספת אשר עלתה במהלכם של ההליכים לפני והיא שהדסה או מי מטעמה זייפו רשומות רפואיות הנוגעות להליך הלידה הנדון.
האם זויפו רשומות רפואיות ע"י מי מעובדי הדסה?
89.כעולה מהראיות שהוצגו לפני יש לדחות טענה זו, אשר לא הוכחה. נבהיר הדברים –
נטען ע"י התובעים כי צוין ברשומה הרפואית (רשומה מס' 79 ) כי התובעת הועברה לחדר הלידה בשעה 19:30 , עובדה זו אינה נכונה שכן רק בשעה 19:44 הוחל בניטור השני, היינו עוד קודם להעברת התובעת לחדר הלידה. אלא שלעניין זה העידה המילדת הגב' ורה יגוטקין והודתה כי אכן ביצעה טעות רישומית. לדבריה רישום שעת העברת התובעת לחדר הלידה נעשה על ידה בדיעבד לאחר סיום משמרתה בשעה 23:00 לערך, וזאת נוכח הלחץ הרב שהיה במיון אותה עת (עמ' 227 ש' 23 לפר') וכי היא ציינה את שעת העברת התובעת לחדר הלידה מתוך זיכרונה וכתבה בטעות 19:30 במקום 20:15. לאחר שדיווחה לאחראית עליה על הרישום, נזפה בה האחראית והבהירה לה כי שגתה בכך שלא ציינה כנדרש את השעה בה בוצע הרישום אלא תחת זאת ציינה את רישום כאילו נכתב בשעת אמת.
מיד אומר כי עדותה של המיילדת הייתה אמינה בעיני, לא הייתה כל סיבה למיילדת לשנות את שעת הכניסה לחדר הלידה שכן יש רישומים מדויקים של הכניסה לחדר הלידה (20:13) המצויים על גבי טופס המוניטור ונראה כי, כפי שהעידה, היא אכן שגתה באופן הרישום ובמועד ציון השעה ולא מתוך כוונה להטעות.
יש להעיר ולומר כי אין לזלזל כלל וכלל בחומרת הדברים העולים מאירוע זה, שכן העולה מהם הוא שאיש הצוות יכול היה, אותה עת, לכתוב ברשומת המחשב שלא בזמן אמת פרטי טיפול כאלה ואחרים כאשר שעת הרישום שתופיע ברשומה היא השעה שבחר הרושם לרשום ולא שעת הכתיבה האמתית של האירוע, דומה כי על המשמעות החמורה של הדבר אין צורך להאריך בדברים, ואולם בנדון הפיסה ב"כ הנתבעת דעתי בהבהירה כי תקלה חמורה זו במערכת הרישום של בית החולים תוקנה וכי כיום לא ניתן לרשום ברשומות המחשב של הדסה שעת ביצוע פעולה שאינה תואמת את שעת כתיבת הרשומה עצמה.
מכל מקום בנדון, כאמור, שוכנעתי כי הרישום המוטעה נעשה בשגגה ולא על מנת להטעות או לנסות להימלט מאחריות כזו או אחרת, שכן אנו למדים על שעות האירוע והשתלשלותו, בין השאר, מתוך רישומי המוניטור לרבות רישומי הרופאים על גביו בצד חתימת ידם.
נבוא, אפוא, ונבחן את שיעור נזקיו של התובע.
הנזק לתובע
90. התובע נולד, כאמור, ביום 22.3.11 והוא כבן 7.5 היום.
אין חולק כי התובע סובל מנכות קשה ובכלל זה שיתוק מוחין קוודריפלגי, פיגור שיכלי קשה, ואפילפסיה העולה כדי 100% נכות רפואית (ראו חוות דעת ד"ר ברזנר מטעם התובעים, פר' שטינברג מטעם קופת חולים וד"ר היימן מטעם הדסה) ולמעשה אין אף מחלוקת כי נכותו התפקודית עולה אף היא לשיעור של 100%.
אלא שנפלה מחלוקת בין מומחי הצדדים מהי תוחלת חייו של הקטין עניין שיש לו השפעה של ממש אף על שיעור הנזק. בה בשעה שמומחה התובעים, ד"ר רמדאן עאמר, סבור כי תוחלת חייו של הקטין היא עד לגיל 60, סבור מומחה הדסה, פר' אשר אור נוי, כי תוחלת חייו מגיעה לגיל 25 שנה בלבד.
כאן ראוי לציין כי לתיק בית המשפט הוגשו גם חוות דעת ד"ר אלי היימן, מטעם הדסה, וחוות דעתו של פר' א. שטרנברג שהוגשה מטעם קופת החולים, קודם שהתביעה כנגדה נדחתה, מומחים אלו אשר נחקרו בבית המשפט על חוות דעתם העריכו כי תוחלת חייו של הקטין היא עד לגיל 20. פר' שטינברג הוסיף, כעבור זמן, והגיש חוות דעת נוספת מטעם קופת החולים בה העריך את תוחלת חייו של הקטין עד לגיל 25 ואולם כיוון שהתביעה כנגד קופת החולים נדחתה בשלב זה הוא לא נחקר על חוות דעתו זו, אף שנחקר על חוות דעתו הראשונית.
אחר שבחנתי בחון היטב את חוות דעת המומחים ועיינתי בדברים שעלו בחקירותיהם לפני הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את תוחלת חייו של הקטין עד לגיל 30. להלן אנמק את מסקנתי זו –
תוחלת חייו של הקטין
91.דומה כי חוות דעתו של ד"ר רמדאן המומחה מטעם התובעים מתעלמת כליל מכל הפרמטרים המפורטים במאמרים הרפואיים והנוגעים למבחני הערכת תוחלת החיים. כך עיון במאמרו המקיף של ברוקס (BROOKS) שנערך לאחר ביצוע ניסוי מקיף ביותר, שבדק תוחלת חיים של 16,440 ילדים שהיו בגיל 4 בעת תחילת המעקב, מציין את הפרמטרים הבאים לצורך קביעת קיצור תוחלת החיים ובכללם - חומרת הפגיעה הנוירולוגית, האם הפגיעה מתקדמת או סטטית, מידת הניידות והתנועות הספונטניות של הנפגע, האם נדרשת האכלה ע"י אחר, האם קיימת השתנקות בזמן האוכל, מידת הפיגור השכלי, קיומן של תסמונות נוספות העלולות לפגוע בתוחלת חיים, קיומה של אפליפסיה ודרגתה ואיכות שירותי הרפואה הקיימים (Brooks jc et al. Recent trends un cerebral palsy survival, part 2, p 1065-71, 2014). דומה כי ד"ר רמדאן בחוות דעתו לא נתן דעתו לפרמטרים אלו.
מאידך, פר' אור נוי, המומחה מטעם הדסה, הקפיד לבחון בזהירות את הפרמטרים החלים לגבי הקטין דנן ובכללם – פיגור עמוק ואי ידיעה באשר לגורמי נזק פוטנציאליים, חומרת דרגת שיתוק מוחין של 4 מתוך 5, הגבלת תנועות ניכרת, תנועות לא פונקציונליות בארבעת הגפים ופונקציונליות יותר בצוואר, הצורך בהאכלתו ע"י אחר, קיום תיעוד רפואי המלמד כי לעיתים משתנק בעת האכילה, אפילפסיה הנשלטת חלקית על טיפול תרופתי (ESES) , חשד לתסמונת לנוקס גאסטו.
פר' אור נוי מציין, כאמור, כי מקובל לחשב את גיל תוחלת החיים לפי הגיל בו קיים סיכוי סטטיסטי של 50% לנבדק לחיות. בחינת הפרמטרים של הקטין בהתעלם מהאפילפסיה מלמדים כי סיכויי הישרדותו הם עד לגיל 32.5 ואולם כיוון שהקטין סובל גם מפרכוסים בשליטה חלקית ומ- ESES יש להפחית כ – 20% מגיל התוחלת הנזכר ולהעמיד את תוחלת חייו עד לגיל 25.
92.למעשה בגישה והערכה זו מחזיק גם פר' שטיינברג המומחה מטעם קופת החולים אשר נחקר לפני בית המשפט קודם דחיית התביעה כנגד קופת החולים והעריך את תוחלת חייו של הקטין בשיעור שנקבע בחוות דעתו של ד"ר אלי הימן שהעריכה עד לגיל 20 לערך (עמ' 121 ש' 30 לפר')
כפי שהבהרנו לעיל, פר' שטיינברג הגיש מטעם קופת החולים חוות דעת משלימה במסגרתה העריך את תוחלת חייו של הקטין עד גיל 25 ואולם הוא לא נחקר על חוות דעתו אחר שבין לבין התביעה כנגד קופת החולים נדחתה.
מכל מקום כיוון שחוות הדעת העדכנית שהוגשה ע"י הדסה היא חוות דעתו של פר' אור נוי יש לראות בהדסה כמסכימה לכך שתוחלת חייו של התובע לא תפחת מגיל 25 (על אף שבסיכומיה ביקשה להעמיד גיל זה על 22.5 שנה, לפי הממוצע בין חוות דעתו של ד"ר היימן, זו חוות הדעת הראשונה שהוגשה מטעמה, לחוו"ד פר' אור נוי שהוגשה בתגובה לחוות דעתו של ד"ר רמדאן).
93.ד"ר רמדאן עאמר טען בחוות דעתו העיקרית ובזו המשלימה, כי הקטין סובל משיתוק מוחין שהורתו בתשניק לידתי ולא ממקור גנטי, כיוון שכך הרי שעסקינן בנזק נרכש אשר לא אמור להפחית בתוחלת החיים – מיד אומר כי לטענה זו לא מצאתי כל תמיכה במאמרים הרפואיים שהוצגו לפני, אכן במאמרו של ברוקס צוין כי קיים הבדל בין נזק נוירולוגי קבוע לבין נזק מתקדם ואולם ברי מכלל המאמרים כי נזק נוירולוגי משמעותי הכולל הגבלה משמעותית בתנועות הגפים יש לו השפעה משמעותית על תוחלת החיים תהא הורתו בפגם גנטי או בפגם נרכש. יתר על כן, ד"ר רמדאן מתעלם מהנכות הגבוהה שנקבעה לקטין, אף ע"י מומחי התובעים, בגין הפיגור הקשה ממנו הוא סובל – עניין אשר גם לו השפעה מהותית על תוחלת החיים, ומסתפק בהפנייתו למכתב סיכום מקופת החולים מכבי מיום 21.3.17 שם צוין, בין השאר – "מבין ונבון, מובן להורים, התחיל לומר מילים, נמצא בגן מש"י" ודומה כאילו הוא מבקש ללמוד מדברים אלו שאותו פיגור עמוק ממנו סובל הקטין "נגוז ונעלם". עיון בתיעוד רפואי עקבי של הקטין יש בו ללמד באופן ברור וחד ומשמעי על הפיגור העמוק ממנו סובל התובע, כאשר אף מומחה התובעים, ד"ר עמיחי ברזנר, מציין בחוות דעתו כי הקטין סובל מפיגור עמוק בדרגת נכות של 100%. דומה כי הפרק ממנו מצטט ד"ר רמדאן ממכתב הסיכום בעניין מצבו הקוגנטיבי של הקטין, משקף למעשה את דיווח התובעים לרופא אליו פנו לצורך שלילת בעיה גנטית אצל הקטין (כעולה מפרק "סיבת הפניה"), כאשר הרופא אינו הרופא המטפל בקטין ואינו מכיר את ההיסטוריה שלו.
94.דומה כי הדברים מקבלים ביטוי של ממש בטענתו הנוספת של ד"ר רמדאן לפיה הטיפול התרופתי בקטין היה יעיל ביותר והפסיק לחלוטין את ההתקפים והפרכוסים מהם סבל וזאת שוב תוך הפניה לאותו מכתב סיכום מיום 21.3.17 שם צוין "בגיל יום פרכוסים שטופלו תרופתית. מגיל 7 חודשים הישנות פרכוסים ונזקק לתוספת טיפול תרופתי, מקבל היום דמפלקס ו zonissaid ללא פרכוסים מלפני שנה"
אלא שגם אמירה זו לא נכתבה ע"י הרופא המטפל בקטין. פר' א. קרמר המטפל בקטין ובאפילפסיה ממנה הוא סובל ציין בתיעוד עקבי כי הטיפול התרופתי עזר באופן חלקי בלבד בטיפול בפרכוסים. כך במכתב מחודש דצמבר 2014 מציין פר' קרמר – "תרשים סוער בשינה ומחשיד ל ESES", כשנה לאחרי כן במסמך מחודש פברואר 2015 מציין פר' קרמר – "תבנית סוערת דו צדדית עם נטייה להיפרסינכרוניזציה שמתאימה ל ESES" , ולבסוף כשנתיים וחצי לאחרי כן, ביום 17.7.17, כארבע חודשים לאחר מכתב הסיכום מקופת החולים מכבי, שכאמור לא ניתן במסגרת טיפולית אלא במסגרת בדיקה לשלילת בעיות גנטיות, כותב פר' קרמר לאחר שבדק את הקטין – "לאחר בדיקה מקיפה הסוקרת את הדמיות המוח שלו ואת הטיפול התרופתי המאוד אינטנסיבי שהוא מקבל בגין הפרכוסים ...אישרתי המשך המינון הנוכחי למרות הרמה הגבוהה..." ובהמשך, עת הוא בא לסווג את האפילפסיה ממנה סובל הקטין, הוא מציין –
"חלק מהסימנים הקליניים כולל ממצאי ה EEG מתאימים לסינדרום לנוקס גאסטו. מאידך, אין תיאור בוידאו של התקפים טוניים אלקטרו קליניים ולא של ארועי FAST PAROXYSMS בשינה. בכל מקרה, לצורך הדיון ניתן להתייחס לנ. כסובל מסינדרום זה..."
ובהמשך וכאן העיקר לדיוננו –
"...ללא ספק, נ. סובל מאפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי...לדעתי ניתן לסכם ולומר שקיים שילוב של ESES עם ריבוי ארועי ניתוק במשך היממה ושניהם יחד גרמו לנסיגה..." (הדגשה שלי – צ.ו)
קשה להבין, אפוא, כיצד מצא ד"ר רמדאן להתעלם מדברים ברורים וחד משמעיים אלו באשר לאפילפסיה הקשה ממנה סובל הקטין והעובדה שהטיפול התרופתי מסייע לו בעניין זה באופן חלקי בלבד.
95.אם נבוא ונסכם - חוות דעתו של פר' אור נוי, אשר אף בחקירתו הנגדית נימק והסביר את שיקוליו בקביעת תוחלת החיים באופן בהיר ונהיר תוך התבססות על מחקרים ומאמרים משמעותיים, עדיפה בעיניי מחוות דעתו של ד"ר רמדאן, אשר לא מצאתי לה ביסוס אף באותם מאמרים אליהם ביקש להפנות ולא מצאתי ולו באחד מהם אמירה לפיה אין בשיתוק מוחין ובפגיעה הנוירולוגית והקוגנטיבית הקשה ממנה סובל הקטין בכדי להשפיע על תוחלת חייו.
על אף האמור מצאתי להעריך את תוחלת חייו של הקטין בפרק זמן ארוך מעט מהמפורט בחוות דעתו של פר' אור נוי וזאת אחר שהתרשמתי מהטיפול המסור שניתן לקטין ע"י התובעים, עניין העולה באופן ברור מתמונות וקטעי וידאו שהוצגו ע"י התובעים במסגרת חקירתו של פר' אור נוי, מסירות המקבלת ביטוי אף בהתמדה בטיפולים השונים הניתנים לקטין כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף בעניינו. התרשמתי מעיון במאמרים הרפואיים, אשר צורפו ע"י הצדדים, כי מסירות הטיפול בנפגע אף היא מהווה גורם אותו יש לקחת בשיקול הדעת בעת קביעת "תוחלת חייו" של הנפגע (וראו – David j. strauss, Life Expectancy Of Children With Cerebral Palsy, pediatric neurology vol. 18 p 142-149 ) והתרשמתי כי עניין זה לא קיבל את מלוא הביטוי בחוות הדעת מטעם פר' אור נוי.
זאת ועוד, טיפול מסור יכול להביא להגברת התנועתיות אצל הנפגע, כך בעניינו של הנדון מצוין בתיעוד הרפואי כי לאחרונה החל הקטין להלך בעזרת הליכון למרחק קצר, ואף התמונות והסרטון שהוצגו ע"י ב"כ התובעים יש בהם ללמד כי התובעים מקפידים להפעיל ולתפעל את הקטין ובכך להגביר את תנועותיו ותזוזותיו ומכיוון שלתנועתיות השפעה רבה על תוחלת החיים של הסובלים משיתוק מוחין יש לטעמי לתת לדברים ביטוי ניכר יותר מזה שהובע בחוות דעתו של פר' אור נוי.
בנסיבות אלו כאמור אני מעריך את תוחלת חייו של התובע עד לגיל 30.
הפסדי שכר לקטין לרבות בשנים האבודות
96.כאמור תוחלת חייו של הקטין הוערכה על ידי עד להגיעו לגיל 30, לפיכך בחישוב אובדן השתכרותו יש להתחשב בשלוש תקופות. האחת מהגיעו לגיל 18 ועד הגיעו לגיל 21, היינו תקופת שירות החובה הצבאי, ולאחריה מגיל 21 ועד לגיל תוחלת חייו 30 ולאחרי כן מגיל תוחלת החיים ועד לגיל פנסיה – 67 ("השנים האבודות"). נבהיר -
התקופה הראשונה היא התקופה בה היה צפוי התובע להתחיל בשרות החובה הצבאי דבר שנמנע ממנו עקב מצבו הגופני והשכלי, בנסיבות אלו הובהר בפסיקה כי יש לחשב את ההפסד בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, (1982); ע"א 6720/99 מתן פרפרה נ' ארתור גולדו (2005) ; ע"א1972/03 בוני שרון נ' נטליה רקובה (2005)). לא התעלמתי מכך שניתן לשייך את משפחת התובע למגזר החרדי ואולם כפי שהובהר בעניין תא (ירושלים) 3198-01 - פלוני נ' עיריית ירושלים , (2008) אין לחלק לעניין גיל תחילת ההשתכרות בין נפגע הנמנה על המגזר החרדי לזה הנמנה על המגזר הכללי, וכפי שנימק כב' הש' מ. דרורי באותו עניין –
"ראשית, העיקרון העולה מפרשת רים אבו חנא הוא כי אין להניח לגבי קטינים הנחות, אשר תלויות קבוצת האוכלוסייה, עליה הם נמנים. שנית, כפי שציינתי לעיל, משפחתו של התובע אינה משפחה חרדית אופיינית, ועל כן אין לייחס לחבריה התנהגות עתידית על בסיס ההשתייכות למגזר החרדי הטיפוסי. אחרונה, יש השייכים למגזר החרדי, אשר מתגייסים לצה"ל, ככל אזרח המדינה. גם אם הם, היום, מיעוט בקרב החברה החרדית, אין הדבר אומר בהכרח כי התובע 1 לא היה חלק ממיעוט זה. יתרה מזו, מסתבר כי אחוז המתגייסים לצבא, מקרב החברה החרדית יגדל כל שנה, ולכן סיכוייו של התובע 1 - אילו לא היה בעל מום - להימנות על קבוצה זו, הולך וגדל. בנוסף לכך, ישנם כאלו אשר אינם מתאימים לספסלי הישיבה, ועל כן, יוצאים ועובדים לפרנסתם, ואף עושים בה חיל"
גם בנדון, בהתייחס לכך שהתובעת עצמה חוזרת בתשובה, אין מקום לקבוע כי הקטין לא היה בוחר במסלול של שירות צבאי ההולך ומתקבל אף בקרב קהלים שעד כה נמנעו מכך.
התקופה השנייה - מגיל 21 ועד לגיל 30 בה יש לחשב את אובדן ההשתכרות בשיעור של 100% מהשכר הממוצע במשק.
התקופה השלישית - לאחרי כן עד גיל הפנסיה יש לחשב את אובדן ההשתכרות בשנים האבודות בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, (2006)).
בהעדר טיעון אחר, ובהעדר חוות דעת בעניין זה, יחושב ההיוון על בסיס 3% .
97.לפיכך אובדן השתכרותו של הקטין יוערך באופן הבא –
-
מגיל 18 עד גיל 21 (משך שלוש שנים)
10,766 ₪ (השכר הממוצע במשק) *70% * 34.38 (היוון לשלוש שנים) * 0.732 (היוון כפול לעוד 10.5 שנה) במעוגל = 189,600 ₪
-
מגיל 21 עד גיל 30 (משך 9 שנים עד תום תוחלת החיים המוערכת )
10,766 ₪ (השכר הממוצע במשק) *94.54 (היוון ל9 שנה)* 0.67 (היוון כפול לעוד 13.5 שנה) במעוגל=681,950 ₪
-
מגיל 30 עד לגיל הפנסיה (שנים אבודות למשך 37 שנה)
10,766(השכר הממוצע במשק) * 30% *268(היוון ל37 שנה) * 0.51 (היוון כפול לעוד 22.5 שנה) במעוגל = 441,450 ₪
סה"כ אובדן השתכרות 1,313,000 ₪
אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות
98.בצד אובדן ההשתכרות יש להוסיף אף אובדן זכויות סוציאליות והפנסיה ואולם זאת אך ורק לתקופה שמגיל 21 עד לגיל 30 שכן הובהר בפסיקה שאין להוסיף את רכיב הפנסיה בתקופת השנים האבודות (ת"א (מחוזי נצרת) 92-08 עזבון המנוח סאמח אבו שקארה נ' סאמח סואעד (2010); ת"א (מחוזי ירושלים) 23685-11-10 קטיפיאן ז"ל ואח' נ' עמותת קרן התורה אופקים ואח' (2012); ת"א (מחוזי חיפה) 1034-12-09 שורוש ז"ל ואח' נ' שליאן ואח' (2014)). וכן הובהר בפסיקה כי הפיצוי מגיל 18 לגיל 21 אינו בגין אובדן השתכרות אלא בגין אובדן החזר הוצאות שהיה מתקבל לו הנפגע היה עושה שירות צבאי ונהנה מכיסוי הוצאותיו בתקופה זו (ראו, כדוגמה - עא 357/80 - יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח' (1982), סע' 35 לפסק הדין), ממילא אין מקום להוסיף לגביו את רכיב הפנסיה.
מתוך שכך יחושב אובדן הפנסיה אך ורק לגבי תקופת ההשתכרות שמיום 21 עד לגיל תוחלת החיים (30).
681,950*12.5% = במעוגל 85,000 ₪
אובדן השתכרות ההורים
99. לעניין אובדן ההשתכרות של ההורים, אין להתעלם מטענת הנתבעת לפיה ההורים לא צירפו כל אסמכתאות על אובדן השתכרות בעבר, התובע 3 היה תלמיד ישיבה עובר ללידת התובע ולא עבד כלל, יתר על כן התובע לא התייצב כלל לעדות על מנת לטעון לאובדן כזה או אחר, כך גם לא הובאו ראיות לאובדן השתכרות התובע 3 בעדותה של התובעת. התובעת עצמה עבדה עובר ללידה לסירוגין והשתכרה בממוצע כ – 2500 ₪ לחודש, בנסיבות אלו ומכיוון שפסקתי לתובעים פיצוי בגין עזרת צד ג' הכולל אף פיצוי עבורם עבור התקופה, פרקי הזמן והמאמץ שהשקיעו וישקיעו בשהייה עם התובע והטיפול בו, אני סבור כי אין מקום להוסיף ולפסוק פיצוי אף ברכיב זה מעבר לאמור .
כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
100.בפסיקת בית המשפט העליון הומלץ לאחד את כלל רכיבי הנזק הלא ממוני תחת ראש נזק אחד הכולל את כלל הנזיקיים שאינם ממוניים ובכללם כאב וסבל אובדן הנאות חיים וקיצור תוחלת חיים (ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס (2011); ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת (2010)).
בנדון עסקינן בקטין שנפגע פגיעה קשה ביותר. כלל המומחים מצאו כי לקטין נכות מלאה בשל בגין פיגור שכלי קשה, שיתוק מוחין קוודרפלגי ואפילפסיה ( ראו - חוו"ד ד"ר עמיחי ברזנר מטעם התובעים; חוו"ד ד"ר אלי היימן מטעם הדסה, וחוו"ד פרופ' אברהם שטינברג מטעם קופת החולים), כך הובהר כי הקטין זקוק לסיעוד ולעזרת הזולת בכל פעולותיו, עוד ובנוסף הוא נדרש לאביזרים שונים לצורך התניידותו, כך לבד מכסא גלגלים ידרש לערסל רחיצה, כסא רחצה, עמידון ולעת בגרותו ידרש למנוף לצורך העברתו ממקום למקום.
בנסיבות אלו אני סבור כי ראוי להעריך את נזקו הלא ממוני של הקטין תוך התחשבות אף בקיצור המשמעותי בתוחלת חייו בסך של 1,000,000 ₪ (לפסיקה בסדרי גודל שכאלו ראו, כדוגמה תא (תל אביב) 1840/03 - מ. ל. נ' דר שמואל דיאמנט, (2017); תא (ירושלים) 3198-01 - פלוני נ' עיריית ירושלים, (2008).
פגיעה באוטונומיה
101.טענת התובעת לפגיעה באוטונומיה אינה נזכרת בכתב התביעה וכבר מטעם זה דינה להידחות. מעבר לכך ולגופם של דברים, כאשר נסיבות המקרה מלמדות באופן ברור כי התובעת ובעלה סירבו ודחו את המלצת הרופאים לביצוע ניתוח קיסרי בהקדם וכאשר התובעת עצמה סירבה לזירוז לידה בשלבים מוקדמים של הריונה על פי המלצת הרופאים וכן סירבה לכל הוראותיהם, הנחיותיהם והמלצותיהם באשר לבדיקות הנדרשות במעקב ההריון, יהא זה בלתי ראוי ובלתי סביר מצד הגיונם של דברים לפסוק לה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה על כך שלא הוצע לה לבצע ניתוח קיסרי בשלב מוקדם עוד יותר ביום הלידה, כאשר גם במועדים שהוצע לה ביצוע ניתוח קיסרי או זירוז לידה היא סירבה למבוקש.
עזרת הזולת בעבר ובעתיד
102.בפסק הדין שניתן בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (2000) (להלן- עניין אקסלרד) נקבעו אמות המידה והקווים המנחים לפסיקת הפיצוי בגין העסקת עזרת צד ג' במקרים של נכים קשים. באותו עניין נפסק כי יש לצאת מנקודת הנחה של העסקת עובד זר שיספק את כל צרכי הסיעוד של הנפגע בפעולות היומיום, בעבודות הבית ובליווי ביציאה אל מחוץ לבית. בנוסף יש להתחשב בהעסקת עובד מחליף - ישראלי, בסופי שבוע ובחופשות, וכן בפרקי זמן מסוימים.
בנסיבות שנדונו בעניין אקסלרד, נדרשה עזרה פעילה של כ-4 שעות ביום בנוסף לנוכחות או השגחה במשך כל שאר שעות היממה, לנפגע שסבל מקוואדרופלגיה מלאה ללא שליטה על הסוגרים, בנתונים אלו הוערכה העלות הכוללת של העסקת עזרת צד ג' בסך של 12,000 ₪, המשוערכים להיום בסך של כ - 16,000 ₪. בצד זה הובהר בפסיקת בית המשפט כי פסיקת הפיצויים תבחן באופן פרטני - כל מקרה ע"פ נסיבותיו. כך, כדוגמה, בע"א 3222/10 – ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פלוני, (2012) אישר בית המשפט העליון את פסיקת הערכאה הדיונית, אשר אִבחנה את העניין שנדון בה מעניין אקסלרוד ופסקה פיצוי חודשי נמוך יותר מזה שנפסק באותה הלכה, ובלשון בית המשפט -
"למעלה מן הצורך אומר כי הקביעה כי המשיב זקוק למטפל עם נוכחות צמודה משך כל שעות היממה, אין משמעה כי היה על בית משפט קמא לפסוק לזכותו מיניה וביה את הסכום שנפסק בעניין אקסלרד (למעלה מ-14,000 ₪ בעת מתן פסק הדין). סכום הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג' נגזר, בין היתר, מהמגבלות של הניזוק והיקף העזרה וההשגחה להן הוא נדרש, ובית משפט קמא אבחן את מצבו של המשיב במקרה דנן, לעומת מצבו של התובע בעניין אקסלרד" (ועוד ראו בעניין זה - ת"א (מרכז) 37652-12-09 מד"י נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (2012) ע"א 8083/02 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (2005); ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת (2010) ( להלן- עניין פת))
103.בנדון עתרו התובעים לפסיקת פיצוי חודשי בגין עזרת צד ג' בעבר בשיעור של 10,000 ₪ לחודש ולעתיד בשיעור של 20,000 ₪ לחודש. הנתבעים טענו, מאידך, כי ראוי לפסוק בגין עזרת צד ג' בעבר סך של 1000 ₪ לחודש ולעתיד עד גיל 21 סך של 4000 ₪ לחודש, וממועד זה כיוון שהתובע יצא מבית הוריו וישהה במוסד אין לפסוק מאום בגין עזרת צד ג'.
מיד יאמר, העובדה שהתובעים לא שכרו עד כה מטפל חיצוני אין בה לאיין את זכותם לקבלת פיצוי בגין העזרה והתמיכה העודפים הניתנים על ידם לקטין הן בעבר והן בעתיד, בין אם עסקינן בטיפול בו לצורך התארגנותו ליציאה למוסד הלימודים ובין אם בטיפול בו בשעות אחר הצהרים, בחזרתו מהמוסד הלימודי ועד לשנתו. עזרת ההורים מתבטאת בזמן ובמאמצים העודפים אותם הם נאלצים להשקיע בקטין, זמן בו יכולים היו להגדיל ולהשקיע בפרנסת הבית.
104. ד"ר ברזנר, המומחה ברפואה שיקומית מטעם התובעים, קבע בחוות דעתו כי הקטין יהא תלוי בעזרת הזולת, בטיפול סיעודי וליווי קבוע של יותר ממטפל אחד לכיסוי מלא של מלוא שעות היממה. אלא שד"ר ברזנר בדק את הקטין בהיותו בן שנתיים בלבד ובחקירתו הוא אישר כי לא פגש בקטין, כי לא ביקר בביתו וכי אין בחוות דעתו התייחסות לעובדה שהקטין שוהה במוסד יומי. כך בחקירתו חזר בו המומחה מקביעתו שיש צורך בשני מטפלים ואישר שכאשר הקטין מצוי במערכת יומית הדואגת לצרכיו, כמעון בו הוא שוהה והמוסד הלימודי בו הוא עתיד לשהות, אין צורך בשני מטפלים מלווים (עמ' 14 ש' 9-10 לפר' מיום 3.1.16), כמו כן אישר שאף המטפל היחיד אינו צריך לשהות עם הקטין בשעות הלילה אלא ידרש למתן עזרה סיעודית שעתיים בבוקר ושעתיים בערב (שם, עמ' 14 ש' 18-19).
בנסיבות המתוארות אני סבור כי ראוי לחלק את אומדן עזרת צד ג' לה נדרשו וידרשו התובעים לשלוש תקופות האחת עד הגיעו של הקטין לגיל 3 שאז טופל בבית ע"י ההורים ולאחרי כן מגיל 3 ועד לגיל 21 עת הוא מחלק ויחלק את זמנו בין המוסד הלימודי ולשהייה בביתו ולבסוף מגיל 21 ועד לגיל 30, גיל תוחלת חייו המוערך של הקטין, בתקופה זו אני מעריך כי ישאר בבית ההורים, התובעים, ויהא תחת השגחתם וטיפולם.
בתקופה הראשונה עד לגיל 3 אני מעריך את עלות הוצאות התובעים בשיעור של 6000 ₪ לחודש לאחר שיערוך, וזאת בהתחשב אף בהוצאות המוגברות ופרקי הזמן הנדרשים להורים אף לצורך ההשגחה, הגידול ומילוי הצרכים של קטין בריא בגיל זה, ולאחרי כן בתקופת שהייתו במוסד לימודי, עד לגיל 21, אני מעריך הוצאה זו בשיעור של 10,000 ₪ לחודש, לאחר שיערוך, זאת בהתחשב בצורך בסיוע אישי לקטין בעת שהייתו במוסד ובעזרת ההורים מחוצה לו, ולבסוף, מגיל 21 ועד לגיל 30 אני מעריך את הוצאותיו הנדרשות בגין עזרת צד ג' בשיעור של 15,000 ₪ לחודש. לצורך החישוב הנזכר יצאתי מתוך הנחה כי בהתחשב בתוחלת חייו הקצרה יחסית יעדיפו ההורים כי התובע יוסיף וישהה עימם בביתם והדברים עולים אף מתוך הטיפול המסור והצמוד הניתן לקטין ביומיום ממשפחתו האוהבת כפי שהתרשמתי מתוך הראיות שהוצגו לפני.
105.לעניין זה ראוי להוסיף ולציין כי הלכה פסוקה היא שהשיקול המרכזי אותו יש לשקול בפסיקת הפיצויים בכל הקשור לשאלה האם הנפגע יוותר במסגרת ביתית או שייצא למסגרת חוץ ביתית הוא טובת הנפגע והמסגרת המתאימה לצרכיו, כך בעניין עמר (ע"א 6978/96 סמדר עמר (קטינה) נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (1997) מצאנו את דבריו של כב' הש' אור –
"דין הוא שקביעת הפיצוי בנזיקין תיעשה על יסוד בחינת מצבו של הניזוק העומד בפני בית-המשפט ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצויו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, כשלנגד עיני בית-המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו. אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק. במסגרת זו ייתן בית-המשפט את דעתו גם לכך ששהות הניזוק בבית תאפשר לו נגישות רבה יותר אל אחרים, דבר אשר יאפשר לו לשמור על אורח חיים התואם את מצבו ומאפשר לו גירוי אינטלקטואלי ואפשרות ליהנות מאותם עיסוקים ומגע עם אחרים אשר הוא מסוגל להם בנכותו. יש להעדיף את הטיפול בבית על זה שבמוסד גם במקרה שהטיפול בבית יש בו להגדיל את תוחלת החיים של הניזוק" .
בנדון, כאמור, התרשמתי מהטיפול המיטבי והמסור שניתן לקטין על ידי התובעת והתרשמתי כי היא זו "הנותנת את הטון" בכל הקשור לטיפול בו, התובעת הביעה את רצונה כי התובע ישהה בביתה עד סוף ימיו, ונוכח תוחלת חייו הקצרה יחסית, כמפורט לעיל, יש להניח כי כך יעשה וכי הדבר אף תואם את טובתו של התובע.
דומה כי בית המשפט העליון בע"א 6143/14 פלונית נ. פלוני (2016) הציב מעין "כלל אצבע" לעניין זה –
"המגמה הכללית היא להגיע לטיפול בבית ובקהילה ולא במוסד, דבר המועיל לתחושת האדם, לאוטונומיה שלו ולמימושו העצמי"
בנדון לא ראיתי סיבה של ממש לחרוג מכלל זה, זאת למרות שנמצאה אמירה דחוקה של התובעת לפי בעלה, התובע, נטה להעברת הקטין למוסד, שכן, כאמור, התרשמתי שדווקא התובעת היא זו הדומיננטית והמובילה בכל הקשור לטיפול בתובע וכי עמדתה נחרצת בכל הקשור לכך שבדעתה להותיר התובע תחת השגחתה למותר ימיו.
לפיכך יעשה החישוב באופן הבא –
מיום 22.3.11 (לידת התובע) עד להגיעו לגיל 3 (36 חודש)
36* 6000 ₪ לאחר שיערוך= 216,000 ₪
מיום 22.3.14 (הגיעו של הקטין לגיל 3) עד היום (55 חודש)
55 חודשים *10,000 ₪ לאחר שיערוך =550,000 ₪
מהיום עד הגיעו של הקטין לגיל 21 (161 חודשים)
10,000 ₪ * 132.2 (מקדם היוון ל161 חודשים)1,322,000 ₪
מגיל 21 ועד הגיעו לגיל 30 (108 חודשים)
15,000 ₪ *94.54 (מקדם היוון ל 108 חודשים) * 0.67
(מקדם היוון כפול לעוד 13.5 שנים) במעוגל950,000 ₪
סה"כ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 3,038,000 ₪
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד
106.התובעים עתרו לפסיקת סך גלובלי ברכיב זה בשיעור של 250,000 ₪, נוכח הטיפולים להם נדרש וידרש התובע בעבר ובעתיד, הדסה טענה מאידך כי עיקר הוצאותיו של הקטין מכוסות ע"י קופות החולים במסגרת סל הבריאות ולפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד – 1994 וכי אין בחוות הדעת ללמד על טיפולים עתידים אשר לא יכוסו ע"פ חוק, הדסה מציעה לפצות את התובעים ברכיב זה בשיעור של 20,000 ₪.
בהתייחס למצבו הרפואי של הקטין ובהתייחס לתוחלת חייו הצפויה ובהתייחס לשירותים הניתנים ע"פ חוק בריאות ממלכתי אני מעריך את עלות רכיב ההוצאות הרפואיות להן נדרש וידרש בשיעור גלובלי של 100,000 ₪
ניידות
107.התובעים עתרו ברכיב זה לפיצוי בשיעור של 500,000 ₪ וזאת נוכח נזקקותו של הקטין לנסיעה ברכב מותאם עם מעלון לכסא גלגלים. הדסה טענה, מאידך, כי בכל הקשור לרכב הרי שהרכב המשמש את הסעת הקטין ישמש גם להסעת כל המשפחה, כמו כן עד לסיום לימודיו במוסד הלימודי נעזר בהסעות של המסד הלימודי ואינו זקוק לכלי רכב פרטי. הנתבעות מציעות ברכיב זה פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין נסיעות מוגברות.
בנדון וכעולה מחוות דעתו של ד"ר ברזנר הקטין נדרש לצורך הסעתו לוואן עם מעלון ועם אפשרות לקבע את כסא הגלגלים עמו הוא מתנייד. בנסיבות דנן מתוך התחשבות בתוחלת חייו של הקטין, בעובדה שהמשפחה נדרשת לרכב בכל מקרה, ובעובדה שהקטין נעזר לצורך הגעה למוסד הלימודים וחזרה ממנו בהסעות של המוסד, אני מעריך את הוצאות הניידות המוגברות של התובע באופן גלובלי בשיעור של 300,000 ₪
התאמת דיור ואביזרים
108.התובעים העמידו דרישתם לפיצוי בגין התאמת דיור ואביזרים להם יזקק הקטין לרבות כסא גלגלים, ערסל רחיצה, כסא רחצה, ועמידון וכן הוצאות עודפות בין מיזוג אויר, כביסה וחשמל בסך של 500,000 ₪ .
הדסה טענה כי אין לפצות ברכיב זה כיוון שלא נזכר בכתב התביעה וכי אין חוות דעת המפרטת את עלויות צרכים אלו.
בתי המשפט נדרשים פעמים רבות להערכת סכומים בגין התאמת דיור ואביזרים רפואיים נלווים ודומה כי ניתן להעריך סכומים אלו אף ללא חוות דעת, יתר על כן בפסיקת בתי המשפט מומלץ שלא להרבות בהגשת חוות דעת ברכיבים אלו כיוון שהדברים חוזרים על עצמם וניתנים להערכה ע"י בית המשפט. בנדון עצם הדרישה להתאמת דיור בשל הצורך בשימוש בכסא גלגלים והסדרת מקום למטפל ברורה וכן קיימת חוות דעת הנוגעת לכלל הצרכים והאביזרים הנדרשים לקטין עד לתוחלת חייו.
בהתחשב בתוחלת חייו הקצרה יחסית של הקטין אני מעריך כלל צרכים אלו לעבר ולעתיד לרבות התאמת הדיור בעלות כוללת של - 250,000 ₪
שכ"ט אפוטרופוס
109.אין מקום לפסוק להורים שכר טרחת אפוטרופוס בקטנותו של הקטין ודרישה זו עולה רק לאחר בגרותו. בנדון בהתחשב בתוחלת חייו של הקטין ראוי לפסוק לתובעים פיצוי ברכיב זה מהגיעו של הקטין לגיל 18 ועד גיל תוחלת חייו היינו למשך 12 שנה.
בתקנות הועמד שכר האפוטרופוס עד למקסימום של 1047 ₪ (ראו - הודעת הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים) התשע"ח - 2018, קה"ת 7927, בעמ' 815, וכן ראו ת.א. (י-ם) 53143-09-12 ש' ב' נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב, (2015) ולאחרונה - תא (מרכז) 61670-11-14 - ה' ס' נ' אברהם יעבץ, (2018).
בנדון מצאתי להעמיד השכר על 1000 ₪ לחודש.
1000 ₪* 120.8 (מקדם היוון ל 144 חודש)* 0.73(היוון כפול ל 10.5 שנים) במעוגל =
88,000 ₪
110.סך נזקי התובעים מגיעים, אפוא, כדי –
-
אובדן השתכרות ושנים אבודות 1,313,000 ₪
-
אובדן זכויות סוציאליות ופנסיה 85,000 ₪
-
עזרת צד ג' עבר ועתידלרבות עזרת ההורים3,038,000 ₪
-
הוצאות רפואית עבר ועתיד 100,000 ₪
-
התאמת דיור ואבזרי עזר 250,000 ₪
-
נידות ונסיעות מוגברות בעבר ובעתיד 300,000 ₪
-
שכ"ט אפוטרופוס 88,000 ₪
-
כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 1,000,000 ₪
סה"כ במעוגל 6,174,000 ₪
כיוון שמצאנו שאחריות התובעים 2-3 לנזקי הקטין היא בשיעור של 50%, הרי שהנזק לתובעים עומד על 3,087,000 ₪ במעוגל.
111.אלא שמתוך סך זה של 3,087,000 ₪ יש לנכות את תגמולי המל"ל המשולמים לתובע באופן יחסי, רוצה לומר מחצית מסך התגמולים, היינו כשיעור אחריותה של הדסה לנזק.
הדסה צירפה לסיכומיה חוות דעת אקטוארית ואולם חוות דעת זו מבוססת על תוחלת חיים עד לגיל 25 בלבד. אנו כאמור הערכנו את תוחלת חייו של התובע עד לגיל 30, לפיכך יש להגיש חוות דעת אקטוארית עדכנית ומתאימה.
חוות דעת אקטואריות בצירוף פסיקתא מוסכמת לחתימה ובקשה לאישור השקעת כספי הקטין יוגשו תוך 30 יום מהיום.
112.הדסה תוסיף ותישא בשכ"ט ב"כ התובעים בשיעור של 23.4% מסך הפיצוי הסופי לאחר הניכוי היחסי של קצבאות המל"ל (מחצית).
כמו כן תוסיף הדסה ותישא בעלויות חוות הדעת מטעם התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום, כנגד הצגת חשבוניות תשלום.
113. נוכח הצורך בהגשת חוו"ד אקטואריות מעודכנות ופסיקתא לחתימה, הסכומים האמורים ישולמו תוך 60 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
114. ניתן לפרסום ללא פרטי שמות התובעים.
ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ט, 01 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.
