פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לתובע מתאונת דרכים טרגית שבה קיפחה ארוסתו דאז את חייה. התובע נהג, הבלמים לא הגיבו והרכב התנגש במחסום. התובע עצמו ספג פגיעות קלות שלא הותירו בו נכות פיזית. ארוסתו נפגעה קשה וכעבור שעות נפטרה. הנזק שנותר בתובע הוא נזק נפשי בדרגה קלה. פסק הדין נסב על השאלה אם יש לראות בתובע ניזוק ישיר או משני לפי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397 (1990)); וככל שייקבע שהוא ניזוק ישיר – מה הפיצוי שיש לפסוק לו.

חוות הדעת בתחום הנפש

1.ביום 20.7.2012 נהג התובע, יליד 1989, במכונית. ארוסתו דאז נסעה ברכב יחד עמו. אופן קרות התאונה פורט בפתיח ואינו שנוי במחלוקת. בית המשפט מינה את פרופ' משה קוטלר כמומחה מטעמו בתחום הנפש. הלה בדק את התובע ביום 8.6.2017 ונתן את חוות הדעת ביום 14.9.2017. הוא סקר את עברו של התובע, את אירוע התאונה, את ההשלכות הגופניות והנפשיות שלה, את ממצאי הבדיקה הקלינית, וסיכם (הקביעות נכונות למועד חוות הדעת):

א.התובע בן 28, רווק, מתגורר ביישוב בשומרון עם שני חברים. מזה כחצי שנה הוא עבד כאיש תחזוקה בבית ספר במרכז הארץ, פעמיים-שלוש בשבוע. הוא נולד בארצות הברית וגדל במרכז הארץ. השלישי מבין שישה ילדים. אמו היא ד"ר לכימיה. אביו, ד"ר לביוכימיה, נפטר לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן. סיים 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה. לאחר סיום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת כלוחם. בכתה ה' הוא אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז. הוא טופל תרופתית עד כתה ז'. שלל בעיות גופניות, תורשה פסיכיאטרית במשפחה, שימוש בסמים ובאלכוהול. לא קיבל טיפול נפשי לפני התאונה. יחסיו עם המשפחה הגרעינית טובים.

ב.ביום 20.7.2012, במהלך טרמפ יחד עם ארוסתו, נהג הרכב ביקש מהתובע שיחליפו בנהיגה. לאחר כרבע שעה שבה נהג, ניסה לבלום מול מחסום אך הבלמים לא הגיבו. הרכב נכנס חזיתית במחסום. התובע פונה לבית החולים. ארוסתו נפטרה כארבע שעות לאחר מכן מפגיעה בבטן. התובע סבל מחתך בראש, שבר ביד וחבלות נוספות בברך. הוא אושפז להשגחה ושוחרר.

ג.לאחר התאונה התפתחו בתובע תסמינים נפשיים ביניהם הפרעה בתר חבלתית (עוררות יתר, דריכות, מחשבות חודרניות, הפרעות בשינה, הימנעות ומאזכרים לאירוע, קהות רגשית), וכן תסמיני אבל על ארוסתו שנפטרה מלווים בתסמיני דיכאון מז'ורי (מצב רוח ירוד, חוסר סבלנות, מחשבות ייאוש ומוות, חוסר יכולת ליצור קשרים זוגיים, אנהדוניה וצמצום חברתי).

ד.בשל מצבו הנפשי פנה התובע לטיפול פסיכולוגי אך סירב להצעות לטיפול פסיכיאטרי ולהיעזר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה.

ה.במהלך השנים תסמיניו הצטמצמו קלות אך מרביתם התקבעו. התפקוד שמור חלקית, והוא עובד כמה ימים בשבוע. מטופל לדבריו בפסיכודרמה (שיטת עבודה בפסיכותרפיה שמבוססת על הפעולה הדרמטית ועל משחק תפקידים).

ו.מהבדיקה והעיון בתיעוד הרפואי עלתה תמונה קלינית של הפרעה בתר חבלתית חלקית המלווה בתסמינים דיכאוניים. התובע אינו מטופל מבחינה פסיכיאטרית ומסרב לטיפול שכזה.

ז.המומחה העריך את דרגת הנכות של התובע בדרגה של 20% לפי פרט 34(ב)(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 באופן זמני לשנתיים הראשונות שלאחר האירוע, ולאחר מכן נכות קבועה בדרגה של 10% לפי פרט 34(ב)(2) לתוספת לתקנות.

ח.עוד העריך המומחה כי התובע זקוק לטיפול ומעקב פסיכיאטרי כולל איזון תרופתי, אך לצערו (של המומחה) הוא אינו מעוניין בטיפול כזה. כמו כן הוא זקוק להמשך טיפול ומעקב פסיכולוגי. הטיפולים יכולים להינתן בידי קופת החולים ללא עלות ישירה.

עדות התובע

2.התובע הצהיר כי כיום הוא נשוי ועובד כאיש אחזקה ושיפוצים. עד התאונה הוא ניהל חיים שגרתיים ורגילים. הוא למד בישיבת הסדר, הייתה לו בת זוג שעמה הוא עמד להתחתן, וחיי חברה פעילים. כתוצאה מהתאונה הוא סבל מחבלה בברך, מחתך בראש ומחבלה בחזה. הוא פונה לחדר מיון, שם אובחנה חבלה באספקט אחורי של הקרקפת, רגישות עם פני הסטרנום, המטומה בברך שמאל עם רגישות וכאבים. הוא עבר בדיקות טיפולים. הומלץ לו על נטילת משככי כאבים, מעקב אורתופדי בקהילה וחופשת מחלה בת 7 ימים. לאחר התאונה הוא החל לסבול משינוי במצב הנפשי שבא לידי ביטוי בין היתר בקשיי נשימה, לחץ בחזה, חרדות, עייפות, התפרצויות זעם, קושי בשינה, דיכאון, רצון להסתגר ומחשבות אובדניות. הוא טופל אצל מטפלת מוסמכת ואובחן כסובל מ-PTSD. הנכות שנגרמה לו מהתאונה בעלת השלכה של ממש על יכולת התפקוד שלו, הן בחייו המקצועיים, הן בחייו החברתיים. לפני התאונה הוא היה בחור צעיר, דינמי, מלא חיים, בריא לחלוטין עם שאיפות ורצונות במישור התעסוקתי ובמישור האישי ותפקד היטב. הוא סיים 12 שנות לימוד ושירות קרבי. הוא בעל תעודת בגרות, שאותה קיבל חרף בעיות קשב וריכוז, וכן סיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית. מאז התאונה חייו השתנות ותכניותיו נגנזו. בעת התאונה הוא היה תלמיד ישיבת הסדר. הוא התעכב במציאת עבודה חדשה ההולמת את כישוריו, ורק לאחר כשנתיים שבהן הוא התהלך כשבר כלי, הוא מצא עיסוק כאיש אחזקה במוסד חינוך. מדובר בעבודה שמעולם הוא לא תכנן לעסוק בה ואשר רק בלית ברירה והצורך לכלכל את עצמו הוא עוסק בה. מצבו הנפשי משפיע על חייו בכל המישורים: פיזית עקב קושי בנשימה, לחץ בחזה, חרדות, עייפות, קושי בשינה; ותפקודית בעיקר בשל הימנעות מנהיגה, ירידה בזיכרון, בעיות חברתיות, קשיים בזוגיות, דיכאון ומחשבות אובדניות והתפרצויות זעם. הוא חש כי בעקבות התאונה הוא איבד את היכולת להיות אדם "רגיל", ללמוד, לעבוד ולהתקדם בחייו המקצועיים והאישיים.

3.אשר לנזקים שנגרמו לו, במועד התאונה הוא לא עבד אך תכנן ללמוד ולהשתלב במעגל העבודה עם סיום לימודיו בישיבת ההסדר. הוא מעריך כי אלמלא התאונה הוא היה צפוי להשתכר לפחות כשכר הממוצע במשק. בעקבות התאונה הוא לא עבד שנתיים, ולאחר מכן מצא עבודה בשכר חודשי של כ-3,800 ש"ח (כעולה מתלושי שכר לחודשים ינואר עד אוקטובר 2015). ב-2016 הוא החל לעבוד באחזקה כעצמאי. דוח רווח והפסד לשנת 2016 מעיד על מחזור עסקי של 453,988 ש"ח והפסד של 13,180 ש"ח. דוח רווח והפסד לתקופה שבין ינואר לאוגוסט 2017 מעיד על מחזור של 436,655 ש"ח ורווח של 16,048 ש"ח. צורף אישור רואה חשבון המעיד על נכונות הנתונים. מעבר לכך התובע עבר בדיקות וטיפולים רבים בניסיון להחזיר את מצבו הנפשי לתפקוד סביר. ההוצאות באו מכיסוי הפרטי במימון בסיסי של קופת החולים. צורפו קבלות המעידות על 15 טיפולים פסיכולוגיים בעלות כוללת של 3,850 ש"ח. לפי תרשומת הטיפולים, התובע נכח ב-23 פגישות עם מטפלת. לאחר התאונה התובע נדרש לשימוש מוגבר במוניות ובתחבורה הציבורית. בני משפחתו סייעו לו בתקופה הסמוכה לתאונה.

4.התובע נחקר על תצהירו. הוא התחתן באפריל 2018 עם רעייתו שאותה הכיר בשידוך. הייתה חתונה שמחה שכללה ריקודים. אשתו בהיריון. כיום הם גרים בתל אביב בשכירות (עמ' 5 לפרוטוקול). הוא בוגר 12 שנות לימוד במגמת אלקטרוניקה (5 יחידות לימוד). כשהיה בישיבת ההסדר היו לו חברים, עם בודדים מהם הוא בקשר (עמ' 6). הוא מנה שני שמות מתוכם. באוקטובר שנת 2013 הוא החל ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל. הוא למד בין שלושה לארבעה ימים בשבוע בסביבות 5-4 שעות ביום לערך, וזאת במשך שלוש שנים. בזמן הלימודים הוא התגורר בשומרון. חבר נהג להסיעו ללימודים, אך היו ימים שהוא נהג לשם (עמ' 7). לאחר התאונה הוא השתדל לא לנהוג. שב לנהוג כחצי שנה לאחר התאונה. רישיונו נשלל למשך שלושה חודשים, ומאז שהושב לו לא הייתה מניעה שינהג. הוא לא סיפר לפרופ' קוטלר שסיים לימודי עבודה סוציאלית משום שלא נשאל על כך. חבר שמכיר אותו מילדות הגיע עמו לבית המשפט ויכול להעיד על מצבו. בילדותו אובחנו הפרעות קשב וריכוז והוא טופל בריטלין SR (עמ' 8). הפסיק ליטול תרופות עקב תופעות לוואי: חוסר תיאבון, קשיים חברתיים, "לא שיחקתי עם אף אחד". הוריו רצו שימשיך, לו זה עשה רע.

5.ביחס לעבודתו בשנת 2014 הוא העיד כי חבר מצא לו את העבודה (הוא נקב בשם החבר) כאיש אחזקה במוסד חינוך. תחילה הוא עבד שם יום אחד בשבוע, כעת הוא עובד שם בין יומיים לשלושה, לפי הצורך, כעצמאי. בתקופת הלימודים הוא עבד ולמד במקביל. דוח רציפות הביטוח הראה שהוא עבד ארבעה חודשים, מיוני עד אוקטובר 2013. התובע העיד שביצע קצת תיקונים בישיבה שבה עבד. תחילה הוא אמר שלא "עבד" שם, אך לאחר מכן אישר שכן. התובע הסביר: "לא קמתי בבוקר והלכתי לעבודה, עבדתי פה שעתיים בצהריים, פה שעה בערב, כאילו זה נראה שעבדתי הרבה חודשים, עשיתי זאת לביטוח לאומי שיהיה לי כל חודש תלוש. זהו, לא זוכר בדיוק מתי עבדתי, פה קצת ושם קצת" (עמ' 10). התובע נשאל מדוע לא סיפר למומחה שעבד בתקופה הזו, והשיב: "כי השנתיים האלה זו היתה תקופה הכי נוראית בחיים שלי. הייתי כל היום במיטה. יצאתי קצת. עבדתי קצת. החברים שלי לקחו אותי לפיצה. לא עבדתי שנתיים. זה שאנשים עשו לי טובה והישיבה עשתה לי טובה, זה לא אומר שעבדתי [מתייפח תוך כדי תשובה]" (עמ' 11, שו' 3-1). ב"כ הנתבעת הקשה עליו בשאלה אם הוא עבד ולמד ביחד באותה תקופה, באופן שמעיד לכאורה על כושר תפקוד גבוה, והתובע השיב: "הישיבה זה איפה שגרתי, 2 בנינים. בזמן שלא הייתי באריאל, הייתי בישיבה בלי קשר. תוך כדי אומרים תסדר דלת, שירותים, לא אגיד שהייתי הכי טוב בעולם, עשיתי מה שביקשו ומה שיכולתי" (עמ' 11, שו' 10-9).

6.מספטמבר 2014 התובע עבד במוסד חינוך במרכז הארץ, 8-7 שעות, יום אחד בשבוע. "לפעמים לא הצלחתי. לפעמים הייתי חצי יום. הייתי הולך. תלוי במצב רוח שלי. לא היה אכפת לו [למעסיק]. הוא אמר תשלים את זה. היה לו אכפת שדברים יקרו" (עמ' 11, שו' 24-23). התובע נשאל איך הוא מסביר שבעד יום עבודה אחד הוא השתכר בין 4,000 ל-5,000 ש"ח לחודש, והשיב: "זה לא המקום הכי מסודר בעולם. הייתי נותן להם את השעות שלי, ולא הרווחתי סכומים כאלה הלוואי והייתי מרוויח" (עמ' 11, שו' 28-27). התובע נשאל אם התלוש פיקטיבי, והתבקש – גם על ידי בית המשפט – להסביר. הוא השיב: "אני אמרתי, הוא שאל אותי כמה אני רוצה לשעה, אני התייעצתי עם החבר [...], מי שהביא אותי לעבודה, הוא אמר לי שהדלק וההוצאות, הם לא שילמו על חומרים אני הוצאתי דברים עד 100 ש"ח הייתי קונה ומתקין, לפעמים היו הרבה הוצאות, לפעמים קצת [...] אני קיבלתי אבל חלק מזה, זה החזר הוצאות" (עמ' 12, שו' 12-7).

7.התובע סיים את לימודיו בספטמבר 2016. הוא עבר הכשרה מעשית במסגרתם. המנחה הכירה בקשיים שלו. היא הציעה לו להפסיק את הלימודים (עמ' 13-12). ממאי 2016 הוא עוסק כקבלן שיפוצים כעצמאי. לפעמים הוא מעסיק עובדים, כשהוא רואה שלא יוכל לבצע את העבודה לבד (עמ' 13). לשאלת בית המשפט הבהיר התובע שהוא "הנדימן" ולא קבלן שיפוצים (עמ' 14). הוא יודע לבנות קירות גבס וכיוצא באלה אבל בדרך כלל הוא לא לוקח על עצמו עבודות כאלה. בדרך כלל כשהיו לו עובדים היו אלה חברים שלו (עמ' 14). הוא לקח על עצמו גם עבודות בסכומים גדולים יותר, למשל 100,000 ש"ח, עבודה לחודשיים-שלושה כולל חומרים. הוא נשאל כמה נשאר לו אחרי הוצאות והשיב: "זה מאוד משתנה, יש עבודות שאני מפסיד. רוב העבודות אני לא מרוויח. דיברתי על זה עם [החבר], לטענתו אני לא עובד נכון ועושה הרבה טעויות". התובע לא הציג את דוחות השומה וכשנשאל מדוע, השיב: "לא יודע, לא אמרו לי להגיש את זה" (עמ' 15, שו' 1). התובע ניסה לעבוד כעובד סוציאלי, בתחום עיסוקו. הוא הפסיק לעבוד כיוון שהעיסוק הלחיץ אותו. הוא רצה לעבוד כעובד סוציאלי, אבל זה לא הסתדר (עמ' 15). את עבודות השיפוצים הוא מקבל דרך חברים (עמ' 15). בחודשים האחרונים הוא עבד בבית הספר. התובע העיד שהעבודה האחרונה הייתה בסך של 250,000 ש"ח עבור בית הספר, והוא הפסיד שם הרבה כסף (עמ' 16). לגבי אופן התפקוד הוא העיד: "אני עובד כמה שאני יכול, 60%, יש עבודות שמציעים לי, אני לא לוקח אותה, אני יודע שאני אצטרך להיות בבוקר עד מאוחר ולא אוכל לסיים, את העבודה בבני ברק לא סיימתי, לא הרווחתי 10,000 ש"ח בחודש כפי שבית המשפט הציג" (עמ' 16, שו' 24-22).

8.התובע נשאל על טיב מערכת היחסים עם אשתו ואם הם נוהגים לבלות. הוא השיב: "אשתי רוצה שנצא פעם בחודש" (עמ' 16). הם יוצאים בעיקר לבתי קפה בתל אביב, סרטים, נפגשים עם חברים. הוא הולך לשמחות משפחתיות כיוון שאשתו רוצה שילך. אינו עושה ספורט. נסעו לחופשה לאחר החתונה, ירח דבש באמירים. לא נסעו לחו"ל. אשתו מבצעת את עבודות משק הבית (עמ' 17). בחקירה החוזרת הבהיר התובע שהוא ואשתו יצאו חודשיים לפני שהתחתנו, לאחר שהכירו בשידוך, ביוזמת חבר שלו. הם נמצאים בטיפול זוגי אחת לשבוע לאחר שהיא אמרה לו שבלי זה הם לא יוכלו להמשיך. כשנשאל למה היא התכוונה, השיב: "אני מאוד עצבני, כאילו כל מיני דברים, מאוד נלחץ, סתם מתעצבן על אנשים, בלילה בכל מיני מחשבות, כל מיני דברים, שאני לא נורמלי, גם עליה לפעמים אני מתעצבן". התובע נשאל מדוע לא הביא תצהיר של אשתו, והשיב: "כי היא מלמדת עכשיו. היא מורה. אמרתי לה שלא צריך" (עמ' 18).

עדות המומחה

9.המומחה נחקר על חוות דעתו. החקירה נערכה לאחר שהמומחה היה נוכח בחקירת התובע כולה, והתאפשר לו להתרשם מדברי התובע עצמו ומהאפקט הנלווה להם. בתחילת העדות בית המשפט שאל את המומחה אם עדותו של התובע משנה את מסקנות חוות הדעת. הוא השיב (עמ' 18, שו' 24-15):

הנכות שאני קובע היא ביסודה נכות רפואית. אכן קבעתי לו 20% נכות רפואית לשנתיים ראשונות ו-10% נכות רפואית בהמשך. באשר לרמת התפקוד, בית המשפט קובע את זה. אני לא המומחה. אני יכול להתרשם באופן סכימתי מתפקודו אבל בימ"ש, לפי דיני הראיות, אני לא בודק חשבונות, דו"ח רווח והפסד, למיטב הערכתי הנכות הרפואית לאחר ששמעתי, הנכות הרפואית נשארת בעינה.

באשר לנכות התפקודית, הרושם הוא שהוא מתפקד יותר טוב ממה שהוצג אצלי, אם כי הייתי מוסיף נ.ב. שאולי מתפקד נמוך מהפוטנציאל שישנו, צריך למצוא את ערך הביניים, אין ספק שהוא מדוכא, זה צריך להילקח בחשבון, הוא התחיל ללמוד לימודים אקדמאיים [התובע פורץ בבכי]. גם זה לא ידעתי, אבל מנגד לא הצליח להשתלב במקצוע כפי שטוען. לסיכומו של דבר הנכות שנתתי משקפת את המצב, אני מותיר לבימ"ש לקבוע את הנכות התפקודית.

בית המשפט ביקש מהמומחה בכל זאת להעריך את הפגיעה התפקודית, והמומחה השיב שיש פגיעה תפקודית מתונה. הוא היה מעמיד אותה על 10% תוך שהשיב לשאלות בית המשפט (עמ' 18, שו' 29; עמ' 19, שו' 8-1):

ש.היית מעמיד אותה על שיעור של 10%?

ת. הייתי משאיר אותה ככה, לנוכח הנתונים החדשים, ועדיין יש לנו פרדוקס. אני סבור שהוא צריך לקחת תרופות. מצד אחד הן אמורות לשפר את מצבו. מצד שני אם לוקח זה מעלה את הנכות. יש פה פרדוקס. 10% רפואית זה בהנחה שלא יקח תרופות.

ש.אם הוא ייקח תרופות?

ת.מגיע לו 15%, אבל אם הוא יצליח להחזיק את רמת התפקוד הנוכחית והרמה הרגשית, אני מאמין שהוא לא מתפקד בפוטנציאל. גם אם תסתכל על 2 ההורים שלו, מדובר באדם שבא מרקע של 2 הורים אקדמאים, אני עדיין לא חושב שהוא "סיבן" אותי. הוא אמין והסבל והמצוקה שלו אמינים.

10.המומחה נשאל אם אפשר להפריד בין הנכות שנגרמה לתובע מהתאונה (ה-PTSD) לבין הנכות שנגרמה לו ממות ארוסתו דאז (הדיכאון המז'ורי). המומחה השיב כי ההפרדה היא מלאכותית (עמ' 19). הוא אישר שהתובע לא סיפר לו שהוא סיים תואר בעבודה סוציאלית, שהתחיל לעבוד ביוני 2013, שהחל ממאי 2016 הוא עובד כעצמאי ושהעסיק עובדים. אף על פי כן עמד המומחה על דעתו שיש גריעה מהיוזמה של התובע (עמ' 20, שו' 28-9; עמ' 21, ש' 4-1):

ש.איך זה מה שאמרתי עכשיו מתיישב עם זה שהוא סיפר לך או הבנת שיש פגיעה ביוזמה אצלו?

ת.בן אדם יכול להגיד בבדיקה והוא אמר. אחד הביטויים הראשונים של דיכאון זה דברים פסיכוגניים, ירידה ביוזמה וברצייה, רואים את זה פה.

ש.למרות כל הדברים החדשים?

ת.האיש נלחם על חיים נורמטיביים. הוא לא חי את מלוא הפוטנציאל שלו.

ש.איך זה מתיישב עם זה שאתה כותב בחווה"ד שהוא עובד חלקית?

ת.כן. הוא אמר שהוא עובד יומיים שלושה בשבוע ברמת השרון. זה מה שנמסר לי.

ש.לאור זה שאנו יודעים היום שזה לא נכון בלשון המעטה, אתה עדיין עומד מאחורי זה שיש פגיעה ביוזמה?

ת.כן.

ש.האם הפגיעה ביוזמה בהיקף פחות משמעותי שכתבת בחוות דעתך?

ת.אני חושב ש-10% זה מה שתואם את מצבו. הפגיעה ביוזמה היא חלק מההתרשמות הקלינית, אבל שמעתי פה היום. הוא מסיים ללמוד הוא לא יכול ליישם. אם אתה לוקח את הפלוס מפה ואת המינוס מפה, זה מתאיין ואנחנו מגיעים שוב לאותה נקודה.

ש.השאלה היתה לגבי הפגיעה ביוזמה בלבד במנותק מ-10%?

ת.התרשמותי הקלינית שיש לו ירידה ביוזמה. גם פה איך שהוא העיד זה לא נראה בן אדם ששולט בחייו. יש בו משהו מנותק ותלוש.

ש.שמעת גם במהלך הישיבה שהתובע מספר שהוא נשוי?

ת.זה רק אם הייתי חוזה עתידות יכולתי לדעת.

ש.איך זה מתיישב עם הפגיעה בזוגיות?

ת.שוב אנחנו הולכים לפלוס ולמינוס. מצד אחד שהוא התחתן, דרך אגב לא ביוזמה שלו, ושנית הם כבר הולכים לטיפול זוגי. כל הזמן הפלוסים מתערבים במינוסים. אני בעל יוזמה תקינה לא תזיז אותי בעמדתי.

11.בסופו של דבר, המומחה נותר איתן בדעתו שהגריעה התפקודית של התובע היא בשיעור של 10%. המומחה התרשם שהתובע אמין; שלא ניתן להפריד בין השפעת התאונה על התובע לבין השפעת מות ארוסתו; ושנותרו בתובע תסמינים של PTSD חלקי: "אני חושב שזה ניסיון מלאכותי להפריד בין סימני PTSD לבין העובדה הטראומטית של ארוסתו. הם הולכים יד ביד, ובטיפול מתעסקים עם היגון, האשמה שהם הליבתיים. הוא גרם לתחושתו למות בת זוגתו. [...] נפש האדם היא לא מערכת בנארית, וזו התשובה. ברור שאם אתה לא עונה על הרף האבחנתי לא ניתן לקרוא לזה PTSD מלא, אבל נותרו סימנים שארתיים ולכן גם הנכות היא 10%" (עמ' 22). המומחה נשאל אם אפשר להפריד בין האבחנות – מה ישויך ל-PTSD ומה ישויך לדיכאון ממות הארוסה, והשיב: "לא. אם אעשה את זה אני כבר לא רופא. אני בעל מסור" (עמ' 24, שו' 9); ולפני כן: "להפריד בין זה לזה, זה כמו להפריד בין גוף לנפש" (עמ' 23, שו' 16).

12.הנתבעת טוענת שיש לדחות את קביעת המומחה שלפיה התובע חש אשם על מות ארוסתו משום שהתובע אמר לו שהוא לא חש אשם (עובדה שצוינה בחוות הדעת). הנתבעת לא חקרה את המומחה בסוגיה זו, ואם הייתה חוקרת אותו ייתכן שהיה בפיו מענה הולם. תשובה אפשרית הייתה יכולה להיות שמדובר באשם לא מודע. יתר על כן, על אף שהתובע מסר למומחה שהוא לא חש אשם, בסיכום פגישתו עם המטפלת מיום 27.2.2013 נכתב: "מחשבות וחיפוש האם לא הייתי בסדר בעקבות תגובות רבנים". גם בשיחה מיום 22.5.2013 דובר על רגש האשמה. על כן אין לקבל טענה זו. עוד טוענת הנתבעת שהמומחה לא ראה את שאלון ה-IES, ולכן אין לקבל את קביעותיו. לא מצאתי לייחס משקל רב לטענה זו. המטפלת כתבה ביחס לשאלון: "החמרה במצב PTSD. במיוחד בהימנעויות ובעוררות יתר" (סיכום מיום 24.8.2013). אבחנה זו הייתה מקובלת על המומחה לנוכח התרשמותו מהתובע. ההגנה מצדה לא הציגה את השאלון עצמו באופן שיעיד אחרת, ואין ראיה שהתובע הציג מצג שווא למטפלת או כל דבר דומה.

13.ההגנה טוענת שהתגלה פער משמעותי בין התמונה העובדתית שהתובע הציג למומחה לבין זו שהתגלתה בחקירתו. היא מדגישה שהתובע לא הוכיח את התסמינים שעל בסיסם המומחה קבע לו נכות: לא הוכח צמצום חברתי; הוא התחתן בחתונה שמחה; הוא ורעייתו מבלים; לא הוכחה פגיעה בזוגיות; לא הוכח שהתובע ואשתו נמצאים בטיפול זוגי; לא הוכח שהתובע סבל מחוסר סבלנות והתפרצויות זעם; לא הוכחה פגיעה ביוזמה וברצייה (בשים לב שהתובע עבר בחינה פסיכומטרית, למד, עבד והעסיק עובדים); ואין חולק שהתובע לא סובל מלקות קוגניטיבית בעקבות התאונה. המומחה לא עיין בשאלון ה-IES שהתובע מילא; התובע לא היה בטיפול מאז שנת 2013; והטיפול שהתובע קיבל נגע ליגון ולצער ממות הארוסה, ולא בתסמיני PTSD. על סמך כל אלה טוענת ההגנה כי התובע הוליך את המומחה שולל, ואין לקבל את דרגת הנכות שהמומחה קבע לו.

14.טענות אלו של ההגנה אינן נטולות משקל, אך לא מצאתי שדי בהן כדי להוביל לסטייה מדרגת הנכות הרפואית שהמומחה קבע לתובע. המומחה היה ער לעובדות הללו כשקבע שיש להותיר את דרגת הנכות שנקבעה במקור על כנה. הוא הקנה משקל לאמור בתיעוד הרפואי הגולמי: סיכומי הפגישות של התובע עם המטפלת, שאבחנה אותו כסובל מ-PTSD. המומחה העיד כי התובע "היה נראה כך בבדיקה אצלי עם שפת הגוף וחוסר הבטחון ועם התנועות שלו הספונטנית" (עמ' 21, שו' 12-10). הוא ביסס את ממצאיו על בדיקה קלינית, התרשמות שהיא בליבת ההתמחות של מומחה עתיר ניסיון בתחום הנפש (התרשמות אשר בכל הכבוד גם אני שותף לה, במנותק מהתרשמותו של המומחה). ההגנה מצדה לא הצביעה על נתונים כלשהם שסותרים את טענות התובע (כגון ממצאי חקירה פרטית) ונתוני ההשתכרות הנמוכים שלו, התומכים בטענתו לפגיעה בתפקוד, לא נסתרו. המומחה עמד על דעתו שאין מקום לשנות מדרגת הנכות הרפואית של התובע אף שהיה ער לכל הנתונים האמורים, לאחר ששמע את התובע נחקר. הסבריו של המומחה בנושא זה מניחים את הדעת, ומכל מקום אין לגלות בהם טעות בולטת או פגם המצדיקים להתערב במסקנתו לפי אמת המידה הנוהגת. יש להזכיר כי דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובע היא נכות קלה בדרגה של 10%. המומחה לא קבע שהתובע נכה בדרגה גבוהה יותר, כך שלא נתגלה פער מהותי בין קביעתו לבין האופן שבו התובע מתפקד לפי הנתונים שהוצגו. שיקולים אלה מטים את הכף לקבוע שנכותו הרפואית של התובע היא 10%, כפי שקבע המומחה. עם זאת, התובע לא תמך את גרסתו בעדויות כלשהן, ולכך יינתן ביטוי בקביעת דרגת הנכות התפקודית.

הנכות התפקודית

15.קביעת דרגת הנכות התפקודית בתיק זה מגלה פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, התובע הותיר בבית המשפט רושם אמין ואותנטי. כך התרשם גם הפסיכיאטר שהיה נוכח במהלך העדות כולה. רושם זה נסמך על תוכן התשובות שהתובע מסר, על שפת גופו, שהייתה מינורית ומצומצמת, על הבעות פניו, ועל תגובותיו הספונטניות בחקירה (שקיבלו ביטוי גם בפרוטוקול). התובע אומנם לא גילה למומחה תמונה מלאה ומפורטת בעת שנבדק, אך לא שוכנעתי שמדובר בניסיון מכוון להאדיר את נזקיו ולהסתיר פרטים. בחקירתו הוא נתן תשובות מניחות את הדעת לשאלות שנשאל – בעניין אופי העבודות שהוא מבצע, בעניין לימודיו ובעניין תפקודו כיום. התובע השיב תשובות קצרות וגילה חוסר מוטיבציה במהלך העדות. הוא לא נתן תשובות מתפתלות ומתרצות, אלא השיב תשובות קצרות אך רלוונטיות. אני שותף להתרשמות המומחה: התובע שידר ניתוק ותלישות באופן שתומך במסקנה שכושר תפקודו נפגע.

16.ראוי להזכיר שוב שהנכות שנקבעה לתובע היא נכות נפשית מתונה בדרגה של 10%. אין טענה שהתובע לא יכול לתפקד כלל או שהגריעה מכושר התפקוד שלו היא משמעותית יותר. כפי שהעיד המומחה, התובע נאבק על ניהול חיים נורמטיביים, אך אינו מצליח למצות את הפוטנציאל שלו כתוצאה מהפגיעה שנותרה בו. הוא למד עבודה סוציאלית אך לא הצליח להשתלב במקצוע. הוא עובד בתחום השיפוצים, אך הדוחות הכספיים שהציג מעידים על הפסד או לחלופין על רווחים מעטים ביותר. הרושם שהתובע הותיר מטה את הכף להכיר ב-10% נכות תפקודית, כפי נכותו הרפואית.

17.מאידך גיסא, קשה להתעלם מכך שהתשתית הראייתית שהתובע הניח לתמיכה בגריעה מכושר התפקוד היא דלה ביותר. היה באפשרותו להעיד עדים רבים הקרובים לו שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, החל מחברו שסידר לו את העבודה בישיבה, המשך בחברו שהגיע לאולם עמו ולא ברור מדוע לא נתן תצהיר, וכלה ברעייתו שהייתה יכולה להעיד על אופן תפקודו, לרבות ובעיקר במישור הנפשי ועל מערכת היחסים ביניהם. גם אמו של התובע או מי מבני משפחתו שלטענתו סייעו לו בתקופה שלאחר התאונה לא נתנו תצהיר, לא ברור מדוע. אזכיר כי לתובע חמישה אחים ואחיות. אף אחד מהם לא הובא לעדות. המסמכים המעידים על שכרו של התובע הם בחלקם עדות מפי השמועה (לא הוצג דוח שומה למצער לשנת 2016, בלא שהוברר מדוע). התובע העיד שתלושי המשכורת שקיבל אינם משקפים את השכר בפועל משום שהם כללו את עלות חומרי הבניה. ודוקו: בעוד שניתן להבין מדוע עובד יבכר שלא להעיד את מעסיקו הנוכחי לצורך הוכחת קשיי תפקוד במקום העבודה, לא הייתה מניעה להעיד את אותו חבר שסידר לתובע את העבודה בישיבה בעבר או את מעסיקו בעבר. אין לכחד שהתגלה פער בין התמונה שהתובע הציג לפרופ' קוטלר לבין התמונה שעלתה מהחקירה, לרבות בעניין הלימודים הגבוהים. מאז התובע גם התחתן. הגריעה מתפקודו של התובע נלמדת אפוא מעדותו בלבד, עדות שלא הייתה מפורטת דיה, אך בכל זאת הותירה רושם מהימן. יש ליתן את הדעת גם לאפשרות שהתובע לא הביא ראיות מחמת בושה ומבוכה, בשים לב לאופייה של הנכון. ברם עמימות ראייתית זו מקשה על בית המשפט להעריך את היקף הגריעה מכושר התפקוד של התובע, ובהינתן שנטל ההוכחה מוטל עליו, אין מנוס מלקבוע שהיא פועלת לחובתו במידה לא מבוטלת.

18.באיזון בין השיקולים המתחרים, נראה לי שהדרך המאוזנת להתייחס לחוסר הוודאות מזה ולרושם האמין שהתובע הותיר מזה (כמו גם לעובדה שטענותיו העובדתיות לא נסתרו), היא לגרוע מהנכות התפקודית שיעור מסוים שיבטא את אותה עמימות שנותרה. בשקלול האמור, נראה לי שיש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על דרגה של 7%, ולפסוק גריעה מלאה מכושר ההשתכרות לפי דרגת נכות זו.

19.חשוב להדגיש שאלמלא החסר הראייתי היה מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות המחושב לפי 10% מבסיס השכר (כפי נכותו הרפואית). כמה טעמים לכך: ראשית, משום שנכות נפשית מעצם טבעה מוגדרת לפי קריטריון של ירידה בתפקוד. משכך, גריעה בשיעור של 10% מכושר התפקוד צריכה, ברגיל, להוביל לפסיקת פיצוי בגין 10% מבסיס השכר אלא אם כן יש טעמים וראיות המצדיקים לסטות מכך. זאת להבדיל מנכות רפואית פיזית (כגון נכות אורתופדית) בדרגה קלה (עד 10%), שברגיל אין מקום לפסוק בגינה פיצוי לפי הפסד תפקודי מלא. שנית, משום שההיסטוריה התעסוקתית של התובע מראה שכושרו להשתכר אכן מוגבל, ושהוא ספג הפסדים ניכרים עד כה. אף שהתובע עובד במשרה קבועה כעצמאי כבר כמה שנים, הוא לא מצליח "להתרומם" ולהפיק רווחים. יש להזכיר שהוריו של התובע שניהם אנשי אקדמיה, ויש בכך כדי להעיד במידת מה על הפוטנציאל שלו (כפי שקבע המומחה). אף שאין לייחס את מלוא ההפסדים לתאונה ואף לא נטען כך, הרי שלכל הפחות היה מקום לייחס הפסד בשיעור של 10% לתאונה, כפי הנכות הרפואית. שלישית, התובע נפגע בגיל צעיר, לפני שהחל לספר את סיפור חייו התעסוקתי. ככל שגיל הפגיעה קטן יותר, כך חוסר הוודאות גדול יותר, והנטייה להפחית מהפיצוי בדרך של פסיקת סכום גלובלי קטנה. דרגת הנכות התפקודית שנקבעה מבטאת אפוא את החסר הראייתי, ויש בה כדי להפחית 30% מהפיצוי בגין גריעה בשכר שהתובע היה מקבל לו היה תומך את טענותיו לפגיעה בתפקוד בתשתית עובדתית החורגת מעדותו שלו.

20.סיכום ביניים: אני מעמיד את דרגת הנכות התפקודית של התובע על 7%.

האם התובע הוא ניזוק ישיר או ניזוק משני לפי הלכת אלסוחה?

המסגרת הנורמטיבית

21.זכותו של אדם שנפגע בתאונת דרכים לפיצוי בגין נזק נפשי גרידא שנגרם לו היא דין מיוסד זה שנים. פסק הדין בעניין אלסוחה הכריע בשאלה אימתי יש לפסוק פיצוי ל"ניזוק משני" (המכונה גם "נפגע עקיף") שספג נזק נפשי שנגרם כתוצאה מפגיעה פיזית שנגרמה לאחר, "הניזוק העיקרי" (המכונה גם "נפגע ישיר"). בית המשפט העליון קבע כי שאלת זכאותו של ניזוק משני לפיצוי תיקבע לפי ארבע אמות מידה: (1) מידת הקרבה בין הניזוק העיקרי לניזוק המשני. לכתחילה נקבע כי נדרשת קרבה מדרגה ראשונה בין הניזוק העיקרי למשני; (2) נדרשת התרשמות ישירה מן האירוע המזיק; (3) נדרשת קרבה מספקת בזמן ובמקום לאירוע המזיק; (4) הנזק שנגרם לניזוק המשני נדרש להיות מהותי (שם, בעמ' 435-432; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 377-374 (מהדורה רביעית, 2012)). שלושת התנאים הראשונים פורשו בפסיקה בהרחבה ובגמישות, ואילו התנאי הרביעי, הנוגע לחומרת הנזק, פורש בדווקנות (לסקירה מקיפה ראו רינת פילטר "זכויות הניזוק העקיף לפיצויי נזיקין – הרהורים בעקבות יישומה של הלכת אלסוחה בדין הישראלי" משפט רפואי וביו-אתיקה 4, 170 (התשע"א); להלן – "פילטר").

22.הפסיקה דנה בשאלה אם הדרישות שנקבעו בהלכת אלסוחה יחולו על אדם שהיה מעורב בעצמו בתאונה אך הנזק הנפשי שנגרם לו נגרם כתוצאה מפגיעה בקרוב משפחה שהיה מעורב בה. האם ניזוק כזה (שכונה בספרות "קרוב נוכח", להבדיל מ"קרוב נעדר", כזה שלא היה נוכח פיזית בתאונה ולא היה מעורב בה) יסווג כניזוק עיקרי, שאז לא יחולו עליו תנאי הלכת אלסוחה; או כניזוק משני, שאז יחולו עליו תנאיה. שאלה זו נדונה לראשונה בע"א 4446/90‏ ברנע‎ ‎נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (8.3.1995). באותו מקרה דובר באם שנהגה במכונית וביצעה עצירה פתאומית. בתה, שישבה במושב האחורי, נהדפה קדימה בין המושבים, נפגעה בעינה ונגרם לה עיוורון. לאם-התובעת נותר נזק נפשי בדרגה קלה. בית המשפט העליון קבע שהתובעת היא ניזוקה משנית לפי הלכת אלסוחה. מאחר שהיא לא עמדה בתנאי הרביעי, הדורש נזק נפשי מהותי, תביעתה נדחתה.

23.ברע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651 (1996) נדונה השאלה האמורה יותר בהרחבה. התובעים באותה פרשה ספגו נזק נפשי שנגרם כתוצאה מכך שחזו, כשהיו נוכחים ברכב ומעורבים בתאונה, בפגיעת המנוחה (רעיה ואם) אשר הובילה למותה. במישור העובדתי נקבע שהנזקים נגרמו מהיחשפותם למות המנוחה ולא כתוצאה מהתאונה עצמה. בית המשפט העליון (השופט ת' אור) קבע כי "גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הילכת אלסוחה, כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. בין יתר התנאים הוכלל התנאי שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה (נוירוזיס), גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש" (שם, בעמ' 654). כלומר, התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה חל על קרוב נוכח. באותו מקרה נקבע שהניזוקים היו ניזוקים משניים, ומשלא התקיים בהם התנאי הרביעי בדבר חומרת הנזק, הם לא זכאים לפיצוי. לא נטען באותה פרשה וממילא לא הוכח שנגרם להם נזק נפשי כתוצאה מהתאונה עצמה, או לחלופין, שנגרם להם נזק "מעורב" – כזה שחלקו נובע מהתאונה עצמה וחלקו כתוצאה ממות המנוחה, ושנזק זה אינו ניתן להפרדה. בית המשפט סייג וקבע: "יכול היה להתעורר קושי לו הנכות הנפשית אשר נגרמה ל[ניזוקים] הייתה בחלקה תוצאה של התאונה שבה נפגעו וחלקה כתוצאה מכך שראו את הפגיע הקשה במנוחה, בלי שניתן היה לקבוע איזה חלק של הנכות נגרם על-ידי כל אחד משני גורמים אלה. על התוצאה המשפטית במקרה כזה אין צורך שנחווה דעתנו" (שם, בעמ' 655-654).

24.ברע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 267 (1997) הבהיר בית המשפט העליון כי הלכת אלסוחה חלה הן על "קרוב נוכח" (שנכח בתאונה עצמה ואף היה מעורב בה) הן על "קרוב נעדר" (שלא היה נוכח בתאונה עצמה). שני סוגי הניזוקים נדרשים לקיים את תנאי הלכת אלסוחה כדי להיות זכאים לפיצוי. הלכה זו שנתה בפסקי דין נוספים של בית המשפט העליון.

25.הלכות ברנע, חטיב וצח החמירו עם "הניזוק הנוכח" משום שההלכה שקדמה להן קבעה שאדם שנפגע בתאונה באופן ישיר ונגרם לו נזק נפשי כתוצאה ממנה זכאי לפיצוי ללא תלות בשאלה אם מקורו של הנזק בחשיפה לפגיעה של אחר או בחוויה שהתאונה עצמה עוררה בו, וממילא ללא קשר לגובה הנזק (ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785 (1985)). באותה פרשה דובר באלמנה שספגה נזק נפשי כתוצאה מכך שהייתה נוכחת בתאונה שבה נהרג בעלה. השופטת מ' בן-פורת קבעה: "הטענה, שאין לפצות את האלמנה בגין סבלה הנפשי כתוצאה ממות בעלה, דינה, לדעתי, להידחות. היא הייתה נוכחת ברכב בעת האירוע, ואובדן הכרתה נבע גם הוא מאירוע זה ולא במנותק ממנו. בנסיבות אלה די, לדעתי, בהלכה הפסוקה בישראל כדי להעניק לה עילה לפיצויים על סבלה מחמת מות בעלה [...]. עובדה היא, שהאלמנה קיבלה הלם מעצם האירוע, שהיה משותף לה ולבעלה. לפיכך יהא זה מלאכותי לפצל בין סבלה, הנובע מהלם זה מחמת האירוע גופו, לבין סבלה מחמת מות בעלה בשעת האירוע".

26.בתי המשפט יישמו את ההלכות בעניין ברנע, חטיב וצח במקרים שבהם נקבע עובדתית שהגורם הסיבתי לנזק הנפשי הוא חשיפה לפגיעה בקרוב המשפחה ולא מעורבות בתאונה עצמה (ראו למשל ת"א (שלום י-ם) 1148/98 גונן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (29.3.2002); ת"א (שלום ת"א) 72253/01 אמיני נ' עזרא (7.8.2005)). לעומת זאת במקרים שבהם הניזוק עצמו היה מעורב בתאונה ולא ניתן היה להפריד בין הסיבות לנזק הנפשי, נטו בתי המשפט לראות בו ניזוק ישיר ולקבוע שהנזק בר פיצוי (ראו למשל ת"א (שלום י-ם) 5203/96 בנימין נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (27.6.2002); ת"א (מחוזי י-ם) 4217/02 קלפון נ' "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 (24.7.2005); הערת בית המשפט (השופט נ' הנדל) בבר"ע (מחוזי ב"ש) 631/06 אבו סיאם נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (5.3.2007); ת"א (שלום נצ') 4203/06 לוי נ' רכבת ישראל (6.5.2009); ת"א (שלום הר') 9308-10-09 טרנוב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (22.2.2012); לפסקי דין נוספים ראו פילטר, בעמ' 218, ה"ש 156).

27.פסק דין מנחה של בית המשפט המחוזי נסב על עניינו של נהג רכבת שספג נזק נפשי כתוצאה משתי תאונות דרכים: בראשונה הרכבת התנגשה במיניבוס ונהרגו שבעה בני אדם; בשנייה הנהג בלם בלימת חירום בניסיון למנוע פגיעה בהולכת רגל שנשכבה על פסי הרכבת כפי הנראה כדי לשים קץ לחייה, אך לא הצליח לבלום. ההגנה טענה שיש לראות בנהג ניזוק משני לפני הלכת אלסוחה משום שמקורו של הנזק בחשיפה לפגיעות של האחרים ותו לא. בית משפט השלום קיבל את הטענה, אך בית המשפט המחוזי הפך את הקערה על פיה. הוטעם שהנזק שנגרם לתובע בתור מי שהיה מעורב בתאונה מקיים את מבחן הסיכון, ולכן יש לראות בו נפגע ישיר. בית המשפט עמד על הקושי להפריד בין הסיבות לנזק הנפשי, הפרדה שעלולה להיות מלאכותית (ע"א (מחוזי חי') 10023-05-15 וייס נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקות מה, נו (20.12.2015)). פסקי דין נוספים פסעו בדרך זו (ראו למשל ת"א (שלום קר') 11662-04-10 פלונית נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (4.12.2016); ת"א (שלום ת"א) 38129-03-12 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2.12.2018)). פילטר, במאמרה שאוזכר לעיל, עומדת על הקושי ועל המלאכותיות שבהפרדה בין מקורות הנכות כשמדובר בנפגע שהיה נוכח פיזית בעת תאונה ואף נפגע בה. היא מצביעה על כך שבאנגליה, באוסטרליה ובארצות הברית דרישות מסוג אלו שהוטלו בהלכת אלסוחה אינן חלות על "הקרוב הנוכח", וקוראת להחיל דין דומה בישראל (שם, בעמ' 219 ואילך).

מן הכלל אל הפרט

28.הנתבעת טוענת כי מאחר שהתובע לא נפגע בתאונה באופן שהותיר בו נכות פיזית יש לקבוע שנכונו הנפשית נגרמה כולה מכך שארוסתו דאז נהרגה בתאונה. לשיטתה, יש להניח שאלמלא הארוסה הייתה מתה, לא הייתה נותרת בתובע נכות נפשית. מקום שהנכות הנפשית נגרמה אך ורק מפגיעה קשה של אדם קרוב, יש להתייחס לתובע כאל ניזוק משני, שלא עומד בתנאיה של הלכת אלסוחה, בעיקר בתנאי הדורש נכות גבוהה כתנאי להכרה בניזוק משני כזכאי לפיצוי.

29.דין הטענה להידחות. אין חולק שהתובע נפגע בעת שנהג ברכב. במישור העובדתי, ניסיונה של ההגנה לגרום למומחה להפריד בין תסמיני ה-PTSD (שנגרם לתובע כניזוק עיקרי בתאונה) לבין הדיכאון שהתפתח אצלו בעקבות מות הארוסה – לא צלח. המומחה עמד על דעתו שמדובר בהפרדה מלאכותית שאינה בת ביצוע, ושהתסמינים שמהם סובל התובע משותפים לדיכאון ול-PTSD (עמ' 24-23 לפרוטוקול). בניגוד למקרה אחר שבו אישר מומחה בית המשפט חלוקה של הנכות חרף הקושי הטמון בדבר (ת"א (שלום ת"א) 48877-05 עזבון הרוש נ' פרץ (3.7.2011)), בענייננו קבע המומחה ללא סייג שלא ניתן להפריד בין גורמי הנכות. לא עלה בידי ההגנה להציג טעות בולטת בקביעתו בנושא זה, והיא נותרה על מכונה.

30.מקום שהתובע עצמו היה מעורב בתאונה ואף נפצע בה (אין חולק שנגרם לתובע נזק גוף, הגם שלא נותרה נכות פיזית); מקום שנותרה לו נכות נפשית כתוצאה מהתאונה; ומקום שהמומחה קבע שלא ניתן להפריד בין הנכות ששויכה לתאונה עצמה (ה-PTSD) לנכות שמקורה ביגון ובאבל על מות המנוחה – יש לראות בתובע ניזוק ישיר ולקבוע שתנאי הלכת אלסוחה אינם חלים עליו.

31.קביעה זו נכונה במיוחד בנסיבות דנן, שעה שהתאונה אירעה בעת שהתובע נהג, ניסה לבלום, לא הצליח, התנגש במכשול בטון ואף נפגע בעצמו. התנגשות חזיתית במכשול בטון, לאחר שהבלמים לא הגיבו, היא כשלעצמו אירוע טראומטי שנתן בתובע את אותותיו. אירוע מסוג זה עונה על מבחן הסיכון אשר חולש על הקשר הסיבתי המשפטי בתביעות שעילתן בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. יפים לענייננו דברי בית המשפט המחוזי בעניין וייס (פסקה מה):

במקרה שבפנינו הנזק הנפשי שנגרם למערער בכל אחת משתי התאונות מצוי במתחם הסיכון שבגינו מעניק חוק הפלת"ד את הסעדים הנדרשים, הואיל והשימוש בכלי רכב הוא הגורם הממשי לנזק הגוף, אשר מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ובגינו מוענק הפיצוי לפי הוראות חוק הפלת"ד.

באופן ספציפי ניתן לומר, שהנזק הנפשי ממנו סובל המערער הוא במסגרת מתחם הסיכון שנוצר עקב היות המערער נהג הקטר, כשבתאונה הראשונה התרחשה התנגשות חזיתית בין הרכבת לבין המיניבוס ובמקרה השני, הפגיעה בהולכת הרגל, שנשכבה על מסילת הברזל, כשבהתרחשויות אלה יש להביא בחשבון את אפקט בלימת החרום של הרכבת בניסיון למנוע את הפגיעות, ניסיון, שבסופו של דבר, לא צלח.

32.הנתבעת בסיכומיה מצטטת ארוכות מפסק הדין בע"א (מחוזי ת"א) 4684-06-13 א' מ' נ' ארוילי (14.10.2014). באותה פרשה ירדה המערערת עם בנה בן החמש מן האוטובוס בדרכם לגן הילדים. הבן נלכד בין דלתות האוטובוס שהמשיך בנסיעה, נגרר ונהרג מול עיניה. בשונה מענייננו, המערערת באותה פרשה לא הייתה מעורבת בעצמה בתאונה. מדובר אפוא בקטגוריה שונה מהמקרה שנדון בענייננו (כשהניזוק היה מעורב בתאונה בעצמו).

33.פועל יוצא מן האמור הוא שיש לראות בתובע ניזוק ישיר שנפגע בתאונה, והנזק הנפשי שנגרם לו ממנה הוא נזק בר פיצוי.

הנזק והפיצוי

34.נתוני הבסיס: התובע יליד 12.4.1989. התאונה אירעה ביום 20.7.2012. במועד התאונה הוא היה בן 23 ו-3 חודשים. מאז התאונה עד היום חלפו כ-80 חודשים. כיום הוא בן 29 ו-11 חודשים. מקדם היוון 3% עד תוחלת חיי עבודה (גיל 67): 271.8903. דרגת הנכות הרפואית: 10%. דרגת הנכות תפקודית: 7%.

35.הפסדי השתכרות ופנסיה: התובע נפגע בצעירותו (גיל 23), לפני שהחל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי. יש לחשב את הפסדי שכרו לפי השכר הממוצע במשק. נתון זה לוקח בחשבון את ההנחה שבתחילת חיי ההשתכרות, ובכלל זה בתקופת לימודים, בדרך כלל מרוויחים פחות מהשכר הממוצע, ובשלבים מאוחרים של הקריירה מרוויחים יותר, כך שהסכומים הנמוכים בעבר והסכומים הגבוהים בעתיד מקזזים זה את זה. על כן יש לחשב לפי שכר ממוצע במשק מתחילת תקופת ההשתכרות, היינו ממועד התאונה (ע"א 3175/11 דביר נ' ציון, פסקה 5 (1.12.2011)). התובע זכאי אפוא לפיצוי המחושב לפי השכר הממוצע במשק (10,055 ש"ח), בניכוי מס הכנסה (9,438 ש"ח), במכפלת 80 חודשים, במכפלת 7% נכות תפקודית, ובצירוף פנסיה בשיעור ממוצע של 11% לשנים אלה. מתקבל סך של 58,666 ש"ח.

36.אובדן כושר השתכרות ופנסיה: התובע זכאי לפיצוי לפי השכר הממוצע במשק בניכוי מס (9,438 ש"ח), במכפלת מקדם היוון 3% עד גיל 67 (271.8903), במכפלת 7% נכות תפקודית, במכפלת 12.5% פנסיה. מתקבל סך של 202,080 ש"ח.

37.עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע הציג קבלות על סך של כ-3,850 ש"ח בגין טיפולים פסיכולוגיים. בתקופה של שנתיים מאז התאונה נקבעה לו נכות בדרגה של 20%, וסביר להניח שהוא נדרש לעזרת הזולת במידת מה, הגם שבסכום לא גבוה. המומחה אישר שהתובע יידרש לטיפולים פסיכיאטריים נוספים, הגם שכעת הוא לא מעוניין בהם. ספק אם התובע יצרוך טיפולים כאלה. התובע העיד שכעת הוא ורעייתו מטופלים בטיפול זוגי, עובדה שלא נטענה בתצהיר, אך ניתן בכל זאת לתת לה משקל מסוים, מוגבל. עוד העיד התובע שבעקבות התאונה הוא מיעט לנהוג ברכב ונדרש להוצאות מוגברות בגין תחבורה ציבורית. לא הובאה ראיה אובייקטיבית לכך. בשים לב לעיסוקו של התובע ולאופי הנכות, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד. טיפול פסיכולוגי וכן טיפול פסיכיאטרי ניתנים ללא עלות במסגרת סל הבריאות. בהתחשב במכלול, ולגישה הליברלית הנוהגת לגבי שמירת קבלות, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך כולל של 10,000 ש"ח באבות נזק אלה כולם, לעבר ולעתיד גם יחד.

38.נזק לא ממוני: לפי 10% נכות רפואית ללא ימי אשפוז ובצירוף ריבית: סך של 18,654 ש"ח.

39.נטל הקטנת הנזק: הנתבעת טוענת שהתובע לא הקטין את נזקו משום שמאז 2013 הוא אינו מטופל פסיכולוגית והוא מסרב לטיפול תרופתי. דין הטענה להידחות. המומחה העיד שאם התובע היה נוטל טיפול תרופתי דרגת הנכות הרפואית שלו הייתה עומדת על 15%. כלומר, העובדה שהתובע מסרב לטיפול כבר באה לידי ביטוי בדרגת הנכות שנקבעה לו. שהרי אם היה מטופל תפקודו היה משתפר, אף על פי כן ובאופן פרדוקסלי דרגת הנכות הייתה עולה. מכאן שאין מקום להחמיר עם התובע ולקבוע שהוא לא הקטין את נזקו. יתר על כן, לתרופות פסיכיאטריות יש תופעות לוואי. לא הונחה תשתית לטענה שסירובו של התובע ליטול תרופות אינה מוצדקת בנסיבות, ובהיעדרה אין לקבוע שהתובע הפר את נטל הקטנת הנזק.

סוף דבר

40.התובע זכאי לפיצוי כדלקמן:

הפסד השתכרותופנסיה58,666 ש"ח

אובדן כושר השתכרות ופנסיה202,080 ש"ח

עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות10,000 ש"ח

נזק לא ממוני18,654 ש"ח

סך הכול289,400 ש"ח 

לסכום זה יש להוסיף את אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% (הסכום מגלם מע"מ). הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 45 יום ממועד המצאת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א באדר ב' התשע"ט, 18 במרץ 2019, בהעדר הצדדים.