פלונית נ' עיריית נתניה

לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת. על פי הנטען, התובעת נפלה ונחבלה כתוצאה ממפגע שהיה צמוד לשפת המדרכה, בתחום השיפוט של עיריית נתניה.

הצדדים חלוקים הן במישור האחריות והן במישור הנזק.

א. רקע וטענות הצדדים בתמצית:

1. בהתאם לכתב התביעה, התובעת ילידת 1949 (בת 65 במועד האירוע ובת 70 כיום), נחבלה ביום 24/8/2014 בעת שנתקלה בקצה מעקה בטיחות שהיה "בולט ומסוכן" בצמוד לשפת המדרכה (להלן: האירוע).

2. לכתב התביעה צירפה התובעת תמונה של המפגע הנטען (מסומן ת/1) וכן את חוות דעתו של ד"ר אילן כהן מומחה בתחום האורתופדיה, ולפיה בעקבות האירוע נותרה לתובעת נכות צמיתה ומשוקללת בשיעור 20% (מצב לאחר שבר בפיקת ברך ימין 15% נכות וצלקת ניתוחית 5% נכות).

3. הנתבעת, עיריית נתניה (להלן: "הנתבעת") הכחישה את נסיבות קרות האירוע, הכחישה את קיומו של המפגע הנמצא בצמוד לשפת המדרכה ולחילופין, שללה כל קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת ובין המפגע הנטען. נטען, כי מדובר בקצה מעקה גלוי לעין ונראה למרחוק; האירוע הנטען אירע בשעות הצהריים ובאור יום מלא; לא הייתה עשבייה שהסתירה את המפגע; המפגע הנטען הוא יחידת קצה מעקה אשר הותקנה "כמגלשה" לתוך הקרקע כמתחייב ותוך ביצוע נכון; המעקה נמצא בסמיכות לשפת המדרכה במפגש עם הכביש הראשי ואין מעבר חצייה במקום; על התובעת היה לעבור במעבר חצייה בהתאם לתקנה 110 (ב) לתקנות התעבורה; התובעת סבלה וסובלת ממחלות רבות שיכולות להסביר את הנפילה וזאת ללא קשר למפגע הנטען; עומדת לנתבעת חזקת התקינות המנהלית והיא פעלה כפי שרשות עירונית סבירה צריכה לפעול; חיי היום יום מלאי סיכונים אשר מתממשים וגורמים נזקים; אחריות הנתבעת אינה מוחלטת והיא נבחנת בסבירות פעולותיה.

4. הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר ג' ביאליק, מומחה בתחום האורתופדיה, ולפיה לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בלבד.

5. הצדדים הסכימו להעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה של התובעת בגין האירוע על שיעור 10%, בגין המצב בברך לאחר השבר בפיקה (ללא קשר לצלקת).

6. מטעם התובעת הוגשו תצהיר התובעת, תצהירים של שתי בנותיה ותיק מוצגים. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר דוריאן שרון מנהל- מחלקת אחזקת מוס"ח ותשתיות בעירית נתניה (להלן: נציג העירייה) ותיק מוצגים. ביום 14/2/2019 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו התובעת, שתי בנותיה ונציג העירייה.

7. הצדדים הגישו סיכומים והם חלוקים אפוא בשאלת האחריות והנזק. סוגיות אלו תבחנה להלן.

   ב. נסיבות קרות האירוע וקיומה של אחריות:

8. התובעת טוענת בתצהירה כי ביום 24/8/14 בשעה 13:00 לערך חצתה את הכביש הנמצא על רח' המלכים בעיר נתניה יחד עם ביתה ונכדתה, לכיוון חוף הים של "קריית צאנז" (להלן: החוף). נטען, כי עם סיום חציית הכביש עלתה התובעת על המדרכה ונתקלה בקצה מעקה בטיחות בולט ומסוכן שניצב בצמוד לשפת המדרכה וכתוצאה מכך, איבדה את שווי המשקל, נפלה ונחבלה. לתצהיר התובעת כמו גם לכתב התביעה צירפה התובעת תמונות של המפגע הנטען (ת/1).

   התובעת הוסיפה וטענה שהמפגע הנטען היה מוסתר בעשבים וכי המדרכה במקום הייתה בנויה בחלקה מאספלט ובחלקה האחר מעפר ואבנים קטנות ולכן היא לא הייתה תקינה. ממקום התאונה, הובהלה התובעת באמבולנס לבית חולים "לניאדו", ואובחנה כמי שסובלת משבר בפיקה בברך ובהמשך עברה ניתוח.

9. במהלך דיון ההוכחות נחקרה התובעת על גרסתה, חזרה עליה באורח בהיר וסדור ומצאתי את עדותה מהימנה. ניכר היה בעדותה של התובעת כי היא מספרת את הדברים כהווייתם. התובעת התבקשה בחקירתה להתייחס למפגע בו נתקלה והשיבה כדלקמן: "בקצה של ברזל של מעקה, הסוף שלו היה שפיץ שלא ראו אותו. אני עליתי עם רגל שמאל, ונתקלתי בו ואז נפלתי על האבנים" (עמ' 13 ש' 9 לפרוטוקול).

10. הנתבעת טוענת, כי אין מדובר במפגע כלל ועיקר אלא קצה מעקה בטיחות מסוג W אשר הותקן כ"מגלשה" לתוך הקרקע (סעיף 4 לתצהיר נציג הנתבעת). לטענתה מעקה הבטיחות מותקן בצורה נכונה וכפי שנדרש והוא "גלוי לעין ונראה למרחוק". בחקירתו הנגדית חזר נציג הנתבעת על העמדה ולפיה אין מדובר כלל במפגע (עמ' 28 ש' 19 לפרוטוקול הדיון).

11. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בעדויות שהובאו לפניי, ובמכלול חומר הראיות שהוגש לתיק נחה דעתי, כי במקום האירוע הנטען היה קצה מעקה בולט ומסוכן אשר היה אמור להיות בתוך האדמה. קצה המעקה, באורח בו היה מותקן, יצר מכשול מסוכן למי שמתהלך על המדרכה ובסמוך אליה. להלן יובאו הנימוקים להכרעתי:

    • עיון בתמונות שצורפו ( ת/12) ואשר מתעדות את המפגע הנטען מעלה בבירור, כי מדובר בקצה מעקה שאינו משמש כמעקה אלא אמור להיות מכוסה באדמה או בבטון ובכל מקרה לא לבלוט על פני משטח ההליכה כאשר הוא יוצר מכשול ברור על פני הדרך. מסקנה זו עולה בבירור גם מתצהיר נציג הנתבעת (סעיף 4) שם מסר כי "ע"פ הצילום שצירפה התובעת הרי ש"המפגע" הנטען... הינו קטע מדרכה שבו קיימת יחידת קצה מעקה מסוג...אשר הותקנה "כמגלשה" (W) לתוך הקרקע, כמתחייב ותוך ביצוע נכון". בענייננו, קצה המעקה הנ"ל לא הותקן כמגלשה לתוך הקעקע כ"מתחייב מביצוע נכון", אלא נותר על פני הקרקע, באורח בו הוא מהווה מכשול וסיכון לעוברים בדרך.

    • חרף הנטען בתצהיר נציג הנתבעת כי קצה המעקה כפי שהותקן במקום האירוע אינו מהווה ממפגע וכי מדובר בביצוע נכון וכפי שמתחייב, הוא נשאל בחקירתו הנגדית האם קצה ה-U (קצה מעקה הבטיחות) אמור להיות קבור מתחת לחול והשיב באורח מתחמק באופן שהותיר רושם ברור ולפיו גם נציג הנתבעת מודע לכך שמדובר במפגע שהיה צריך לתקן עובר לאירוע התביעה:

      ש. מציג לך את ת/12 ה- U אמור להיות קבור בחול יכול להיות שעם הזמן החול עלה עליו?

      ת. כן ולא. עכשיו אני חושב שלא, זה בנוי במיוחד, זה לא כאילו זה משהו עם הזמן, אני חושב שזה בנו את זה במיוחד, למרות שאני מסכים שזה המשך של המעקה.

      ש. המחלוקת היא על הקצה  U הזה, ה- U אמור להיות קבור מתחת לחול

      ת. לא בטוח.

      ש. אתה ראית עוד U ככה

      ת. לא.

      (עמ' 29 ש' 25-31 לפרוטוקול הדיון).

       

    • לא זו אף זו, במהלך חקירתו הנגדית אישר נציג הנתבעת אישר שבמקום קיים קצה מעקה בולט; שקיים הבדל גובה בין קצה המעקה לבין החול וכן אישר שיש הבדל גובה בין האספלט ובין קצה המעקה (עמ' 24 ש' 15-24 לפרוטוקול) וזאת, בניגוד לנטען בתצהירו לפיו אין הפרש גובה בין משטח האספלט ובין משטח החול. נציג הנתבעת נדרש בחקירתו הנגדית להסביר את הסתירה הנ"ל והשיב באורח תמוה: "יש שם אכילה של השביל" (עמ' 24 ש' 31-32 לפרוטוקול).

      לבסוף נשאל נציג הנתבעת האם הוא מסכים ששביל גישה להולכי רגל לא אמור להראות ככה והשיב: "ראיתי מצבים הרבה יותר גרועים זה מה שיש". (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 7-6).

12. תמונות המפגע והעדויות שהובאו לפניי מעידות בבירור על מפגע במקום האירוע. מדובר בהתקנה לקויה של קצה המעקה אשר אמור להיות מכוסה בחול או בבטון ולא להיות בולט מעל פני משטח ההליכה, באורח בו הוא מהווה מכשול להולכים בדרך. כפי שניתן לראות לעיל, גם נציג הנתבעת אישר למעשה בחקירתו הנגדית שלא ראה התקנה דומה של קצה מעקה ושהוא אינו יכול לשלול שקצה המעקה היה אמור להיות מכוסה בחול, בתוך האדמה.

    חיזוק נוסף למסקנתי זו מצאתי גם בתמונה של מקום האירוע משנת 2011 כפי שהוגשה מאתר גוגל מפות. בתמונה זו לא ניתן להבחין בקצה המעקה, ככל הנראה, מחמת שהוא היה בתוך האדמה, במקום בו הוא היה אמור להיות גם במועד האירוע מושא התובענה (התמונה הוגשה וסומנה ת/13).

13. עוד בהקשר זה, הנתבעת לא הזמינה לדיון את הגורם הרלוונטי שהיה המפקח על האזור במועד קרות האירוע ומעדות הנציג שכן הוזמן לדיון התקבל הרושם כי העד הגיש את תצהירו מבלי שערך בדיקות כלשהן. העד נשאל מדוע לא ערך מדידות במקום, והשיב תחילה שמכיוון שהיה תצהיר קודם של מר יאלו (ככל הנראה- קודמו בתפקיד) הוא לא חשב שיש צורך לערוך עוד מדידות. בהמשך חקירתו של נציג הנתבעת התברר שלא היה תצהיר קודם של מר יאלו, העד לא פגש ולא מכיר את מר יאלו ואף לא שוחח עם גורם אחר מטעם העירייה ביחס למפגע הנטען. התחושה שהתקבלה מעדות נציג הנתבעת אינה נוחה. תחושה דומה התקבלה בעת שהעד נדרש להתייחס גם למפגע הנטען, כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלה מצאתי קושי של ממש לתת אמון בעדות זו.

14. אני מקבל את גרסת התובעת ולפיה מעדה כאשר נתקלה בקצה המעקה שהיה על המדרכה סמוך לאחר שעלתה על המדרכה כאשר סיימה לחצות את הכביש. עדותה של התובעת נתמכה בעדות בתה שהייתה עמה במועד האירוע וכן בתיעוד הרפואי.

15. בתה של התובעת א.ח. הייתה עדה לקרות האירוע ומצאתי את עדותה מהימנה ונטולת הגזמות. העדה מסרה ביחס לאירוע באופן ברור כי: "היא נתקלה בחתיכה של מעקה, בטון ברזל, מה שהיה שם, זה היה מכוסה בעשביה נמוכה, עם אבנים גם, חצינו היא נתקלה בזה, היא עפה על האבנים שהיו שם ונפלה" (עמ' 17 ש' 25-24).

16. חיזוק לגרסת התובעת מצאתי גם בדו"ח מד"א שפינה את התובעת ממקום האירוע. בדו"ח מיום האירוע נרשם: "הולכת רגל שלדבריה נתקלה בשפת המדרכה ונפלה, מתלוננת על כאבים בברך שמאל בלבד". רישום זה מחזק לטעמי את גרסת התובעת כי נפלה במועד הרלוונטי בעקבות הליקוי הנטען. אומנם ברישום נטען כי התובעת נפלה לאחר שנתקלה בשפת מדרכה אולם מדובר כפי שהוכח במפגע הנמצא צמוד לשפת המדרכה וקשה לטעמי לצפות ממי שזה עתה נחבל וסובל משבר בברך ולבטח סובל מכאבים משמעותיים, לפרט לפרטי פרטים את סוג הליקוי שהיה על שפת המדרכה.

17. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מחמת שהתובעת לא חצתה את הכביש במעבר חצייה וכי התנהלות זו מהווה "הסתכנות מרצון". טענות אלה אינן יכולות לעמוד בנסיבות המקרה.

    לא מצאתי כל קשר בין חציית הכביש ובין נפילתה ופציעתה של התובעת. אירוע הפציעה אירע לאחר שהתובעת סיימה לחצות את הכביש ועלתה על המדרכה וכאשר נתקלה במפגע הנטען. הסיכון ממנו נפגעה התובעת אינו קשור בסיכון של חציית כביש שלא במעבר חצייה. מעבר לצורך בעניין זה אציין כי מקובלת עליי עדויות התובעת ובתה (שלא נסתרו במאום) ולפיהן מדובר באזור לא מפותח שאין בו מדרכות מסודרות ועל מנת להגיע למעבר חצייה היה על התובעת ללכת מרחק רב, בדרך משובשת (ראו עדות בתה של התובעת בעניין זה -"לא הייתה שום דרך סלולה להגיע למעבר החציה, זה היה בחניון בתוך אבנים, בדרך לא סלולה אין מדרכה אין מקום שאני יכולה ללכת בצורה נורמלית, כמו שצריך על מדרכה" (עמ' 18 ש' 23-22)).

18. התובעת נחקרה גם ביחס לטענה כי בעת חציית הכביש הרימה על ידיה את נכדתה בת השנתיים ושללה אפשרות זו: "ש: הלכת עם הנכדה שלך שהייתה בת שנתיים וחצי ת: כן. ש: היא הייתה על הידיים שלך ת: לא מה פתאום." (עמ' 14 ש' 14-11 לפרוטוקול). באורח דומה נשאלו גם בנותיה של התובעת בחקירתן הנגדית ושללו את האפשרות שבעת האירוע נשאה התובעת את נכדה על הידיים. (עמ' 19 ש' 8-7 ועמ' 22 ש' 5-4 לפרוטוקול).

19. על עיריות, כדוגמת הנתבעת, חלה חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו למשל ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 (1989)). באחריות העירייה לשמור על תקינות רחובותיה, לא כל שכן, על המדרכות שבה, עליהן פוסעים יום-יום עשרות הולכי רגל. כך גם מורה לשון ס' 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]:

    235. בעניין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

    (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

    (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

    (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

    [...]

    (5) תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות.

     

20. אכן, כפי שטוענות הנתבעות, ידוע הוא "כי מדרכות אינן מישור גיאומטרי. לעולם תימצאנה בהן בליטות או שקערוריות" (ראו ת"א (שלום ת"א) 12411-05-12 ל.ז. נ' עיריית חולון (2.5.2016). עוד ידוע הוא כי "...'מצרך המוני' כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. 'גלים' שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות... הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לאירועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה..." (ראו ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן (21.1.1998)).

21. שונים הם פני הדברים בענייננו. כפי שפורט לעיל, אין עסקינן בפגם הקשור בבליטות על פני מישור המדרכה אלא במפגע של ממש. קצה מעקה שהיה אמור להיות בתוך האדמה אך היה מעל פני האדמה, באורח שהיווה מכשול גילוי וברור. מעידה אגב היתקלות במכשול זה עלולה לגרום לנפילה ולחבלה, כפי שאירע במקרה הנדון. המפגע הנ"ל יצר לטעמי סיכון בלתי סביר להולכי הרגל. ליקוי כגון זה על העירייה מוטלת חובה לתקן מבעוד מועד, לבטח לאור מיקומו, הסמוך לחוף- ים. העדר התייחסות למפגע זה ותיקונו, עובר לקרות האירוע, מחייבת הטלת אחריות בנזיקין.

    האשם תורם

22. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ראו ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

23. בנדון דידן, מדובר באירוע שארע בשעות הבוקר בתאורה מלאה, בסביבה שאינה מוכרת לתובעת. התובעת לא הבחינה במפגע קודם לנפילתה למרות שהיה מצופה ממנה להסתכל במקום בו היא דורכת, ועל כן נכון להשית עליה אשם תורם.

24. בנסיבות שהובררו אני קובע, כי אשמה התורם של התובעת עומד על 10%.

25. אשר על כן, משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק. אולם, קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

    הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת

26. בעקבות האירוע התובעת נחבלה בברך. במיון בית חולים "לניאדו" (להלן: בית החולים) אובחן כי התובעת סובלת משבר בפיקה של הברך ומצבה הרפואי הצריך ניתוח בהרדמה כללית, שחזור פתוח של השבר וקיבוע פנימי (ר' חוות הרפואיות).

27. התובעת אושפזה בין התאריכים 3/9/2014-24/8/2014 בבית החולים ושם נותחה (ר' מסמכים רפואיים בתיק מוצגי התובעת). לאחר השחרור מבית החולים הועברה התובעת להמשך שיקום במרכז הרפואי הגריאטרי "דורות" שם אושפזה למשך 19 ימים. לאחר הניתוח הייתה התובעת באי כושר מלא משך שלושה חודשים.

28. לכתב התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר אילן כהן מומחה בתחום האורתופדיה, לפיה בעקבות האירוע נותרה לתובעת נכות משוקללת צמיתה בשיעור 20% בגין מצב לאחר שבר בפיקה (15%) ובגין צלקת מכערת במקום חשוף (5%). המומחה מטעם התובעת ציין בחוות דעתו כי לאחר תקופת אי הכושר כמפורט לעיל, הייתה התובעת בשיקום משך 3 חודשים נוספים ובתקופה זו הייתה נכותה הזמנית בשיעור 50%. עוד קבע כי למשך 6 חודשים נוספים נותנה לתובעת נכות זמנית בשיעור 30%.

29. הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר ג' ביאליק, מומחה בתחום האורתופדיה. המומחה קובע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין השפעה מזערית של תוצאות האירוע על כושר הפעולה הכללי. המומחה מטעם הנתבעת לא קבע נכות בגין הצלקת וקבע כי מדובר בצלקת עדינה ולא רגישה ואף לא התייחס בחוות דעתו לנכות הזמנית או לתקופת אי הכושר ממנה סבלה התובעת לאחר התאונה.

30. הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על שיעור 10% בגין השבר בפיקה בברך ומשכך נכותה הרפואית של התובעת תבחן בהתאם להסכמת הצדדים.

    הנכות התפקודית

31. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על תפקודו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל - שינויים שחלו בתפקודו של הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

32. התובעת ובנותיה מסרו בתצהיריהן ובעדותן שעובר לתאונה, התובעת הייתה אישה פעילה עצמאית ומתפקדת באורח סביר. נטען כי בעקבות הפציעה בברך התובעת סובלת מהגבלות קשות בתפקוד; קושי בהליכה למרחקים קצרים ובניידות; קושי לעלות ולרדת במדרגות; קושי ביצוע מטלות הבית השונות וקושי בנשיאת מצרכים ובכריעה על ברך שמאל. נטען עוד כי המגבלות מהן סובלת התובעת מפריעות לה בתפקוד היומיומי וביכולת לנהל שגרת חיים תקינה. התובעת ובנותיה הדגישו את הפער בין תפקוד התובעת עובר לתאונה ובין המצב שלאחר התאונה וציינו כי עובר לתאונה הייתה התובעת מנהלת את משק הבית ללא כל עזרה, הייתה שומרת על נכדיה, עולה ויורדת במדרגות ומתלבשת לבד ללא כל קושי.

33. הנתבעת מפנה לתיעוד הרפואי שנאסף בעניינה של התובעת וטוענת שהתובעת סבלה עובר לתאונה ממחלות ומפציעות שונות, שהשפיעו על כושר ההליכה ותפקודה של התובעת ללא קשר לתאונה. בעניין זה נטען שהתובעת סבלה מסכרת, תת פעילות בלוטת התריס, הפרעות בקצב הלב (בגינן אושפזה מספר פעמים), פגיעה בראייה (בעקבות מחלת הסכרת), פריקות ברך ימין (בשל נפילה קודמת), קוצר נשימה, בעיות בגב וצוואר והגבלות בירך ימין.

34. אין חולק, כי התובעת סבלה מבעיות רפואיות עובר לאירוע התביעה ואף לאחריו, ובכלל אלה גם בעיות רפואיות בתחום האורתופדיה, לרבות שבר בפיקת ברך ימין עקב אירוע נפילה במדרגות שאירע שנים עובר לתאונה מושא התביעה וללא קשרה אליה.

35. בהתאם למומחה מטעם התובעת, ההשפעה התפקודית של שתי הפגיעות היא מצטברת ומקשה על הניידות של התובעת ועל יכולתה להתמודד עם משימות היום יום. עמדה זו הגיונית בעיני והיא מתיישבת עם עדות התובעת ובנותיה כי עובר לתאונה מושא התביעה חרף הבעיות הרפואיות מהן סבלה היא הצליחה לחזור לתפקוד סביר ולראייה, היא נפגעה בתאונה מושא התביעה בעת שהלכה עם בתה ונכדה לחוף הים. מכאן שהשפעת התאונה על התובעת, כפי שהוכח, הינה גבוהה יותר מכפי השפעת נכות בשיעור 10% על אדם שאינו סובל מפציעות ומגבלות נוספות. עדות התובעת ולפיה עובר לתאונה היא נהגה לבצע את עבודות השטיפה, הבישולים, כביסות, קניות, והניקיון באופן עצמאי וללא כל קושי, דבר שאינה עושה עוד לאחר ובעקבות אירוע התביעה, לא נסתרה. באורח דומה לא נסתרה הטענה כי מאז האירוע התובעת אינה יוצאת לבד כפי שעשתה כן קודם. התרשמתי מכנות עדות התובעת ובנותיה אף ביחס לנזק הנטען. לא מצאתי בעדויות אלה הגזמות או ניסיון להאדיר את המצב הרפואי והתפקודי.

36. התאונה אם כן השפיעה על חייה של התובעת, פגעה באיכות החיים וביכולת התפקוד הסביר ויש לתת לכך ביטוי מתאים גם בקביעת הנכות התפקודית.

37. לאור מכלול העדויות הראיות שהוצגו בפניי, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, בהתחשב במשמעות התפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת, כמו גם בגילה, המגבלות הנוספות והמחלות הנוספות מהן סובלת התובעת, אני מוצא את שיעור השפעת הנכות על כושר תפקודה הכללי בשיעור 12.5%.

38. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

39. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: 1949.

    מועד האירוע: 24/8/2014.

    גיל התובעת בעת התאונה: 65.

    גיל התובעת כיום: 70.

    שיעור נכות רפואית (מוסכמת): 10%

    שיעור נכות תפקודית: 12.5%.

    עזרת הזולת עבר ועתיד

40. בתצהירי התובעת ובנותיה, נטען כי החל מסיום האשפוז של התובעת הפך מצבה סיעודי לתקופה ארוכה ובתקופה זו בנותיה של התובעת סייעו לה. בנותיה של התובעת מסרו כי מאז התאונה התובעת אינה מצליחה לנקות, לבשל ולערוך קניות ונזקקת לעזרתה בנותיה אשר מסייעים בידה באופן קבוע ויומיומי.

41. הנתבעת טוענת כי התובעת סבלה עוד קודם לאירוע הנטען ממחלות כרוניות קשות ומגבלות רבות, כמפורט לעיל, כך שגם עובר לאירוע התביעה התובעת נזקקה לעזרה. הנתבעת מפנה לתצהיר התובעת בעניין זה, שם הצהירה כי: "קודם לתאונה סבלתי מפגיעה משמעותית בברך ימים שהקשתה עלי ללכת באופן יציב בדרכים לא סלולות.." (סעיף 12 לתצהיר התובעת).

42. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח (1) 277). השאלה איננה אם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם הייתה זכאית לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לה בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובעת (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

43. בנסיבות העניין ולאור התיעוד הרפואי, יש לקבוע, כי אכן התובעת נזקקה לעזרת צד ג' בתקופה הסמוכה לתאונה וכי בתקופה זו סביר כי נזקקה לעזרה אינטנסיבית, לכל הפחות, משך שלושה חודשים לאחר האירוע ואף לאחר מכן במשך שלושה חודשים נוספים עת הייתה בשיקום. במהלך תקופה זו, התובעת התקשתה לתפקד בעצמה, הייתה מוגבלת באופן ממשי, ונזקקה לעזרה.

44. אירוע התביעה אירע בחודש אוגוסט 2014, מאז ועד היום עברו למעלה מחמש שנים. בנסיבות העניין, אני מוצא להעמיד את עזרת צד ג' לעבר על סכום של 25,000 ₪. סכום זה המהווה עזרת צד ג' מינימלית בנסיבות העניין.

45. באשר לעתיד, יש לקחת בחשבון שהתובעת היום בגיל 70 ברי כי הנכות ממנה סובלת התובעת והשפעתה על תפקוד התובעת מצריכה עזרה, לכל הפחות, בביצוע מטלות פיזיות קשות. עוד יש לקחת בחשבון כי בעתיד כשתתבגר התובעת עשויה הנכות ממנה היא סובלת להשפיע על תפקודה באופן משמעותי יותר ולא מן הנמנע כי תצריך קבלת עזרה של בני משפחה או עזרה בשכר.

    לצד האמור, יש לקחת בחשבון גם שהתובעת סובלת מבעיות רפואיות נוספות (לרבות בברך ימין) אשר אף הן מגבילות ומשפיעות על תפקודה הכללי של התובעת וזאת ללא קשר לתאונה.

    על דרך האומדנה אני מוצא להעמיד את עזרת צד ג' לעתיד על סך 25,000 ₪.

    הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות והוצאות אחרות

46. התובעת טוענת כי בעקבות האירוע היא נזקקה לטיפולים רפואיים רבים בגינם נשאה בהוצאות, ובין היתר, בשל הצורך בעזרים רפואיים כגון: אביזרי עזר שונים לרבות הליכון, כיסא גלגלים, תחבושות אלסטיות, משככי כאבים ומשחות אורתופדיות (ר' גם סעיפים 49-48 לתצהיר התובעת). נטען בנוסף, כי בשל הפגיעה נזקקה התובעת לטיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים בגינם נשאה בהוצאות ניידות מוגברות. כמו-כן, נטען שהתובעת נאלצה להוציא מכיסה כספים עבור ביקורים הכרחיים רבים אצל רופאים בקופה ובאופן פרטי אשר לא מומנו על ידי קופת החולים ואינם כלולים בסל הבריאות. נטען עוד שלאור גילה המתקדם ומצבה הרפואי של התובעת היא אינה יכולה להתנייד באמצעות תחבורה ציבורית וכי לא השכילה לשמור קבלות המעידות על ההוצאות להן נדרשה במהלך השנים (ר' סעיפים 53-51 לתצהיר התובעת).

47. הנתבעת טוענת מנגד, כי לתובעת לא נגרמו הוצאות. לעמדת הנתבעת, התובעת טופלה בטיפול שמרני ולא נזקקה לנסיעות מיוחדות לטיפולים; התובעת נזקקה לטיפולים רבים בעקבות תחלואיה השונים וככל שנגרמו לה הוצאות הרי שהוצאות אלה קשורות למצבה הרפואי ללא קשר לאירוע התביעה. לחילופין, נטען שמדובר בהוצאות בסכום זניח.

48. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הינן 'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)).

49. בנסיבות העניין, סביר לקבוע, שהתובעת הגיעה למעקבים רפואיים בקופת חולים ובבתי חולים ונדרשה לטיפולים רפואיים לרבות טיפולי פיזיותרפיה ובדיקות רבות כמו כן נשאה בהשתתפות ברכישת תרופות. משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובעת סכום סביר שישפה אותה על הוצאותיה.

50. בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אמדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג-2003, עמוד682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו)394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04 שרף נ' אסותא- מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

51. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומד את הוצאות התובעת בגין נסיעות והוצאות אחרות, בסך של 7,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    נזק לא ממוני

52. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור 150,000 ₪, בגין הסבל שעברה בעקבות השבר בברך, וכן בגין השפעת הנכות על תפקודה ועל חייה, כפי שפורט לעיל. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לראש נזק זה אלא טענה שיש לדחות את התביעה.

53. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לכאבים שסבלה, לניתוחים שעברה ולתקופת בהן לא הייתה מסוגלת לתפקד ולדאוג לעצמה לצרכים הבסיסיים. ללא ספק האירוע גרם לתובעת לסבל יומיומי משמעותי.

54. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמיד את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 55,000 ₪.

    סוף דבר

55. התביעה מתקבלת.

     

56. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -	50,000 ₪
    הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות נזק לא ממוני	7,000 ₪ 55,000 ₪
    סה"כ פיצוי	112,000 ₪
    ניכויי אשם תורם	11,200 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	100,800 ₪.

57. אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סך בשיעור 100,800 ₪, בצירוף אגרה כפי ששולמה, ובצירוף הוצאות משפט בהתאם לקבלות וכן תישא בשכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 23.4%.

58. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

    5129371

    5129371

     

    ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ט, 30 יוני 2019, בהעדר הצדדים.