לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;...".
בפסקי דין רבים נקבע כי בעצם הטלת עיקול שהוטל שלא כדין, יש משום פרסום לשון הרע לגבי מי שנגדו הוטל העיקול, לאור הצגתו של התובע כמי שאינו פורע את חובותיו עד כי בעל החוב נאלץ להטיל עיקולים.
כך, "כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז" (ת"א (ת"א) 17615-03-10 גדניאן נ' עירית תל-אביב-יפו (24.02.2011) ופסקי הדין שאוזכרו שם. ר' גם ע"א (חי') 26706-06-14 ברינט נ' עירית עפולה (30.11.2014), ע"א (חי') 18723-03-17 מחאמיד מוחמד רג'א נ' עירית חדרה – רשות החניה (11.12.2017), ת"א 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי (07.10.2009) ).
כן נקבע בפסיקה כי גם הטלת עיקול בסכום נמוך יש בה כדי להוות לשון הרע שכן "... בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול" (ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.03.2011) ). יצוין כי במקרה אשר נדון בעניין גסלר, הוטל עיקול על סך של 441 ₪.
8.טוען הנתבע כי אין מדובר בפרסום לשון הרע.
אין בידי לקבל טענה זו.
הנתבע הפנה למספר פסקי דין בהם נקבע כי משלוח עיקול אינו מהווה פרסום לשון הרע.
ואולם, עיון בפסקי הדין האמורים מעלה כי לא ניתן לגזור מהם גזירה שווה לענייננו.
כך בת"א (חי') 28491-09-13 אלכסנדר גרוס נ' המוסד לביטוח לאומי (06.07.2015), נקבע כי מאחר שהעיקול "תפס" 3,212 ₪ בלבד ובמועד הטלת העיקול התובע לא עבד ובחשבונו הופקדה מדי חודש קצבת נכות ששולמה לו על ידי ביטוח לאומי, בנקאי סביר לא יראה בכך עילה לתיוג שלילי. כן נקבע כי לפי החוק נדרש קיומה של אפשרות לפגיעה בעיסוקו של התובע אולם בנסיבות שנדונו במקרה האמור התובע לא עבד ולא היה בעלים של עסק ולכן לא התקיים חשש כאמור לפגיעה. לפיכך, כאשר העיקול הוטל אצל גורם אחד בלבד וכאשר התובע במקרה האמור לא עבד, ממילא מדובר בנסיבות שונות מהנסיבות בענייננו.
בתא"מ (ת"א) 7518-05-11 ד"ר אליעזר פישר נ' מועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה (16.09.2014) נדחתה תביעת התובע בעקבות הטלת עיקול על חשבונותיו שכן נקבע שם כי החוב בגינו הוטל העיקול היה חוב אמיתי אשר לא שולם במועדו ולכן הייתה הנתבעת רשאית להטיל עיקול בגינו. כמו כן, במקרה האמור, הוטלו שני עיקולים בלבד. על כן, גם במקרה זה שונות הנסיבות מבענייננו.
מכאן שלא ניתן להקיש מפסקי הדין שאוזכרו על ידי הנתבעת לענייננו.
לאמור יש להוסיף כי הגישה הרווחת בפסיקה היא שיש בהטלת עיקול משום פרסום לשון הרע, כפי שפורט לעיל.
9.בענייננו, אני סבורה כי הטלת העיקולים מהווה פרסום לשון הרע. עסקינן בהטלת עיקולים באופן גורף אצל גורמים רבים, אשר יש בה כדי להציג את התובע כאדם אשר אינו משלם את חובותיו, עד כי נדרשת הטלת עיקול. יש בכך כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז.
10.אין חולק כי העיקול הוטל בטעות כפי שגם מודה הנתבע במסגרת טענותיו.
לאמור יש להוסיף כי לטעמי, הטלת עיקול בסכום שאינו גבוה, סך של 6,172 ₪, כפי הדבר בענייננו, אצל 27 מחזיקים שונים מהווה התנהלות שאינה מידתית. נראה כי גם הנתבע סבור כך, שכן כיום התנהלות הנתבע אחרת, כפי שניתן ללמוד מדברי ב"כ הנתבע בדיון מיום 22.04.2018 כדלקמן:
"כיום, לאחר שבוצע תיקון בעניין זה, ולמעשה במיוחד שמדובר בסכומים שאינם גבוהים העיקולים נשלחים לגורמים בודדים. לשאלת בית משפט, אכן המוסד למד" (עמ' 3 ש' 16 - 18 לפרוטוקול).
11.טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שם נקבע כדלקמן:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
...
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
בפסיקה נקבע כי במקרה בו העיקול הוטל ובוצע כדין הרי שהוא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע (ת"א (ק"ג) 21312-09-14) אריה ארז בניין תשתית וגינון בע"מ נ' מועצה מקומית מיתר (25.08.2017) – סעיף 25 לפסק הדין ואסמכתאות שהובאו שם).
בענייננו, אין חולק שהעיקולים הוטלו בטעות, מבלי שהיה חוב המצדיק את הטלתם.
לפיכך, לא ניתן לומר כי הנתבע פעל על פי דין או שהטלת העיקולים נעשתה על פי חובה
או הרשאה שבדין, ולכן ההגנה האמורה אינה עומדת לו.
12.הנתבע טוען כי עומדת לו הגנת תום הלב שנקבעה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
ואולם, סעיף 15 כולל בתוכו 15 תתי סעיפים המתייחסים לנסיבות שונות בהם נעשה פרסום. הנתבע טען טענתו לעניין זה בעלמא מבלי שציין מהו סעיף המשנה הרלוונטי בגינו נטענת ההגנה ולפיכך לא הוכח קיומה של הגנה מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
13.משנקבע כי מדובר בפרסום המהווה לשון הרע וכי לא עומדת לנתבע הגנה מההגנות שבחוק, יש לדון בשאלת הפיצוי.
התביעה הוגשה כתביעה ללא הוכחת נזק.
סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
" במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".
התביעה הוגשה על סך של 100,000 ₪ מבלי לפרט או להסביר כיצד הגיע התובע לסכום זה.
בפסיקה נקבע כי בקביעת הפיצוי על בית המשפט לשקול את טיב הפרסום, היקפו, אמינותו, מידת פגיעתו, התנהגות הצדדים לפני ואחרי ביצוע הפרסום, נסיבות הפרסום ותפוצת הפרסום.
סכומי הפיצוי שנפסקו על ידי בתי משפט נעים בטווח רחב למדי בין פיצוי של מאות שקלים ועד פיצוי של עשרות אלפי שקלים (ראו גם את סקירת הפסיקה בת"א (ק"ג) 21312-09-14 אריה ארז בניין תשתית וגינון בע"מ נ' מועצה מקומית מיתר (25.08.2017) – סעיף 30 לפסק הדין).
14.בענייננו, העיקולים נשלחו ל-27 גורמים שונים ובהם בנקים, חברות ביטוח, חברות כרטיסי אשראי וכן במקום עבודתו של התובע.
העובדה כי מדובר בתפוצה כה רחבה, פועלת לחובת הנתבע.
מנגד, יש לשקול לזכות הנתבע את העובדה כי העיקול בוטל תוך ימים ספורים מיום הטלתו ולמחרת פניית התובע או מי מטעמו לנתבע.
15. לאחר בחינת כל השיקולים והאיזון ביניהם, ובשים לב לנסיבות העניין, אני מעמידה את סכום הפיצוי על 15,000 ש"ח.
על כן ישלם הנתבע לתובע סך של 15,000 ₪.
בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח.
זכות ערעור כחוק
ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.
